לאור חג הפסח העומד בפתח, המציאות המטורללת והמוקצנת שבה אנו חיים, הופכת גרוטסקית ופרדוקסלית יותר מאי פעם.
זהו חג שעוסק ביציאה מעבדות לחירות, בהתחדשות וביכולת לחולל שינוי, ואילו אנחנו עבדים יותר מתמיד. שבויים ומובלים בתנועה הרסנית שמכלה אותנו מבפנים.
הכל קורא לנו לעצור, לעשות חשבון נפש, להפסיק לעשות עוד מאותו הדבר, להתבונן על התהליכים שהובילו אותנו למקום העגום בו אנו מצויים, ולהסכים לשנות כיוון.
אך למרות המצב, רבים ישבו השנה כרגיל סביב שולחנות החג, יתרפקו על המסורת, יעשו עוד מאותו הדבר, יכריזו כי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", מבלי לקחת אחריות על המציאות הכל כך קיצונית שהובלנו עצמנו אליה במו ידינו, בשרשרת של בחירות שיש בהן הרס עצמי וחורבן בית.
עליונות מוסרית במקום ״עליונות יהודית״
העיסוק ביציאת מצרים ובמעבר מעבדות לחירות, מעלה מיד את המחשבה על החטופים שנמקים בשבי החמאס, נטושים בהיעדר ערבות קולקטיבית ויכולת ליצור קונצנזוס סביב השחרור שלהם כעדיפות עליונה.
ישנה תפישה שגויה שמחלחלת אל התודעה הציבורית, לפיה חוסן ועוצמה, באים לכדי ביטוי ביכולת צבאית התקפית, נקמנות והיעדר פשרה גם במחיר חיי החטופים. זוהי תפישה שגורסת כי ביטוי המחוייבות לשחרור החטופים, היא הפגנת חולשה שהחמאס מנצל.
בפועל, הדברים הפוכים לגמרי, מכיוון שהעוצמה שלנו והיתרון שלנו על פני אויבים כמו החמאס, או איראן, טמונים לא רק בעליונות צבאית, אלא בעליונות מוסרית וערכית – שאותה אנחנו הולכים ומאבדים.
עליונות נוספת שאיבדנו – היא עליונות תודעתית, שטומנת בחובה חשיבה מחוץ לקופסא ומחוץ לתקרת הזכוכית של הסללות שמרניות.
העליונות התודעתית מאפשרת חשיבה בהירה שמחלצת ממשחקי תפקידים של עין תחת עין, נקמה, כבוד, אגו ומפגני כוח נטולי פרספקטיבה רחבה ותבונית.
ישנו צורך אקוטי בעולם בתקופה זו במנהיגות, ובקיום של אליטה תודעתית מוסרית וערכית, שחושבת באופן חדש, רואה חזון רחב וגלובלי, פועלת על פי ערכים אוניברסליים, ובכך מובילה וסוללת את הדרך עבור אומות העולם, לתנועה של התפתחות אבולוציונית לצד זו הטכנולוגית.
אך עם ישראל אינו מהווה את האליטה המנהיגותית הזאת.
למרבית הצער, אנחנו שרויים באובדן דרך, שבו השאיפה לעליונות מוסרית וערכית, הוחלפה בנרטיב של ״עליונות יהודית״.
זהו נרטיב שמלבד היוהרה, הזחיחות, הקיצוניות והיעדר האחריות שבו, הוא גם מעודד התלהמות, אלימות, והעדפה של יצריות ונקמה, על פני חשיבה צלולה, ואסטרטגיה שיש בה מאור פנים תבוני וראיית הקשר שבין בחירות, תוצאות והשלכות.
עם ישראל נמצא בתהליך ארוך שנים של אובדן דרך, שבו אנחנו מאבדים את עצמנו בניסיון להגן על עצמנו, מנמיכים עוד ועוד את הרף המוסרי, והופכים להיות עם מפורר, נגוע בערכים מסולפים ומשיחיים, דעות קדומות, שמרנות, בדלנות, היעדר לקיחת אחריות על המציאות שיצרנו בבחירות שלנו, ונירמול של שחיתות שלטונית והיעדר חזון.
כולנו שבויים וחטופים
בקרוב נשב לשולחנות החג ונספר על יציאת מצרים והמעבר מעבדות לחירות, אולם בפועל אנחנו מצויים עמוק בתוך העבדות שיש בה פחד, חולשת רוח, עיוורון תודעתי, אובדן דרך ותנועה במעגל סגור.
בפועל כולנו שבויים. כולנו חטופים. כולנו מובלים עמוק אל תוך מנהרות חשוכות ונטולות אור, כשגורלנו נתון בידיה של מנהיגות ערלת לב ושרירותית.
החטופים שלנו בעזה, הם מראה עצובה וצלולה, המשקפת לנו את מצבנו: את ההתדרדרות הערכית והמוסרית של חלקים בציבור הישראלי, שמקדשים מוות על פני חיים, ומטפחים דעות לאומניות, קיצוניות ולוחמניות, שאין בהן שום הפנמה של לקחים ושיעורים היסטוריים.
המשבר שבו אנו מצויים הוא נקודה על ציר הזמן ההיסטורי שבו עם ישראל כבר היה לא פעם: חבר עמים המורכב משבטים שונים ומגוונים, המאוחדים סביב תפישת עולם אוניברסלית המתעלה מעל השבטיות ומעניקה עדיפות לתודעה וערכים.
עם ישראל ניסה שוב ושוב להגיע למצב שהוא מגבה ומחיל על עצמו תודעה מתקדמת, השראה, ערכים וקידמה, מתוך שאיפה לבנות בית רוחני-תודעתי, שעולים אליו לרגל מכל העולם לקבל השראה.
ממש כמו אז, גם היום – במקום לבחור בחדשנות רעיונית ורוחנית, שיש בה חזון אוניברסלי ותפישת מציאות אחדותית ותבונית, העדפנו תנועות משיחיות, לאומנות, בדלנות, התנשאות, קפיאה על השמרים וקנאות דתית-לאומית. זהו אוסף של בחירות שהובילו לאובדן דרך, פוררו את המרקם החברתי וגרמו לנו לאבד את הבית – את החופש, הריבונות, העצמאות, את החזון והכיוון ואיתו את זכות הקיום שלנו, שוב ושוב.
אנחנו מצויים כעת במלחמה שתקבע את עתידנו. אינני מדברת על המלחמה בעזה, או על הדינמיקה אל מול ״ציר הרשע״ המורכב ממשטרים אפלים, המפעילים ארגוני טרור איסלמי קיצוני.
אנחנו שרויים באובדן דרך, שבו השאיפה לעליונות תודעתית, מוסרית וערכית לשם השראה, הוחלפה בהתנשאות ובנרטיב של ״עליונות יהודית״.
המלחמה על התודעה
המלחמה האמיתית אינה ממוקדת רק בשדה הקרב הפיסי.
המלחמה המשמעותית יותר, מתרחשת בזירה התודעתית, והיא זו שתקבע את גורלנו.
תודעה מגבשת תפישת עולם.
תודעה מציבה רף מוסרי וערכי ומגדירה אמות מידה תרבותיות.
תודעה מאפשרת להבחין בין טוב ורע וליצור סדרי עדיפויות ברורים.
התודעה היא זו שמעצבת מציאות ומשפיעה על האופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו.
ומה שעל סדר היום – זה החופש התודעתי שלנו.
האם אנחנו באמת חופשיים לחשוב?
האם אנחנו באמת חופשיים לבחור?
האם אנחנו באמת חופשיים לעצב את המציאות?
האם אנחנו מסוגלים לראות מבעד לתקרת הזכוכית של הנורמות והמוסכמות, ולחשוב מחוץ לקופסא?
האם הרוחניות שלנו התפתחה והתחדשה, או שהיא משקפת קפיאה על השמרים ושמרנות?
יהיה טוב?
במציאות הישראלית, שבה דת ולאום כרוכות זו בזו, הזהות העצמית מזוהה עם אידיאולוגיות דטרמיניסטיות ואמוניות שמובילות לעיוורון רוחני, פסיביות ותפיסה ש"הכל בידי שמים" וש-״יהיה טוב״.
רבים אומרים וכותבים – ״יהיה טוב״, "יהיה בסדר", "הכל לטובה".
אמירה שכזו יכולה לנחם ולעורר תקווה, אך היא גם עלולה ליצור טשטוש ועמעום ולהרדים אותנו במקום שנתעורר ונחולל כאן שינוי.
כי אם אנחנו רוצים שיהיה טוב – כדאי לנו לעשות משהו בנידון, גם אם זה אומר ליצור מהלכים ניסיוניים ועתידניים וללכת אל הלא נודע.
מה הטעם בלהגיד "יהיה טוב״ – אם נשארים במצב פסיבי, ללא ההבנה שכדי שיהיה טוב אנחנו נדרשים ליצור בעצמנו את הטוב הזה?
ישנן בחירות ופעולות שיש לנקוט, כדי להגשים את המציאות הרצויה, שבה יתקיים ה-״טוב״ שאנו כל כך כמהים אליו.
אבל זה לא מספיק, כלומר מלבד להגיד ״יהיה טוב״, ולהיות בעשייה למען ה-״טוב״, אנחנו נדרשים גם להסתגל לחשיבה תבונית שמאפשרת לנו לברר לעצמנו מהו ה-״טוב״.
מה מגדיר אותו?
מה הוא כולל?
איזה ערכים ואמות מידה ה-״טוב״ הזה מייצג ומביע?
איך נראית מציאות שבה כבר טוב? ומה נדרש לעשות כדי להגיע לשם?
וגם כיצד אנחנו יכולים לתרום את חלקנו כדי להגשים מציאות שבה יותר טוב?
אנחנו נדרשים לדעת להבחין בין ״טוב״ ו-״רע״ ולדעת לאמוד אותם על בסיס אמות מידה וערכים אוניברסליים שיהוו את הבסיס ממנו אנחנו יוצאים אל חיינו ואל המציאות שאנחנו מבקשים ליצור ולהגשים.
ה-״טוב״ הוא מושג יחסי, כלומר מה שנחשב ״טוב״ בעבור אחד לא יהיה ״טוב״ בעבור אדם אחר – אלא אם כן אנחנו משכילים להתכנס סביב סולם ערכים ברור, שמוודא שכל שכבות החברה יוכלו לחסות תחת מטריית ה-״טוב״ שנגדיר אותו באמצעות ערכים מוסכמים.
השילוב בין ערכים דמוקרטים וערכים אוניברסליים – הוא המפתח ליצירת התשתית החברתית שמאפשרת לאנשים בתוך החברה להיות ב-״טוב״, בתוך מרחב של ״טוב״.
המרחב הזה של ה-״טוב״ יכול להתקיים כאשר אנחנו שומרים על הערכים המוסכמים שמוודאים שיהיה ״טוב״, ומבוססים על אמות מידה של שוויון וחופש לצד יושרה, טוהר ומאור פנים. הוא יכול להתקיים כאשר אנחנו פרו-אקטיביים, אכפתיים, לא מעגלים פינות, ולא מוותרים לעצמנו ולאחרים.
לכן כל כך חשוב שלא להסתפק רק בלהגיד ״יהיה טוב״ ולא להשאיר את הדברים תיאורטיים או תלויים באחרים – אלא לעשות למען מציאות טובה יותר, על פי העיקרון שאותו אני מלמדת: ״מה שניצור הוא שיהיה״.
כי בסופו של דבר המציאות היא תוצר של הבחירות והמעשים שלנו, לרע ולטוב.
מה שניצור הוא שיהיה
היום, יותר מאי פעם, אם ברצוננו לצאת מעבדות לחרות, אנחנו נדרשים לנקוט עמדה ברורה, להיות מחוייבים לעשייה פרואקטיבית ויוזמת שבוראת ומשפיעה על המציאות.
גם בתוך המציאות הקודרת חשוב שנשמור על תקווה, אך תקווה אין פירושה רק "להאמין שאחרי הרע יהיה טוב" – אלא לנקוט פעולה אקטיבית וליצור את ה-״טוב״, מתוך בחינה כנה של שורשי הסיבות שהובילו ל-״רע״, ומתוך יכולת תבונית לאמוד תהליכים ארוכי טווח של בחירות שיצרנו, ושל התוצאות וההשלכות שלהן.
אנחנו נדרשים כאומה להתעורר, להשתחרר מן השליטה התודעתית, מן ההישרדות והפחד, ולסגל לעצמנו התבוננות תבונית ושקולה, יכולת ליצור אנליזה של תהליכים, להבין את הקשר שבין עולם סיבות לעולם תוצאות ולנקוט פעולה אקטיבית אמיצה, שיש בה נקיטת עמדה, גיבוש חזון והכרה כי יש לנו את העוצמה והכוח לשנות ולהשפיע.
מנקודת המבט שלי איננו חופשיים, ואנחנו הופכים לכודים יותר ויותר.
זה מצמרר לדון ביציאת מצרים, ובמעבר מעבדות לחרות, כשאנחנו שבויים ונתונים תחת שליטה תודעתית שלא מאפשרת ליצור בוחן מציאות צלול, אומדן עצמי, יכולת להבין את הסיבות ובכך לחולל שינוי וטרנספורמציה קולקטיבית שמשנה את התוצאות.
המציאות רק מקצינה והופכת אלימה, מאיימת וקיצונית יותר ויותר.
החטופים עדיין בשבי החמאס ללא אור בקצה המנהרה הזו, וגם עם ישראל חטוף ושבוי בידיה של מנהיגות מקולקלת שמוליכה אותנו סחור-סחור, במעגל סגור שאין בו אופק, חזון או כיוון לעתיד חדש.
חירות היא תוצר של חופש תודעתי
חירות מתחילה בחוסן תודעתי ונפשי וביכולת לקיים בוחן מציאות ובחירה חופשית שאינה מוטית על ידי בעלי אינטרס שיוצרים מצגי שווא, גונבים את תשומת הלב שלנו באמצעות דיסאינפורמציה, הפחדה והגברה של הקיטוב והפילוג.
חירות אמיתית נובעת מן המסוגלות להתחדש ברמה הרעיונית והרוחנית, להשתחרר מפרדיגמות שלוכדות במעגל סגור וליצור מציאות באופן חופשי, מודע וער.
חירות אמיתית מתקיימת כאשר אנחנו חופשיים להתחדש, לעדכן תפישות ואמונות, לשנות דפוסי חשיבה ולצמוח מן המקום בו אנו מצויים אל השלבים הבאים בהתפתחות שלנו.
ההתחדשות היא גם תודעתית, גם רוחנית וגם מעשית והיא מזמינה אותנו לצאת לחופשי, להשתחרר מן הניוון והקיפאון, לשנות הרגלים ומסורות, לעצב את הזהות שלנו בכל פעם מחדש בהתאם להתחדשות שיצרנו, ובכך לצמוח אל כל מי שנוכל להיות בשלבים הבאים של האבולוציה הקולקטיבית שלנו.
