אנחנו חיים בעולם שיש בו הישרדות ומאבק שיוצרים עוולות, וגורמים לסבל וכאב.

בעולם שכזה, אחת מדרכי ההתמודדות הנפוצות היא הימנעות: הפניית המבט, העלמת עין, והישארות אדישים, ממוסכים ועסוקים ב״משהו אחר״.

קל מאוד להפנות את המבט, כדי לא לראות את מה שעלול להכאיב לנו ולעורר בתוכנו תחושה של חוסר נוחות ודיסהרמוניה.

הפניית המבט יוצרת מעין ״בועת מציאות״ סטרילית סביב האדם, שמגנה עליו מפני העולם ומעניקה תחושה של שלווה והרמוניה, ואפילו אשליה של איזון, אך לא פעם זוהי תחושה מדומה, שנוצרת כתוצאה מניתוק מן המרחב שבו הוא חי.

תחושת האיזון והשלווה שבתוך בועת המציאות המוגנת, נובעת מן הניסיון שלא לפגוש את מה שמערער את הנפש, ואינה תוצר של הרמוניה פנימית שמקיימת ממשק ומפגש עם העולם הסובב את האדם.

בעולם שמאיים לעורר בנו כאב וסבל, קל לבחור בפרקטיקות שיאפשרו לנו להישאר אדישים או ממוסכים. הרבה יותר קל לגלול בטלפון, לעשות שופינג, לצפות בטלוויזיה, לעשן, או כל דבר אחר שמעסיק את התודעה ואת הרגש, מאשר לפגוש את המציאות כשאנחנו נוכחים בתוכה, על כל מה שהיא מביאה, שלילי או חיובי, כואב או מענג.

אך, כאשר אנו מסרבים לפגוש את המציאות הכואבת ונשמרים מפניה – אנחנו מוותרים על היכולת שלנו להשפיע עליה, מכיוון שההימנעות אינה מעלימה את הכאב מן העולם, היא רק מעבירה אותנו למצב שבו הוא מתקיים כרעש רקע שאנו משתיקים אותו.

ההסכמה להרגיש, להכיל את הכאב ולעבור דרכו, מאפשרת להתייחס אליו ככוח נפשי של אנרגיה תודעתית ורגשית.

זוהי הסכמה שמעניקה לנו את העוצמה להשתתף במציאות באופן פעיל, מתוך בחירה להשפיע ולשנות.

כשהמציאות ״גדולה עלינו״

פעמים רבות, הנחת היסוד של האדם היא שהמציאות ״גדולה״ עליו, מורכבת, מסובכת ואילו הוא ״קטן״ וחסר משמעות.

מתוך כך, הגישה אל המציאות היא כאל מצב נתון שלא ניתן להשפיע עליו באופן משמעותי – ולכן עדיף להתעלם, להישאר פסיביים ולהתמקד בבועת המציאות האישית. 

הנחת היסוד הזו לוקה בחסר, מכיוון שהיא אינה לוקחת בחשבון את העובדה שכאשר אנשים רבים, פועלים במקביל ב-״קטן״ בתוך המציאות המקיפה את המרחב האישי שלהם, הדבר מצטבר לכדי שינוי משמעותי והרבה יותר ״גדול״ ואפקטיבי.

כפי שבחיים עצמם צעד ועוד צעד יוצרים דרך, מצטברים לכדי כברת דרך ואפילו מאפשרים קפיצת דרך, כך במציאות, אדם ועוד אדם הופכים למעגל השפעה, ומעגלי השפעה של אנשים מצטברים לכדי תנועה רחבה שיש לה אימפקט – שיכול ליצור  שינוי גדול במציאות הקולקטיבית, החורג מן המעגלים של קהילות מקומיות והופך לתנועה גלובלית.

לא פעם כתבתי על כך שהמציאות היא המשך ישיר שלנו ותיארתי את האופן שבו אנחנו מקרינים את הפנימיות שלנו על המציאות שמקיפה אותנו והופכת להיות החיים שאנחנו חיים ברמה הגשמית והממשית.

ההקרנה הזו אינה רק רעיון פילוסופי-תיאורטי או רוחני במובן התלוש והמופשט, אלא ממשק חי, מתמיד ודינמי בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני שיש לו משמעות גשמית וממשית, כך שכל רצון, מחשבה, רגש, בחירה, פעולה, או לחלופין שתיקה, העלמת עין, התעלמות ופסיביות – כולם משתתפים ביצירת מארג המציאות הכולל, ומוסיפים אליו את טביעת האצבע שלנו כחתימה אישית של מעורבות והשתתפות.

כתבתי על כך במאמר דרכנו ובעדנו שבו תיארתי את התכלית להיותנו מגולמים בגוף פיסי בעולם גשמי שדורש מאיתנו להיות מעורבים ולהסכים לקחת חלק פעיל ביצירת המציאות האישית והקולקטיבית.

כוחות היסוד של הנפש כבסיס ליכולת לחולל ״קשרים חיים״ – קשר, תקשורת, קישוריות והקשר

כל אחד ואחת מאיתנו הוא שותף בחוויית החיים על פני האדמה.

לא נועדנו להיות מנותקים מן העולם או זה מזה, אלא ליצור יחסי גומלין שבהם אנו משלבים את כוחות היסוד של העצמי בתוך תנועתנו האישית, המחוברת לתנועה קולקטיבית ואף אוניברסלית.

כשאנחנו נעים בעולם, ולא נשארים סגורים בדלת אמותינו, אנחנו פוגשים מציאויות ומצבים שגם אם הם לא קשורים אלינו ישירות, הם מחוברים וקשורים אלינו מעצם הביקור שלנו בהם ומעצם הנוכחות שלנו בתוכם.

הנוכחות שלנו בתוך העולם הזה לא נועדה להיות מנותקת. היא נועדה לחולל קשר, תקשורת, קישוריות והקשר.

• כשאנחנו יוצרים קשר – אנחנו מחברים את הניצוץ הפנימי שלנו, את אש החיים והרצון אל ניצוצות של אחרים ומבססים חיבור שיש בו השפעה הדדית
• כשאנחנו מקיימים תקשורת – אנחנו יוצרים ממשק רעיוני בינינו לבין אחרים, שמחבר את עולמות המחשבה, ההשראה, המעוף, החזון והתודעה ומאפשר הפריה הדדית, שיתוף נקודות מבט, וראייה רחבה יותר של העצמי, של האחר ושל העולם
• כשאנחנו יוצרים קישוריות – אנחנו מתחברים ברמה הרגשית והאמפתית ופורשים גשרים בין אנשים ובין גישות. גשרים שיוצרים את החיבור לקהילתיות, לאחווה ולערבות הדדית שרוקמת הרמוניה בין שונים ומגוונים
• כשאנחנו מכילים הקשר – אנחנו מרחיבים את שדה הראייה מן האישי והמצומצם אל הכוללני והרחב, מתחילים לקלוט הן את הפרטים והן את התמונה הכוללת, הופכים תבוניים הרבה יותר וערים לטבע העצמי ולטבע המציאות, כך שהמימוש העצמי שלנו בתוך העולם נטען בעוצמה המאפשרת לנו לצקת משמעות לכל מקום שבו נחלוף

היכולת לחולל קשר, תקשורת, קישוריות והקשר, רוקמת עולם פנימי, וכהמשך ישיר שלו – עולם חיצוני, שמצויים בתנועה של התחדשות וגילוי עצמי.

היא יוצרת יחסי גומלין שיש בהם הדדיות של השפעה על העצמי, על אחרים ועל המציאות, ורוקמת את מה שאני קוראת לו קשרים-חיים – היותו של העצמי חלק ממארג של חיים תבוניים, שבהם הכל שזור בכל. 

עצם הנוכחות שלנו במרחב יוצרת אדוות של השפעה ויחסי גומלין, זאת מכיוון שאיננו אורחים ניטרליים ואקראיים בתוך מציאות רנדומלית ושרירותית, אלא נועדנו להיות נוכחים בתוך המציאות באופן מודע וער.

נועדנו להתקיים מתוך מודעות להיותנו נקודות השפעה הנושאות תודעה, מחשבה, עמדה, רצון, רגש, כיוון, כוונה, תדר עצמי ייחודי וגם אפשרות להשפיע על המציאות ולעצב אותה. 

כאשר אנו מבינים את נושא הקשר, התקשורת, הקישוריות וההקשר, אנו מכירים בכך שבכל מקום שבו אנו שוהים, אנחנו מצטרפים לרשת הקשרים החיים שכבר פועלת בו ומתחילים להשפיע עליה ולהיות מושפעים ממנה.

מכאן נובעת האחריות שלנו שלא להיות רק ״אורחים לרגע״ או ״מבקרים״ בלתי מעורבים: עוברים ושבים, אדישים, מנותקים או פסיביים – אלא נוכחים, ערים, אכפתיים, ופרו-אקטיביים.

שקיפות קיומית – להיות ולא להיות

בתנועתנו במסלול החיים שלנו, אנחנו יכולים לפגוש מקרים, מצבים ואירועים שליליים, מלאי עוולות, חוסר צדק, סבל ודיס-הרמוניה – ולהפריד את עצמנו מהם, מכיוון שאיננו רוצים לחוות את התחושה הלא נעימה והכואבת שכרוכה בכך. בכך, אנחנו משלימים עם המציאות הזו, או מתעלמים ממנה, גם אם היא מקיפה אותנו – והופכים לשקופים, נפקדים, ולא באמת נוכחים או מעורבים.

במצב הזה, האדם אולי ממשיך לנוע בתוך המציאות, אך הנוכחות שלו נעשית חלולה ו״שקופה״.

הוא רואה ואינו רואה כי הוא מעלים עין ומפנה את המבט.

הוא שומע ואינו שומע כי הוא אוטם את אוזניו מלשמוע את מה שצורם.

הוא מתנהל ומנוהל אך אינו בתשומת לב אקטיבית, כי הוא סוגר את ליבו.

הוא יודע – אך אינו מתרגם את הידיעה לנקיטת עמדה או פעולה. 

בכך נוצרת כעין ״שקיפות קיומית״: האדם אולי נמצא בגופו בתוך מציאות מסוימת, אך הוא אינו באמת נוכח בה או מטביע בה חותם.

במצב הזה, האדם חולף בתוך המציאות אך אינו מעניק לה מן המשמעות האישית שלו.

הוא מזהה עיוות, אך אינו מסכים לשמש גורם שינוי או לעגן אלטרנטיבה, חלופה או תיקון.

קיום שכזה הוא התנהלות שיש בה ניכור, נפרדות, העלמת-עין, הפניה של המבט, מיסוך עצמי, וגדרות של ניתוק והגנה – שכולם נועדו למנוע מאיתנו את החוויה המנטלית והרגשית של חוסר נוחות, כאב וסבל.

אנחנו משתדלים להתרחק מקושי ומחוסר נוחות, אך לעיתים חוסר הנוחות הוא שער. הוא מסמן לנו שהלב עדיין פתוח, שהנפש עדיין רגישה, שהתודעה עדיין מזהה צרימה ומסרבת לנרמל אותה.

כאשר אנו מאלחשים את חוסר הנוחות, אנחנו עלולים לאלחש גם את המצפן הפנימי שלנו, שמכוון אותנו אל מאור פנים, אחריות, חמלה ונקיטת עמדה ופעולה על מנת לשנות, להשפיע ולחולל תמורה.

המעורבות, האכפתיות ותשומת הלב דורשות מאיתנו להיות פתוחים למציאות שסביבנו, להכיר בכך שגם אם אנחנו ספציפית לא יצרנו אותה, היא עדיין המשך ישיר שלנו ואינה מנותקת מאיתנו, ולשמור על לב פתוח ונפש רגישה, תוך נקיטת עמדה ופעולה בעבור מה שהיינו רוצים לראות סביבנו.

הטבעת החותם האישי – צעד קטן לאדם, צעד גדול לסביבה

לא פעם כתבתי על כך שהגשמיות שלנו היא כלי ההגשמה.

ההבנה הזאת מובילה למחויבות לנהל חיים מודעים וערים, שבהם אנחנו נוכחים בתוך המציאות כשאנחנו נוקטים עמדה ופעולה בבחירה חופשית ערה ומודעת.

זוהי תנועה בנתיבי החיים שאינה אקראית או שרירותית, אלא עושה שימוש ביכולת הבריאה וההשפעה הטמונות בנו כדי להשרות השראה על הסובב אותנו ולהטביע את החותם האישי שלנו על פני המרחב והזמן שבו אנו שוהים.

תשומת הלב, המחשבה, הזמן, המשאבים, המילים והמעשים שלנו – כולם כלי הגשמה שבאמצעותם התודעה אינה נשארת רעיון מופשט אלא הופכת לכוח פועל בעולם. 

כאשר אנו בוחרים באופן מודע כיצד להשתמש בכלים הללו, אנחנו הופכים מאנשים המגיבים למציאות – לבוראים שותפים, המשתתפים בעיצובה.

בחירות קטנות גדולות

כשאני מדברת על הטבעה של החותם האישי ויצירת אימפקט, אינני מכוונת לפרויקטים גדולים או לעשייה ציבורית רחבה. אני מכוונת להתנהלות שבה אנחנו לוקחים אחריות על הקיום האישי שלנו – על החלק שלנו בתוך מארג המציאות, באופן שאינו ממעיט בערכנו או בכוח ההשפעה שלנו.

אני מכוונת ליצירת בחירות שמהותן תיקוף של הנוכחות שלנו ופרישת חסות על עצמנו ועל הסובב אותנו. אלו יכולות להיות בחירות גדולות, או קטנות – שמצטברות ויוצרות אימפקט מתמשך.

מעורבות לא חייבת להיות דרמטית או רועשת, או לדרוש צעדים גדולים ועשייה גרנדיוזית.

לעיתים מעורבות מתחילה ברגע קטן של נקיטת עמדה פנימית, של חוסר הסכמה לנרמל עוול, של חיבור למצפן הפנימי שלנו והסכמה להקשיב לו.

זה יכול לבוא לידי ביטוי במוכנות להישיר מבט ולהתבונן על תופעות שליליות, גם אם הן מכאיבות ומעוררות עצב וחוסר שקט.

זה יכול לבוא לידי ביטוי במילה שנאמרת למישהו שזקוק לשמוע אותה, גם אם זה דורש מאיתנו להתגבר על ביישנות או רתיעה.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בגבול שמוצב מתוך אסרטיביות, גם אם זה דורש מאיתנו לגייס עוצמה פנימית ולהתגבר על הפחד מקונפליקט ודיס הרמוניה.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בסיוע שניתן למישהו שזקוק לו, גם אם זה מוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בבחירה שלא לשתף פעולה עם מציאות מסולפת, גם אם היא פופולרית ומקובלת.

כל אלו ועוד, הן בחירות קטנות המצטברות לכדי מתן תוקף לנוכחות שלנו בעולם הזה, מתוך חסות ואחריות.

אלו בחירות קטנות שמאחוריהן ההכרה כי במקום שבו אנו נוכחים, יש לנו אחריות להיות כוח מיטיב שנושא בתוכו את הערכים והמשמעות שהיינו רוצים לראות בעולם.

האדם כמשדר

החותם האישי טמון בהסכמה לחקור, ללמוד ולדעת, במוכנות להיות בתשומת לב ובלב פתוח, בטוהר הכוונה, ברציפות של הנוכחות בתוך המציאות האישית והקולקטיבית ובמידת התאימות בין מה שאנו יודעים, מרגישים, אומרים ועושים.

דווקא הבחירות הקטנות, החוזרות ונשנות, הן אלו שיוצרות השפעה יציבה, מכיוון שהן יוצרות מעין ״קידוד״ של התדר העצמי – החותם האישי הייחודי שלנו, בתוך היומיום, והופכות את הערכים שלנו למציאות חיה וקיימת.

ניתן לדמות זאת לשידור, שבוקע מן העצמיות ויוצר אדוות של השראה שמשפיעות על המרחב שבו אנו מצויים. השידור הזה מנפק תדרים שיוצרים אינטראקציה עם אנשים, סביבה, קהילה, מרחבים פיסיים וכל מה שאנחנו פוגשים בעולם הסובב אותנו.

כל אדם הוא משדר. האדם מהדהד על סביבתו ועל המציאות על בסיס מתמיד – כשהוא משדר את תפישת העולם שלו, את הערכים שלו, את מידת הערות שלו, את מידת האחריות שלו, את מידת החיבור או הניתוק שלו. הוא עושה זאת גם כאשר הוא שותק, גם כאשר הוא נדמה לעצמו כבלתי משמעותי, וגם כאשר הוא פועל במרחב קטן.

אנחנו הם אלו שמעניקים משמעות לכל מקום בו אנו חולפים, וכל בחירה וכל פעולה, גם אם הן קטנות ולכאורה לא משמעותיות – משנות את המציאות ומשפיעות עליה. לכן, מנקודת המבט שלי, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו אינה ״האם אנחנו משפיעים?״, אלא ״האם אנחנו מודעים להשפעה שלנו ומכוונים אותה ביודעין?״

כאשר אנחנו מודעים להשפעה שלנו ומכוונים אותה ביודעין, החיים מפסיקים להיות רצף אקראי של פעולות ואירועים, ומתחילים להפוך למרחב של בחירה חופשית מודעת ויצירה מושכלת ותבונית. כל מפגש, כל תגובה, כל בחירה וכל הימנעות, הופכים לחלק מן האופן שבו אנחנו משדרים למציאות מי אנחנו ומה אנו מבקשים לברוא בתוכה.

הבועה

הרתיעה מכאב, אתגר או קושי, מובילה לכך שבמקום שנעניק משמעות לכל מקום שבו נחלוף, אנשים נוטים להתכנס אל תוך בועה סטרילית שנועדה להגן עליהם מפני תרחישים ומופעים בתוך המציאות שעלולים לעורר בהם אי נוחות וכאב.

אך בועה סטרילית אינה יכולה להוליד חיים חדשים או מציאות שונה וטובה יותר. היא משמרת את הקיים והמוכר ומגנה עליו, אך גם מצמצמת את טווח ההשפעה של האדם, ומונעת ממנו לגלות את העוצמה הטמונה בו אם הוא רק יסכים לפגוש את המציאות מתוך הכרה פעילה, לב פתוח ועיניים פקוחות.

ההתכנסות המנוכרת והממוסכת יוצרת מצב שבו התדר העצמי לא בא לכדי ביטוי בממשק עם העולם אלא נותר מכונס, תחום ובלתי פעיל בתוך האדם, ולא יוצר מעורבות, יוזמה או יציאה מתחומי המרחב העוטף, ה״מוגן״ והמנוכר.

כך נוצר פער בין הפוטנציאל של האדם לבין הביטוי שלו בפועל. התודעה אולי יודעת, הלב אולי מרגיש, אך הגשמיות אינה מגבה. וכאשר אין גיבוי גשמי לתודעה ולערכים, נוצר נתק בין מה שהאדם מאמין בו לבין המציאות שהוא משתתף ביצירתה, מכיוון שהוא אינו נוקט עמדה ופעולה.

מתוך כך, אנשים אינם פוגשים את מה שכואב, דיס-הרמוני ואינו נעים. הם מתנהלים בעולם כשהם מתעלמים מן המציאות ומפרידים את עצמם ממנה (מה שאני לא יודע לא קיים), או משלימים עם המציאות, גם אם היא מסולפת ושלילית (זה מה יש ואין מה לעשות), או מנרמלים אותה (אלו החיים) ומתרגלים אליה (ככה זה בחיים) מתוך פסיביות והיעדר נוכחות.

אנו חיים בעולם שבו רוב האנשים מתנהלים בחייהם מבלי לדעת שהמציאות היא המשך ישיר שלהם, ושיש להם את היכולת והעוצמה לשנות ולהשפיע.

חוסר הידיעה הזו, מלווה בהיעדר המיומנות האלמנטרית לנהל את הנפש על כלל הכוחות הפועלים בה ולעצב את העולם הפנימי בטרם ניגשים ליטול חלק בהשפעה על המציאות שבחוץ.

אזור חסות

המעבר מאדישות לאכפתיות הוא מעבר מניכור לחיבור, ומנפרדות לקישוריות. 

הוא דורש מאיתנו להכיר בכך שאין מציאות ״שם בחוץ״ שאינה קשורה אלינו – אלא הכל מהווה מארג אחד, שבו כל בחירה שלנו מזינה מגמה כלשהי: או את המשך המיסוך, הנרמול והעיוות, או את ההתעוררות, התיקון והיצירה של מציאות חדשה. אך זה דורש מאיתנו להיות מעורבים ולנוע מאדישות, מיסוך והעלמת עין, לאכפתיות, רגישות ותשומת לב, תוך נקיטת עמדה ופעולה.

מנקודת המבט שאני מבקשת להציע לכם, המציאות היא המשך ישיר שלנו, לא רק ברמה של מה שאני מכנה תורת ההשתקפויות – שבה המציאות שאנו פוגשים מהווה הקרנה הולוגרפית שלנו – אלא גם ברמת תשומת הלב לסביבה שלנו, מתוך ההבנה שמה שניצור הוא שיהיה ושאנחנו נדרשים לנקוט עמדה ופעולה באשר למרחב שבתוכו אנו ממוקמים ברמה הגשמית והממשית.

תשומת הלב שלנו היא כוח בורא ויוצר. המקום שאליו אנו מפנים את המבט, את ההכרה, את הרגש ואת הפעולה – הוא המקום שאליו אנו מזרימים חיים, משמעות ואפשרות לשינוי. לכן, העלמת עין אינה באמת ניטרלית, מכיוון שהיא יוצרת משיכה של תשומת הלב והסטה של כוח היצירה שלנו מן המקום שזקוק לו, ובכך גם משיכת כוח החיים וההשפעה שלנו ממנו.

ההבנה הזו היא מהותית מכיוון שהמשמעות שלה היא שהמציאות היא לא רק המשך ישיר של המציאות הסובייקטיבית, אלא שכל דבר שמצוי בטווח הראיה והתודעה שלנו, מהווה ״אזור חסות״ שנמצא תחת ההקרנה של העצמי.

אזור חסות הוא מרחב של חלישה, השראה ואחריות. כשאנחנו מודעים לאזור החסות אנחנו מצויים בהכרה לכך כי במקום שבו אנו שוהים, אנו מוזמנים לפרוש נוכחות שיש בה תשומת לב, מאור פנים ויכולת להיטיב, להשפיע ולשנות. זוהי חסות שאינה נובעת מעליונות, אלא מן ההסכמה הפשוטה להיות נוכחים כמי שמכירים בקשר שבין העולם הפנימי לעולם החיצוני ובין האישי לקולקטיבי.

בכך, בעצם ההגעה שלנו אל מציאות כלשהי, אנחנו ניצבים בפני צומת בחירה: האם לשים לב, לפרוש חסות ולנקוט עמדה ופעולה, או להיות בנוכחות ״שקופה״ וניטרלית שאין בה ממשק שיוצר אימפקט או השראה – ואז כאילו לא באמת היינו נוכחים בה. ״נוכחות״ שכזו מעקרת את תכלית הקיום שלנו ממשמעות, ומנתקת אותנו מן התכלית שלשמה בחרנו להיוולד אל העולם הזה, ולמקם את עצמנו בתוך גוף פיסי – גשמיות מגשימה.

התכלית של הנוכחות האנושית אינה רק לשרוד בתוך המציאות, אלא להשתתף בה באופן מודע, להעניק לה משמעות, להאיר בה אזורים חשוכים, להשרות השראה ולהותיר אחרינו מרחב שונה מכפי שהיה לפני שנגענו בו, וזאת מתוך ההכרה כי אנו מעניקים משמעות לכל מקום שבו נחלוף.