Getting your Trinity Audio player ready...

פותחות ארון

לאחרונה ביקרתי במפגש ביתי של מכירת בגדי יד שנייה.

המארגנת, אישה מהממת שאני מעריכה ואוהבת, בעלת טעם משובח, לא פחות מן הערכים שלה, יוזמת מפגשים שבהם נשים פותחות את ארון הבגדים שלהן ומביאות מתוכו מקבץ אישי למכירה.

שוטטתי במפגש הזה בין החדרים, הקולבים והפריטים, שכל אחד מהם נשא עימו את טביעת האצבע של האישה שהביאה אותו: הבחירה, הסגנון, התקופה, הזיכרון, הצבע, המידה, מצב הרוח, הזהות, התדמית והסיפור.

חשבתי לעצמי על העוצמה שבמפגשים שכאלו ועל כך שהיוזמה הזאת מחברת בין האהבה לאופנה לבין היכולת לעקוף את תעשיית האופנה המהירה – זו שממכרת לעוד ועוד דרופים, לעוד ועוד קניות, לעוד ועוד חוויה כוזבת של התחדשות, שמבוססת על צריכה אימפולסיבית וממוסכת מראיית ההשלכות האדירות שיש לכך על כדור הארץ.

במפגש שכזה ההתחדשות לא מחייבת עוד ייצור, משאבים, אריזה, שינוע, פסולת ועומס על הפלנטה. זוהי התחדשות שנובעת מן הקיים: מבגדים שכבר נוצרו, שכבר נשאו חיים והיו חלק מסיפור של מישהי אחת, וכעת יכולים לעבור הלאה, אל אישה אחרת, גוף אחר, הקשר אחר ולהיטען באמירה חדשה – ובכך לקחת חלק בסיפור חדש.

יש בכך משהו יפהפה בעיניי: שפע שממשיך לנוע, אופנה שאינה נצרכת ונזרקת, אלא עוברת מיד ליד, מארון לארון, מאישה לאישה ומסיפור לסיפור.

העולם שלנו מלא בכל כך הרבה שפע שכבר קיים, דברים יפים, איכותיים, עשירים ומגוונים, שלא חייבים לייצר עוד ועוד מהם כדי לחוות התחדשות – כל מה שנדרש זו תודעה שמאפשרת לראות במה שכבר קיים נכס שאפשר להעביר אותו הלאה מיד ליד, במערכת שבה ה״ישן״ של מישהי אחת הוא ה״חדש״ של מישהי אחרת.

זהו אקו סיסטם שבו אין באמת חוסר בחומר או במוצרים, אלא נכונות להכיר בהם ולאפיין מתי הגיע הזמן להעביר אותם הלאה ולהחליפם במשהו אחר.

חשוב לי לומר, שעל אף ההכרה שלי בהשלכות הסביבתיות של תעשיית האופנה, אינני פוסלת רכישה של בגדים או מוצרים חדשים, אלא מזמינה להתנהלות מבוקרת וקשובה שיש בה איזון. 

לפעמים החדש נולד דווקא מן המוכן – מן הקיים והיש. מן המפגש המחודש עם דבר שכבר ישנו, אך משנה את ההקשר שלו, עובר הלאה ונטען במשמעות חדשה.

מפגשים כאלה של מכירות יד שניה או החלפות בגדים, מאפשרים לא רק לרכוש פריטים איכותיים במחירים ידידותיים, אלא גם להעביר בין נשים שונות ומגוונות את השפע שקיים כהיצע רחב ועשיר של אופנה ובגדים, וליצור חוויה של אחווה נשית שיש בה טעם, נדיבות, שמחה, משחק, ביטוי אישי, חיבור לקהילה וגם אחריות סביבתית.

באירוע שבו נכחתי היו נשים רבות, שונות ומגוונות, והיתה שם אהבה לאופנה – אהבה שאינה עיוורת או מעוורת, אלא כזו שמכירה בכך שלבוש טומן בחובו אמירה ואינו רק קישוט או כיסוי עצמי.

מתוך השיטוט הזה בין הבגדים, הצבעים, הבדים, הנשים והסיפורים שהבגדים נשאו עימם, מצאתי את עצמי מהרהרת בנושא הלבוש והאופנה כתופעה הרבה יותר עמוקה מכפי שהיא נדמית ומצטיירת.

מנקודת המבט שלי, לבוש הוא כלי ואמצעי לביטוי עצמי ותיעול של אנרגיה יצירתית.

הלבוש הוא דרך לבטא ערכים, מצב תודעה, חופש, יצירתיות, ייחודיות, ולעיתים גם כלי להעברת מסרים בלתי מילוליים ואפילו ביקורת שקטה על העולם שבו אנחנו חיים.

הלבוש אינו רק אמצעי צריכה או תופעה תרבותית – אלא גם תופעה תודעתית-מודעותית-נפשית, הקשורה ישירות למבנה של העצמי.

 

הלבוש כמעטפת על מעטפת העצמי

אם אקח אתכם איתי ונעמיק עוד צעד אל תוך ההתבוננות שלי על לבוש, תדמית, דימוי ואופנה, נתחיל בנקודת המוצא כי הבגד הוא מעטפת שאנו לובשים על המעטפת של העצמי.

למה אני מתכוונת?

על פי מודל העין של לוהאריה, העצמי האנושי מורכב מרבדים שונים:

• גרעין העצמי הטמון עמוק בתוכנו ומייצג קיום מופשט של אינטליגנציה טהורה ומתפתחת
• החלל הפנימי שהוא מרחב של יצירה, דימיון, מעוף והדמיה
• והמעטפת, שהיא השכבה הגלויה ביותר, זו שבאה במגע עם העולם הגשמי, עם האחרים ועם שדה ההשתקפויות החיצוני של המציאות

השכבה האחרונה – שכבת המעטפת של העצמי מורכבת מרבדים שונים ותת-שכבות. אם ננוע ביניהן מבפנים כלפי חוץ, נעבור דרך שכבת התודעה (שהיא הכי פנימית ועמוקה מבין שכבות המעטפת), דרך שכבת המודעות העצמית (ובה תפישת העולם, הערכים וצורות החשיבה) ונגיע עד לשכבה החיצונית ביותר – שהיא הגוף והנפש.

השכבה הכי חיצונית של מעטפת העצמי כוללת את הביטוי הגשמי שלנו, את כוחות הנפש השונים, את הנראות, את התנועה במרחב, את הבעות הפנים, את שפת הגוף, הקול, הסגנון, אופייני הביטוי, התדמית והאופן שבו העצמי הופך מנוכחות פנימית מופשטת ותיאורטית למשהו שניתן לראות, לפגוש, לחוש ולפענח בממד הגשמי.

הבגד מונח על קו התפר שבין הפנים לחוץ – על הגוף, שהוא השכבה הגשמית ביותר של מעטפת העצמי.

אך הגוף אינו רק ״גוף״ – קליפה ריקה, אלא חומר חי שאל תוכו שזורה הנפש.

משום כך גם הבגד שאנו לובשים אינו פוגש רק חומר – הוא פוגש נפש; תחושה, הלך רוח, זיכרון, רצון, זהות, ערכים, תפישת עולם, דימוי עצמי, כמיהה, חופש, פחד, ביטחון, היעדר ביטחון וקשת רגשות רחבה.

הלבוש איננו רק כסות פיזית שאנחנו עוטים על גופנו, אלא מעניק לנו חוויה מרובדת ומורכבת, שהיא הרבה מעבר לנוחות או אי-נוחות פיזית.

בגד יכול לגרום לנו להרגיש אסופים או מפוזרים, גלויים או חבויים, בולטים או מוסווים, מוסתרים או חשופים, חופשיים או כלואים, יפים, מוגנים, מוחזקים, נינוחים, דרמטיים, שקטים, עוצמתיים, רכים, מרוחקים, קרובים, פורמליים, רציניים, שובבים, נוכחים או בלתי נראים, מוחצנים ונועזים או מופנמים וצנועים ועוד ועוד…

הבגד פועל בעת ובעונה אחת בשני כיוונים: הוא מקרין כלפי חוץ דימוי, סיפור ומסר – אך בו זמנית הוא גם משפיע פנימה, על התחושה העצמית, על הלך הרוח, על האופן שבו האדם מחזיק את הגוף, נושא את עצמו, מרגיש את עצמו ונע בתוך העולם.

הלבוש הוא ממשק בין הגוף לבין המציאות, בין הנפש לבין הביטוי החיצוני שלה, וגם בין המודעות והערכים של האדם לבין היישום והביטוי שלהם בנראות ובחיבור לעולם הגשמי.

הבגד מחבר בין התודעה המופשטת לבין הביטוי שלה בחומר ובממשות, בין העצמי הפנימי לבין התדמית שנעה בעולם הממשי.

כאשר אדם מתלבש, הוא למעשה יוצר תרגום. הוא לוקח משהו פנימי מופשט: מצב תודעה, מסר או אמירה, הלך רוח, בחירה ערכית, תחושת עצמי, רצון לביטוי, צורך בהגנה, כמיהה להיראות, רצון להשתייך או לחלופין להיבדל, ומתרגם אותו לצבע, בד, גזרה, צורה, חומר, סגנון ונוכחות.

הלבוש והאופנה מתחברים אל החלק החיצוני ביותר של מעטפת העצמי, אך הם אינם מייצגים רק את החיצוני. הם יכולים לשאת בתוכם ייצוג של החלקים הפנימיים יותר של המעטפת: המודעות העצמית, תפישת העולם, מערכת הערכים, היחס לגוף, היחס לחברה, היחס למבטם של אחרים, ושכבת התודעה שמזינה את כל אלו.

בגד יכול לומר: אני רוצה להיראות.

בגד יכול לומר: אני רוצה להסתתר.

בגד יכול לומר: אני שייכת.

בגד יכול לומר: אינני מסכימה להשתייך.

בגד יכול לומר: אני מכבדת את המרחב.

בגד יכול לומר: אני מבקשת לערער על המרחב.

בגד יכול לומר: אני מחוברת לערכים של קיימות, פשטות, אחריות ושפע שנובע מן הקיים.

ובגד יכול גם לומר: אני מופעלת על ידי צורך באישור, במעמד, בזיהוי חיצוני או בתחושת ערך שמגיעה מבחוץ.

בגד יכול להעביר מסר חזק וברור ללא כל שימוש במילים.

 

מאיזה מקום אנחנו מתלבשים?

האופנה עצמה היא לאו דווקא שטחית או עמוקה, אמיתית או אשלייתית, אלא האדם – האופן שבו הוא מנהל יחסי גומלין עם אמצעי הלבוש, ויכולת ההבחנה – מאין נובעת הבחירה בלבוש?

האם זוהי בחירה הנובעת מן הגרעין, עוברת דרך החלל הפנימי, מתורגמת במעטפת ומגיעה אל העולם כביטוי אותנטי, או שהמעטפת החיצונית בדמות החברה, הטרנד, המותג, המבט החיצוני, ההשוואה, הפומו, הפחד להשתייך או להתבדל ועוד – חודרים פנימה ומגדירים עבור האדם מי הוא, כיצד עליו להיראות, מה עליו להרגיש כלפי עצמו, ומתוך כך גם מה עליו לרצות וללבוש?

כאשר התנועה היא מן הפנים אל החוץ, הלבוש הוא כלי של ביטוי, אך כאשר התנועה היא מן החוץ אל הפנים, הלבוש הופך לכלי של לכידה ואובדן זהות.

בתנועה אופטימלית שבה האדם נע מין הפנים אל החוץ, הגרעין של העצמי מקרין את התדר המזוקק שלו אל החלל הפנימי, ושם נוצרת בחירה, משמעות וכוונה, טעם וסגנון. אלו מתורגמים אל המעטפת – הגוף, הנראות, הלבוש והאופן שבו האדם נע ומבטא את המופע שלו בעולם.

במצב כזה, הבגד אינו מכתיב את הזהות, אלא משרת אותה.

הוא אינו מחליף את המהות, אלא מעניק לה צורה וביטוי בעולם הגשמי.

הוא אינו מעצב תדמית חלולה, אלא מאפשר לתוכן הפנימי לקבל ביטוי בממשות.

אך כאשר אין בידול ברור בין השכבות, כאשר האדם אינו מחובר לגרעין העצמי ואינו יודע להבחין בין מה שנובע ממנו לבין מה שמופעל עליו מבחוץ, המעטפת מתחילה לנהל את המערכת כולה – ואז הבגד כבר אינו רק בגד, אלא הופך למנגנון של פיצוי, שריון, תחפושת, הוכחת ערך, ניסיון להשתייך, הצהרה שאינה נובעת מן הפנים אלא מבקשת למלא מבחוץ חוסר פנימי.

במצב כזה, האדם עלול להתלבש לא מתוך חופש, אלא מתוך תגובה למבט החברתי, לטרנדים, לפחד ממה יגידו או איך יתייחסו אליו, לדימוי גוף, להשוואה למודלים תרבותיים, לצורך להיתפש כראוי, מצליח, צנוע, נועז, רוחני, יוקרתי, מכובד, צעיר, נכון, עדכני, שייך ועוד.

במקרה הזה האופנה איננה חגיגה של ביטוי יצירתי פתוח וחופשי, אלא הופכת למערכת של הפעלה מבחוץ – זהו היפוך משמעויות, כך שבמקום שהעצמי ילבש את הבגד, הבגד לובש את העצמי, מגדיר אותו ומציג אותו בעולם.

זוהי לכידה בתחפושות ותדמיות, עד למצב שבו הגולם קם על יוצרו – במקום שהאדם ישחק בתדמית מתוך חופש, התדמית מתחילה לשחק בו, ובמקום שהלבוש יהווה תנועה חיה של יצירה, הוא הופך לקוד חיצוני שמגדיר את גבולות המותר, הראוי, הנחשק והנראה.

 

לבוש ככלי טרנספורמטיבי

מנקודת המבט שלי, ההסתכלות על ארון הבגדים היא לא כעל אוסף של פריטים בלבד, אלא כעל כלי מודעותי שממפה את יחסי הגומלין שבין העצמי לבין העולם.

• מה אני לובש.ת כשאני רוצה להסתיר?
• מה אני לובש.ת כשאני רוצה להיראות?
• אילו בגדים מבטאים אותי באמת?
• איזה בגדים מעבירים את המסר שאני רוצה להעביר?
• אילו בגדים נובעים מהרגל, פחד, דימוי או תדמית שכבר סיימה את תפקידה?
• אילו פריטים בארון שלי מחוברים לערכים שלי?
• אילו פריטים מחוברים למי שהייתי, אך כבר אינם תומכים את מי שאני היום?
• אילו בגדים מעניקים לי תחושה של חופש, נוכחות והלימה?
• ואילו בגדים גורמים לי לשחק תפקיד שאינו באמת שלי?

השאלות הללו אינן עוסקות באופנה בלבד – אלא ביחסים שבין הגרעין, החלל פנימי והמעטפת.

הן עוסקות ביכולת להבדיל בין מהות לבין תדמית, בכיול המעטפת כך שתשרת את העצמי ולא תבלע אותו ובמסוגלות לתכלל את כלל חלקי העצמי ולאזן בין הפנים והחוץ, כך שהלבוש יהפוך לגשר ולא למסכה.

כאשר מתקיימת הלימה בין הגרעין, החלל הפנימי והמעטפת, הלבוש יכול להפוך לפעולה יצירתית, פשוטה ויפה של נוכחות אותנטית. פעולה יצירתית של ביטוי עצמי שאין בה כל ניסיון לעמוד בנורמות חברתיות, צורך להוכיח, ניסיון להסתיר או להיות משהו – אלא ביטוי חי של מי שאני כעת, שיכול להשתנות מיום ליום, מעונה לעונה ומתקופה לתקופה, משום שהעצמי חי, דינמי, מתפתח ומתחדש על בסיס מתמיד.

במצב כזה, אפשר לאהוב אופנה מבלי להיות משועבדים לה ולשחק בתדמיות מבלי להיבלע בהן. אפשר להתלבש יפה, מוקפד, צבעוני, דרמטי, פשוט, צנוע, נועז, רשמי או רך, מבלי שהבגד יגדיר את הערך העצמי.

כי כאשר האדם יודע מי הוא, הבגד אינו צריך להוכיח זאת, הוא רק כלי ואמצעי שמאפשר לזה לבוא לכדי ביטוי.

 

האדרה ודחייה: אופנה כתודעה תרבותית

היחס האנושי לאופנה תמיד היה מורכב, כפול ולעיתים סותר.

מצד אחד, אופנה היא מרחב של יופי, יצירתיות, ביטוי אישי, משחק, חופש, אמירה, מעמד, זהות ושייכות.

מצד שני, היא גם מרחב שבו פועלים כוחות של מוסכמה, פיקוח חברתי, צריכה, חיקוי, מיצוב, הסתרה, תחרות, היררכיה ותעתוע.

לאורך ההיסטוריה, לבוש לא שימש רק לכיסוי הגוף או להגנה מפני מזג האוויר, אלא היה תמיד גם שפה תרבותית.

בחברות קדומות, בגד סימן מעמד, תפקיד, שיוך שבטי, מגדר, גיל, מצב משפחתי, כוח דתי או סמכות פוליטית.

מלכים, כוהנים, לוחמים, בעלי מלאכה, תלמידים, איכרים, נשים נשואות, אלמנות, אנשי דת ואצולה – כולם זוהו דרך מערכות לבוש שקבעו את מקומם בתוך הסדר החברתי.

הבגד היה סמל. הוא אמר מי אני, לאן אני שייך, מה מותר לי, מה אסור לי, מי מעליי ומתחתי.

בחברות מסורתיות רבות, שבהן הלבוש היה חלק ממערכת של סדר, משמעת והיררכיה, הוא לא נועד כדי לבטא את ״האני״ הייחודי, אלא דווקא כדי לעגן את האדם בתוך מבנה חברתי מוגדר. הבגד סיפר את סיפור הקבוצה, השושלת, המעמד, הדת, הקהילה והחוק.

עם עליית הערים, המסחר, הבורגנות והמודרניות, הלבוש החל להפוך בהדרגה גם לכלי של מוביליות חברתית. אנשים לא רק לבשו את המקום שאליו נולדו, אלא גם את המקום שאליו שאפו להגיע. הבגד הפך לאמצעי לטשטוש גבולות, לחיקוי מעמדות גבוהים, להצהרת שאיפות, בניית תדמית ויצירת רושם.

האופנה, כפי שאנו מכירים אותה כיום, נולדה מתוך התנועה הזו: הרצון להתחדש, להיראות, להיבדל, להשתייך, לחקות, להפתיע, לבלוט ולהקדים את האחרים – ובו זמנית לא לחרוג יותר מדי מן הקוד החברתי שמאפשר הכרה, שייכות וקבלה.

במאה העשרים, עם התפתחות התקשורת, הקולנוע, הצילום, המגזינים, הפרסום ותעשיית האופנה, הבגד הפך יותר ויותר לתמונה: לדימוי, פנטזיה וסיפור שאפשר למכור. האופנה חדלה להיות רק מלאכה או מסורת, והפכה למערכת אדירה של יצירת תשוקה.

היא החלה להכתיב לא רק מה ראוי ללבוש, אלא מי ראוי להיות. איך נראה גוף ״נכון״, מה נחשב יפה, מה נחשב נחשק, מה משדר הצלחה, מה מסמן עוצמה, מיניות, נעורים, בריאות, תרבות, עידון, מרד או יוקרה. כל עשור הוליד את דימויי הגוף שלו, דימויי הנשיות, הגבריות, המעמד והחופש. אופנה הפכה לדרך שבה התרבות מספרת לעצמה מה היא מעריצה, ממה היא מפחדת, מה היא מבקשת להסתיר ומה היא רוצה להפוך לנראה.

אך לצד ההאדרה של האופנה כמרחב של יופי וביטוי, התקיימה תמיד גם דחייה שלה: אופנה נתפשה לא פעם כשטחית, ריקה, נשית מדי, גופנית מדי, חומרית מדי, יהירה מדי, בלתי מוסרית או מסוכנת. חברות דתיות ושמרניות ביקשו לרסן אותה. פילוסופים והוגים ראו בה לעיתים ביטוי ל״הבלי העולם הזה״ ולחיקוי עדרי. תנועות מוסריות ופוליטיות חשדו בה כמנגנון שמסיח את האדם מן המהות אל המעטפת.

וכך, לאורך ההיסטוריה, אופנה נעה כל הזמן בין שני קטבים: מצד אחד האדרה, תשוקה, יופי, יצירתיות וסמליות, ומן הצד השני חשד, ביקורת, דחייה, בוז ואף פחד מן הכוח שיש לה לעצב תודעה, תשוקה וזהות.

בתרבות הצריכה המודרנית, הדינמיקה הזו הואצה עד מאוד. כיום, לטרנדים יש מחזור חיים קצר, לעיתים קצרצר. משהו עולה על הבמה, נבנה סביבו במהירות סיפור של ערך, מקוריות, נחשקות או ״אותנטיות״ – ואז, לא פעם באותה מהירות שבה הוכתר, הוא נדחה, נלעג, ננטש או מוכרז כמיושן.

מה שהיה אתמול ״נכון״, חדשני ונועז, היום כבר ״מביך״ ו״קרינג׳״.

מה שהיה לפני רגע סמל של ייחודיות, הופך בתוך זמן קצר לסימן של עדריות.

מה שהוצג כאסתטיקה מקורית, מתגלה לעיתים כעוד תבנית משוכפלת.

מה שנולד כביטוי אישי, הופך במהירות לתלבושת אחידה של תקופה.

דור ה-Z וגם חלקים ניכרים מדורות ה-Y וה-X, חיים בתוך סביבת מציאות שמאיצה את הדינמיקה הזו. הרשתות החברתיות, התרבות הוויראלית, תמונות, סרטונים, ממים, משפיענים, אלגוריתמים ותרבות הפומו (FOMO – Fear Of Missing Out) – יוצרים מערכת שבה טרנד יכול להיוולד, להתפשט, להגיע לשיא ולהישחק בפרק זמן קצר מאוד.

זהו משחק של האדרה ודחייה.

תחילה, דבר מה מוכתר כמרגש, חדש, קולע, יפה, נכון, מעודכן ונחשק – ״חייבים כזה״.

ואז, הרשתות מציפות אותו. העין מתרגלת אליו. הנפש רוצה להשתייך אליו מכיוון שהיא חווה דרכו תחושת עדכניות, שייכות, התחדשות או השתתפות במשהו שקורה עכשיו. ואז, בדיוק משום שכולם אימצו אותו, הוא מתחיל לאבד את כוחו, הקסם מתפוגג, הייחודיות נשחקת, הרוויה הופכת למיאוס, הדימוי שהיה נחשק הופך ללא עדכני ולא רלוונטי ואותו פריט, צבע, גזרה, מותג או אסתטיקה שהועלו על נס – נדחים לטובת הדבר הבא, וחוזר חלילה במעגל סגור של האדרה ודחייה, שהם תוצר של תרבות המטפחת רעב מתמיד להתחדשות, שאינה באמת התחדשות פנימית, אלא תנועה מחזורית של צריכה, מיצוי, דחייה והחלפה.

הבעיה אינה באופנה עצמה, אלא בכך שהאופנה מפסיקה להיות משחק מודע של ביטוי, והופכת למערכת שמפעילה את האדם מבחוץ.

כאשר האדם כבר אינו בוחר כיצד להתלבש מתוך חיבור לעצמו, לערכיו, לגופו, למה שמשמח אותו ונותן ביטוי לאנרגיה יצירתית ולחופש הפנימי שלו, ובמקום זה הוא מתלבש מתוך צורך להיות מעודכן, נראה, שייך, נחשק, מזוהה עם טרנד, או מתוך החשש להיתפש כמי שאינו ״בעניינים״ – נוצר מצב מעוות שבו הלבוש חדל להיות אמצעי ביטוי של העצמי, והופך לקוד הישרדותי.

בכך הלבוש כבר לא רק מבטא זהות ומאפשר משחק בתדמית, אלא מייצר חרדה סביב הזהות והיבלעות בתוך תדמית. הוא הופך מאמצעי למטרה, וכבר פחות מעניק שמחה או תיעול של אנרגיה יצירתית ייחודית – ויותר מפעיל השוואה, חוסר, פומו, צריכה ומרדף אחרי אישור חיצוני.

 

אז איך ניגשים עם התודעה הזאת לארון הבגדים?

כאשר אנחנו מבקשים לחזור ולהשתמש בלבוש כאמצעי לביטוי עצמי שיש בו יצירתיות, אותנטיות ואיזון אני ממליצה לשאול את עצמנו מספר שאלות:

• האם הבגד שאני לובשת נובע ממני, או שאני נובעת מן הבגד?
• האם אני משתמשת בלבוש ככלי לביטוי, או שהלבוש משתמש בי כדי לשמר מערכת של תדמיות, מוסכמות וצרכים שמוכתבים מבחוץ?
• האם אני משחקת בתדמית מתוך חופש, או נבלעת בתוכה מתוך צורך?
• האם אני מתלבשת מתוך חוויה של מלאות פנימית, יצירתיות ושמחה או מתוך ניסיון למלא חוסר, מתוך היעדר קבלה עצמית ומרדף אחר דימוי נחשב ונחשק?
• האם אני מזהה את האיכות שמעבר למותג, או מתמכרת למותג עצמו כסמל סטטוס ומגדר?
• כיצד הערכים שלי יכולים לבוא לכדי ביטוי באופן שבו אני מתלבשת ובבגדים שאותם אני בוחרת?

 

אופנה יכולה להיות מרחב נפלא של יצירה, שמחה, חופש, אמירה, תנועה והתחדשות.

אבל היא יכולה גם להפוך לחדר מראות תרבותי, שבו האדם לומד לראות את עצמו דרך מבטם של אחרים, טרנדים חולפים, קודים משתנים, מותגים, סמלים, דימויים ותחושת ערך שתלויה במעטפת ואין לה שום חיבור לגרעין העצמיות.

לכן, ההתבוננות על אופנה מזמינה אותנו לא רק לשאול מה יפה, ״נכון״, מחמיא או עדכני – אלא גם מהי התודעה שנמצאת מאחורי הבגד שאותו אנו לובשים.

האם זו תודעה חופשית, ערה, פתוחה, גמישה ומחוברת לעצמה? או תודעה שמבקשת אישור, מסתתרת מאחורי דימוי, מחקה קוד חברתי או מנסה לרכוש מבחוץ באמצעות לבוש והתחפשות, איכות שעדיין לא התבססה מבפנים?

 

לבוש ככלי של ייצוג 

כבר הסכמנו על כך שבעולם שלנו, הלבוש אינו רק בגד. הוא שפה – שכבת מעטפת חיצונית שמספרת סיפור, יוצרת רושם, מסמנת שייכות, מייצרת בידול, מבטאת טעם אישי ולעיתים גם מסתירה, ממסכת, מתחפשת או בונה תדמית.

הבגד, הצבע, ההדפס, המרקם, הגזרה והאופן שבו אדם בוחר להופיע בעולם – כל אלו מהווים מערכת מורכבת ורבת שכבות של הצגה עצמית.

דרך הלבוש אנחנו יכולים להתמזג עם מוסכמות או למרוד בהן, להשתייך או להיבדל, לרמוז על מי שאנחנו או להציג לעולם גרסה ערוכה, מעוצבת ומבויימת של עצמנו.

למעשה, הלבוש הוא אחד הכלים האנושיים המובהקים ביותר למשחק עם מעטפת העצמי – מכיוון שהוא מאפשר להלביש את הגוף ואת הנפש בדימוי, להעניק להם צורה, צבע ונוכחות בעולם של ממשות, שפעמים רבות מושפע מאוד מן הגלוי לעין, מן המוצג לראווה, מן הרושם הראשוני ומן הסיפור שהמעטפת מספרת, עוד לפני שניתנה האפשרות לפגוש את המהות.

בעולם הזה, שבו המעטפת מקבלת פעמים רבות קדימות על פני התכולה, הלבוש אינו רק ביטוי של טעם אישי, אלא גם מערכת סימנים חברתית עוצמתית.

אנחנו לומדים לקרוא בגדים כמעט בלי לשים לב.

לבוש ״מכובד״ גורם לנו לייחס לאדם רצינות, סמכות, אחריות או מעמד.

לבוש עסקי רשמי עשוי לשדר שליטה, מקצועיות, כוח, סדר ויכולת לנווט בתוך מערכות קיימות.

לבוש מוקפד, נקי, מינימליסטי או ״אצילי״, עשוי ליצור סביב האדם הילה של איפוק, עידון, איכות או תרבות גבוהה.

לבוש יוקרתי ויקר יכול לסמן הצלחה, שפע, מעמד ויכולת – לעיתים הוא אף עושה זאת בשפה חרישית, כמעט בלתי נראית, באמצעות גזרה מדויקת, בד איכותי, תפירה מוקפדת ופריטים שרק מי שמכיר יודע לזהות.

לעומתו, לבוש צעקני שמציג לראווה סמלי מותגים, לוגואים, תוויות ונוכחות מוחצנת של כסף, מספר סיפור אחר: סיפור של מיצוב, נראות, מאמץ להיות מזוהה עם מעמד, כוח או השתייכות למועדון חברתי מסוים.

גם לבוש ״צנוע״ מספר סיפור. הוא יכול לבטא פשטות, ענווה, נאמנות לערכים, כבוד לגוף ולמרחב, או בחירה מודעת שלא להפוך את הגוף למוקד של תשומת לב – אך הוא יכול גם להיות סממן של כפייה, פחד, בושה, שליטה חברתית, מחיקה של העצמי או ניסיון להציג כלפי חוץ מוסריות שאין לה בהכרח אחיזה פנימית.

מן העבר השני, לבוש שמוגדר כ״מוחצן״  יכול להיקרא בעיני החברה כזול, צעקני, מתריס, נועז, פרובוקטיבי, חסר גבולות או מחפש תשומת לב, אך גם כאן, הקריאה החיצונית עשויה להיות שטוחה ומוטה, מכיוון שאותו הלבוש גם יכול להיות ביטוי של חופש, שמחת חיים, בעלות על הגוף, יצירתיות, אומץ, הומור עצמי, או סירוב להיכנע לקודים שמבקשים למשטר את הנראות ואת התנועה של האדם בעולם.

כלומר, אותו בגד עצמו יכול לקבל פרשנות בדרכים שונות לגמרי, בהתאם לעין המתבוננת, לתרבות, למוסכמות, להקשר, לפחדים, לתשוקות, לדעות הקדומות ולמערכת הערכים שמתוכה נוצרת הפרשנות.

זהו המרחב המרתק, אך גם המתעתע, של הלבוש, שבו בגד יכול להיות ביטוי נאמן של מהות פנימית – אך גם תחפושת שמתחתיה מסתתר משהו אחר לגמרי.

הלבוש יכול לגלות – והוא יכול להסתיר.

הוא יכול לבטא חופש – והוא יכול לבטא שיעבוד.

הוא יכול לשקף איכות – והוא יכול לייצר אשליה של איכות.

הוא יכול לנבוע מתוך עצמי אותנטי ולשקף אותו באופן הולם – והוא יכול להיבנות כפרסונה, תדמית, שריון, מסכה או מנגנון השפעה.

אתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם, כיצד מישהו יכול ללבוש חליפה מחויטת, מקצועית ורשמית – ולהיות חסר יושרה.

כיצד מישהי יכולה ללבוש בגד פשוט – ולהחזיק אצילות פנימית עמוקה.

כיצד מישהו יכול להתעטף ב״יוקרה שקטה״ – ועדיין להיות מנותק מעוצמה וחלול מבפנים.

כיצד מישהי יכולה ללבוש בגד נועז – ולהיות בהירה, ערכית, שלמה ומחוברת לעצמה.

כיצד מישהו יכול להיראות צנוע וענו – ולהיות מלא באגו, שליטה, ביקורת ושיפוטיות.

וכיצד מישהו אחר יכול להיראות צבעוני, חריג או בלתי ״רשמי״ – ולהחזיק עומק, תבונה, אחריות ומאור פנים.

 

מבעד לשכבות

הלבוש מלמד אותנו שיעור עמוק על הפער שבין סימן וייצוג חזותי לבין מהות וערך פנימי.

הוא מזמין אותנו להבין כי בעולם של תדמיות, לא מספיק להבחין במובן מאליו – אלא נדרש ללמוד לראות מבעד לשכבות החיצוניות של מה שמוצג וגלוי לעין ולדעת לפענח גם את המרובד, הנסתר והסמוי.

לא מספיק לזהות קוד חברתי – אלא צריך לשאול מה הוא נושא בתוכו.

לא מספיק להתרשם מן המעטפת – אלא צריך לפתח עין פנימית שמסוגלת לזהות, האם קיימת הלימה בין מה שמוצג כלפי חוץ לבין מה שמתקיים בפנים.

כי תדמית יכולה להיות אמיתית, לנבוע מתוך עצמי אותנטי ולשקף אותו באופן חי, חופשי ומדויק. אבל תדמית יכולה להיות גם אשלייתית, להפעיל מניפולציה, לייצר רושם, להשיג מעמד, להסתיר חוסר, לעורר אמון כוזב, למשוך תשומת לב או להעניק לאדם גושפנקה חיצונית על איכות פנימית שעדיין אינה מבוססת בו באמת.

הבגד הוא כלי שרת וכמו כל כלי, חשוב לזהות לא רק איך הוא נראה אלא מהי התודעה שמשתמשת בו ולאיזה צורך. האם הוא משרת ביטוי עצמי, חופש, יצירה, הנאה וביטוי של ערכים, או הסתרה, מניפולציה, מיצוב, התמכרות למבט מבחוץ והיבלעות בתוך דימוי.

זהו צורך להבחין בין הכלי לבין התכולה, בין הלבוש לבין האדם, בין הסמל לבין המהות, בין מה שנראה לעין לבין מה שניתן לזהות רק כאשר מתבוננים עמוק יותר, ושואלים את השאלות הנכונות.

מתוך ההבנה הזו, וכחובבת אופנה ולבוש, אני רוצה להציע את נקודת המבט שלי על אחד מן הקודים השגורים והנדושים ביותר בתרבות ובחברה שבה אנחנו חיים: הצבע הלבן כייצוג ״רוחני״.

 

אשליה ותעתוע

בעולם הזה, שבו המעטפת מקבלת פעמים רבות קדימות על פני התכולה, הלבוש עלול להפוך לכלי של תעתוע, ולגרום לנו להניח הנחות על מה שמצוי בפנים.

ההבניות התרבותיות וההתניות שהן יוצרות מובילות לכך שאנחנו רואים לבוש מסויים, צבע, סמל, מראה או תדמית ומיד, באופן אוטומטי ולעיתים בלתי מודע מייחסים לו משמעות ומסיקים מסקנות לגבי האיכות שהוא מייצג.

כאשר מערכת הסימנים נטענת במשמעויות של קדושה, טוהר, אור ורוחניות, התעתוע נעשה עדין ומתוחכם עוד יותר, משום שהמעטפת כבר אינה מציגה רק סגנון, מעמד או טעם אישי, אלא מתיימרת לרמוז על איכות פנימית, מוסרית ורוחנית.

אבל לא כל מה שנראה טהור הוא באמת טהור, ולא כל מה שמדבר בשפה של אור מחובר לאור.

בתרבות האנושית, הלבוש הלבן איננו רק צבע ככל הצבעים, אלא הוא מהווה קוד תרבותי ורוחני, שהודבק לו ערך של טוהר, גם כאשר לא תמיד מתקיימת הלימה בינו לבין התכולה הפנימית שהוא מתיימר לייצג.

בעולם שלנו, רבים מן העוסקים ברוחניות, השראה, ריפוי או הדרכה, נוטים באופן אוטומטי או סימבולי ללבוש לבן.

הלבן הפך לסמל לטוהר, לניקיון, לרוחניות, להתעלות, ל-״אור״, לחיבור לגבוה ולעילאי ולהתרחקות מן הארצי והיומיומי אל משהו שנתפש כזך, קדוש ונשגב ממנו.

אך דווקא משום שהלבן הפך לסמל כל כך טעון, כל כך מזוהה, מוכר, קלישאתי ובנאלי – הוא גם עלול להפוך לתדמית שיוצרת הטעיה ומצג שווא, ומפסיק להיות ביטוי אותנטי של מהות.

לא כל מה שנעטף בלבן הוא נקי מסילוף, מאגו, ממסכה, ולא כל מה שנראה נקי, צחור ו״שקוף״ הוא אכן שקוף ונקי מרצון להשפיע על תודעה של אחרים באמצעות מצג שווא.

 

לבן

אני ממעטת ללבוש לבן.

זה לא משום שיש לי דבר מה כנגד הצבע הלבן עצמו – לבן הוא צבע יפהפה. הוא משקף שלמות הרמונית, פוטנציאל שטומן בחובו ספקטרום שלם של צבעים. הוא מסמל עבורי נשימה, ניקיון, התחלה, שקיפות ושקט.

אבל הבחירה שלי למעט ללבוש לבן, ובוודאי לא כלבוש שמסמן ״רוחניות״, היא בחירה מודעת שבאמצעותה אני מבקשת לבטא כי בעולם שלנו הדברים אינם תמיד כפי שהם נראים.

ממש כפי שלא כל מי שלובש לבן הוא בהכרח טהור, ולא כל מי שנראה מואר באמת מחזיק מאור פנים, ולא כל מי שמדבר על אהבה יודע לאהוב, ולא כל מי שמתעטף בסמלי קדושה, באמת מחובר למהות ולמשמעות שמאחוריהם – כך גם ההיפך.

לא כל מי שאינו נראה ״רוחני״ על פי הקודים המקובלים, הוא נטול עומק, חיבור להשראה, לרוח, למהות או לאמת.

דרך הבחירה שלי להתלבש באופן יצירתי, צבעוני, ססגוני, מגוון ונטול תבניות, אני מבקשת לערער על האוטומט התרבותי שמסווג אנשים לפי התניות של ייצוג ויזואלי שטחי. אני מבקשת לאתגר ולחלץ מן ההסללות החברתיות, שבהן רבים נוטים לגבש דעה על סמך סממנים חיצוניים ותו לא.

זוהי בחירה להשתמש בלבוש ואופנה כאמצעי להעברת מסר תודעתי וערכי, שמציע אלטרנטיבה לנטייה האנושית ליפול למלכודת של המעטפת, להתבלבל בין דימוי למהות, ולזהות ולקטלג ״איכות״ דרך סימנים חיצוניים.

בבחירת הלבוש שלי, אני שואפת לשחרר דעות קדומות ותפישות מגבילות, להתגבר על ההטייה הקוגניטיבית לפיה התכולה מזוהה עם הכלי הנושא אותה, ולשחרר מן ההתנייה שלפיה אם משהו נראה נכון, הוא בהכרח נכון, ואם משהו אינו עונה על הדימוי המקובל, הוא בהכרח חסר את האיכות שאותה הדימוי מתיימר לייצג.

 

מן הגלוי אל הסמוי

אנחנו מצויים בתקופה שבה החברה והתרבות האנושית זועקת את הצורך בהתפקחות.

ההתפקחות הזו טמונה ביכולת לנוע מן הגלוי אל הסמוי, מן הייצוג השטוח והתבניתי אל הריבוד העמוק הטעון במשמעות, וביכולת לפתח מיומנות של עין פנימית שאינה מסתפקת במה שמונח לפניה, אלא לומדת לראות מבעד למעטים, לתדמיות, לסמלים, למילים יפות, לבגדים לבנים, לקולות רכים ומלטפים, למחוות, למצגים ודימויים מהודקים ו״נכונים״.

זוהי מיומנות נרכשת של הבחנה, פענוח והתרועעות עם המהות, שמאפשרת לזהות איכות לא רק על פי האופן שבו היא מוצגת כלפי חוץ, אלא על פי מה שטמון בה בעומק – על פי התדר שהיא נושאת, על פי ההלימה שבין הפנים לבין החוץ, ועל פי מה שנובע ממנה בפועל לאורך זמן, מעבר לרושם הראשוני ולתדמית שהיא מבקשת לעורר.

כאשר מפתחים בהדרגה את המיומנות הזו, מתחילה להתבסס ההכרה, כי איכות אמיתית אינה זקוקה תמיד להכרזה. טוהר אמיתי אינו חייב ללבוש לבן, ורוחניות אמיתית אינה תלויה בסגנון לבוש, בטון דיבור, בתפאורה, בטקס, במעמד או בסימבוליקה חיצונית, אלא ניכרת באופן שבו אדם נוכח, בוחר, מתנהל גם כאשר איש אינו רואה, נושא כוח, פוגש את האחר, ומסוגל להיות בהיר, כן, ער, אחראי, חופשי ובלתי מזוהה עם התדמית שיצר לעצמו.

זוהי החזרה של הלבוש למקומו ככלי ביטוי ולא כהוכחת מהות.

 

החופש שבתצורה

אחת ההטיות הרווחות בתרבות האנושית היא הנטייה להנמיך את עולם הרוח, ההשראה והקדושה, ולצקת אותו אל תוך תבניות צרות של ״עשה״ ו-״אל תעשה״, המגדירות מראש כיצד אמורים להיראות איפוק, שליטה, כבוד, רצינות, צניעות או ענווה. 

מנקודת המבט שלי, זוהי טעות גסה שחוטאת לערכי הרוח וההשראה האוניברסלית – אשר אינםאינן מבקשיםמבקשות לצמצם את סקאלת הביטוי האנושית, אלא דווקא לפתוח אותה למנעד רחב, עשיר ויצירתי של ייצוגים, צבעים, תנועות, צורות ואופייני נוכחות. ביטויים שרבים מהם אינם בהכרח תואמים את הדימויים השמרניים, המקוטבים והמוגבלים של מה שנתפש ומוסכם כ״קדוש״, ״ראוי״, ״רציני״, ״חשוב״, ״בעל סמכות״ או ״מכובד״.

כאשר הרוח נובעת בחופשיות דרך אדם המחובר לעצמו, היא אינה כבולה לתלבושת אחידה, לקוד אסתטי מסוים, למשטור של הגוף, לאיפוק כפוי, לעדריות רוחנית או למצג שווא של ניקיון חיצוני.

היא יכולה להתבטא בפשטות או בדרמה, בשקט או בצבע, ברכות או בעוצמה, בצניעות או בנועזות, כל עוד מתקיימת הלימה פנימית בין המהות לבין הביטוי. 

הביטוי העצמי האותנטי, היצירתי והבלתי מתפשר, אינו מבקש לרצות תבנית חיצונית של קדושה או נאותות חברתית, אלא לבטא אמת פנימית חיה – רוח אוניברסלית שאינה נבלעת בצורה, אלא משתמשת בה כדי להופיע בעולם הזה ולהנכיח אותה בו.

כאשר האדם חופשי באמת, כאשר הוא מחובר לעצמי האותנטי שלו, כאשר הוא יודע מי הוא גם ללא מעטפת שתספר זאת בעבורו – ניתן לשחק בתדמיות מבלי להיבלע בהן. ניתן ללבוש לבן או שחור, צבעוני או שקוף, פשוט או דרמטי, עדכני או מיושן וזאת מבלי שהלבוש ינהל את הזהות.

אז הבגד חוזר להיות משחק, ביטוי, יצירה, תנועה חופשית של מעטפת דינמית, ולא מנגנון של הוכחה, הסתרה או מיצוב.

כל עוד מתקיים בלבול בין הכלי לבין התכולה, כל עוד רבים עדיין מזהים רוחניות והשראה עם דימוי חיצוני, כל עוד הלבן משמש לעיתים כחותמת חברתית של טוהר, גם כאשר אין מאחוריה בהכרח עומק, יושרה או חיבור, וכל עוד העין האנושית מתרשמת מן המצג יותר משהיא יודעת לפענח את המהות – אני בוחרת למעט ללבוש לבן (ולעשות זאת רק כשממש מתחשק לי).

אינני עושה זאת מתוך התרסה או התנגדות לצבע הלבן – אלא כתזכורת לכך שהאמת לא תמיד נמצאת במקום שבו התרגלנו לחפש אותה, שהמהות אינה זקוקה לתלבושת אחידה ושהטוהר האמיתי אינו נמדד בצבע הבגד או בסוג הלבוש, אלא בצלילות התודעה, ביושרת הלב, וביכולת של אדם להיות מי שהוא – בלי ליצור מצגי שווא.

זוהי, בעיניי, מהות החופש שבתצורה: לא ביטול של הצורה, וגם לא התנגדות ליופי, או ויתור על אופנה, צבע, אסתטיקה, סגנון או משחק – אלא שחרור מן ההזדהות עם הצורה כמי שמגדירה את המהות.

כאשר מתקיימת בהירות פנימית, הצורה יכולה להשתנות, להתחלף, להתרחב, להשתעשע, להתעדן או להתעצם, מבלי שהעצמי יאבד את מרכז הכובד שלו או יזדקק למעטפת שתוכיח את ערכו – אז האדם יכול ללהטט בתדמיות והלבוש חוזר להיות כלי חי של יצירה, תנועה וביטוי, שער שדרכו הפנים פוגש את החוץ, באופן יצירתי ומלא בחדוות קיום.

מן המקום הזה אפשר לאהוב בגדים, לשחק בייצוגים ודימויים, להתענג על יופי, לבחור לבן או להימנע ממנו, להופיע בעולם בפשטות או בנוכחות עזה – וכל זאת מתוך חופש, יושרה וגילוי עצמי מתמיד. 

כי בסופו של דבר, לא הבגד הוא שמספר את האמת על האדם, אלא האדם הוא זה שיוצק את מהותו אל תוך הבגד וטוען אותו באמירה, ערכים ומשמעות.

 

אפילוג

בעודי משוטטת באירוע מכירת הבגדים מארונות נבחרים של נשים מעניינות, נהניתי מן האנרגיה ששרתה בחלל הבית.

היו שם בגדים בכל הצבעים והמרקמים, בשלל גזרות, סגנונות ואופנות. עושר רב של פריטים ששיקפו את המגוונות האנושית, את הריבוי העצום של האופנים שבהם נשים בוחרות להופיע בעולם, לספר את עצמן, להסתיר את עצמן, לגלות את עצמן, לשחק, להתחדש, להיפרד מדמות אחת ולמסור אותה הלאה לדמות אחרת.

נשים שוטטו בין הקולבים, מחייכות זו לזו, מספרות את סיפורי הבגדים, מאירות פנים, מודדות, מתלבטות, מתפעלות, צוחקות, חולקות רגעים קטנים של שמחה ואנרגיה יצירתית במרחב שבו שלל תדמיות יכלו להיפגש למסיבת תחפושות אחת גדולה וחיננית.

ללבוש, לפשוט, למסור, לקבל, למדוד, לבחור, לצחוק, להשתנות. להבין שכל בגד הוא רק אפשרות אחת מתוך רבות, רגע אחד של הופעה בתוך רצף רחב בהרבה – רצף של זהות, מהות ותנועה של גילוי עצמי.

בחלל הביתי הזה, בין קולבים, מראות, בדים ונשים מחייכות, היתה נוכחת מציאות שבה עולם האופנה, הלבוש והאסתטיקה הפך למרחב של אחווה, יצירה, קיימות, נדיבות, שמחה וחגיגה צבעונית שבה המהות מרשה לעצמה להופיע בשלל צורות.

יצאתי מאירוע המכירה הזה מחייכת, ובידי שמלה שחורה יפהפייה, שהכתפיות הכסופות שלה נראו כאילו נלקחו מציור רנסנס עתיק המתאר כנפי מלאכים.

עלינו לאוטו ונסענו אל תוך השקיעה הזהובה, שסכמה עוד יום שהסתיים על פני במת המשחק הגדולה מכולן – הבמה של עולם ארץ, ושלל התדמיות, התפקידים והתחפושות שהוא מאפשר לנו לגלם.

חשבתי לעצמי שאולי זו בדיוק התמצית: לא לבטל את עולם התדמיות, לא להתכחש ליופי, לא לפחד מן הצורה, אלא ללמוד לנוע בתוכה בחופשיות, בידיעה שכל בגד הוא רק שער, כל תדמית היא רק אפשרות, וכל צורה היא הזמנה לגלם עוד היבט של העצמי.

כי בסופו של דבר, החופש האמיתי אינו טמון במה שאנחנו לובשים – אלא ביכולת שלנו ללבוש הכול, לפשוט הכול, ולזכור לאורך כל הדרך מי אנחנו באמת.