אנחנו שונים ומגוונים וכך נועדנו להיות – אינדיבידואלים בעלי קול ייחודי שמתחברים זה לזה במסלולי חיים שמצטלבים, נפגשים, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אבל מי אנחנו? כיצד אנו מגדירים את עצמנו?

האם מה שמגדיר אותנו, הוא בהכרח מה שמבדל אותנו מאחרים?

בני אדם תמיד השתייכו לקבוצות: משפחות, שבטים, עמים, דתות וקהילות. ההשתייכות סיפקה הגנה, משמעות וזהות ואיפשרה לנו ליצור מערכות יחסים הן חיוביות המבוססות על  הפריה הדדית ואמת משותפת והן שליליות, שיש בהן קונפליקטים ומאבקים. 

לאורך ההיסטוריה האנושית, זהויות שונות נדחקו, הודרו והופלו ואילו אחרות הועדפו ותוגמלו.

פוליטיקת הזהויות צמחה מתוך מאבקים מוצדקים להכרה ולשוויון. נשים, שחורים, להט"בים וקבוצות נוספות, ביקשו להשמיע קול שאינו נשמע ולהצביע על חוסר צדק היררכי, שהיה מוטבע בתרבות האנושית במשך דורות. ההכרה בזהות הקבוצתית הייתה אמצעי לחשיפת מנגנוני אפליה שהוצגו בעבר כ"טבעיים", ויצירת שינוי שיש בו חתירה לדמוקרטיה ולשוויון זכויות והזדמנויות.

אך מה קורה כשהזהות עצמה הופכת למרכז הכובד של השיח הציבורי?

בשנים האחרונות השיח הציבורי אינו מסתפק עוד בהכרה במורכבותן של הזהויות השונות, אלא, לעיתים קרובות, מצמצם את האדם אליהן. 

הזהות, שנועדה להיות עדשה שדרכה אפשר להבין חוויות שונות, הפכה למסגרת שמגדירה מראש מי צודק, מי טועה, לאיזה ״מחנה״ כל אחד משויך, מי רשאי לדבר ומי נדרש לשתוק.

העולם שלנו שבוי בפוליטיקת זהויות. אחד המאפיינים הבולטים של התקופה שבה אנו חיים הוא הנטייה להגדיר את עצמנו ואת האחר דרך עדשת הזהות, כנציגים של קבוצות – מגדריות, אתניות, לאומיות, דתיות, אידיאולוגיות ועוד. ההשתייכות הקבוצתית, שהייתה מאז ומתמיד חלק מהחוויה האנושית, הפכה בשנים האחרונות לאחד הכוחות המעצבים ביותר של השיח הציבורי.

פוליטיקת הזהויות מפרידה בין בני אדם, מחלישה את המרקם החברתי ומהווה גורם מרכזי בלכידה בתוך תרבות הפופוליזם ובמנגנוני ההשפעה של הרשתות החברתיות.

כיצד הפכה הזהות, ממקור למשמעות, שייכות והכרה – גם למקור של קיטוב, חשדנות, התנצחות, ניכור ופילוג?

בואו נדבר על פוליטיקת הזהויות בראי עידן הרשתות החברתיות.

פוליטיקת הזהויות בעידן הרשתות החברתיות

הגעתן של הרשתות החברתיות לזירת התרבות האנושית והשיח הציבורי, טמנה בתוכה פוטנציאל ליצור מרחב חדש של מפגש, הרחבת דעת, שיח, סקרנות והיכרות עם שונוּת אנושית ותרבותית. אך במקום לקדם את האנושות לעבר עתיד שיש בו הפרייה הדדית ורעיונית, הן הפכו ברובן למרחבים שמבודדים את האדם וכולאים אותנו בתוך תיבות תהודה.

תיבות התהודה הללו משקפות לאדם את הדומה לו, ובכך מחזקות עוד ועוד את הנרטיב שבו הוא מאמין, את תפישת העולם, את הזהות הנפרדת והמתבדלת, את תחושת הצדקנות – ועוטפות אנשים בתכנים, רעיונות ודימויים שמהווים מנגנוני תהודה שמנפקים להם עוד ועוד ממי שהם.

הרשתות החברתיות עברו משלב שבו הן נועדו לחבר בין אנשים, לשלב שבו הן נועדו למקסם מעורבות באמצעות התאמה אלגוריתמית אישית.

אם נשווה את דף הבית של פייסבוק בשנת 2007 לזה של מרבית הרשתות החברתיות כיום, נגלה שממרחב שמטרתו המרכזית הייתה לאפשר תקשורת וחיבור בין אנשים דרך מעגלים חברתיים, נוצר מעבר ל״פידים״ שמכוונים לצריכה של תוכן המותאם באופן אלגוריתמי למאפייניו של המשתמש.

התכנים שאנו פוגשים נבחרים על בסיס העדפותינו, הרגלי הגלישה שלנו, עמדותינו ויכולתנו להגיב, לשתף ולהישאר מעורבים לאורך זמן, ובמילים אחרות – להמשיך לצרוך תוכן ולהתמכר לחוויית הצריכה עצמה

כדי לעשות זאת, האלגוריתמים מפלחים ומסווגים את המשתמשים לסגמנטים – מקטעי אוכלוסייה שונים על סמך מגוון רחב של מאפיינים כמו גיל, מגדר, מיקום גיאוגרפי, תחומי עניין, דפוסי צריכת תוכן והתנהגויות חוזרות. כך, במקום לעודד מפגש עם מגוון רחב של רעיונות, אנשים ודרכי חיים, נוצר מנגנון שמעודד את האדם לפגוש גרסאות צפויות, מוכרות ונוחות של הזהות שלו.

בכך הטכנולוגיה אינה רק משקפת זהויות קיימות – היא עשויה גם לחזק אותן, לצמצם את מורכבותן ולהטות אותן לכיוון של תבניות סטריאוטיפיות ושטוחות יותר. ככל שהמערכת מצליחה לנבא טוב יותר ״מי אנחנו״, כך היא נוטה לספק עוד ממה שאנחנו בלאו הכי. באופן פרדוקסלי, מנגנונים שנועדו להתאים את העולם לצרכיו של היחיד, יוצרים צמצום של מרחב ההתנסות שלו והעמקה של ההזדהות עם קטגוריות זהות, נוקשות ומקוטבות.

בני אדם אינם אוסף של סטריאוטיפים או פלקטים שטוחים, אך האלגוריתם זקוק לקטגוריות ברורות כדי לנבא התנהגות. ככל שהמערכת יעילה יותר בפילוח, כך גדל הסיכון שהיא תתגמל ביטויים פשוטים, צפויים וחד-ממדיים של זהות על פני מורכבות אנושית אמיתית.

בכך, שיח הזהויות המתוגבר על ידי תיבות התהודה של הרשתות החברתיות (וגם המדיה המשודרת, הצמאה לרייטינג), יחד עם הנטיה לדרמה ולתוכן מקוטב, שלוחץ על כפתורי הרגש והנפש, יוצר חלוקה דיכוטומית ושטוחה ל״אנחנו״ ו״הם״ – ואז הצפה של דעות, ״הוכחות״, אישושים וצידוקים לכך ש-״אנחנו״ צודקים ו-״הם״ טועים.

בכך נוצרות עוד ועוד סיבות להיאחז בזהות, במחנה, בשבט, במגדר, בדת, בלאום, בצבע, בהגדרה וגם בכאב שהוא תוצאה של עוולות, קיפוח ותהליכים חברתיים מתמשכים.

הטיית האישוש בעידוד האלגוריתמים

האלגוריתמים של הרשתות החברתיות לא נולדו מתוך כוונה מודעת לפגוע בתרבות האנושית ולעצב אותה לכדי מרחב מקוטב ומצומצם. הם הונדסו, בראש ובראשונה, כדי ליצור מוניטיזציה (מיקסום רווחים כלכליים), לייעל את חוויית המשתמש, להגדיל מעורבות ולהתאים את התוכן לכל אדם באופן אישי ככל האפשר. אולם בפועל, כדי לעמוד ביעדים הללו, המערכות נשענות על דפוסים עמוקים הקיימים בפסיכולוגיה האנושית – ובינהם, הטיות קוגניטיביות שלרוב איננו מודעים אליהם – לדוגמה, הטיית האישוש.

הטיית האישוש (Confirmation Bias) היא הנטייה הפסיכולוגית לחפש, לפרש ולזכור מידע באופן שמאשר את האמונות והדעות הקיימות שלנו, ולהתעלם ממידע שסותר אותן. זוהי שגיאת חשיבה שגורמת לנו להקשיב ולקלוט מידע באופן סלקטיבי, תוך חיפוש אישורים ואישושים לתפישות ומסקנות שכבר קיימות בנו, להעדיף מידע שתומך במה שהאדם ממילא חושב, מרגיש ומאמין בו, ובכך, לחזק בו את התחושה שהוא "צודק".

וכך, במקום שאנשים יסתקרנו לגבי מי ששונה מהם, יקשיבו לדעות אחרות, יחקרו עמדות מנוגדות, יפתחו את התודעה וירחיבו את נקודת המבט – הם נוטים להישאר בטווח המוכר והידוע של תפישתם, כי זה נוח וזה לא דורש מאמץ או חריגה מן התפישות והמסקנות שכבר קיימות ומוסללות במוח.

אבל איך נוצרה הטיית האישוש?

ולמה המוח שלנו ״מתנגד״ להתרחבות, צמיחה ולמידה שתורמת באופן ישיר לשגשוג האישי והחברתי-תרבותי שלנו?

למה אנשים לא אוהבים להתאמץ?

המוח האנושי הוא פלא הנדסי גאוני, שמהווה גם את אחת המערכות היעילות ביותר המוכרות לאדם מבחינה אנרגטית.

לאורך מיליוני שנות אבולוציה בסביבה הישרדותית, המוח שלנו התעצב באופן שנועד למקסם את היכולות הקוגניטיביות שלנו, תוך צריכת אנרגיה מינימלית.

הוא למד לבצע מגוון עצום של משימות מורכבות, לעבד מידע חושי, ללמוד, לקבל החלטות, לפתור בעיות ולהריץ מספר מערכות חשיבה במקביל, באופן שאם נקביל אותו ליכולות של בינה מלאכותית – היה עשוי לדרוש הספקים אנרגטיים גדולים פי מיליונים.

אך מה שהעניק לאדם יתרון במשך שנים של אבולוציה בסביבה של הישרדות ומאבק על משאבים, מהווה מכשלה עם כניסתנו לעידן הדיגיטלי והטכנולוגי, שבו טבעם של האיומים והסכנות שניצבות בפנינו השתנה: המוח האנושי מתוכנת לחפש תבניות ודפוסים מוכרים, ולהירתע מתהליכים מורכבים שדורשים משאבים ואנרגיה.

לצרוך תוכן שטוח, רדוד, דיכוטומי וכזה שממשיך ומחזק את מה שהאדם מאמין וחושב בלאו הכי – לא יוצר עומס קוגניטיבי.

אך להכיר אדם אחר באמת ולהיחשף לדעות שונות משלך – דורש מאמץ.

זה דורש מן האדם לערער על הדעות שכבר יש לו, זה דורש ממנו אומץ לחרוג מן המוכר והידוע, זה דורש ממנו להסכים לטעות, להתפקח, לשאול שאלות.

זה דורש ממנו ללמוד לראות מורכבות ולהכיל אותה – ולהבין שהעולם אינו מבוסס על ייצוגים שטוחים ואמת מוחלטת, אלא הוא מרובד ומורכב, ואין אמת אחת או מציאות אחת.

זה דורש בגרות, זה דורש מאמץ, ואנשים לא אוהבים להתאמץ.

הלכידה בתוך זהות, המתוגברת על ידי תיבות התהודה של הרשתות החברתיות, הולידה עולם של פיצול מציאויות. עולם שבו מתקיימים הרבה מאוד ״תאים״ של מציאות, שכל אחד מהם מחזיק נרטיב, שפה, תפישת צדק, אויבים, גבולות ומנגנוני שייכות, כמבנים תפישתיים, ערכיים והתנהגותיים שמשייכים את האדם לשבט שלו.

המצב הפרדוקסלי הוא שה-״תאים״ הללו אינם מכירים בהיותם חלק מגוף אחד, כך שפעמים רבות הם נלחמים זה בזה, פוסלים זה את זה, מבטלים זה את זה, ומונעים את האפשרות לראות שמעבר לזהויות, לתדמיות, לדגלים ולמחנות – נמצאים בני אדם.

מעבר לזהויות השונות, כולנו בני אדם שמבקשים משמעות, ערך, הכרה, קבלה, שייכות, יכולת לבטא את עצמם ולממש את עצמם מתוך סיפוק, חופש ורווחה.

העיסוק במלחמת זהויות ובמאבקים מחליש אותנו כחברה ובולם את ההתפתחות שלנו כתרבות וכציביליזציה.

שיח זהויות כשלב חיוני בביסוס דמוקרטיה

אינני אומרת שאין מקום לשיח זהויות.

לשיח הזהויות היה מקום משמעותי ואף קריטי בסלילת הדרך עבור קבוצות, קולות וייצוגים שהודרו מן המרחב התרבותי, החברתי, הפוליטי והכלכלי.

לפמיניזם, למשל, היה מקום חשוב מאוד בסלילת הדרך עבור נשים למימוש שווה זכויות בתוך חברה זכרית, פטריארכלית, מדירה, מפלה ומחפיצה.

בעולם שבו המבנים התרבותיים, המשפטיים, הכלכליים והפוליטיים הוכתבו במשך דורות על ידי גברים – נדרש היה כוח שכנגד, שיפר את המשוואה המעוותת ויצור חלופות תודעתיות ותרבותיות עבור נשים.

אפשר לראות את התפתחות הפמיניזם כתנועה שהחלה במאבק על זכויות בסיסיות: זכות הצבעה, זכות לקניין, זכות להשכלה, זכות להשתתפות במרחב הציבורי.

בהמשך, התרחב הפמיניזם לעיסוק בשוויון בשוק העבודה, בזכויות על האוטונומיה של הגוף, בפירוק תפקידים מגדריים נוקשים, בחשיפת אלימות והטרדה, ובהבנה שנשים שונות חוות דיכוי באופנים שונים בהתאם למעמד, צבע עור, מוצא, דת, מיניות ותרבות.

כלומר, הפמיניזם לא התחיל כ״מאבק של נשים נגד גברים״, אלא בבסיסו העמוק, הוא היה ניסיון לתקן מבנה תרבותי שלם, שבו חצי מן האנושות הוגדר במשך דורות דרך צרכיו, מבטו, כוחו ושלטונו של החצי האחר.

באותו אופן, בעולם שבו שחור נחשב נחות – נדרש היה כוח שיגן על שחורים, ישיב להם את הזכות להיות מוכרים כבני אדם שווים ויחולל שינוי תודעתי, תרבותי ומשפטי.

בעולם שבו להט״בים הוגדרו כסטיה, חטא או סכנה – נדרש היה מאבק שיאפשר להם להיראות, לאהוב, לחיות ולבטא את עצמם ללא פחד.

בעולם שבו קבוצות אתניות, דתיות, מעמדיות או תרבותיות נדחקו לשוליים – נדרש היה שיח שיחשוף את ההדרה וידרוש תיקון.

אני יכולה להמשיך ולעבור על כל רשימת הזהויות והייצוגים, אבל אני מניחה שהרעיון ברור:

שיח הזהויות נולד מתוך צורך ממשי לתקן עיוותים, לתת קול למי שהושתקו, לחשוף מנגנוני כוח ולומר: גם אנחנו כאן. גם לנו יש מקום. גם לנו יש ערך.

שיח הזהויות נועד להוות את ההתחלה של שינוי תודעתי עמוק, שתכליתו הבנה כי כולנו בני אדם – הבנה שמייתרת את הצורך להגן ולהיאבק על ייצוג של זהויות שונות וספציפיות, מכיוון שהיא כוללת בתוכה את ההכרה, הכבוד ומתן ההזדמנות השווה לכל אדם באשר הוא.

אך במקום זאת, בעולם שלנו, שנוטה להקצין ולשטח תהליכים, שיח הזהויות הפך פעמים רבות למנגנון שמנציח את ההפרדה.

פרדוקס הזהויות

במצב הפרדוקסלי שנוצר, במקום שהאנושות תנוע מן הזהות אל השייכות למשפחת האדם – נוצרה היצמדות לזהות הנפרדת, פילוג וניכור.

במקום לנוע מן העוולות והכאב שהוא תוצאה של קיפוח, אפלייה והדרה, אל תהליך של סליחה, תיקון וריפוי שמאפשר שותפות והפרייה הדדית – נוצרה פוליטיקה שיש בה עוד ועוד מחנות היררכיות חדשות שיוצרות הדרה הפוכה, מתוך הנצחה של כאב, קורבנות, צדקנות ואף טינה ונקמה, והיצמדות אליהן כמגדירות את הזהות ומעניקות חוויית משמעות ושייכות.

באופן הזה נולדו תופעות כמו תרבות הביטול ותנועות Woke קיצוניות, שבמהותן מייצרות פרדוקסים על גבי פרדוקסים:

זהות אחת מבטלת את קיומה של זהות אחרת בשם השוויון והשאיפה לצדק חברתי.

דמוקרטיה הופכת לכלי לסתימת פיות, אילוצים, תרבות של השתקה בחסות הפוליטיקלי קורקט ותופעות של איתות סגולה.

הייצוג הופך להליך טכני, מכני ולעיתים כפוי – והמרחב התרבותי הופך למקום שבו אנשים חוששים לדבר, ליצור ולבטא אותנטיות וספונטניות, ואפילו לשאול או לטעות – מחשש להדרה, ביטול ושיימינג.

ייצוג לזהויות שונות – רק מדרגה בדרך

מנקודת המבט שלי, התהליך של ביסוס דמוקרטיות, מתן זכויות וייצוג לזהויות שונות – הוא רק מדרגה בדרך.

זוהי מדרגה חשובה ואף הכרחית, אבל היא לא היעד הסופי.

השלב הבא אמור היה להיות שלב שבו נוצרת ההכרה כי מעבר לזהויות השונות מצוי מכנה משותף עמוק, ראשוני והיולי, וכי עמוק בפנים – כולנו בני אדם.

לפני שאנחנו נשים או גברים, שחורים או לבנים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, חילונים או דתיים, ימין או שמאל, מזרח או מערב, להט״בים או סטרייטים, פריבילגיים או מודרים – אנחנו הוויות אוניברסליות השרויות בתוך גוף, נפש, סיפור חיים, מערכות יחסים, תכלית, שאיפה לביטוי עצמי, פוטנציאל שמבקש להתממש ויכולת ליצור משמעות.

הנהייה אחר ייצוגים, עלולה להפוך לנהייה אחר תדמיות, דימויים חיצוניים וחלוקות מגדריות, אתניות ותרבותיות שמשאירות את המיקוד במעטפת החיצונית של העצמי – במקום לאפשר את השלב הבא.

והשלב הבא, הוא שלב שבו אין צורך להיאבק על מקום, תפקיד, חופש או ייצוג, מכיוון שנוצר שינוי תודעתי עמוק שמאפשר לאנשים לראות זה את זה באמת.

לראות זה את זה לא דרך התווית, התיוג או המחנה, לא דרך הסטריאוטיפ, הכאב והטראומה וגם לא דרך תיבות התהודה של הרשתות החברתיות – אלא דרך האנושיות.

אם אתייחס לשם הדוגמה לשיח הזהויות הפמיניסטי או לתת-תרבות האינסלים – אז בשלב החדש, שאליו אני מכוונת, נשים וגברים ינועו אל זירה תרבותית וחברתית שבה הם, בראש ובראשונה, בני אדם בעלי זכויות שוות ויכולות ביטוי מגוונות, כך שהזכרי והנקבי לא ישמשו עוד ככוחות המצויים במאבק, אלא ככוחות משלימים, דינמיים וגמישים, המצויים בכל אדם במינונים שונים ומאפשרים ביטוי עשיר של הזהות ההיולית המשותפת לכולנו.

במצב כזה, כל שיח הזהויות, המאבקים על מקום, תפקיד, חופש וייצוג – יתחילו להתפוגג, משום שהם יהפכו מיותרים.

אך כדי שזה יקרה, נדרש לוותר על ההתמכרות למאבק, ועל ההפרדה כמקור זהות.נדרש לוותר על משחקי האשמה שמעניקים לרגע תחושת צדק וכוח, ובטווח הארוך מחלישים את כולנו.

נדרש גם לוותר על הפיתוי להגדיר את העצמי דרך ״לעומתיות״, ההשוואה לאחרים וההצמדות לעוולות העבר ול-״מה שעשו לי״, ״מה שלקחו ממני״, או ״מול מי אני נלחמ.ת״.

הנסיגה בחזרה למשחקי התפקידים השמרניים

המאבקים חברתיים הממושכים בעשורים האחרונים, הובילו להישגים דרמטיים בתחום זכויות האדם והשוויון, עד כדי כך שעקרונות שבעבר היו מוקד למאבק ציבורי, כמו  שוויון זכויות לנשים, ניראות וקבלה של להט״בים והכרה בזכויות מיעוטים, הפכו עבור חלקים נרחבים מהדור הצעיר למובנים מאליהם.

בדורות שנולדו אל תוך עולם שבו ההישגים החברתיים כבר אינם נתפשים כמשהו שיש להגן עליו באופן פעיל, נוצרה מגמה שבה הזכויות הדמוקרטיות שהגענו אליהן בזכות מאבק ומאמץ רב, הפכו למובנות מאליהן, ולכאלה שהמשמעות שמאחוריהן היטשטשה והפכה לייצוג ותדמית – כמו ״אישה קרייריסטית״, ״הומו מוחצן״ וכדו׳.

בתוך הוואקום הזה של היעדר משמעות, מתפתחות מגמות של ריאקציה תרבותית – לעיתים תחת שאיפה לחזרה ל״סדר הטבעי״, ״שימור מסורת״ או ״אותנטיות תרבותית״ – אך בפועל הן כוללות החייאה של היררכיות מגדריות, נורמות מגבילות ולגיטימציה מחודשת לעמדות להט״בופוביות או גזעניות.

תופעת השיבה למשחקי התפקידים המסורתיים, שניתן לראות אותה כטרנדים ברשתות החברתיות, מצביעה על כך שאמנם הבסיס החוקתי הדמוקרטי נוצר ברובו, אך לא נוצר רובד תודעתי-מוסרי יציב דיו כדי להצליח לעמוד בפני כוחות שמרניים. ככל שהשיח על זהויות נעשה מרכזי יותר אך גם מקוטב יותר, גוברת הנטייה להתבצר מחדש בתוך זהויות מוכרות, קשיחות ומוחלטות, שמספקות אשליית ביטחון בעולם משתנה שהאי וודאות שבו נתפשת כאיום על הזהות במקום כמרחב של הזדמנות למחקר וגילוי עצמי.

ויתור על ההפרדה כמקור זהות איננו ויתור על הזהות

ממש חשוב לי להדגיש כי בנקודת המבט שאני מתארת, אין הכחשה של עוולות, טשטוש של ההיסטוריה שממנה הגענו עד הלום או בקשה מן המודרים לשתוק. מה שאני מציעה הוא לאמץ את החקירה וההתבוננות התבונית, שיש בה שאלות פתוחות:

מאין באנו? לאן אנחנו הולכים? מי אנחנו? מי נרצה להיות?

המענה על השאלות הללו הוא הזמנה לשלב הבא, שבו אנחנו לא נתקעים בתוך זהות שמוגדרת על ידי המאבק על חירותה, אלא נובעים אל מדרגה חדשה של חירות – שהיא החירות להיות, להתפתח, להשתנות, לצמוח, להתחדש, לחוש מסופקים ומלאי משמעות ולפגוש את האחר לא כאיום, אלא כהזדמנות להרחבת העצמי.

האתגר של התקופה שלנו הוא להצליח לא למחוק זהויות, אך לחלופין גם לא להילכד בהן – אלא לשחרר את ההזדהות הנוקשה עם זהות נפרדת, לטובת זהות מורחבת ואוניברסלית.

האתגר הזה מזמין אותנו לטפח את השונות והמגוונות (Diversity) האנושית, ככוח מעצים ומחבר, שמאפשר לייחודיות להתקיים בתוך שדה תרבותי מאוחד, שעוטף את הייחודיות, מעודד אותה ומאפשר לה לשגשג.

באופן הזה נוכל ליצור חברה שבה השונות והמגוונות אינה עילה למאבק, אלא מקור להפריה הדדית.

ההזמנה שלי היא לתהליך של טרנספורמציה תרבותית, שבה איננו נעים בעיוורון, תוך מחיקה של עוולות, פערים ואפליה, אלא בוחרים, באופן מודע, להתקדם אל תודעה שמחוברת לאחדות אוניברסלית, מכירה בפערים ומתקנת אותם על ידי בניית גשרים של רצון טוב, אהבה, שוויון הזדמנויות וחופש ביטוי –  ואז נובעת מכל אלו הלאה, אל מרחב שבו האדם אינו מצומצם להגדרה וזהות שאיתה הוא מזוהה ובתוכה הוא נעול ומקובע, אלא פתוח לשחק עם זהויות ותדמיות באופן יצירתי ומעורר השראה.

מניכור לחיבור – זה כל הסיפור

המעבר שאותו אני מתארת לכם במאמר הזה, הוא מעבר מניכור לחיבור.

מהזדהות עם תדמית – לחיבור למהות, ואז שימוש בתדמית לצורך ביטוי יצירתי.

מפוליטיקה של הפרד ומשול – לתודעה של שותפות גורל.
ממלחמה בין זהויות – לערכים משותפים שמאפשרים לכולנו לצמוח.

כל עוד אנחנו שבויים בתאים מבודדים של זהויות נפרדות, קל לשלוט בנו, להסית אותנו האחד כנגד השני, לגרום לנו להילחם זה בזה, להפעיל אותנו דרך פחד, כאב, כעס, טראומה, אשמה וקורבנות – ולהפוך אותנו לצרכנים של נרטיבים מפרידים, מנכרים ומבודדים.

אבל, כאשר אנחנו מפתחים מודעות שרואה מעבר לזהויות – אנחנו שבים לעוצמה שטמונה בהיותנו בוראים-שותפים של מציאות חיינו האישית והקולקטיבית.

זהו תהליך שבו איננו מוותרים על צדק, על הייחודיות שלנו או על הסיפור שלנו, ואיננו מוחקים את הדרך שעברנו, אלא יוצרים מוסכמה משותפת, שבה הזהות שלנו אינה חומה שמפרידה בינינו לבין האחרים, אלא שער, שבעדו אנחנו עוברים להבנה עמוקה יותר של עצמנו, של הזולת ושל המכלול שאנחנו חלק ממנו.

וזו בעיני המשימה של התרבות בת זמננו – להכיר בזהויות השונות, אך לא להילכד בהן.

לתקן עוולות, אך לא להתמכר למאבק.

לתת מקום לשונות והמגוונות, אך לא לאבד את המשותף והמחבר.

להגן על זכויות, אך לא להפוך את השיח לשדה קרב.

לנוע מן הפירוד אל החיבור, מן המאבק אל שיתוף הפעולה, מן הזהות הנפרדת אל האנושיות הרחבה והאוניברסלית.

כי עמוק בפנים, מעבר לכל החלוקות והשיוכים – כולנו חלק מאותו מארג אנושי של קשרים חיים.

השלב הבא של האנושות לא יוולד מתוך הפרדה והיבלעות בתוך זהויות.

הוא יוולד מתוך היכולת לזכור, שאנחנו שונים ומגוונים – אך כולנו מגיעים מאותו המקור ואיננו באמת נפרדים.