מי ישמור על הזיכרון שלנו?

אחד מן הבסיסים החשובים ביותר ליכולת של חברה לשגשג, להתפתח ולצמוח, טמון ביכולת שלה לשמר את הזיכרון התרבותי שמתעד את הדרך שעברה: את האנשים שיצרו אותה, את המאבקים שניהלו, את האירועים שעיצבו אותה, את פריצות הדרך שחוללו תמורה, ואת המחירים ששולמו כדי שהחברה תגיע אל המקום שבו היא נמצאת בזמן ההווה.

זהו זיכרון תרבותי-חברתי שמשמר רצף תודעתי. כעין DNA רציף ושלם, שמאפשר לאנשים לראות את הקשר שבין בחירות, תוצאות והשלכות, ולהבין שההווה אינו תלוש מן העבר, אלא נובע ממנו.

ההיסטוריה אינה רק אוסף אירועים, תאריכים, מלחמות, חוקים ודמויות מפתח. ההיסטוריה היא שדה תודעה קולקטיבי. היא ספריית נתונים חיה, שבה מצויות המסקנות של האנושות, השיעורים שכבר נלמדו, המקומות שבהם כשלנו, פגענו, סילפנו וחוללנו עוולות, נזק, ניוון וכילוי, והמקומות שבהם הצלחנו להתעלות מעל בורות, דיכוי, אלימות, גזענות, אפליה, הדרה וניצול.

על הזיכרון הזה נדרש להגן.

נדרש להגן עליו מפני זיהום תודעתי, מפני מחיקה, מפני עיוות, ומפני מניפולציות של בעלי אינטרס שמשנים את ההיסטוריה בדיעבד, מחדירים נרטיבים מסולפים, מהדהדים אותם שוב ושוב אל הציבור, ומבקשים לייצר מציאות שבה אמת היסטורית הופכת לעוד ״דעה״, עוד ״פרשנות״, עוד ״סיפור״ בתוך שוק פרוץ של מידע.

על הזיכרון התודעתי-היסטורי הזה נדרש להגן, כדי שאנשים לא יקבלו את ההווה כמובן מאליו. כדי שיוכלו להוקיר את הדרך, את הצעדים, את המאבקים ואת הפעולות שהובילו אליו. כדי שיוכלו להבין כי מה שנראה כיום כזכות בסיסית, היה בעבר חלום רחוק, ולעיתים אף בלתי נתפש.

דור הולך ודור בא ואנחנו שוכחים

אני כותבת את הדברים הללו כשאני מתבוננת על לכתם מן העולם של גיבורי וגיבורות תרבות שסיפור חייהם עיצב את המציאות שבה אנו חיים.

אני מתבוננת על דמויות מפתח, בארץ ובעולם, שסיפור חייהן עיצב את המציאות שבה אנו חיים, ועל לכתם מן העולם של רבים ורבות מהם – כאובדן של חוליות חיות ברצף הזיכרון התרבותי. 

רות ביידר גינסבורג, שהקדישה את חייה להגנה על זכויות נשים, שוויון בפני החוק וחירות האדם. 

גלוריה סטיינם, מן הקולות המרכזיים של המהפכה הפמיניסטית בארצות הברית ובעולם. 

דולי פרטון, שהפכה את הכישרון, הפשטות, הנדיבות והאצילות האנושית לכוח תרבותי חוצה גבולות. 

נלסון מנדלה, שגופו נכלא אך רוחו הפכה לסמל עולמי של חירות, פיוס ומאבק באפרטהייד. 

מרטין לותר קינג, שחלם בקול רם חלום שעדיין דורש מאיתנו להתעורר אליו. 

ואצלב האוול, שהזכיר לעולם כי אמת, רוח וחירות יכולות לפרק משטרים של פחד. 

דזמונד טוטו, איש דת שהביא אל העולם דגם של מאור פנים בלתי מתפשר מול עוול. 

אברהם יהושע השל, שחיבר בין אמונה, מוסר, צדק חברתי ומאבק בגזענות. 

סימון וייל, חנה ארנדט, ג׳יימס בולדווין, טוני מוריסון, וירג׳יניה וולף, אלינור רוזוולט – כולם ועוד רבים וטובים, כל אחת ואחד בדרכו, היו חוליות ברצף הגדול של האנושות המתעוררת לעצמה, ומזכירים לנו כי תרבות אינה נוצרת מעצמה, אלא בידי אנשים שמוכנים לעמוד מול רוח התקופה, לראות מעבר למוסכמות, ולפתוח בעבור הדורות הבאים שערים חדשים של חירות, אחריות ותודעה.

גם בישראל היו וישנם גיבורי תרבות, רוח, מחשבה ועשייה שעיצבו את התודעה המקומית והניחו אבני דרך במאבק על דמותה של החברה:

דונה גרציה נשיא, דמות יהודית פורצת דרך של הנהגה, תבונה ועוצמה נשית בתקופה שבה נשים כמעט לא הורשו לפעול במרחב הציבורי.

הנרייטה סאלד, שחוללה מהפכה חברתית וחינוכית והיתה ממקימות הדגם המודרני של אחריות חברתית יהודית. 

לאה גולדברג, זלדה, רחל המשוררת, נעמי שמר ויונה וולך, שהרחיבו את השפה, הרגש והזהות הישראלית וא.ב. יהושע, שסיפוריו ומסותיו החזיקו מראה עמוקה מול החברה הישראלית ושאלו שוב ושוב מהי אחריות, מהי שייכות, ומה נדרש מאיתנו כדי לחיות כאן כבני אדם בעלי מצפון.

ישעיהו ליבוביץ, שהעמיד מראה חדה, נוקבת ובלתי מתפשרת מול החברה הישראלית והתריע מפני פולחן כוח, משיחיות ועיוורון מוסרי.

יוסי שריד, שהביא אל הזירה הציבורית קול צלול של זכויות אדם, חילוניות, השכלה, מוסר ואומץ אזרחי.

שולמית אלוני, שנאבקה בעקביות למען זכויות אזרח, הפרדת דת ומדינה וחירות האדם.

יעל דיין, שהובילה שיח ציבורי על זכויות נשים ולהט״ב.

הרב חיים דוד הלוי, הרב מנחם פרומן והרב דוד הרטמן, שכל אחד בדרכו ביקש להאיר מתוך המסורת היהודית אפשרות של אמונה שיש בה אנושיות, אחריות, מורכבות, שלום ומבט מפוכח על המציאות.

אמיל גרינצוויג ויצחק רבין, שהפכו לסמלים כואבים למחיר שמשלמת חברה כאשר הסתה, קיטוב ושנאה הופכים לכוח פוליטי.

ועוד אינספור אנשי חינוך, רפואה, חברה, תרבות, משפט, צבא ורוח, ששמותיהם אולי אינם חקוקים בכותרות, אך חייהם שזורים בתשתית התרבותית של המקום הזה ומחזיקים בעבורנו את הזיכרון של חברה שיכולה לבחור שוב ושוב בנאורות, באחריות ובמאור פנים.

חלל ריק במרחב דיגיטלי

היעדרם של אנשים כאלה, לצד דעיכת הזיכרון התרבותי הקולקטיבי, מותירים אחריהם חלל שאינו רק רגשי, אלא גם תודעתי, תרבותי ומוסרי.

כאשר דורות שלמים אינם מכירים את הדרך שהובילה אל ההווה, הם מאבדים את היכולת להבין מה מונח על הכף.

כאשר הזיכרון נחלש, קל הרבה יותר לפרק את ההישגים. קל הרבה יותר לשכתב את המציאות. קל הרבה יותר למכור לציבור תודעה מסולפת, שבה זכויות אדם מוצגות כפריבילגיה, דמוקרטיה מוצגת כחולשה, שוויון מוצג כאיום, והגנה על מיעוטים מוצגת כבגידה ברוב.

עלייתן של הרשתות החברתיות האיצה את התהליך הזה באופן דרמטי.

הרשתות החברתיות יצרו מרחב שבו מידע נע במהירות אדירה, אך לא תמיד מלווה בתבונה, אחריות, הקשר או בוחן מציאות.

הן איפשרו לכל אדם להפוך לגוף שידור והפצת מידע, לכל נרטיב להפוך לקמפיין, לכל שקר להפוך לוויראלי, ולכל מניפולציה להפוך למציאות תודעתית בעבור מיליונים.

תרבות הפייק ניוז מייצגת לא רק בעיה של מידע שגוי, אלא שבר תרבותי עמוק הנובע מפירוק הקשר שבין אמת, אחריות ותודעה.

היא יוצרת מציאות שבה אנשים אינם יודעים עוד להבחין בין עובדה לבין דעה או תחושה, בין מחקר לבין תעמולה, בין עדות לבין מניפולציה, בין מידע בדוק לבין ספקולציה, בין היסטוריה לבין בדיה שנארזה היטב.

וכאשר הזיכרון ההיסטורי נפגע – נפגם גם המצפן המוסרי.

כך ניתן לראות ברחבי העולם תהליכים של נסיגה מהישגים שנוצרו בדם, יזע, דמעות והרבה מאוד עשייה חלוצית של אנשים נפלאים: זכויות נשים, שוויון בפני החוק, זכויות מיעוטים, זכויות להט״ב, חופש ביטוי, חופש דת וחופש מדת, זכויות עובדים, חינוך ציבורי, מדינת רווחה, רפואה ציבורית, הגנה על ילדים, הגנה על אנשים עם מוגבלות, זכויות מהגרים ופליטים, חופש עיתונות, עצמאות מערכת המשפט, הגנה על הטבע, מוסדות דמוקרטיים, וחברת שפע שמאפשרת לאדם לחלום לא רק על הישרדות אלא גם על משמעות.

קטיפת פירות אדישה ומנוכרת

ההישגים שהשגנו כתרבות אנושית אינם מובנים מאליהם.

הם לא ניתנו לנו כמתנה מן השמיים. הם נוצרו על ידי בני אדם. על ידי נשים וגברים שהסכימו לראות את המציאות כפי שהיא, לסרב לקבל אותה כמוחלטת, ולפעול כדי לשנות את התודעה ובכך לשנות את המציאות.

אך כאשר הדורות הבאים אינם מכירים את הדרך, הם עלולים להתייחס לפירות כאל מצב טבעי. הם נהנים מן הצל שמטיל העץ, אך אינם יודעים מי שתל אותו, מי השקה אותו, מי הגן עליו, מי שילם מחיר כדי שיצמח.

וכך הבורות הולכת וגדלה, ועימה השרירותיות, הטמטום והנסיגה התרבותית.

השמרנות הקיצונית רומסת הישגים שנוצרו במאמץ עצום, לאורך דורות של מאבק, תעוזה, הגות ועשייה. השפע נתפש כמצב נתון והדמוקרטיה נתפשת כמובנת מאליה. חופש הביטוי, החופש לנוע, החופש ללמוד, החופש לאהוב, החופש להצביע, החופש למחות, החופש להיות אדם עצמאי וריבוני – כל אלה הופכים לרקע שקוף, כתפאורה להתנהלות חברתית-תרבותית המנותקת משורשיה.

אך חברה שאינה זוכרת את שורשיה, אינה מבינה עוד את העץ שהיא חוסה בצילו.

היא נהנית מפירותיו, אך אינה יודעת מי שתל אותו. היא נשענת על גזעו, אך אינה מכירה את השנים הארוכות שבהן התעבה והתחזק. היא חוסה בצמרתו, אך אינה רואה את מערכת השורשים הענפה, הסמויה מן העין, שהזינה אותו בדמעות, במאבקים, באומץ, בחזון ובבחירות אנושיות של מי שסירבו לקבל את המציאות כפי שהיא.

וכאשר השורשים נשכחים, קל להגיע עם גרזן ולפרק ענף אחר ענף: תחילה את זכויות הנשים, אחר כך את זכויות המיעוטים, את חופש העיתונות, את עצמאות מערכת המשפט, את חופש המחאה, את השוויון בפני החוק, את הזכות לאהוב, לחשוב, להאמין או לא להאמין. קל לעשות זאת, גם כשזה מתרחש, באופן פרדוקסלי, בשם מסרים כמו ״חזרה לערכים״, ״כינון סדר״, ״מסורת״, ״משילות״ או ״רצון העם״ – מילים שמסוות עקירה שיטתית של כל מה שאיפשר לחברה לצמוח מלכתחילה.

כי מי שמבקש לפרק את הדמוקרטיה, אינו מתחיל תמיד בכריתת העץ כולו. פעמים רבות הוא מתחיל בייבוש השורשים: בשכתוב ההיסטוריה, בביזוי גיבורי התרבות, בהחלשת מוסדות הידע, בהתקפה על החינוך, על המשפט, על האמנות, על העיתונות, על האקדמיה, ועל כל מי שמחזיק זיכרון, מורכבות ובוחן מציאות.

ולכן, ההגנה על הזיכרון התרבותי היא הגנה על מערכת השורשים של החברה. היא ההכרה בכך שכל חירות שאנו נהנים ממנה היום היא פרי של עץ שניטע הרבה לפנינו, ושאם לא נשמור עליו, לא נזין אותו, לא נחדש אותו ולא נעמיק את שורשיו – יבואו מי שיבקשו לעקור אותו, ואז יגלו הדורות הבאים כי הצל, הפירות והמרחב הפתוח שנדמו להם כמובנים מאליהם, היו למעשה הישג מצטבר, עדין, חי ופגיע, שנדרש להגן עליו בכל דור מחדש.

מפני שההיסטוריה שלנו אינה מאגר יבש של אירועים שכבר הסתיימו, אלא מערכת שורשים חיה, שבה טמונה החכמה שאמורה לשמור עלינו בעודנו נעים אל העתיד.

תהליכים חברתיים אוטואימוניים הנובעים מהכחשה סילוף ובורות מצטברת

כאשר חברה אינה לומדת את ההיסטוריה שלה, היא מאבדת את מנגנון החיסון הפנימי שלה.

דוגמה קיצונית לכך היא הכחשת השואה ועיוות זיכרון השואה. 

הכחשת השואה אינה מתחילה ונגמרת בטענה השקרית שהשואה לא קרתה. היא מופיעה גם בעיוותים מתוחכמים יותר: הקטנת ממדי הפשע, ניתוקו מן האידיאולוגיה שהולידה אותו, השוואות פשטניות שמרוקנות אותו ממשמעות, שימוש ציני בזיכרון השואה לצרכים פוליטיים, או הפיכת קורבנות ומקרבנים לסימטריים. 

אותו מנגנון פועל גם כאשר אירועי טרור מכוננים, כמו אסון התאומים, מתוארים בשפה מכובסת שמעלימה את המחבלים, את האידיאולוגיה ואת העובדה הפשוטה שמדובר היה בפשע טרור עצום ממדים. 

כאשר ראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדני מעורר ביקורת חריפה מצד משפחות קורבנות 11 בספטמבר סביב יחסו לזיכרון האירוע, הדבר מדגים עד כמה הזיכרון ההיסטורי שברירי ופגיע לא רק להכחשה גסה, אלא גם לריכוך, טשטוש ועיקור מוסרי. החולשה הזאת משמשת לפגיעה ביכולת של האנושות ללמוד מן המקומות שבהם איבדה את צלם האדם, ואיפשור לרוע לשוב אל הזירה כשהוא עטוף בשפה חדשה, נקייה ומנומסת יותר.

אותו מנגנון פעל ופועל גם ביחס לטבח השבעה באוקטובר. במקום הכרה צלולה בכך שמדובר היה במתקפת טרור מכוונת של חמאס נגד אזרחים, משפחות, ילדים, קשישים, צעירים וקהילות שלמות, ובמקום פסילה מוסרית חד-משמעית של רצח חפים מפשע, חטיפה, התעללות והפיכת אזרחים לכלי מיקוח – חלקים מן השיח הבינלאומי מיהרו לעטוף את האירוע בשפה מכובסת, יחסית ומתחמקת.

במקום לומר בפשטות: זהו רוע. זהו טרור. זוהי פגיעה מכוונת בחפים מפשע שאין להצדיק אותה – הופיעה שפה נאורה לכאורה, שמיד ביקשה "להבין את ההקשר", "לאזן את התמונה", "לראות את שני הצדדים", או להכניס את הטבח לתוך מסגרת פוליטית שמטשטשת את עצם הפשע. 

ודאי שיש הקשר היסטורי רחב לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ודאי שיש כאב וסבל משני עבריו, ודאי שיש לבחון גם את פעולותיה של ישראל בעין ביקורתית כאשר הדבר נדרש – אך שום הקשר אינו יכול להלבין טרור מכוון נגד אזרחים, ושום מאבק לאומי אינו מקנה היתר מוסרי לרצוח, לחטוף או להתעלל בחפים מפשע.

כאשר אוניברסיטאות, ארגוני זכויות אדם, תנועות פרוגרסיביות, אנשי תרבות ומובילי דעה מתקשים לומר משפט פשוט וברור, שחמאס ביצע פשע טרוריסטי מזוויע שיש לגנותו ללא סייג – הם אינם מבטאים עומק מוסרי, אלא אובדן בוחן מציאות.

כאשר במקום חמלה כלפי הקורבנות מופיעה סימטריה מלאכותית בין מי שביצעו את הטבח לבין מי שנפגעו ממנו, הזיכרון נפגע.

כאשר הקריאה לשחרור, צדק או התנגדות הופכת למסך שמסתיר רצח מכוון של חפים מפשע, השפה מפסיקה להיות כלי של אמת והופכת לכלי של עיוות.

זו אינה רק בעיה ישראלית או יהודית. זו בעיה אנושית. משום שחברה שאינה מסוגלת לפסול רוע כאשר הוא מופיע לנגד עיניה, מאבדת את היכולת להגן על כל אדם באשר הוא אדם. 

אם טבח באזרחים יכול להפוך ל״תגובה״, אם חטיפה יכולה להפוך ל״קלף מיקוח״, אם טרור יכול להתחפש ל״התנגדות״, ואם רוצחים יכולים להיעלם מן הסיפור ולהותיר אחריהם רק ״טרגדיה״ כללית – אזי הזיכרון התרבותי כולו מותקף, והמצפן המוסרי של האנושות מתחיל להישבר.

התגובה העולמית לטבח השבעה באוקטובר חשפה עד כמה עמוקה הפגיעה בזיכרון ההיסטורי וביכולת ההבחנה המוסרית. היא חשפה עולם שבו חלקים מן הציבור מסוגלים לזהות עוול רק כאשר הוא מתאים לתבנית אידיאולוגית מוכנה מראש, אך מתקשים להכיר בקורבן כאשר זהותו אינה מתיישבת עם הנרטיב שלהם. 

זהו בדיוק המקום שבו נאורות הופכת לקריקטורה של עצמה: כאשר בשם צדק מדכאים אמת, בשם שחרור מצדיקים אלימות, ובשם חמלה מוחקים את אנושיותם של מי שנרצחו, נחטפו ונפגעו.

לכן ההגנה על הזיכרון אינה רק הגנה על העבר. היא הגנה על היכולת של חברה לקרוא למציאות בשמה, להבחין בין קורבן למקרבן, בין התנגדות לגיטימית לטרור, בין ביקורת מוסרית לבין הצדקה של רוע – ומתוך כך לשמור על עצמה מפני קריסה ערכית.

שכחה ואובדן זיכרון בחברה הישראלית

גם בישראל אנו רואים תהליכים חברתיים שמדגימים כיצד פגיעה בזיכרון, בהקשר ובבוחן המציאות מערערת את החברה מבפנים.

המאבק סביב מערכת המשפט, המחאה הרחבה נגד ההפיכה המשטרית, הקרע בין ציבורים שונים, המאבק על דמותה של המדינה, היחס למיעוטים, השסע בין חילונים לדתיים, בין יהודים לערבים, בין מרכז לפריפריה, בין ליברלים לשמרנים, בין תפישת מדינה דמוקרטית לבין תפישות אתנו-לאומיות או משיחיות – כל אלה אינם אירועים מבודדים. הם ביטויים של מאבק מהותי על הזיכרון, על הערכים ועל השאלה מהי ישראל ומהי תכליתה.

כאשר החברה הישראלית שוכחת את ההיסטוריה שלה, היא שוכחת גם את מורכבותה. 

היא שוכחת שהציונות לא היתה רעיון אחד, אלא שדה של רעיונות: חלוציות, שיבה, בנייה, עבודה, חידוש השפה העברית, כינון ריבונות יהודית, ערבות הדדית, הגנה עצמית וניסיון ליצור כאן חברה חדשה.

היא שוכחת את החלוצים והחלוצות, את העליות השונות, ואת בני האדם שעזבו בתים, שפות ותרבויות, ועלו לארץ כשהם נושאים עמם כאב, תקווה, מסורת, זיכרון וחזון.

וכאשר הזיכרון הזה נמחק, קל לעוות גם את משמעותה של הציונות עצמה. 

כך קרה גם בעולם, כאשר רבים הפכו את המילה ״ציוני״ למילת גנאי, מבלי להכיר את ההיסטוריה היהודית, את הקשר העתיק לארץ ישראל, את מצוקת הגלות, את האנטישמיות, את השואה, ואת גירושם ובריחתם של יהודים גם מארצות ערב ואיראן.

אפשר ואף נדרש לבקר מדיניות ממשלתית, עוולות, כיבוש, אפליה או עיוותים מוסריים כאשר הם מתקיימים. אך הפיכת עצם המילה ״ציוני״ למילת גנאי, היא דוגמה מובהקת לאופן שבו זיכרון היסטורי מסולף מאפשר למחוק עם שלם מתוך סיפורו שלו.

כאשר החברה הישראלית שוכחת את ההיסטוריה שלה, היא שוכחת שהדמוקרטיה הישראלית לא היתה מובנת מאליה מרגע הקמת המדינה, אלא תוצר של בחירות מתמשכות, איזונים עדינים, מאבקים פנימיים והכרעה ערכית. 

היא גם שוכחת שהמיעוט הערבי בישראל אינו הערת שוליים אלא חלק מן המרקם החי של המדינה. היא שוכחת שהחברה החרדית, הדתית, המסורתית והחילונית אינן אויבות זו לזו, אלא חלקים שונים בגוף אחד שנדרש ללמוד כיצד לחבר אותן כשלם הגדול מסך חלקיו, המכבד עקרונות יסוד ברורים המקובלים על כולם ומאפיינים את אישיותה של מדינת ישראל ואת זהותה המכלילה והכוללת.

כאשר הזיכרון ההיסטורי נפגע, נכנסים אל החלל כוחות של קיטוב, הסתה, פופוליזם ותודעת ״אנחנו והם״.

הסוגייה הישראלית ממחישה היטב כיצד תנועות פרוגרסיביות עכשוויות, ובהן חלקים מתנועת ה-woke, מעוותות כוונה מוסרית והופכות אותה למסוכנת כאשר היא מנותקת מן ההיסטוריה. 

יש ערך חשוב בהכרה בעוולות קולוניאליות, בגזענות, באפליה וביחסי כוח. אך כאשר השיח על קולוניאליזם מיובא אל המזרח התיכון בתבניות שטוחות, מבלי להכיר את ההיסטוריה של היהודים כעם ילידי בעל קשר עתיק לארץ ישראל, מבלי להבין את ההיסטוריה של האימפריות באזור, את רדיפות היהודים בארצות ערב ובאירופה, את הקמת מדינת ישראל אחרי השואה, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על מורכבויותיו, את האסלאם הפוליטי, את הלאומיות הערבית, את הפן הדתי, ההיסטורי, המשפטי והגיאו-פוליטי – נוצר שיח שאולי מתחפש לנאור ומשתמש במילים מורכבות, אך בפועל מוחק מורכבות ומייצר עיוות.

בוחן מציאות

לא כל מה שמדבר בשפה של צדק הוא צודק.

לא כל מה שמתחפש לנאורות הוא נאור.

לא כל מי שמדבר בשם החלש באמת מגן על החלש.

לא תמיד החלש הוא הנאור.

ולא כל מי שמניף דגל של זכויות אדם מחזיק בתודעה שמסוגלת להגן על זכויות האדם של כולם.

חברה דמוקרטית אינה יכולה להתבסס על רגש מוסרי בלתי מובחן. היא זקוקה לבוחן מציאות, לזיכרון היסטורי, ליכולת להכיל מורכבות, ולסולם ערכים שאינו קורס אל מול טרנדים תודעתיים, לחץ חברתי או קמפיינים ויראליים.

כאשר אין זיכרון, אין רצף.

כאשר אין רצף, אין הבנה של סיבה ותוצאה.

כאשר אין הבנה של סיבה ותוצאה, אין לקיחת אחריות.

בהיעדר אחריות, החופש הופך להפקרות, הדמוקרטיה הופכת לכלי בידי מי שמבקש לפרק אותה, והשיח הציבורי הופך לשדה קרב של מניפולציות.

חוזה אוניברסלי חדש

אנו חיים בתקופה שבה האנושות נדרשת לא רק לשמר את ההיסטוריה, אלא ללמוד לנבוע ממנה אל מדרגה חדשה.

זוהי יכולת להתבונן על העבר מבלי להיאחז בו באופן נוסטלגי, להפוך את גיבורי התרבות לפסלים ולקדש את מה שהיה, אלא לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש.

הפרק הבא בסיפור אינו יכול להיות עוד מלחמה אינסופית של קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת: נשים נגד גברים, מיעוטים נגד רוב, שמאל נגד ימין, דתיים נגד חילונים, יהודים נגד ערבים, מזרח נגד מערב, ישן נגד חדש.

השלב הבא נדרש להיות מעבר מתודעת מאבק לתודעת הכרה.

הכרה בכך שכולנו בני אדם.

הכרה בכך שכל אדם זכאי לכבוד, חירות, ביטחון, שייכות, הזדמנות, ביטוי ומשמעות.

הכרה בכך שחברה בריאה אינה נמדדת רק בכוחו של הרוב, אלא ביכולתה להגן על מי שאינו חלק מן הרוב.

הכרה בכך שתועלת הכלל ותועלת הפרט שזורות זו בזו.

הכרה בכך שאין עתיד לחברה שמפרקת את הזיכרון שלה, את מוסדותיה, את מערכת הערכים שלה ואת יכולתה להבחין בין אמת לשקר.

מתוך ההכרה הזו נדרש לאפיין חוזה אנושי אוניברסלי חדש.

חוזה שאינו מבוסס על זהות צרה, אלא על ערכים רחבים.

חוזה שמכיר בזכותו של כל אדם להיות ייחודי, אך גם מחובר למכלול.

חוזה שמגן על הדמוקרטיה לא כטכניקה של בחירות, אלא כתפישת עולם מוסרית: שלטון חוק, זכויות אדם, חופש ביטוי, שוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, הגנה על מיעוטים, אחריות אזרחית, חופש מחשבה, חופש יצירה, וחינוך שמפתח תבונה ולא רק ידע.

אך חשוב לומר זאת באופן ברור: דמוקרטיה אין משמעה סובלנות כלפי הכל.

דמוקרטיה אינה התאבדות ערכית.

דמוקרטיה אינה מחויבת להעניק לגיטימציה למי שמבקש להשתמש בכליה כדי לפרק אותה מבפנים.

דמוקרטיה אינה פשרה על ערכי יסוד בשם נחמדות, הכלה או פחד מעימות.

דמוקרטיה אין משמעה להתייצב לצידו של ה״אנדר דוג״ באופן אוטומטי.

דמוקרטיה חיה דורשת תוקף פעיל במאור פנים: יכולת להציב גבול בלי לאבד אנושיות. להגן על ערכים בלי להפוך אלים, מבטל ודורס. לומר אמת בלי להתלהם. לזהות שקר בלי לשנוא. להחזיק מורכבות בלי לקרוס לרלטיביזם – כך שאפשר לראות את ריבוי ההקשרים של המציאות, אך לא לאפשר להם לטשטש את האבחנה הבסיסית בין טוב לרע, בין אמת לשקר, ובין הבנה של נסיבות לבין הצדקה של פשע. להגן על החלש בלי למחוק את ההיסטוריה. ולפעול למען שוויון בלי לוותר על בוחן מציאות.

זהו האתגר של זמננו.

להיות נאמנים לזיכרון, אך לא להילכד בעבר.

להוקיר את הדורות הקודמים, אך לא להסתפק במה שהשיגו וגם לא לסגת אחורה – אלא להמשיך לנבוע מהמצע החברתי תרבותי, קדימה, אל השלבים הבאים.

להגן על הדמוקרטיה, אך גם לעדכן את התודעה שמחזיקה אותה.

להכיר בכך שהעתיד לא ייבנה על בורות, פייק ניוז, קיטוב ושכחה, אלא על זיכרון חי, תבונה, אחריות, ערכים, חיבור, ותודעה המסוגלת לנבוע מכל מה שהושג  אל מדרגה חדשה של אנושיות החוקרת ומעצבת הבניות תרבותיות חדשות וערכים מתקדמים יותר המבוססים על חשיבה מורכבת ועומק תודעתי.

ההיסטוריה אינה מאחורינו.

היא טמונה בתוכנו כזיכרון שמבקש לשמור עלינו ולהורות לנו את הדרך קדימה.

ועלינו ללמוד להקשיב לה, ללמוד ממנה, ולהפוך אותה לא רק לאנדרטה של עבר – אלא לגשר אל עתיד ראוי יותר.