ממונולוג לדיאלוג – מחשבות על השלכה והקשבה

קופסת התודעה

השבוע מצאתי את עצמי בכמה סיטואציות שונות נשאלת על מודול 1 ובכלל עלי, על הפילוסופיה אותה פיתחתי לאורך שנים, העומדת בבסיס הידע, הכלים והמתודות וגם על העשייה שלנו במסגרת המרכז.

בשתיים מהסיטואציות האלו, מצאתי את עצמי מופגזת בצרור שאלות, כאשר בו זמנית מי ששאלו אותי את השאלות כלל לא המתינו לכך שאענה, אלא ענו בעצמם.

תארו לעצמכם את הסיטואציה – אני מול אדם שמבטא עניין בי ובעשייה שלי, יורה עלי שאלות ומיד עונה עליהן וממשיך לשאלות נוספות, וכמובן לתשובות נוספות, כשאני פשוט עומדת שם מולו בלי יכולת להשחיל מילה (מה שממש לא מאפיין אותי, ויעידו על כך תלמידיי וחבריי 😉 ).

ועכשיו תבינו, שהסיטואציה הזאת לא קרתה פעם אחת, אלא פעמיים, עם שני אנשים שונים – באותו השבוע.

בכל פעם, מטח השאלות והתשובות, ביטא את אוסף האמונות של השואל ואת התפישות שלו, לצד הנחת הנחות עליי ועל מודול 1, המבוססת על מה שאותו אדם מכיר ויודע.

כלומר עמדתי שם וממש ראיתי איך האדם שמולי מקרין עלי את כל עולמו הפנימי, ומתוך כך – לא באמת רואה אותי או פוגש אותי באמת, אלא פוגש את עצמו; את עולמו הפנימי ואת מערכת האמונות שלו.

מצאתי את עצמי שותקת ומתבוננת כיצד האדם השואל נותר לכוד במערכת האמונות שלו, ולמעשה שאל אותי שאלות אך לא באמת פתח את עצמו להקשיב לי ולשמוע תשובות, שעשויות להיות מחוץ למה שהוא מכיר, חושב ויודע.

ראיתי אותו לכוד במעין ״קופסת תודעה״ – תיבת תהודה מנטלית שמהדהדת עליו עוד ועוד מן האמונות והדעות של עצמו, ולא מאפשרת לו לצאת מהקופסה הזו ולפגוש רעיונות חדשים.

מה שאפיין את שתי הסיטואציות היה שיח קופצני, חסר סבלנות או יכולת להעמיק, והיעדר הקשבה אמיתית שיש בה גם קלט וגם פלט – הבעת דעות וקבלת דעות – או במילים אחרות שיח הדדי.

המקרים הללו, הובילו אותי להגות על מה שאני קוראת לו ״אמנות ההקשבה המודעת״, ולשאלה – עד כמה אנשים באמת מוכנים להקשיב, או לפתוח את עצמם לרעיונות חדשים?

רציתי לשתף אתכם בכמה מהמחשבות בנושא.

חיים בעולם של דימויים ותבניות

העולם שלנו הוא עולם המנוסח על ידי דימויים, מילים, רעיונות, צורות שונות ומגוונות של ביטויים לצד חוויות ממשיות, שמגדירים כולם את התרבות שלנו.

מילדות אנחנו לומדים ללכוד בתפישה שלנו את העולם הרעיונות והדימויים, וליצור תבניות מחשבה, שמעניקות לנו ודאות וביטחון בתוך סביבת מציאות גשמית, מאיימת ובלתי צפויה.

מילדות, אנחנו מקטלגים מידע בתבניות מנטליות שעוזרות לנו לסווג את המציאות, כדי להתמצא ולהתקיים בה. 

זהו תהליך מתמיד של הסללה, שכתבתי עליו במאמר הלם אונטולוגי.

מטבע הדברים, אנחנו מתנהלים בחיים שלנו כאן על פני האדמה, במסלול שבו אנחנו צוברים חוויות, תובנות, ידע ומסקנות, שמעצבים את הזהות שלנו, את תפישת העולם שלנו, את מערכות האמונה שלנו וגם את האופן שבו אנחנו מתנהלים ברמה הפרקטית היומיומית.

זהו תהליך של איסוף מידע וקטלוג מידע בתבניות מנטליות, שאליהן מחוברות תבניות רגשיות, שמעצבות את מי שאנחנו ואת האופן שבו נחווה, נגשים ונממש את עצמנו בעולם.

איסוף וקטלוג מידע, יוצר מסד נתונים אישי חשוב ונחוץ, שעליו ניתן לנו להישען כדי לבסס התנהלות מוצלחת בעולם שעלול להיות מאתגר ובלתי צפוי.

קָטָלוֹג המידע האישי

נסו לדמיין את המחשבה שלכם לקָטָלוֹג, ובו מלא תמונות, וצבעים, וצורות, ורעיונות ודימויים. 

בכל עת אתם יכולים לעיין בקָטָלוֹג הזה כדי לשלוף רעיונות שיסייעו לכם ברמה היומיומית.

כשהקָטָלוֹג פתוח, הוא כעין לוח השראה אישי, שאתם יכולים להוסיף עליו על בסיס קבוע עוד ועוד רעיונות ודימויים, שמעוררים בכם מעוף, דמיון והשראה ופותחים אתכם לקשת רחבה של אפשרויות למימוש עצמי ויצירת מציאות.

אך מה קורה שהקָטָלוֹג הופך לקָטָלוֹג מקובע וסגור?

מה קורה כאשר הנורמות והמוסכמות הקולקטיביות קובעות עבורכם מה ראוי להיכנס לקטלוג שלכם ומה לא? 

הדבר סוגר אתכם בתוך מרחב מוגבל של אפשרויות שקיטלגתם בעבר ואותן אתם מכירים, או לוכד אתכם בתחום של אפשרויות ומסלולים שהוגדרו על ידכם או על ידי הסביבה התרבותית-חברתית כנכונים וראויים – וכל זאת מבלי שתוכלו להתרחב ולצמוח מן התחום של האפשרויות הללו אל עבר תחומים חדשים.

כאשר הקָטָלוֹג האישי הופך סגור ומקובע, הוא למעשה הופך מלוח השראה ללוח הנצחה, ממערכת פתוחה למערכת סגורה.

בכך האדם דן עצמו לתנועה בתחום מוגבל של אמונות, דעות ותפישות, המבוססים על החוויות והמסקנות והידע שצבר, מבלי להיות מסוגל להיפתח למידע חדש –  מסוגלות שדורשת גמישות מנטלית ורגשית, והרחבה של המנעד האישי.

אומנות ההקשבה המודעת

אחד מן העקרונות הפילוסופיים שאותם אני מלמדת כעקרונות לתנועה ומימוש עצמי, הוא העיקרון ״לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש״. המשמעות היישומית של עקרון זה, היא שמסד הנתונים הקיים בתוכנו הוא מצע ובסיס לגילוי עצמי מתמיד.

הגילוי העצמי והמימוש העצמי המתמשך – דורשים מאיתנו גמישות מוחית ומנטלית, ומוכנות להיות פתוחים לחדש ולדעת להקשיב.

הקשבה היא אומנות לכל דבר והיא דורשת פיתח של כישורים ומיומנויות באופן מודע וסבלני.

״אומנות ההקשבה המודעת״, מבוססת בראש ובראשונה על הנחת היסוד שאנחנו יכולים לקבל השראה, ללמוד ולהתפתח מכל מפגש וממשק שאנחנו יוצרים עם הסביבה שלנו.

כאשר אדם מבקש לסגל לעצמו את אומנות ההקשבה המודעת, הוא נדרש ללמוד לשאול ואז להקשיב באמת, מתוך פתיחות, סקרנות ואפשור.

אומנות ההקשבה המודעת דורשת מאיתנו להניח לרגע בצד את כל מה שאנחנו יודעים ומופיע כבר בקָטָלוֹג האישי שלנו, וזאת כדי שההקשבה שלנו תהיה נטולת פניות, נטולת דעות קדומות או תפישות קיימות.

זה לא אומר לזנוח את הידע הקיים בקטלוג האישי שלנו. זה אומר לא להתקבע עליו או להשליך את התבניות והתפישות הקיימות על כל רעיון או חוויה שאנחנו פוגשים. כך ניתן להקשיב באמת באופן נקי וטהור, בהקשבה ניטרלית, לספוג את הדברים ואז לאפשר להם לחלחל פנימה ולהעשיר את לוח ההשראה האישי בעוד זוויות, רעיונות, דימויים ומחשבות, שמרחיבים את קשת האפשרויות הנפשית, הרגשית והמחשבתית, ומאפשרים גילוי עצמי מתמיד וצמיחה אל מחוץ למגבלות של קופסת התודעה האישית.