רוב בני האדם אינם עוצרים לרגע את מירוץ החיים כדי לשאול שאלה פשוטה: מי אני?

החיים, מעצם טבעם, סוחפים אותנו אל מטלות, משימות, דאגות, הישגים, הנאות ואתגרים. אך מעבר לכך, רוב בני האדם מקובעים אל תפישת עצמי וזהות שאותה גיבשו לאורך חייהם – זהות שמתקיימת ברקע, מובנת מאליה ושהם לא מרגישים צורך לבחון אותה או לערער עליה, וככל שעובר הזמן היא הופכת קשיחה, סגורה ומוגדרת.

בחלוף הזמן, האדם מתקשה להפריד בין העצמיות האמיתית שלו לבין שלל הזהויות, התדמיות, העיסוקים, הדעות, השיוכים והנאמנויות שאימץ לעצמו לאורך הדרך.

באופן הזה אנשים חיים את חייהם בתבנית שהולכת ומגבילה אותם, כך שבמקום זהות חיה, גמישה, פתוחה ומתפתחת – נוצרת זהות קפואה, מקובעת ומנוונת.

במקום לקיים חיים של גילוי עצמי, שינוי, התפתחות וגיוון, נוצרת בכל שלב בחיים עוד יותר היצמדות למה שכבר הוגדר, מוכר והתקבע.

בכך, במקום לחיות חיים שבהם האפשרויות הולכות וגדלות, והחופש הולך וגדל – נוצר המצב ההפוך. התבניות הולכות ומגבילות, והחופש הולך וקטן.

זה מגיע למצב שבו אם תגיד לילד שהוא עתיד להיות משהו שהוא מעולם לא חשב שהוא יהיה – הוא יגיד לך ״באמת?״ בעיניים מתפלאות ומתרגשות, ומוח גמיש שכבר מחשב ומתכנן את הדרך לשם. אך אם תגיד לאדם מבוגר שהוא עתיד ליצור תפנית בחייו ולהשתנות מקצה לקצה – הוא כנראה יצחק לך בפרצוף.

ממה זה נובע? מתוך פחד משינוי והשתנות ומערעור המצב הקיים.

הנטייה הזו מעוגנת גם במנגנונים ביולוגיים ופסיכולוגיים עמוקים, הנובעים ממצב הוויה הישרדותי.

הנטייה להיצמד למוכר ולידוע, להירתע משינוי, לחפש אישור למה שכבר חשבנו, ולהעדיף יציבות גם כאשר היא אינה משרתת אותנו עוד, מוכרת גם בפסיכולוגיה הקוגניטיבית כהטיית השליליות, הטיית הסטטוס קוו, הטיית האישוש, אשליית קץ ההיסטוריה ואפקט דאנינג-קרוגר:

• הטיית השליליות – ממקדת את התודעה במה נאבד, ממה צריך לפחד, מי מאיים עלינו, ומה עלול להילקח מאיתנו.
• הטיית הסטטוס קוו – מעדיפה מצב קיים, גם כשהוא הרסני, על פני האומץ לחולל שינוי.
• הטיית האישוש – הנטייה לחפש, לזכור ולפרש מידע כך שיאשר את מה שאנחנו כבר מאמינים בו, ולדחות ראיות שסותרות אותו, גם כשהן ברורות.
• אשליית קץ ההיסטוריה – האמונה שהשתנינו הרבה בעבר, אבל מכאן והלאה נישאר פחות או יותר אותו דבר. היא מקשה לדמיין זהות חדשה, או עתיד שאינו המשך ישיר של המוכר והידוע.
• אפקט דאנינג-קרוגר – שבו דווקא מי שהידע שלו בתחום מסוים מועט נוטה להפריז בהערכת ההבנה שלו בו, משום שחסרים לו הכלים לזהות את מה שאינו יודע.

איך זה נוגע לחברה שלנו בישראל

ההטיות הקוגניטיביות האלו משפיעות הן על הפרט והן על החברה כולה, והמציאות הישראלית מושפעת מהן עמוקות. בשיח הציבורי הן מתבטאות לא פעם בסירוב לשנות עמדה גם מול ראיות ברורות לקריסה, שחיתות, כישלון ופירוק, בחוסר יכולת לדמיין תרחיש חדש, זהות חדשה או פוליטיקה חדשה, וברעש גדול, בפופוליזם, בגזענות, בלאומנות ובסיסמאות ריקות.

כאשר ציבור מצביע שוב ושוב לאותה הנהגה, לאותו מחנה, לאותה דמות פוליטית – מבלי לעצור ולבחון מחדש הבטחות אל מול תוצאות, מציאות אל מול הצהרות, נאמנות למגזר או לפלח אוכלוסייה אל מול פעילות לטובת הכלל והחיים עצמם – לא מדובר רק בבחירה פוליטית. מדובר בזהות.

במהלך ארוך שנים, עבור רבים, השייכות הפוליטית הפכה להיות חלק בלתי נפרד מן ההגדרה העצמית: מקור לתחושת שייכות, ערך, כבוד, נאמנות לשבט, למשפחה וסממן של מעמד ותרבות.

כאשר הדעה הפוליטית הופכת לזהות – קשה מאוד לערער עליה, כי ערעור על הדעה כבר אינו נחווה כבחינה עניינית של המציאות, אלא כאיום על העצמי.

כאשר אדם נדרש להכיר בכך שאולי טעה, שאולי הוטעה, שאולי נאמנותו נוצלה, שאולי הבחירה שהגדירה אותו במשך שנים אינה משרתת עוד את חייו – הוא אינו פוגש רק מסקנה פוליטית. הוא פוגש כאב עמוק: כאב של התפקחות, של אובדן ודאות, של ערעור זהות, של צורך להיפרד מדימוי עצמי מוכר ואפילו תחושה של בגידה או של הליכת שולל – מה שמשפיע על הדימוי העצמי ויוצר חוסר נוחות נפשי שהנטייה היא להימנע ממנו.

ולכן קל יותר להיאחז, להצדיק, להתעלם מעובדות. קל יותר להמשיך באותו מסלול, גם כאשר המציאות מאותתת שוב ושוב שהמסלול מוביל למבוי סתום.

זה לא רק עניין של מחנה אחד

התופעה הזו אינה שייכת רק למחנה פוליטי כזה או אחר. היא רחבה הרבה יותר – היא נוגעת לישראל כולה.

כי גם כחברה, אנו לכודים לא פעם בזהויות קשיחות: זהות לאומית, דתית, עדתית, מגזרית, פוליטית, היסטורית.

הזהויות האלו נולדו במהלך ההיסטוריה שלנו והן חלק ממנה, אך כאשר הן הופכות למוחלטות, נעולות וסגורות – הן מונעות מאיתנו להמשיך מתוך ההיסטוריה הקיימת, אל עבר העתיד.

האתגר הגדול של ישראל כיום אינו רק להחליף את ההנהגה – הוא עמוק הרבה יותר ונוגע ביכולת של הזהות הישראלית להתחדש.

כשאני מדברת על בחינה מחדש של הזהות והתחדשות – אני לא מתכוונת שיש למחוק, להתכחש או לבטל את ההיסטוריה והמטען התרבותי, אלא מכווינה אל האפשרות להצמיח מתוך הקיים את הקומה הבאה, בתהליך טבעי של גדילה והתפתחות.

אינני מציעה להתכחש למצע היהודי, ההיסטורי והתרבותי, אלא לאפשר להוליד מתוכו זהות ישראלית חדשה: רחבה, חיה, מוסרית, רב-ממדית ועדכנית – כזו שאינה כבולה לעבר, אלא שואבת ממנו משמעות והשראה כדי לברוא עתיד בר קיימא וטוב יותר.

מה שלא מתחדש – קופא

ההיסטוריה מלמדת שוב ושוב: תרבויות, אומות ומבנים שלטוניים שאינם יודעים להתחדש – קופאים.

כך קרה לאימפריות גדולות שנאחזו בדימוי העצמי שלהן גם כאשר המציאות כבר השתנתה:

• רומא המערבית, שלא הצליחה להתאים את מבניה הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים לעולם שהשתנה סביבה.
• האימפריה העות׳מאנית, שכונתה בשלב מסוים ״האיש החולה של אירופה״, משום שנאחזה לאורך זמן במבנים ישנים מול עולם מודרני שהתקדם סביבה במהירות.
• ברית המועצות, שקרסה לאחר שנים של קיפאון אידיאולוגי, ריכוזיות, פחד מערעור פנימי והיעדר יכולת להתחדש באמת.

גם תרבויות מפוארות פחות וקטנות יותר דעכו כאשר לא הצליחו לעדכן את מערכת היחסים שלהן עם הזמן, המציאות, הטכנולוגיה, הסביבה והאדם.

הציניים והספקנים יגידו שהלקח מכך הוא שכל דבר סופו להתפורר ולקרוס. אך אני רואה כאן נקודה אחרת להתבוננות:

כאשר זהות קולקטיבית מתגבשת והופכת קשיחה מדי, כאשר היא מפסיקה להיות מצע לצמיחה והופכת למנגנון של שימור עצמי, כאשר היא אינה מסוגלת להבחין בין נאמנות לשורשים לבין היצמדות לעבר – היא מתחילה לאבד את כוח החיים שלה ולקפוא.

ומה שקופא, בסופו של דבר נמק, נסדק, מתפרק, מתפוגג ונעלם.

מה שנאחז ואינו מוכן להשתנות, מאבד את יכולתו לשרוד את תנועת הזמן, שתמיד דוחפת אותנו קדימה: להתחדש, להתפתח ולהשתנות.

ההתחדשות שעליה אני כותבת דוחפת אותנו כבני אדם, כעם וכציביליזציה לכיוון ההכרה הפשוטה והבהירה:

מעבר לכל השיוכים של לאום, דת, צבע עור, מגדר, מגזר, עדה, מחנה פוליטי או עמדה אידיאולוגית – כולנו בני אדם.

ישויות חיות, תבוניות ויוצרות, שתכלית קיומן היא מהלך מתמיד של גילוי עצמי המזמין אותנו להפוך רעיונות מופשטים למציאות מוגשמת בחיים על פני האדמה.

איפה אנחנו ביחס לזה?

תוצאות הבחירות אינן רק אירוע פוליטי.

הן צילום רנטגן של מערכת מורכבת, הפועלת בתוך מציאות של טראומה, פחד, הטיות קוגניטיביות וזהות קולקטיבית שלא עברה עדכון.

לפני הבחירות כתבתי בסטורי שלי שכדי שתיווצר תוצאה שאינה עוד מאותו הדבר – שאינה ״דד-לוק״ – שחזור של אותה תקיעות והמשך של אותו מעגל סגור – חייב לקרות אחד משני דברים:

או שההתארגנות הפנימית של המערכת משתנה, או שמוציאים מן המערכת מרכיבים מסוימים דומיננטיים, ומכניסים לתוכה מרכיבים חדשים.

מערכת אינה משתנה מכוח משאלת לב. היא משתנה כאשר משתנה ההיגיון הפנימי שמארגן אותה.

אך שינוי ההיגיון המארגן – כרוך בשינוי של הזהות.

וזה מה שנדרש מאיתנו בימים האלו.

ישות ישראלית חדשה מבקשת להיוולד

אנחנו חיים במדינת ישראל, אבל מסרבים להוליד ישות ישראלית. אנחנו נאחזים בזהות קשיחה, המבוססת בעיקר על יהדות, טראומה היסטורית, הישרדות, פחד, תחושת איום ותודעת קורבן, ובכך מונעים מן הזהות הישראלית להיוולד כמרחב חדש: דמוקרטי, אזרחי, תבוני, יצירתי, מרובה גוונים, חי ונושם.

כאשר זהות קולקטיבית אינה מתחדשת, היא מתחילה להתנוון. כאשר עם אינו מסוגל לדמיין את עצמו מעבר לסיפור הישן שהוא מספר לעצמו, הוא מתחיל לשחזר שוב ושוב את אותם דפוסים: לאומנות, הסתגרות, חשדנות, קיטוב, פולחן מנהיגות, שנאת האחר, ופחד מתמיד מפני אובדן.

זוהי מערכת שנעה בריקורסיה של עצמה: לולאה, מעגל סגור של עוד ועוד מאותו הדבר.

בעיניי, תוצאות הבחירות הראו כי חלקים רחבים מהציבור הישראלי אינם מצביעים מתוך בוחן מציאות בהיר ותבוני, אלא מתוך אסופה של ההטיות הקוגניטיביות שתיארתי בפרק הראשון.

בתוך המציאות הזו, ביבי אינו רק אדם. הוא מופע וסימפטום – השתקפות של תודעה קולקטיבית שעברה השטחה מנטלית וערכית, נירמול של שחיתות, התרגלות לריקבון מוסרי, פירוק של מוסדות דמוקרטיים, ופוליטיקה שמשרתת את עצמה במקום לשרת את הציבור.

ביבי הוא לא הסיבה היחידה למשבר – הוא תוצר של המערכת וגם מחולל שממשיך להזין אותה.

וכדי לשנות מערכת, משהו בתוכה חייב להשתנות.

אז אמנם לזמן כתיבת שורות אלו,  ביבי עוד לא לגמרי יצא מהמשחק. אבל ההתארגנות הפנימית של המערכת כבר השתנתה!

אחד המרכיבים החדשים והמשמעותיים ביותר שנכנסו אל תוך הזירה הוא המעורבות של הציבור הערבי במשחק הדמוקרטי – לא ככוח חיצוני, וגם לא כנספח או איום, אלא כביטוי לרצון להשתתף, להשפיע, להיות חלק מן המרחב האזרחי.

זהו שינוי עומק – לא רק מספרי אלא תודעתי.

מערכת שהייתה רגילה להגדיר את עצמה דרך הדרה, נדרשת כעת להכיר בכך שהעתיד הישראלי לא יכול להיבנות על מחיקה, הפרדה, עליונות, גזענות או פחד – אלא על שותפות אזרחית חדשה.

מחנה השינוי – רוצים שינוי? תסכימו להשתנות

בתכנית ההכשרה שאותה אני מלמדת, בחלק שמדבר על יצירת מציאות, אני לא מדברת עם התלמידים שלי על ״לזמן״, ״להתפלל״ או ״לקוות״. אני לא מלמדת אותם שדי בידיעה או מחשבה כדי לשנות, אלא מעודדת אותם לנקיטת עמדה ופעולה אקטיבית, ומעניקה להם כלים פרקטיים לשינוי מציאות שנשענים על עיקרון פשוט ובהיר:

המציאות החיצונית היא המשך של העצמי, ומי שרוצה לשנות את המציאות, עליו לשנות בראש ובראשונה את עצמו, להבין איך פועלת המערכת וללמוד להשפיע עליה מבפנים באופן מעשי.

כפי שהמציאות האישית היא השתקפות של העצמי, כך גם המציאות הקולקטיבית היא השתקפות של סך התודעות שמרכיבות אותה. וכשהמציאות הקולקטיבית מצביעה שוב ושוב על פלונטר – היא מזמינה לבחינה מחדש של עקרונות היסוד שמרכיבים את המערכת.

וזה המקום שבו ראשי מפלגות השינוי נדרשים לגבות את המילה ״שינוי״ – כי שינוי דורש… שינוי.

גם מחנה השינוי לכוד עמוק בתבניות זהות. גם הוא מפחד. גם הוא מתקשה לדמיין. גם הוא פעמים רבות עסוק בניהול נזקים, במקום ביצירת מציאות מתוך חשיבה חדשה וטרנספורמציה אמיתית.

וכאן ראשי המפלגות נדרשים להפגין מנהיגות אמיתית: לא להשתמש במילה שינוי כסיסמה או להסתפק באנטי-ביבי, וגם לא רק להחליף שחקנים בתוך אותו לוח משחק שהכללים שלו נדרסו והופרו מזמן – אלא להעיז לשנות את כללי המשחק. להעיז לערער על המוכר והידוע, הקיים והמובן מאליו – על שאלת הזהות ועל מוסכמות ונורמות ישנות ומגבילות.

מנהיגי השינוי נדרשים להפגין שאר רוח, אומץ לב, יצירתיות פוליטית, גמישות מחשבתית ויכולת להוביל מתוך הכרה בכך שהציבור הערכי והשפוי בישראל נדרש בעצמו לעבור טרנספורמציה.

כי לא מספיק לספר סיפור חדש – צריך לגבש זהות חדשה: ישראלית, דמוקרטית, תבונית, יצירתית, אזרחית.

כזו שאינה לכודה בזהות יהודית מתגוננת, מתגודדת ומנוונת, אלא מסוגלת להכיל יהדות כחלק מן הפסיפס: יהדות שאינה גבול קשיח המוביל במעגל סגור – אלא יהדות שהיא המצע התבוני וההיסטורי להולדתה של ישראליות חיה, מתפתחת, חדשנית ורחבת-מבט.

העולם אינו משתנה דרך ניהול נזקים בתוך אותו מישור מוכר וידוע. הוא משתנה כאשר יש מי שמעז להוליד תודעה חדשה, שפה חדשה, זהות חדשה, וברית חדשה בין חלקי החברה שמוכנים לצאת מן הלופ ולפגוש מישור מציאות חדש.

תוצאות הבחירות אינן סוף פסוק. הן תנאי אבחון – הן מראות לנו היכן אנחנו לכודים, וגם היכן נפתח סדק שדרכו אפשר לבחור אחרת. להפסיק להסתחרר באותו מעגל סגור של לאומנות, פחד, בידוד, ניוון וכילוי עצמי, אלא לזהות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד ולהתחדש – להתחיל ליצור כאן ישות ישראלית חדשה. לא כפשרה טקטית, אלא כקפיצה אבולוציונית של חברה שמסכימה סוף סוף להתבגר.

איך נראית מדינה כמרחב דמוקרטי מתחדש?

זהות חדשה אינה נשארת ברמת הרעיון או התיאוריה. בסופו של דבר היא מתגלמת בכללים ובהסכמות שלפיהם אנחנו חיים יחד, ולכן, אם אנחנו מבקשים להוליד כאן ישות ישראלית חדשה, עלינו לשאול גם שאלה מעשית: איך נראה המרחב המשותף שזהות כזו יוצרת, אילו חוקים, זכויות וחובות נגזרים ממנה?

כאן העיקרון שלפיו המציאות החיצונית היא המשך של העצמי פוגש את השאלה האזרחית הבסיסית ביותר במדינה דמוקרטית: מי נהיה מהזכויות, מי נושא בנטל החובות ומי משתתף בקבלת ההחלטות.

מדינה דמוקרטית היא כמו בית משותף.

בבית הזה חיים אנשים שונים: דתיים, חילונים, חרדים, מסורתיים, ערבים, יהודים, להט״בק, עולים, ותיקים, שמאל, ימין, מרכז, פריפריה.

לכל אחד מהם יש זהות, מסורת, אמונה, סיפור, כאב ותקווה, אבל בבסיס לכל הזהויות הללו יש הכרה שאם כולנו חיים באותו בית, כולנו נדרשים להשתתף באחריות שמחזיקה אותו.

אי אפשר לגור בבית, להשתמש במים, בחשמל, בממ״ד, במעלית, בחדר המדרגות, בחצר ובשירותי האבטחה – ובו בזמן לומר: אני לא מכיר בבית הזה, לא משתתף בתחזוקה שלו, לא נושא בנטל, לא מקבל את כלליו, אבל דורש שכל שאר הדיירים יממנו, יטפלו ויאבטחו את חיי בתוכו.

בכל תחום אחר בחיים היינו מבינים מיד את האבסורד. לא היינו מקבלים דייר בבניין שאינו משלם ועד בית אך דורש להשתמש בכל שירותי הבניין. לא היינו מקבלים שותף בעסק שאינו עובד, אינו מכיר בעסק ואינו טורח במטלותיו, אך דורש משכורת והשפעה על ההחלטות, ולא היינו מקבלים שחקן בנבחרת שלא מתאמן או משתתף במאמץ הקבוצתי, אבל דורש להיות זה שנושא את הגביע.

זו אינה שאלה של ימין או שמאל, שנאה לדת או מאבק בזהות יהודית. זו שאלה אזרחית בסיסית: זכויות וחובות אינן יכולות להתנתק זו מזו.

רוחניות, אמונה, לימוד ותפילה יכולים להיות מקור להשראה ומשמעות. אבל כאשר הם מנותקים מעשייה, אחריות, יצרנות ותרומה לכלל – הם הופכים למנגנון תלות שמנותק מהחיים ומההקשר שבתוכו הם מתקיימים.

אני עצמי עוסקת מדי יום בתודעה, רוח, השראה ופיתוח רעיוני. אני שוזרת רוח בחומר, קודש בחול, ותרגול תודעתי ורוחני מתמיד בתוך עשייה פרקטית, חרוצה ויצרנית. איש אינו מממן את העיסוק הרוחני שלי, ואיש אינו פוטר אותי מן האחריות להתפרנס, ליצור, לעבוד, לשלם מסים ולתרום לחברה. זו בחירה שאני מגבה במעשים.

אז השאלה שלי אינה האם יש מקום לרוחניות ולהכרה בה. בוודאי שיש. השאלה היא מדוע המדינה מעניקה עדיפות ממוסדת לגישה רוחנית אחת – הגישה החרדית – בעוד כל שאר בני האדם, המחזיקים בגישות רוחניות, אמוניות ותודעתיות מגוונות, נדרשים לשלב בין עולם הרוח לבין אחריות מעשית?

יש בישראל שומרי מסורת, דתיים אורתודוקסים, מוסלמים, נוצרים, חילונים ודתיים בדרגות שונות, לצד אנשים העוסקים במדיטציה, לומדים תודעה, מתרגלים יוגה, טאי צ׳י, פילוסופיה, תפילה, הגות או דרכים אחרות של חיבור פנימי. כל אלה אינם מקבלים מן המדינה פטור מובנה מן החיים המעשיים. הם נדרשים לעבוד, להתפרנס, לשלם מסים, להשתתף במעגלי האחריות האזרחית ולתרום לבניין הבית המשותף.

לכן אין כאן דיון על קדושתה של הרוח, אלא על אפליה ממוסדת: מדינה דמוקרטית אינה אמורה לבחור בעבור אזרחיה איזו רוחניות ראויה למימון, לפטור ולהעדפה פוליטית, ואיזו רוחניות תישאר עניין פרטי שעל האדם לשאת בעצמו.

ומעבר לכך, נדרש לשנות כאן את סדר העדיפויות הערכי – אם אנחנו שואפים ליצור חברה שיתופית ובת קיימא, עלינו להכיר בכך שרוחניות אמיתית אינה עומדת בניגוד ליצרנות, לאחריות ולשותפות, אלא מתגלמת דרכן.

העתיד הישראלי לא יכול להיבנות על מגזרים שחיים זה לצד זה אך אינם מכירים באמת משותפת. הוא חייב להיבנות על זהות ישראלית רחבה: מדינה דמוקרטית, אזרחית, שוויונית, שבה כל הזהויות רשאיות להתקיים – אך אף זהות אינה עומדת מעל האחריות המשותפת.

המשמעות של זה? כולם שותפים.

מי שאינו משרת בצבא – ישרת בשירות אזרחי.

מי שנהנה מתשתיות המדינה – ישתתף בתחזוקתן.

מי שמבקש זכויות – יכיר גם בחובות.

ומי שמבקש להשפיע על הבית – יכיר קודם בכך שזהו בית משותף, לא משאב לניצול חד-צדדי.

ישראל אינה יכולה להמשיך להתנהל כקואליציה של חריגים, פטורים, מגזרים וסידורים פוליטיים. היא נדרשת להתכנס סביב אמת פשוטה ובהירה: כולנו חיים כאן. כולנו צריכים להיות מוגנים כאן. כולנו מושפעים מן הבחירות של כולנו. ולכן כולנו נדרשים לשאת באחריות.

זהו הבסיס למדינה ישראלית דמוקרטית: לא טשטוש של הזהויות השונות, אלא קומת-על משותפת שמאפשרת להן להתקיים יחד, זו לצד זו.

ההבנה של הרעיון – בעיניי הפשוט, ההגיוני והבהיר – שמוצג כאן, מובילה למשמעויות יישומיות פוליטיות פשוטות, נהירות ובהירות: מי שחי בבית המשותף נדרש להשתתף באחריות לקיומו. מי שנהנה מזכויות נדרש לשאת גם בחובות, ומי שמבקש להשפיע על דמותה של המדינה, נדרש להכיר בה כמרחב אזרחי משותף ולא ככלי שרת מגזרי.

הבהירות הזו מסלקת נרטיבים מסולפים שהחברה הישראלית התרגלה לתפוס כנורמליים או כ״הגיוניים״: כאילו ניתן לא להכיר במדינה אך להיתמך על ידה, כאילו ניתן ליהנות מן הביטחון אך לא להשתתף ביצירתו, כאילו ניתן לקבל תקציבים, שירותים ותשתיות מבלי לקחת חלק בנטל האזרחי, וכאילו כוח פוליטי מגזרי קטן יכול להצדיק עריצות מיעוט שמעצבת את חיי הכלל.

מדינה דמוקרטית אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כמערכת של פטורים, חריגים וסידורים פוליטיים. היא יכולה להתקיים רק כבית משותף, שבו כלל הזהויות רשאיות לפרוח, וכולן מחויבות לאותה תשתית אזרחית בסיסית של אחריות, שותפות, זכויות וחובות.

והאמת הפשוטה הזו, אגב, היא תוצר של רוחניות רציונלית.

תקווה – לראות את הקיים מבלי להיכנע לו

הבית המשותף שתיארתי עדיין רחוק מהמציאות שבה אנחנו חיים היום.

החברה הישראלית מתמודדת עם שסעים עמוקים, קיטוב, מאבקי כוח ושחיקה ערכית.

חשוב להכיר במציאות הזו בעיניים פקוחות, אבל ההכרה בקיים אינה מחייבת אותנו לקבל אותו כעתיד בלתי נמנע.

גם מתוך מציאות מורכבת יכולים להיפתח מסלולים חדשים – מסלולים של התחדשות, תיקון, ריפוי וצמיחה.

התנועה אל מחוץ למעגל הסגור מתחילה בעצם ההכרה שקיימות אפשרויות נוספות מעבר למה שאנחנו מכירים.

כשאנחנו מפסיקים להתייחס למצב הקיים כאל מציאות מוחלטת, אנחנו מתחילים לזהות נתיבים חדשים, וזוהי התבוננות חשובה שיש בה תקווה.

תקווה אינה תמימות או ניתוק מהמציאות. בתקווה יש חוסן תודעתי ונפשי – יכולת להביט במציאות בעיניים פקוחות, להכיר בקשיים ולהבין את המורכבות, מבלי לוותר על האפשרות לשנות.

תקווה היא היכולת להחזיק כיוון וכוונה גם בתוך אי-ודאות, מכיוון שלא כל סערה חיצונית חייבת להפוך לסערה פנימית.

אפשר לחוות דאגה, כאב או אכזבה, ובו בזמן לשמור על מרכז פנימי יציב, על צלילות ועל חשיבה עצמאית.

אפשר שלא להדחיק את הרגשות וגם לא להתבוסס בהם, אלא לבחור כיצד לנהל אותם ולא לאפשר לפחד לצמצם את אופק המחשבה.

אפשר להיות אמפתיים אך לא לתת לסערה שבחוץ לכבות את האור שבפנים.

ואפשר לעבור דרך כאב ולהמשיך לנוע עם הפנים קדימה אל ביסוס של זהות חדשה ושל כל מה שנרצה ליצור ולגלות.

העתיד עדיין פתוח – ואנחנו חלק מעיצובו

אנחנו מצויים ב״פלונטר״ פוליטי שדורש מאיתנו באופן בולט וברור לבחור אחרת.

חשוב שנזכור ששינוי עמוק לא מתחיל ונגמר במערכת בחירות אחת. ולצד זאת, לא כל מה שמסתמן הוא מה שבהכרח יתגשם ולא כל מה שמתקיים היום חייב להמשיך ולהתקיים מחר.

העתיד אינו רק משהו שאנחנו ממתינים לו. הוא גם משהו שאנחנו שותפים בעיצובו – בכל בחירה, בכל שיחה, בכל מעשה של אחריות, שיתוף פעולה ויצירה.

המציאות היא נזילה ודינמית – היא מתעצבת מתוך מפגש מתמיד בין נסיבות, בחירות, פעולות ותהליכים אישיים וקולקטיביים.

מרחב שלם של אפשרויות תיאורטיות עדיין פתוח, ובכל רגע המציאות ממשיכה להתעצב תוך כדי תנועתנו בתוכה. 

העתיד אינו סגור וחתום. ולהלך הרוח שלנו חשיבות מכרעת!

אנחנו ההיתכנות לשינוי

כל אחד ואחת מאיתנו, וכולנו יחד, מבטאים את ההיתכנות לתרחיש חדש.

ההיתכנות הזו טמונה במסוגלות האישית והמשותפת שלנו להביט מעבר למוכר ולידוע, לזהות נתיבים חדשים ולבחור, בכל פעם מחדש, בחיים שיש בהם מהות, משמעות, ערכים ותקווה.

אנחנו לא רק צופים במציאות המשתנה. אנחנו גם שותפים פעילים בעיצובה, במשוואה שאותה תיארתי פעמים רבות:

לראות את הקיים. לנבוע מיש. להתמיד ולהתחדש.

ולכן ההזמנה שלי אליכם היא להמשיך לפעול בנחישות, בהתמדה, בתקווה וביצירתיות בעבור חזון של חברה חופשית, ערכית ודמוקרטית, מתוך אהבה ואמונה ביכולת האנושית לצמוח, להשתנות וליצור עתיד טוב יותר.

להמשיך לראות, להמשיך ליצור, להמשיך לקוות, להמשיך לעשות.

בואו נהיה המציאות שאנחנו רוצים לראות.

כי מה שניצור הוא שיהיה.