בוקר. אני קמה ויורדת במדרגות אל פינת הקפה וההגות שלי, ובדרך מתבוננת על שותפתי הקבועה לטקס הבוקר שלי, כוס מזוגגת שקניתי מבחור שמייבא מוצרי קרמיקה מפורטוגל.

אני נותנת לחושים להתעורר לריח הנעים של הקפה, לטעם המריר שלו, לרחשי מכונת הקפה ולמראה הקצף הסמיך שמשאיר שכבה דקה של קרמה סמיכה.

אני כל כך אוהבת את טקס הבוקר הזה, הוא הרגע האהוב עלי ביום.

הבוקר משכה את תשומת הלב שלי שכבת הפטינה שהצטברה בכוס הקפה שלי.

מה זה פטינה? פטינה היא שכבת הזמן הנוצרת על פניו של חומר בעקבות שימוש, מגע, חום, אור, לחות, חמצון או שחיקה עדינה.

היא יכולה להופיע כדהייה, ברק, כתם, שינוי צבע או מרקם.

התבוננתי אל תוך כוס הקפה שלי וראיתי שכוסות הקפה שנמזגו אליה לאורך הזמן נספגו בה, עד שהיא שינתה את הצבע שלה ונראית כעת אחרת.

היא אספה בתוכה שכבות זיכרון דקות של קפה, צבע, שמנים וחום, ששינו בהדרגה את הספל. זו לא היתה בהכרח ספיגה עמוקה אל עומק שכבות החומר, אלא שכבה חדשה שנאחזה בטקסטורה של הזיגוג ורובדה על גבי פנים הספל.

התבוננתי בפטינה וראיתי תוצר מצטבר של יחסי גומלין, רובד דק של ממשק בין חומר, חוויה והרגל, שבהדרגה הפך את הספל מחפץ גנרי, לכלי בעל היסטוריה ומשמעות – מכיוון שהוא נושא על פניו את הבקרים, את הטקס, את הריח, את השקט, ואת כל אותם הרגעים שבהם הקפה ואני נפגשנו.

אינני רואה בפטינה לכלוך או בלאי – אלא עדות ליחסי הגומלין שבין החומר לבין החיים שעברו דרכו. הזיכרון החומרי של הכלי: הסימן לכך שהוא לא נשאר סטרילי, חדש ובלתי-נגוע, אלא השתתף בעולם, ספג מגע, נשא חוויה וקיבל אופי, דרך יחסי הגומלין שבינו לבין הנוזל שניצוק אליו, בינו לבין ההרגל האהוב עלי כל כך.

הספל שלי הגיב והשתנה, אסף אליו עקבות ואצר בתוכו את כל הרגעים שעברתי דרכם. קו הנוזל, החום, השמנים והצבע של הקפה נגעו בזיגוג הקרמי והשאירו בו רישום עדין, וכעת בעיניי הוא הרבה יותר יפה מאי פעם מכיוון שהוא בעל אופי. הוא מעורר בי תחושה נעימה של הערכה בכל פעם שאני מתבוננת אל תוכו  – כי הוא כבר לא סתם ספל, אלא נושא בתוכו את כל הרגעים, כל הבקרים וכל טקסי הקפה שלי – על המחשבות, ההגות, השקט וציוץ הציפורים שהוא טומן בתוכו.

אך הספל שלי מספר סיפור הרבה יותר רחב וכוללני.

לאורך ההיסטוריה, כלי בישול ואכילה רבים הפכו ל״ארכיונים של טעם״. 

מחבת ברזל יצוק, למשל, נעשית טובה יותר ככל שמשתמשים בה, מפני ששכבות דקיקות של שמן וחום יוצרות עליה ציפוי טבעי, מעין זיכרון חומרי של כל מה שבושל בה. 

מכתש ועלי שסופגים תבלינים, שום, עשבים וזרעים, נושאים בתוכם עם הזמן ניחוח עמוק יותר, עד שבמטבחים מסורתיים כמעט לא מפרידים בין הכלי לבין הטעמים שהוא מוליד.

גם קומקום תה, קנקן חרס או סיר חמין ותיק יכולים לשאת פטינה – שכבת חיים שנוצרת ממגע חוזר ונשנה עם חום, נוזלים, תבלינים, שומן, עשן וזמן. לכן יש תרבויות שבהן לא ממהרים “להבריק” את הכלים עד מחיקה מוחלטת של עקבות השימוש, כי דווקא העקבות הללו הן עדות לקשר-חי בין החומר לטעם, בין כלי להרגל, בין פעולה יומיומית למסורת וזיכרון.

כשמתבוננים על כך מנקודת המבט הזאת, כלי אינו רק חפץ פרקטי שמכיל מזון או משקה, אלא הוא שותף בתהליך ההתהוות שלהם, במסורות, חוויות, הרגלי חיים, גוף חומרי שסופג, משתנה, מתיישן, מתעדן ומספר בדרכו השקטה והנוכחת את ההיסטוריה של כל מה שעבר דרכו.

וכך גם אנחנו

חשבתי לעצמי הבוקר, שזוהי מטאפורה נפלאה לעצמי האנושי, לתודעה, למודעות העצמית, הנפש והגוף – שהם כמו הספל הזה, עשויים חומר חי שקולט וסופג את החוויות, הרשמים, הרגשות, המחשבות, וכל מי ומה שהיינו במסלול חיינו.

ההתבוננות הזאת משקפת היבט מרכזי בגישה הפילוסופית שאותה אני מלמדת: ״הגישה האינסטרומנטלית״ – שמזמינה להתייחס אל העצמיות שלנו, על כלל חלקיה, בתשומת לב ותבונה, וללמוד להכיר ולהכיל את מכלול החלקים והכוחות שמרכיבים את מי שאנחנו, כדי שנוכל למלא את ״הספל״ שהוא העצמי האנושי שלנו ״בקפה הכי משובח״ – באיכויות אנושיות שאנחנו מרכיבים במודע ומאפשרות לנו מימוש מועצם, מורחב ומיטבי.

כשם שהספל אינו נשאר אדיש למה שנמזג לתוכו שוב ושוב, כך גם אנחנו איננו נותרים אדישים למה שאנחנו מזינים בו את התודעה, את המודעות, את הנפש, את הרגש ואת הגוף.

המחשבות שאנחנו חושבים, הפרשנויות שאנחנו נותנים למציאות, ההרגלים שאנחנו מטפחים, האנשים שאנחנו מקיפים בהם את עצמנו, המילים שאנחנו סופגים ומשמיעים, הבחירות הקטנות שאנחנו חוזרים עליהן מדי יום – כל אלו מותירים בנו עקבות. הם יוצרים בנו כעין ״פטינה פנימית״, שכבת חיים, זיכרון מצטבר של מי שהיינו ושל מה שבחרנו להכניס אל תוך המרחב הפנימי שלנו.

ישנה אצל רבים כמיהה לשינוי שימחק את משקעי העבר ואת סימני הזמן, כדי להיות ״ספל חדש״ נקי וסטרילי. אך בעיניי התפתחות אמיתית אינה מוחקת את העבר אלא מוקירה אותו ושואפת ללמוד לקרוא את הסימנים שהוטבעו בנו בתבונה, להבין מה מבקש ריפוי, מה מבקש עידון, מה מבקש התחדשות, ומה ניתן להפוך לחוכמה, שיש בה עומק אישי, ייחודיות ואופי. 

אך זה מעבר לכך, כי מתוך ההכרה בכך שאנחנו יצורים סופגים, מושפעים ומשפיעים, שמנהלים יחסי גומלין עם סביבתנו – נולדת האחריות לבחור במודע מה אנחנו מוזגים אל עצמנו: איזה ״קפה״ של תודעה, איזה ״טעם״ של רגש, איזו ״ארומה״ של מחשבה, ואיזו איכות של נוכחות אנושית אנחנו מבקשים לטפח בתוכנו, עד שהכלי שהוא אנחנו לא רק מכיל את החיים ונושא אותם, אלא משתתף ביצירה שלהם באופן מודע וער.