טבע העצמי, טבע המציאות והאדוות של השבעה באוקטובר

שלוש שנים עברו מאז השבעה באוקטובר. שלוש שנים שבהן לכאורה האירוע הסתיים, אבל האדוות שלו ממשיכות להתפשט – בתודעה האישית והקולקטיבית, במציאות הפוליטית והחברתית, ובאירועים שממשיכים להתרחש סביבנו.

אדוות שמעוררות מחשבה על סיבה ותוצאה, על סמלים ומשמעות, על טראומה ואחריות, על עולמות מראה ועולמות מהות, על קיום יחסי גומלין עם מציאות הולוגרפית ועל היכולת לקרוא ולהבין את השדר שנובע מתוך המעגל הסגור, ואז לנקוט עמדה ופעולה כדי להשפיע ולשנות.

כדי להבין את שרשרת האירועים המתרחשת מאז השבעה באוקטובר – ובתוכה גם את ניסיון חטיפת המטוס בטיסת Fly Dubai השבוע והפרשנויות שהתעוררו ברשת סביב אירוע הטרור – אני מציעה להתחיל קודם כל בלהבין את טבע העצמי ואת טבע המציאות.

מהי מציאות הולוגרפית?

עבור רוב האנשים, המציאות נתפשת כמשהו חיצוני לנו: אוסף של אירועים, מקרים, צירופי מקרים, אסונות, ניסים, החלטות, טעויות, פעולות ותגובות.

האדם מתבונן על המציאות כאילו היא מתרחשת ״שם בחוץ״, והוא רק מגיב אליה.

בין אם האדם רואה את המציאות כמרחב שמנפק צירופי מקרים ואירועים אקראיים ש״קורים לו״, ובין אם הוא מאמין שיש משמעות מוצפנת או יד מכוונת שמפגישה אותו עם אירועים ומצבים – ישנו קונצנזוס בתודעה הקולקטיבית שרואה את האדם, את הקולקטיב ואת שדה המציאות – כ״עצמים״ הנפרדים זה מזה.

אך נקודת המבט שאליה ארצה להכווין אתכם היא כזו שרואה את המציאות כמרחב הולוגרפי חי, המגיב ומתעצב על ידי תודעה פרטנית ותודעה קולקטיבית.

על פי חוק האחד ועיקרון הרצף שנמצאים בבסיס הפילוסופיה שאותה אני מלמדת, המציאות היא המשך של העצמי – כלומר, העצמי אינו רק צופה במציאות ומגיב לה, אלא משתתף ביצירתה, במודע או שלא במודע.

התודעה האישית והתודעה הקולקטיבית אינן מתקיימות בנפרד מן המציאות, אלא משפיעות עליה, מטביעות בה חותם, מטעינות אותה במשמעויות, ומפיקות מתוכה אדוות.

הולוגרפיה, בהקשר התודעתי שאותו אני מתארת, היא האופן שבו המציאות מתפקדת כשדה חי של השתקפות, תגובה והתהוות, שבו כל חלק נושא בתוכו מידע על השלם, וכל תנועה פנימית – אישית או קולקטיבית – יכולה להקרין את עצמה אל מארג המציאות וליצור בו מופעים, אדוות, סמלים, אירועים ודינמיקות.

אין הכוונה לכך שהמציאות היא אשליה, או לכך שהעולם הגשמי אינו ממשי. המציאות היא ממשית, אך היא אינה מנותקת מן התודעה.

המציאות אינה רק אוסף של חומרים, עובדות, אירועים ונסיבות חיצוניות, אלא מרחב תבוני-תגובתי, שבו תודעה וחומר מקיימים יחסי גומלין מתמידים על פני ציר שבין מהות, משמעות והגילום שלהם בעולם הממשות.

אירועים טראומתיים – חתימה על פני השדה ההולוגרפי

המציאות ההולוגרפית היא מערכת שבה הפנים והחוץ אינם לחלוטין נפרדים.

העצמי, התודעה, הזיכרון והטראומה, הערכים, הכוונות, האמונות והבחירות – אינם נשארים רק בתוך האדם או בתוך הקולקטיב כפריט מידע או זיכרון דומם, אלא משתתפים בעיצוב של שדה המציאות.

תודעה אישית או קולקטיבית הטעונה במידע, כאב, פחד, רצון, מהות, משמעות, כוונה או כיוון – יוצרת הקרנה.

ההקרנה הזו אינה בהכרח מיידית, ישירה או ליניארית. היא יכולה להופיע דרך אירועים, צירופי מקרים, סמלים, מספרים, שמות, דפוסים חוזרים, מפגשים, דינמיקות חברתיות, התפרצויות פוליטיות, תנועות תרבותיות או מצבים שבהתבוננות נקודתית עשויים להיראות מקריים, אך אלו למעשה מופעים אשר בהתבוננות במבט-על, ניתן להתחקות אחר הגורמים שיצרו אותם ולראות את ההקשרים.

כאשר התודעה אינה מכילה פרספקטיבה רחבה או יכולת ליצור את ההקשרים בין סיבה לתוצאה, המציאות ההולוגרפית עשויה להתפרש כמסתורית, כ״קסם״ או ״מיסטיקה״, והיא עשויה להיראות לא ברורה, מעורפלת, מרומזת או הפכפכה.

אולם ההולוגרפיה היא למעשה שפה של קשרים. היא מתארת מציאות שבה כל חלק קשור לכל חלק, וכל מופע שהיא מנפיקה, גם אם הוא מקומי ולכאורה אישי, נושא בתוכו הדהוד של שדה רחב יותר.

בהתבוננות על המציאות כהולוגרפית, אירוע הוא ביטוי של מידע, שיקוף של תודעה. הוא אדווה של גרעין סיבתי עמוק יותר, וגם תוצר של הסתברויות.

לכן, כאשר אירוע טראומטי גדול מתרחש – הוא אינו מסתיים ברגע שבו הוא ״נגמר״ ברמה העובדתית. הוא ממשיך לחיות בתוך התודעה. הוא מותיר חתימה על פני רצף הזמן-מרחב, על מארג המציאות, ועל הנפש הקולקטיבית.

השבעה באוקטובר – נקודה בזמן שהיא חלק ממכלול

השבעה באוקטובר הוא אירוע כזה, שיצר חתימה טראומטית על פני שדה המציאות. אך הוא לא נוצר בריק.

השבעה באוקטובר לא הופיע משום מקום, כנקודת זמן מבודדת, מנותקת מכל מה שקדם לה, אלא הוא תוצר של שרשרת ארוכה של תהליכים, מגמות, בחירות, החלטות, מחדלים, עיוורון, הדחקה, קונספציות, נורמות משובשות ותנועות מתחת לפני השטח שהצטברו לאורך זמן והובילו למציאות שבה אירוע כזה יכול היה להתרחש.

כשמתבוננים על השבעה באוקטובר כחתימה על פני הזמן והמרחב אפשר לראות את האירוע גם כסיבה וגם כתוצאה – גם כפצע פתוח וטראומטי וגם כסימפטום של מחלה שקדמה לו, גם קריסה נקודתית וגם חשיפה של שדה סיבתי רחב בהרבה, שהתקיים קודם לכן, מעל ומתחת לפני השטח.

כדי להבין את האירוע, לא די להתבונן רק ברגע שבו הוא פרץ אל המציאות. יש להתבונן בכל מה שאיפשר לו להתהוות: בתהליכי הפירוק הפנימי שקדם לו, באובדן הקשב, בהתמכרות לפוליטיקת זהויות, בשחיקת האחריות, בהיחלשות מנגנוני הבקרה, בהתרחקות מן האמת, בהשתלטות של רעש על תבונה, ובחוסר היכולת של המערכת לזהות בזמן את הסימנים שהמציאות שידרה לה.

כאשר נוגעים בשדה הסיבות, בהקשר של האירוע, ניתן להתחיל ליצור הבנה שיש בה אחריות ופיכחון וגם תנאי עצירה לריקורסיה.

עצירת הריקורסיה – מטראומה לאחריות

המעבר מטראומה לאחריות אינו מעבר מאבל להאשמה, ואינו דרישה מן הנפש הפצועה ״להתגבר״ או לדלג מעל הכאב. להפך. אחריות אמיתית מתחילה בהכרה מלאה בטראומה, בכאב, באובדן ובשבר – אך אינה נעצרת בהם.

האחריות מסרבת להפוך את הפצע לזהות קבועה, את הקורבנות לנקודת מוצא יחידה ומוחלטת, ואת הכאב למעגל סגור שממשיך לשכפל את עצמו עוד ועוד.

הטראומה אומרת: זה קרה לי.
האחריות שואלת: מה הוביל לכך? מה נדרש לראות, להבין, לשנות ולבחור כעת, כדי שזה לא ימשיך להתרחש דרכי ודרכנו?

הטראומה ממקדת את התודעה ברגע הפגיעה. האחריות מרחיבה את המבט – אל שדה הסיבות, אל ההשלכות, ואל האפשרות ליצור תנאי עצירה של הריקורסיה, כך שהתנועה במעגל הסגור תיבלם והלולאה תיפתח ותוביל אל רצף אירועים שיש בו אפשרויות חדשות. 

הטראומה נוטה לחזור שוב ושוב אל אותו רגע בזמן, כנקודת מוקד קבועה. האחריות מבקשת להשיב את האירוע למקומו על רצף הזמן, לחבר את הפצע למשמעות, ולמנוע ממנו להפוך למנגנון שלוקח אותנו שוב ושוב אחורה אל אותו הרגע הטראומטי ובכך לוכד אותנו בעבר ומנהל את העתיד.

האחריות היא שלב התפתחות טבעי, והיא אינה כוללת ביטול של הכאב או מחיקה של הזיכרון אלא שלב של ההתמרה ושינוי של היחסים עמם.

במקום שהזיכרון יתקיים במערכת כפצע אשר ממשיך להפיק בתוכה פחד, זעם, תגובתיות, קיטוב והנצחה של מצב קיים – הוא יכול להפוך למוקד של התעוררות, פיכחון, החלמה, שינוי סדרי עדיפויות, הצבת גבולות, תיקון מבנים, חידוש ערכים והשבת ריבונות תודעתית למערכת.

הגשר מטראומה לאחריות הוא המעבר מן השאלה ״איך זה קרה לנו?״ אל השאלה ״מה הגורמים בתוך המערכת שאיפשרו לזה להתרחש, ומה אנו נדרשים לשנות כדי שלא נמשיך לשכפל את אותו שדה של אפשרויות ומציאות?״

בניית הגשר הופכת את האירוע מפצע פתוח – בולען שמקיים ריקורסיה ובכך יוצר עוד ועוד שכפולים של הכאב והטראומה – למקור של התפכחות.

זהו גשר מתודעה המנוהלת על ידי הלם, כאב, פחד ותגובה – לתודעה שמכירה בכאב, אך גם מסוגלת להסיק מסקנות, להגדיר תנאי עצירה, וליצור משהו חדש מתוך יוזמה ובחירה בטרנספורמציה.

השבעה באוקטובר – פצע ברקמת המציאות

אירוע השבעה באוקטובר הותיר מעין פצע ברקמת המציאות: אזור טעון, פתוח, שלא עבר החלמה שלמה. פצע שעליו נוצרה כעין ״רקמה צלקתית״ – החיים נמשכו, אך מתחת לרקמה הזו ממשיכים לפעום כאב, הלם, פחד, אשמה, זעם, אובדן, חוסר אונים ושאלות שלא קיבלו מענה.

האירוע הזה אינו רק זיכרון דומם. מנקודת מבט הולוגרפית, הוא עדיין חי.

הוא חי בתוך תודעה קולקטיבית שלא השלימה את העיבוד שלו.

הוא חי בתוך טראומה אישית וקולקטיבית שממשיכה להפיק גלים.

הוא חי בתוך מגמות שלא נוצרה לגביהן הסקת מסקנות עמוקה ושלמה.

הוא חי בתוך מערכת שלא הגדירה תנאי עצירה לריקורסיה הקטלנית שהובילה אליו.

כל עוד לא נוגעים בגרעין הסיבתיות של האירוע, וכל עוד לא נוצר שינוי תודעתי, ערכי ומעשי עמוק – הפצע ממשיך להפיק אדוות שמקבלות ביטוי במציאות שבתוכה אנו חיים. 

האדוות הללו מקבלות צורות שונות. הן יכולות להופיע כאירועים חדשים, כצירופי מקרים, כמספרים, כסמלים, כשמות, כדינמיקות קבוצתיות, כפרשנויות ברשתות, וכמופעים שונים שבהם המציאות ממשיכה לדבר בשפתה ההולוגרפית, המייצגת את אותו גרעין בלתי פתור.

טיסת Fly Dubai והקשר שלה לשבעה באוקטובר

לפני כמה ימים התקיים ניסיון חטיפה של מטוס חברת Fly Dubai שהיה בדרכו לישראל, על ידי טייס המשנה, במטרה לרסק את המטוס בתל אביב. במהלך ניסיון ההשתלטות, בעוד המטוס צולל במהירות מטה, הקברניט הפצוע והמדמם הצליח לפתוח מבפנים את דלת תא הטייס. נוסעים ישראלים ואנשי צוות הסתערו פנימה בפעולה נחושה ופרואקטיבית, השתלטו על הטרוריסט, כפתו אותו וסייעו להחזיר את השליטה במטוס לידי צוות טיסה נוסף שהיה על סיפונו. המטוס הוסט ונחת בשלום בעיר טבוק שבסעודיה, וכל 174 הנוסעים ואנשי הצוות שרדו.

לאחר האירוע, ברשתות החברתיות היו התייחסויות שונות כלפי הסימבוליות של מספר הטיסה:

אסון השבעה באוקטובר חל לפני שלוש שנים.

מספר הטיסה היה FZ1073.

הקריאה הסמלית שנוצרה היתה: 3 שנים ל-7.10.

חלק מן האנשים ייחסו ל-FZ משמעות של Free Zion, וראו באירוע סוג של תיקון: בניגוד לשבעה באוקטובר, שבו התרחש אסון, מחדל, פסיביות קטלנית וחורבן – כאן הופיעה הצלה, התערבות, תושייה, פרואקטיביות וניצחון.

מנקודת מבט ממוסכת וצרה, הנגועה באמונות תפלות, דעות קדומות וחוסר הבנה של טבעה ההולוגרפי של המציאות, אפשר לפרש מופעים מסוג זה כנס, תיקון, אות או סימן משמים, צירוף מקרים אקראי או סטטיסטיקה שבה מתקיימות אפשרויות שונות – פעם חיוביות ופעם שליליות, חלקן של חיים והצלה וחלקן של סכנה ואובדן.

הפרשנות תלויה בזווית המבט של המתבונן, בסף התודעה שלו, בגישה שלו כלפי טבע המציאות ובמידת היכולת שלו להבחין בין הסמל עצמו לבין השידור ההולוגרפי שהסמל מבטא.

על הדעות הקדומות והמיסוך התודעתי הללו התבססו לאורך ההיסטוריה תורות מיסטיות שונות ומשונות, שנטו להתמקד בסמלים, במספרים, באותיות, בצירופי מקרים, באותות ובמופעים חיצוניים – מבלי להבין כי כל אלו אינם הדבר עצמו, אלא רק שפת פני השטח של שדה עמוק יותר.

כאשר אין הבנה של טבע המציאות כהולוגרפיה חיה, הסמל נתפש ככוח עצמאי, כמעט מאגי, והאדם מתחיל לעבוד את הסימן במקום לפענח את השידור שהוא נושא.

במצב כזה, מספר טיסה, אותיות, תאריך, שם, חזרתיות או צירוף מקרים הופכים למוקד של פרשנות מיסטית שיש בה קטנות אל מול עולם נסיבות מסתורי ועלום: ״זה סימן״, ״זה נס״, ״זה תיקון״, ״זה רמז״ – אך התודעה נשארת לכודה בשכבה השטחית של עצם הופעת הסמל ואינה חותכת לעומק גרעין הסיבתיות. היא אינה שואלת מה הסמל מבקש להראות, איזו חתימה ממשיכה להדהד ולהופיע כאירועים ומופעים שונים, איזה פצע מבקש פענוח והתייחסות, ואיזה שינוי תודעתי, ערכי ומעשי נדרש כדי לשנות את המשוואה.

אך הסמל אינו מקור הכוח. הוא רק נקודת הממשק בין מה שמעל ומתחת לפני השטח. הוא תצורה הולוגרפית שדרכה מידע עמוק יותר נעשה גלוי. התבוננות תבונית תתייחס לסמל כאל שער והזדמנות לפענוח של משהו רחב יותר, אך כאשר מתייחסים אליו כאל אובייקט מיסטי בפני עצמו, נוצרת אמונה תפלה.

התבוננות תבונית על הטבע ההולוגרפי של המציאות משחררת את הסמלים, המספרים, האותיות וצירופי המקרים מן האמונות התפלות ומן העיוות המיסטי שמעניק להם כוח מאגי ומשטח את משמעותם. היא מסירה את הפרשנות שלהם כקמעות, אותות חיצוניים או ״הוכחות״ למה שהאדם כבר יודע ומאמין בו.

זוהי התבוננות בסמלים ובצירופי המקרים כלא יותר ולא פחות ממה שהם – ביטויים של טבעה ההולוגרפי של המציאות, חלקים משדה תודעתי רחב, שבו המציאות מקיימת יחסי גומלין עם האדם ועם הקולקטיב דרך תצורות שונות, חזרות, הקבלות ואדוות, ומזמינה אותו לפענוח ולחתירה אל הפשר והמהות.

עולם סיבות ועולם תוצאות

חשוב לי ליצור את ההבחנה החשובה בין סמל לבין סיבתיות.

הסמל הוא מופע.
הסיבתיות היא השדה שמוליד את המופע.

הסמל הוא הצורה שבה דבר-מה נעשה גלוי על פני השטח של המציאות, באופן שאנשים מסוגלים לתפוש אותו וגם לפרש אותו בשפה שהם מכירים ומזהים: כמספר, אות, שם, תאריך, חזרתיות, צירוף מקרים, אירוע, דימוי או הקבלה. 

הסמל פועל כשפת ״ממשק המשתמש״ של מערכת המציאות, ומבטא את האופן שבו מידע מעומק ״חדר המכונות״ של המערכת נחשף, עובר מן הסמוי לגלוי, ומקבל תצורה נראית, הניתנת לזיהוי ולפרשנות.

הסיבתיות, לעומת זאת, דורשת לא רק זיהוי או פרשנות אלא גם יכולת פענוח – מכיוון שהיא גרעין העומק שממנו הסמל נובע: היא תמהיל שיש בו תודעה, מגמה, בחירה, טראומה, שדה קולקטיבי, מערך של ערכים, קונספציות, פחדים, רצונות וכוונות, נקודות עיוורון, כוונות או דפוסים מתמשכים שהצטברו לאורך זמן ויצרו הסתברות מסוימת במציאות.

כאשר מתמקדים רק בסמל, נשארים בעומק של שכבת פני השטח. אז המספר, האות, התאריך או צירוף המקרים נתפשים כאילו הם עצמם הסיבה, כאילו טמון בהם כוח עצמאי. מכאן נולדות אמונות תפלות, פרשנויות מאגיות ותורות מיסטיות שנצמדות לסימנים במקום להכווין לפענוח עומק.

אך הסמל אינו הסיבה.

הסמל הוא תמרור, הוא ייצוג הולוגרפי בתוך מציאות נזילה, גמישה ודינמית, המושפעת מתודעה אישית וקולקטיבית.

הסמל הוא הביטוי הגלוי במציאות – הוא אינו יוצר את השדה, אלא מצביע עליו.

הוא לא התגלית עצמה, והוא לא מחליף את הפענוח, אלא מזמין אליו.

הסמל לא נועד לגרום לנו לקדש אותו או להשתעבד אליו, אלא לעורר אותנו לשאול: מהו שדה ההסתברות שהפיק את הסימן הזה? איזו סיבתיות עמוקה מתבקשת להתגלות? איזה דפוס חוזר מיוצג פה? איזה פצע עמוק עדיין מקרין אדוותיו על פני השטח של המציאות? איזה שינוי נדרש כדי שהתצורות לא ימשיכו להופיע שוב ושוב באופנים שונים?

ההזמנה לקיים יחסי גומלין עם המציאות ההולוגרפית איננה הזמנה ליצור פולחן של סמלים, אלא לפתח מסוגלות לפענח ולהבין סיבתיות – באמצעות הרחבה של התודעה, פיתוח המטא קוגניציה וטיפוח סקרנות ענווה כלפי טבעה האמיתי של המציאות וטיבו האמיתי של העצמי.

אם הסמל הוא הדהוד, קצה הקרחון או האדווה על פני המים – הסיבתיות היא המקור שממנו ההדהוד נובע, המבנה התת-קרקעי כולו, התנועה העמוקה שמתרחשת מתחת לפני השטח, כאשר כל אלו מתחוללים בתוך מארג מציאות שהוא שדה הולוגרפי חי, דינמי ומגיב, שמשקף את התודעה הפועלת בתוכו.

לכן, כאשר מופיעים מספרים, אותיות, הקבלות או צירופי מקרים סביב אירוע טעון כמו טיסת Fly Dubai, השאלה המתבקשת אינה ״האם זה סימן?״ במובן המיסטי הפשטני, אלא –

מה המציאות משקפת דרך הסימן הזה?

איזו חתימה מן השבעה באוקטובר ממשיכה להדהד?

ומה נדרש להבין, לשנות ולהתמיר כדי שהסמל לא יישאר כעוד מופע של ריקורסיה, אלא יהפוך לשער של פענוח, אחריות והתחדשות?

ריקורסיה – עולם מראה ועולם מהות

מנקודת מבט שמכירה בטבע המציאות וטבע העצמיות, ניתן לראות בטיסת Fly Dubai ביטוי של הריקורסיה אותה תיארתי בפרקים הקודמים, הבאה לכדי ביטוי בתנועות מהירות במעגלים סגורים, המבקשים התרה ופתרון. אבל אני רוצה לקחת אתכם צעד קדימה בהבנה של טבע העצמי וטבע המציאות.

אם הבנו כי מערכת המציאות היא המשך של העצמי, שגם יוצר אותה וגם מגיב אליה, אנחנו יכולים להתחיל להבין איך נוצרת ריקורסיה:

כאשר התודעה האישית או הקולקטיבית מנפיקה הקרנה של מציאות, מבלי לדעת כי היא זו שהנפיקה אותה, נקשרת להקרנה הזו וצופה בה כאמת מוחלטת ויחידה, היא מטמיעה אותה בחזרה אל תוכה כ״אמת״, מה שמייצר ״לופ״ סגור של הקרנה – השתקפות – הקרנה – השתקפות – הקרנה וחוזר חלילה. זה דומה לחדר מראות שהדימוי שנכנס אליו חוזר על עצמו שוב ושוב וגם הולך ומתעוות ונעשה קיצוני – עד שמי שצופה בו מנקודת המבט של פני השטח מתקשה להבחין: מהי המהות ומהי ההשתקפות?

באופן דומה, אותו גרעין טראומטי של השבעה באוקטובר יכול להשתקף פעם בעולם מראה ופעם בעולם מהות.

עולם מראה – הוא מצב שבו המציאות משקפת בחזרה תודעה שלא עברה פענוח, עיבוד והתמרה. זהו מופע שבו הפצע ממשיך להקרין את עצמו דרך שחזור, ריקורסיה, קיטוב, פחד, פסיביות, מחדל, אובדן שליטה או קריסה. עולם מראה אינו ״רע״ במובן פשטני, אלא מצב שבו המציאות מחזירה אלינו בבואה של מה שטרם ראינו, הבנו, לקחנו עליו אחריות או שינינו.

עולם מהות – לעומת זאת, הוא מצב שבו אותו גרעין עצמו מתחיל לעבור התמרה. במקום לשחזר את הפצע, המציאות מתחילה לשקף תודעה חדשה והתחדשות: ערנות, פעולה בזמן אמת, תושייה, אחריות, בחירה, התערבות, הצלה ויכולת לשנות את התסריט תוך כדי תנועה. עולם המהות אינו מבטל את הכאב או מוחק את מה שהיה, אלא מצביע על האפשרות להפיק מן הפצע תבונה, תיקון, למידה, שינוי כיוון ותנועה חדשה.

כך אותו גרעין יכול להופיע פעם כאסון, מחדל, פסיביות, קריסה ואובדן שליטה – ופעם כהצלה, תושייה, התערבות, ערנות ויכולת לפעול בזמן אמת.

אין ״ניסים״ – יש יכולות

התפישה האנושית המוגבלת עשויה לראות בהשתקפות האדווה החיובית ״הוכחה״ חיצונית או מכנית לתיקון, הצלה או ״השגחה עליונה״ במובן המקובל של כוח חיצוני שמתערב מלמעלה ומסדר את המציאות בעבורנו, אך זוהי תפישה שגויה ואף מטעה, מכיוון שהיא מנתקת את האדם ואת החברה מן האחריות שלהם לבחירות, לתודעה, למצב הפנימי ולשדה הקולקטיבי שהם יוצרים.

כאשר האדם מייחס את כל מה שמתרחש ל-״השגחה״ חיצונית, הוא עלול לוותר על השאלה החשובה באמת: מה בתודעה שלי, בבחירות שלי, בפחדים שלי, בעיוורון שלי או באחריות שלא לקחתי – השתתף ביצירת המציאות הזו?

באותו האופן, חברה שלמה עלולה להסתתר מאחורי שפה של גורל, נס, עונש, תיקון או התערבות אלוהית, במקום לשאול מה בתודעה הקולקטיבית שלה, במבנים הפוליטיים שלה, במחדלים שלה, בערכים שלה, בקונספציות שלה ובבחירות המצטברות שלה – יצר את התנאים שבהם אירועים מסוימים יכלו להתרחש.

המציאות אינה פוטרת אותנו מאחריות בשם ״השגחה״. להפך: היא משקפת לנו את מה שאנו נדרשים לראות, להבין, לשנות ולהתמיר.

לכן, כאשר מופע מסוים נראה כמו ״איתות״ או ״תיקון״, אין הכוונה להיאחז בו כהוכחה לכך שכוח חיצוני התערב והציל, אלא לזהות שבתוך אותו שדה טראומטי הופיעו תודעה אחרת, פעולה אחרת, בחירה אחרת ויכולת אחרת.

כלומר, המציאות המשיכה להדהד את אותו גרעין, אך הפעם נפתחה בו אפשרות בחירה ושינוי של עולם המהות: במקום פסיביות ננקטה פעולה, במקום כאוס וקריסה נוצרו שיתוף פעולה והתערבות, במקום אובדן שליטה נוצרה תושייה ובכך האירוע שהוא אדווה בתוך המציאות התחולל לא כשחזור ריקורסיבי של כל מה שקדם לו אלא כפתח להתמרה, שינוי והתחדשות.

זה מעורר תקווה, באופן שלא מייתר את הצורך בפענוח, חתירה להבנה והתפקחות, אלא דוחף אליהם. 

האירוע דוחף להבין את הרקע לדברים, את הכשלים, את המגמות וצורות ההתנהלות ומה נדרש לשנות על מנת לא לנפק עוד מאותו הדבר בשלל תרחישים שיחזרו על עצמם בעתיד לבוא כעוד ועוד אדוות.

המציאות ממשיכה להדהד את אותו גרעין כל עוד הוא לא עבר פענוח, עיבוד והתמרה, אך האופן שבו היא מהדהדת אותו יכול להשתנות בהתאם לתודעה, לאחריות, לבחירות וליכולת של הפרט והקולקטיב לעבור מעולם מראה לעולם מהות.

.

השתוללות הקטבים – ו״כי מציון תצא תורה״

אירוע השבעה באוקטובר ממשיך להפיק גלים, מפני שהוא נושא בתוכו חתימה חזקה מאוד על פני מארג המציאות.

הגלים הללו מוגברים על ידי האנשים שהאירוע הותיר בהם חותם נפשי ותודעתי עמוק, וגם על ידי קטבים פוליטיים, חברתיים ותודעתיים המשתוללים בארץ ובעולם, ועל ידי בעלי אינטרס הניזונים מתודעת קיטוב לשם הפרדה, משילות וצבירת כוח והון.

במקום להשלים זה את זה וליצור למידה, הקטבים מגבירים זה את קיצוניותו של זה, ומייצרים עוד ועוד אדוות של כאב, פחד, דמוניזציה, האשמה, שנאה ובלבול.

בכך, השבעה באוקטובר הפך לאופק אירועים תודעתי: נקודת מרכז שממנה ממשיכות להיפלט הסתברויות, פרשנויות, אירועים, תגובות ומופעים הולוגרפיים.

אני רואה בכך גם היבט שלילי, עולם מראה, של העיקרון המוכר במסורת היהודית ״כי מציון תצא תורה״. אני מתבוננת על המושג הזה לא במובן הדתי או המשיחי המצומצם המקובל, אלא במובן שבו כל מה שמתרחש בישראל – כגרעין טעון של זהות, זיכרון, קדושה, טראומה, מוסר וריבונות – מקרין החוצה אל המערכת האנושית כולה.

ישראל מתפקדת כ״מיקרוקוסמוס של הקוסמוס״ ואת האדוות הללו ניתן לראות באזורי מפתח בעולם: בציר ישראל-איראן, בציר אירופה-רוסיה ובציר ארה״ב-סין. אלו אינם רק מוקדי עימות גיאופוליטיים, אלא חלק ממהלך גלובלי רחב ידיים, הנע במעגלים מהירים ומבקש שינוי תודעתי עמוק – שינוי שעשוי להוביל את המערכת אל מחוץ למעגל הסגור שבו היא לכודה.

כאשר הגרעין אינו מפוענח, הוא מקרין סחרור רפיטטיבי.

אך כאשר הגרעין עובר התמרה, הוא יכול להקרין תורה חדשה, תודעה חדשה, תפישת עולם חדשה, תדר חדש וציר חדש שסביבו המערכת פועלת, כשהיא מאורגנת מחדש באופן שאינו מסתחרר עוד סביב אותה המסקנה.

ניתן לראות זאת גם כמשוואה מתמטית או הנדסית שמנסה להגיע לפתרון והתרה, אולם מתכנסת שוב ושוב אל אותה התוצאה, מכיוון שלא נוצר שינוי בפרמטרים שהרכיבו אותה. אלו הם אותם פרמטרים, שלעיתים מיוצגים על ידי x, לעיתים על ידי y או z, ולעיתים נדמים כמספרים ואותיות חדשים לגמרי – אולם המשוואה נותרת אותה המשוואה, באותו המעגל הסגור של ניסיון חוזר להתרה.

שינוי והתמרת הגרעין מאפשר מעבר מן המשוואה הישנה אל משוואה חדשה, ומעולם מראה לעולם מהות. הוא יוצר מעבר ממצב שבו הגרעין הפצוע בישראל מפיק אדוות של כאב וסחרור המשפיעות על העולם – אל מצב שבו ישנו ציר הולכה חדש, הנובע מתודעה חדשה ומערכים אוניברסליים, ומאפשר התמרה של הפצע הכואב לשער הפותח פתח למציאות חדשה לגמרי.

כדי לשנות את המשוואה, נדרש לגעת בפרמטרים

את אירוע טיסת Fly Dubai ניתן לראות לא רק כאירוע בודד, אלא כאדווה בתוך שדה רחב יותר. אדווה של צומת השבעה באוקטובר. השתקפות נוספת של אותו הגרעין, הפעם בתצורה שבה מופיעים גם חיים, הצלה, התערבות ותנועה פרואקטיבית.

אך כל עוד לא נוצרה הבנת מהות של גרעין הסיבתיות של השבעה באוקטובר, וכל עוד לא נוצר שינוי בהתארגנות הפנימית של המערכת הכוללת – בישראל, אירופה, ארה״ב, ובהדהודן גם איראן, רוסיה וסין – המציאות תמשיך להפיק מופעים נוספים של אותו פצע, אותו עיוות, אותו קיטוב ואותו כילוי עצמי קולקטיבי.

כל עוד לא יוצאים פרמטרים מן המשוואה, וכל עוד לא נכנסים אליה פרמטרים חדשים, נקבל עוד ועוד אדוות של אותו גרעין בלתי פתור, המשתולל בתוך מערכת סגורה השרויה בכילוי עצמי.

המציאות תמשיך לדבר.

היא תמשיך לשקף.

היא תמשיך לייצר עוד ועוד בבואות, אדוות, סמלים, צירופים, מפגשים ומופעים במציאות – כאלה שיש בהם סכנות והצלות, מאבקי כוח והסלמה, קורבנות ופושעים, גיבורים ורשעים, לצד אפשרויות של שלום והשלמה, פיוס וסליחה, התבוננות מאוזנת מעבר למשחקי התפקידים וגם שיתופי פעולה שנובעים מהתעוררות, התערבות, מוכנות לעשות משהו חדש וליצור תפנית.

ולכן זה קריטי לגעת בגרעין.

זה קריטי להבין את טבע העצמי ואת טבע המציאות.

זה קריטי להבין שהמציאות אינה רק רצף חיצוני של אירועים, אלא מרחב הולוגרפי המושפע מתודעות פרטניות ותודעות כוללות.

זה קריטי להבין שטראומה שאינה עוברת עיבוד – הופכת לריקורסיה.

וזה קריטי להבין שריקורסיה יכולה להפוך או למעגל סגור של כאב וכילוי עצמי – או לציר חדש של התמרה וגילוי עצמי.

הבחירה הזו אינה תיאורטית. היא מתרחשת בתוך כל אדם, בתוך כל קהילה, בתוך כל מערכת ובתוך האנושות כולה.

המציאות משקפת אותנו.

האם נמשיך לשדר אליה את כאבו של הפצע?

או שנתחיל לשדר אליה את התודעה שמסוגלת לרפא אותו, מתוך הכרה כי מה שניצור הוא שיהיה.