Getting your Trinity Audio player ready...

על חוצנים, חייזרים, אנשים, הטיות קוגניטיביות ודעות קדומות

האנושות מרבה לעסוק בשאלת קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ.

היא עושה זאת דרך ספרים, סרטים, סדרות טלוויזיה, תיעוד חלקי, עדויות של אנשים, טייסים ומדענים, ולעיתים גם דרך הדלפות והצהרות רשמיות-למחצה. 

מאחורי העיסוק הער והמתמשך בשאלה האם יש חיים נוספים ביקום מלבד הקיום האנושי, מסתתרות שאלות קיומיות ותודעתיות נוספות:

כיצד תודעה אנושית פוגשת מציאות החורגת מגבולות ההבנה המוכרים לה, ומערערת על הנורמות התרבותיות והמוסכמות החברתיות?

איך מתקיימת תודעה בתוך חומר? כיצד ישויות שונות מקבלות גוף?

איך נשמות נכנסות למערכות מציאות שונות ולוקחות חלק בחוויות שהן מציעות?

ומה מונע מן האנושות להכיל אפשרות, שישנו ריבוי של צורות חיים תבוניים, מבלי לגלוש לפחד, זלזול או פנטזיה?

הנחת יסוד ראשונה – אנחנו לא לבד

איננו לבד בתוך האוקיינוס הקוסמי רחב הידיים.

ישנן מערכות מציאות אחרות, המתקיימות בעולמות וממדי חומר שונים שאינם כדור הארץ, ובהם ניתן למצוא גופים נושאי תודעה, המתבטאים בגוף ונפש שונים מהגוף והנפש האנושיים, מותאמים לעולם שאליו הם שייכים, לחוקיות שלו ולחוויה שהוא מציע לבאים בשעריו.

ישויות שמקורן בעולמות שמחוץ לכדור הארץ, מוכרות במונח ״חוצנים״. לאורך ההיסטוריה האנושית קיימים תיעודים של מפגשים עם חוצנים, ולצידם פרשנויות מוגבלות ומסולפות למהותם של המפגשים הללו, לצד ניסיונות להסתירם וזאת כדי לטשטש ככל שניתן את ההיתכנות לקיומם של ממדים נוספים הנסתרים מן התפישה האנושית.

ההכרה האנושית בקיומם של חוצנים, היא בראש ובראשונה הכרה בכך שהקיום לא מסתכם רק בחיים האנושיים בכדור הארץ.

זוהי הכרה שעלולה לערער הרבה מן המוסכמות, הנורמות ותפישות העולם שעליהן משתיתה האנושות את מערכות האמונה שלה ואת ביטחונה הקיומי.

הכרה זו עלולה להפר את ההגמוניה של ממשלות וארגונים המנווטים את האנושות ומעוניינים להשאירה נפרדת, מפוחדת, מנותקת מן ההקשר הכולל של הקיום הגשמי, שרויה בבורות וחסרת הכרה בכך, שהחיים בכדור הארץ הינם חלק ממכלול רחב הרבה יותר של חיים תבוניים.

מתוך כך, מפגשים עם חיים תבוניים שאינם אנושיים, לוו בהסתרה, דה-לגיטימציה ולעיתים רבות גם בהשתקה או הגחכה, משום שהם מערערים פרדיגמות, שוברים מוסכמות, מאלצים בחינה מחדש של האמונות הדתיות השונות וגם סודקים את הנרטיב של אנושות בודדה ביקום אדיש, ריק ומנוכר.

הפחד מחוצנים אינו רק חשש מפני הישויות עצמן ומכוחן, אלא מפני המשמעויות שיש לכך: כי הרי אם האנושות אינה לבדה – המסקנה הישירה הנובעת מכך היא שהסיפור האנושי, מערכות האמונה, הסמכות והשליטה שמצויים כאן, זקוקים כולם לעדכון גרסה.

הסמוי הופך גלוי

בשנים האחרונות מתחילה מגמה של הסרת לוט מעל שאלת קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ.

אישורים רשמיים, תיעודים צבאיים, שיח פומבי ושינוי רשמי של הטרמינולוגיה, מעידים כולם על סדק בתקרת הזכוכית.

הנתונים היו שם תמיד, אך מה שמתחיל בהדרגה להשתנות הוא היכולת להביט בנתונים המצטברים מבלי למהר לדחוק או להכחיש אותם.

בעשורים האחרונים, ובעיקר בשנים האחרונות, מתחיל להתרחש סדק משמעותי בפרדיגמה. תופעות שבעבר נדחקו לשולי השיח, תויגו כהזיות והפכו כר פורה לקונספירציות, מקבלות לראשונה הכרה זהירה אך רשמית.

במסגרת דיונים פומביים בקונגרס האמריקאי, הוצגו עדויות, תיעודים וסרטונים שצולמו בידי טייסים ומערכות צבאיות וסווגו מחדש: מ-״עצמים בלתי מזוהים״ (עב״מים או UFOs) ל-“תופעות אוויריות/אנומליות בלתי מזוהות״ (תאב״מים או UAPs). בדיונים האלו הוצגו מקרים שלגביהם הוצהר בגלוי כי אינם זוכים להסבר מלא במסגרת הידע והכלים הקיימים. 

המילה "תופעה" רחבה יותר מ"עצם", כי היא כוללת גם אירועים אופטיים או תופעות פיזיקליות שלא בהכרח מעידות על קיומו של כלי טיס מוצק. עצם ההכרה הממסדית בכך שיש נתונים ״בלתי מזוהים״, שאינם מתיישבים עם המודלים המקובלים, מסמנת שינוי תודעתי: מעבר מניסיון “לנקות את השולחן” במהירות, לנכונות להותיר סימני שאלה פתוחים.

במקביל, החלו להישמע גם קולות חריגים מתוך הממסד המדעי והביטחוני עצמו. 

עצם הופעתם של קולות לא שגרתיים בשיח הציבורי על עב״מים (UFO) ותאב״מים (UAPs), משקפת יותר מסקרנות גרידא. היא חושפת מתח מובנה בין מדע מוסדי מקובע לבין חופש חקירה אמיתי. היא חושפת את הנתק שמתקיים בתרבות האנושית בין מדע לבין תודעה – נתק, שבין השאר, מסייע להנציח את תקרת הזכוכית.

דוגמה בולטת נוספת היא דבריו של חיים אשד, לשעבר ראש מערכת ביטחון החלל הישראלית, שבחר להתבטא בפומבי על אפשרות של קשרים ומבנים תבוניים שאינם ממקור אנושי. 

באחד מראיונותיו הבהיר אשד כי הוא עושה זאת מתוך תחושת “אין לי מה להפסיד״, לאחר שכבר זכה להכרה מקצועית, תארים ופרסים, ולכן אינו חושש מפגיעה בקריירה או במעמדו.

אמירה זו חושפת נתון חשוב על אופי השיח המדעי: לא אחת, גבולות המחקר אינם נקבעים על ידי חוסר נתונים, אלא על ידי פחד מהחריגה מן הפרדיגמה.

תער אוקאם

בהקשר זה, ראוי להתבונן מחדש גם בעיקרון תער אוקאם, שנקרא כך על שם הפילוסוף שניסח אותו. זהו עיקרון פילוסופי שנמצא בבסיס השיטה המדעית לפיו, כשיש כמה הסברים אפשריים לאותה תופעה, ההסבר הפשוט ביותר הוא בדרך כלל הנכון.

לעיקרון הזה יש היגיון מעשי מסוים – הוא מאפשר להתמקד באפשרות הסטטיסטית שנחשבת הסבירה ביותר ולחקור סביבה. אך בפועל, עיקרון זה משמש, לא אחת, ככלי לשימור סטגנציה: במקום לאפשר הכרה בקיומן של אנומליות מדעיות, שמצביעות על צורך בהבנה של מציאות מורכבת, הוא מגויס כדי לכפות ולאלץ הסברים מוכרים על תופעות בלתי מוכרות. 

בתחום חקר העב״מים או התאב״מים, הניסיון למהר ולהציג הסבר פשוט שאינו דורש הבנה מערכתית חדשה, מוביל לליהטוט בשרשרת של הנחות מאולצות: נעשו טעויות במדידה, ישנו בלבול של עדים, ישנן תקלות מקבילות במערכות שונות – כל אלו רק כדי להימנע מהאפשרות שהמציאות רחבה מכפי שמסביר המודל הקיים.

לחלופין, לעיתים ההסבר הפשוט ביותר באמת נדחה על הסף, דווקא משום שהוא חורג מן המוסכמות, מערער על הסיפור השליט, דורש לשנות את הנרטיב ומאלץ את המערכת להרחיב את גבולות ההקשר שבתוכו היא פועלת.

במצב כזה, ההסבר ה-״פשוט״ אמנם נוגד את העקרונות המוכרים ואת תבניות השכל וההיגיון אך הוא מוביל אל מחוץ לתקרת הזכוכית, וטומן בחובו מפתח לקפיצה תודעתית ומדעית.

דבריו של אשד ממחישים כיצד רק מי שכבר אינו תלוי בממסד, יכול להרשות לעצמו לערער על הקיבעון המדעי. הם מראים כי לעיתים ה״הסבר הפשוט ביותר״ אינו הסבר כלל – אלא הודאה כנה בגבולות הידע הקיימים, ובקיומם של תחומים שטרם הובנו.

בין אם הרעיונות שביטא אשד מתקבלים כהצהרה עובדתית ובין אם כפרשנות אישית החורגת מן הקונצנזוס המדעי, עצם הופעתם בשיח הציבורי משקפת שינוי חשוב: מה שבעבר לא ניתן היה להיאמר כלל מבלי להיחשב מופרך, מתחיל לחלחל אל תוך השיח הלגיטימי.

אין משמעות הדבר שהאנושות קיבלה את מלוא התשובות, אלא שהיא מתחילה להסכים להכיר בגבולות התפישה שלה עצמה.

המעבר מ״האם יש חוצנים״ ל״מה ומי הם חוצנים״

ההכרה בכך שקיימות תופעות שאינן ניתנות עדיין למיפוי, למדידה או להסבר במסגרת הפרדיגמות הנוכחיות, מערערת את תקרת הזכוכית התודעתית שבתוכה פעלה האנושות במשך דורות. העיוורון המערכתי מתחיל להיחשף דרך הצטברות נתונים ועדויות שאינם ניתנים עוד להכחשה.

ישנן ספקולציות שונות סביב ההכחשה ההיסטורית של תופעות בלתי מזוהות, אך ניתן לראות בה כפשוטה, ביטוי לפחד עמוק: פחד של מערכת אנושית שלמה מלהכיר בכך שהקיום על פני כדור הארץ הוא חלק ממארג רחב בהרבה של חיים תבוניים, תרבויות, ממדים ואינטליגנציות רבות ומגוונות. הפחד המרכזי אינו מפני “האחר”, אלא מפני אובדן האשליה של שליטה, ודאות, סדר, מרכזיות ובידול.

החצייה של שלב ההכחשה מאפשרת לנו להימנע מהכללות ילדותיות ובמקומם לבחון וללמוד את התופעות, האירועים והישויות, לחקור את פשרם וליצור הבחנה ביניהם.

הסדק בפרדיגמה של היותנו בודדים בעולם, מזמין להרחיב את התודעה, לפתוח את החשיבה הפילוסופית לרעיונות חדשים, להבין את המארג הקוסמי שאנחנו חלק ממנו ולעבור מניכור לחיבור, ומבורות מסוגרת ומקובעת, לתבוניות סקרנית ופתוחה.

כל עוד האנושות עסוקה בשאלה הכללית “האם יש חוצנים?”, היא מחמיצה הבחנה מהותית: מי הם אותם אחרים ומה טיב הקשר שלהם עם עולם ארץ?

עצם קיבוץ כל התופעות, העדויות והישויות, תחת כותרת אחת, מטשטש הבדלים קריטיים ומעמיק את הבלבול, הפחד וההשלכה.

האנושות כציביליזציה לוקה בנטיה לעיוורון מערכתי: כאשר ההקשר הכולל חסר, התודעה האנושית נוטה לפשט יתר על המידה: היא מחפשת הסבר אחד, מקור אחד, סיפור אחד.

היקום רחב ומגוון, ואילו האנושות יוצרת הכללות, מנציחה פוליטיקת זהויות ויוצרת השלכה (Projection) של תפישות ואמונות מקומיות על חיים תבוניים אחרים.

היא עושה זאת תוך יצירת דימוי מאיים ובלתי מובחן של “האחר” שגם הופך נפוץ בתרבות הפופולרית: בדימויים חזותיים, בעולם הקולנוע, הטלוויזיה, הספרות והאמנות.

כפי שבחברה האנושית קיימים עמים רבים ושונים, תרבויות ומערכות אמונה, פולקלור ותפישות מציאות מגוונות, כך גם במארג הקוסמי יש ריבוי של צורות חיים, תרבויות וביטויים של אינטליגנציה תבונית.

ללא האבחנה הזו, כל מפגש בלתי מובן נתפש כאיום, וכל תיעוד חריג מוגבר על ידי תודעה קולקטיבית של פחד, איום ומאבק קיומי.

ההכרה בכך, שהקיום הקוסמי אינו אחיד אלא רב-ממדי, מאפשרת מעבר מהשאלה “האם חיים תבוניים אחרים קיימים?” אל השאלות הבשלות יותר: כיצד מתקיימים יחסי גומלין בין עולמות? מי הם אלו שבוחרים להגיע אל עולם ארץ? מאיזו סיבה ובאיזו דרך?

במאמר הזה ארצה ליצור את ההבחנה בין “חוצנים” ל-“חייזרים”. זוהי אינה הגדרה סמנטית בלבד, אלא הבחנה הכרחית לצורך ההבנה של תופעות שונות. הבחנה זו מאפשרת להרחיב את התודעה להבנה ולהכרה שלא כל ישות שאינה אנושית פועלת באותו אופן שאנו מכירים, כאן על פני האדמה בחיים האנושיים, או מתוך אותה זיקה לכדור הארץ ולחוקיותו. 

ההבהרה של הדברים תאפשר להתבונן במפגשים שכאלה בהיעדר פחד, הכחשה או הדחקה ומתוך הבנה מערכתית של מארג החיים הקוסמי.

אך לפני שנעמוד על ההבדל בין חוצנים לחייזרים, בהמשך של מאמר זה, בואו נבין קודם כל מי הם אנחנו.

החוויה האנושית

כדי לענות על השאלות שנוגעות ל״אחרים״, יש להרחיב את נקודת המבט ולהיפתח להקשר הכולל והרחב יותר של החיים האנושיים.

לפני שאנחנו מנסים לבחון האם ישנם חיים תבוניים שאינם אנושיים ומהי מהותם, יש להתרחב תודעתית ולהבין את טבע האנושיות שלנו ואת טבע העולם בו אנו חיים. מתוך ההתרחבות התודעתית הזו, נוכל להרחיב את שדה הראייה להכרה בקיומם של חיים נוספים, לזהות אותם ואף ליצור עימם תקשורת בהירה ותבונית.

הנחת היסוד הפילוסופית שממנה התחלתי את המאמר הזה היא, שכאנושות איננו לבד.

מנקודת המבט שלי, ההתבוננות על כדור הארץ הוא כעל חלק ממערכת קוסמית רחבה וענפה, ובה האדם אינו ישות מבודדת שחיה חיים מבודדים, אלא ישות הולוגרפית בין-ממדית החווה חוויית חיים גשמית.

העולם שלנו הוא חלק ממערכת עולמות אדירה, מערכת מציאות אחת מיני רבות, המתנהלת בממד אחד מתוך ממדים רבים, אשר בהם מתפתחות אינטליגנציות קוסמיות, המגיעות ממקור הקיום כולו, מה שמוכר כאן כמושג ״נשמות״.

הנשמות, שהן תולדות המקור, מממשות עצמן בתוך מערכות המציאות השונות, מתנסות באתגרים ובחוויות שמערכות אלה מציעות, ובכך מגלות משמעויות חדשות בתוכן ומחוצה להן, מתרחבות ומרחיבות את המכלול הקוסמי שהן חלק ממנו, בתהליך מתמיד של גילוי עצמי.

נסו לדמיין את העצמי המזוקק שלכם כתולדה של המקור ממנו נובע הקיום האוניברסלי כולו. 

דמיינו שאתם שדה אנרגיה בוהק, תבוני ורב-ממדי, שמצוי בתנועה מתמדת של גילוי עצמי. במרכז שדה האנרגיה הזה מצוי גרעין מזוקק ופועם, שהוא כעין מבוע ייחודי, שמקבל מן המקור הזנה של אנרגיה קוסמית, מזרים אותה אל תוכו, טוען אותה במשמעות אישית, מקרין אותה על סביבתו ומשרה השראה, יצירה ומשמעות בכל מקום בו הוא נע וחולף. 

השדה הזה הוא שדה של תודעה, שדה של אינטליגנציה טהורה ומופשטת, שמגלמת את עצמה בכל פעם אל תוך תצורה אחרת, שמאפשרת לה לממש את הפוטנציאל הטמון בה ולהביאו לכדי ביטוי.

מימוש הפוטנציאלים שבכל שדה אנרגיה תבוני שכזה, נעשה באמצעות כניסה אל עולמות, ממדים ומישורי מציאות, שהות בתוכם והתפתחות באמצעות העושר החוויתי שהם מעניקים, החוקיות הייחודית להם והאינטראקציות המתאפשרות, שמרחיבות את האינטליגנציה התבונית הזו וטוענות אותה בעוד משמעות וחכמה.

איך נוצרים חיים תבוניים?

איך נכנסות הישויות הקוסמיות אל תוך מערכות המציאות השונות ואל התצורות השונות שמתקיימות בהן?

ההתגלמות לתוך מערכת מציאות, נוצרת באמצעות תהליך של דימות, שעליו תוכלו לקרוא במאמר הזה.

בקצרה, זהו תהליך שבו נוצרת הקרנה הולוגרפית הנובעת מן הישות הקוסמית, שבאמצעותה תולדת המקור משגרת ייצוג שלה אל תוך כלי קיבול המתואם למערכת המציאות.

נסו לדמיין ערוץ היוצא משדה האינטליגנציה של תולדת המקור, כעין מנהרה אנרגטית, המתחברת ליעד רצוי, שהינו גוף המותאם למערכת המציאות אליה תולדת המקור רוצה להגיע לשם גילוי עצמי והתפתחות.

באמצעות הערוץ מזרימה תולדת המקור היבט שלה, שהינו רכיב מזוקק שאותו היא טוענת אל תוך גוף מתואם. הגוף מחובר באופן מתמיד אל שדה האינטליגנציה של תולדת המקור ומעביר אליו רשמים, חוויות, מסקנות ומידע מן ההתנסות שלו ביעד אליו הגיע.

אחד היעדים המאתגרים עבור תולדות המקור, וגם המבוקשים למדי, הוא עולם ארץ, המציע למידה ייחודית.

תולדת המקור פועלת על פי אותו עיקרון שתיארתי, ומשגרת ייצוג הנכנס אל תוך עולם החומר – מערכת המציאות של כדור הארץ.

הייצוג של תולדת המקור הוא כעין שלוחה שלה, המתגלמת אל תוך הגוף והנפש האנושיים המוכרים לנו, שהם ״כלי הקיבול״ בעבור חוויה גשמית. כלי הקיבול הוא זה שמתווך את הישות הקוסמית המופשטת, המתקיימת כשדה אנרגיה תבוני וקוונטי ומאפשר לה לחוות את עולם החומר והממשות.

הנפש היא כעין תוכנת הפעלה – ממשק משתמש השזור במערכת הביולוגית האנושית, ומנפק את החוויה הגשמית ואת תפישת המציאות החומרית והגשמית של כדור הארץ כממשית ומוחלטת.

על פי חוקי המערכת המקומית של כדור הארץ, כל ישות קוסמית שמבקשת להתנסות בחוויה הגשמית בכדור הארץ, נדרשת ללבוש צורה אנושית, להיכנס אל מערכת המציאות בדרך המקובלת בה, ולכבד את החוקיות של כדור הארץ, בכל פעם, לפי שלב ההתפתחות המתקיים בו.

חוקי הכניסה והגדרות מערכת המציאות של כדור הארץ

מידור ושכחה של העצמי הקוסמי ושל ההקשר הכולל

אחד המאפיינים הייחודיים של תהליך המיזוג אל כדור הארץ הוא שכחה של המקום ממנו הגיע הייצוג בטרם התגלם אל תוך הגוף הפיסי, ומידור תודעתי שחוסם את הידע הרחב והתבוני הטמון בתולדת המקור.

בכך, הייצוג המגולם בגוף ובנפש אנושיים, מאבד את הפרספקטיבה הרחבה, וחווה הזדהות עמוקה עם העולם הגשמי ועם משחקי התפקידים השונים המתקיימים בו.

לידה אל תוך כלי קיבול ביולוגי

ברגע הלידה, תולדת המקור מקרינה את עצמה לתוך כלי הקיבול הגשמי, בתהליך של שזירה של אינטליגנציה תבונית אל תוך גוף ונפש, העשויים חומר חי המסוגל לשאת תודעה, ולאפשר לה לחוות ולהתפתח בעולם של ממשות וגשמיות.

זהו מהלך ייחודי של טעינה של אינטליגנציה מופשטת אל תוך מערכת ביולוגית – עצבית – הורמונלית מורכבת, שמאפשרת לחוות חומר, זמן ליניארי, חושים, חוויות מגוונות וממשיות ומעבר דרך קשת רחבה של מחשבות, רצונות, מאוויים, רגשות ותפקוד גשמי, כל זאת כאמור מתוך שכחה של מקור הקיום, טיבה של הזהות העצמית וטבע המציאות וההקשר שבתוכו מתקיימים החיים הגשמיים.

התגלגלות במחזורי חיים

תהליך ההתפתחות בתוך עולם החומר הגשמי, מחייב את תולדת המקור לקיים מחזורי חיים רבים, המכונים גלגולים – כאשר גלגול אחר גלגול יוצרים רצף של למידה, שבה תולדת המקור רוכשת מיומנויות וחוויות גשמיות וחומריות המתועדות אל שדה האינטליגנציה שהיא מהווה.

כדור הארץ כמערכת התפתחותית מתאפיינת בצפיפות, דחיסות של החומר, איטיות, הישרדות ומערכת חווייתית השונה מאוד מן החוקיות האוניברסלית, ובה מחזורי חיים שלמים המתקיימים בתוך מערכת שיש עליה מידור ותקרת זכוכית. בכך, היא מאפשרת לשוהים בה חוויית חיים חלקית וחסרה, מבלי לדעת שהיא כזו או להבין את המצוי מעבר לה.

תהליך ההתפתחות על פני האדמה היה מדורג ואיטי – תהליך של לידה והתפתחות בשלבים, מתינוק אל ילד, נער, אדם צעיר, אדם בוגר, אדם זקן וחוזר חלילה במחזורים של לידה ומוות, המרכיבים רצף שלם ורב-שנים של גלגולים היוצרים התפתחות מגוונת ובעלת פנים רבות.

כשמשחק המחשב מציאותי מדי

השכחה היא תנאי ללמידה, אך היא גם מקור הקושי.

אחד האתגרים העמוקים ביותר של עולם ארץ הוא אובדן הפרספקטיבה הקוסמית.

החוויה האנושית כל כך עמוקה ואינטנסיבית, עד שהעצמי האנושי שוכח את מקורו, מזדהה עם הגוף, עם האישיות ועם הזהות המקומית, ומתמסר לחוויית החיים האנושית, כך שהוא צולל אל תוך הסיפור במקום להיות נוכח בתוכו בערות תודעתית ומודעות עצמית.

חשבו על החוויה של להיות שקועים במשחק מחשב מרתק וסוחף במציאות מדומה כה איכותית, עד שהיא נחווית כמציאות ממשית, ואתם שוכחים את עצמכם ואת ההקשר או הנקודה שבה אתם מצויים על רצף החיים שלכם. זוהי חוויה דומה, אלא שכאן השכחה היא עמוקה הרבה יותר.

ההתעוררות מ״משחק המחשב הריאליסטי״ הזה לא מתרחשת באמצעות לחיצה על כפתור הכיבוי אלא באמצעות תהליך מדורג של התפקחות, שמתרחש תוך כדי המשחק עצמו, ממזג את ההקשר של החיים שלכם אל תוך המשחק ובכך, פותח בו שלב חדש ומרתק. זהו שלב שבו ״קודי המערכת״ של המשחק גלויים, האדם מתפקד הן כשחקן והן כמתכנת של המשחק, ומסוגל לעצב את המציאות ואת השלבים הבאים כיד היוצר.

התפתחות, אם כן, אל השלב החדש שאותו אני מתארת, אינה רק צבירת ידע או חוויות חיים גשמיות, אלא יכולת לפוגג את תקרת הזכוכית, לפרוץ את המערכת הסגורה ולהתרחב להקשר הרחב בתוכו מתרחש הקיום העצמי, ואף לעשות זאת מתוך חוויית החיים בכדור הארץ.

כעת, כשהבנו מי הם בני האנוש ומהי מערכת המציאות שאל תוכה התגלמנו תוך כיבוד החוקיות שלה, בואו נבין מי הם החוצנים, מי הם החייזרים, מה ההבדל ביניהם ומה יש להם לחפש פה.

מה ההבדל בין “חוצנים” ל“חייזרים”?

הנטייה האנושית היא להשליך את פוליטיקת הזהויות המקומית גם על ״מפגשים מן הסוג השלישי״, תוך חלוקה מנוכרת ל-״אנחנו״ ו-״הם״. זוהי נטייה ליצירת הכללות על פיהן כל הישויות שאינן אנושיות מסווגות בקטגוריה אחת כללית ומטושטשת של “חוצנים”, מבלי להבחין בין סוגי ישויות, רמות קרבה, אופני התגלמות או חוקיות שונה. מקור ההכללה הזו אינו בכשל אינטלקטואלי, אלא בתגובת הגנה תודעתית היוצרת פישוט יתר כדי להימנע ממורכבות.

אם נעמוד על ההבדל שבין ״חוצנים״ ל-״חייזרים״, הרי שכבר הבנו ש-״חוצנים״ הינם יצורים תבוניים, שהמבנה הביולוגי והנפשי שלהם שונה מזה האנושי ומקורם במערכות מציאות אחרות. זהו מבנה ביולוגי שהרכבו אחר מזה המוכר לנו, המתואם לחיים בכוכבים אחרים המצויים מחוץ לכדור הארץ, שבהם ישנן מערכות מציאות בחוקיות שונה מזו המוכרת לנו.

מלבד השוני הביולוגי מתקיים גם שוני נפשי בין החוצנים לבין בני האנוש, הנובע מפרספקטיבה ותפישת מציאות שונות, מערכות רגשיות שונות לחלוטין, נורמות אחרות וקשרים ביוכימיים ועצביים היוצרים מערכת חושים אחרת מזו האנושית.

ה-״חוצנים״ אינם חלק מן המרקם של החברה האנושית, והם מגיעים אל כדור הארץ מבחוץ, לרוב מעולמות וממדים יחסית קרובים לכדור הארץ והינם חלק מן הקונסטלציה המקומית שעולמנו הוא חלק ממנה.

גם מקורם של ה-״חייזרים״ הינו בעולמות המצויים מחוץ לכדור הארץ. אך אם בדרך כלל, מקורם של ״חוצנים" הינו במערכות מציאות הקרובות באופן יחסי לכדור הארץ ולחוקיות המתקיימת בו, הרי שמקורם של חייזרים הינו במערכות מציאות רחוקות יותר, ולעיתים אף מעולמות המצויים במישורי קיום אחרים לגמרי ובחוקיות שונה באופן מהותי, אשר אין לה קשר למחזורי החיים על פני כדור הארץ.

למרות שמקורם במישורי מציאות אחרים, ה-״חייזרים״ בוחרים לכבד את החוקיות של עולם ארץ, והם נולדים אל עולם ארץ, מקבלים על עצמם את חוקי המערכת שלו ומגולמים בגוף ובנפש אנושיים.

מדוע אם כך הם ״חייזרים״? מכיוון שמקורם הראשוני אינו בכדור הארץ. הם בוחרים להיוולד אל תוך כדור הארץ באופן חד-פעמי ולחיות בקרב האנושות, מתוך קבלת העקרונות והתנאים המאפשרים לקחת חלק פעיל במציאות הגשמית ולהתיידד עימה.

כאמור בפרקים הקודמים, גם מקורם של בני האנוש הינו בתולדות מקור המצויות במרחבים קוסמיים שונים ומגוונים, שכולם חלק ממערכת אחת גדולה שכדור הארץ הוא חלק ממנה – מערכת של עולמות מקושרים. לכל תולדות המקור הללו מכנה משותף ברור והוא הבחירה להיכנס אל תוך מערכת גלגולים אשר מחייבת אותם, פעם אחר פעם, להיוולד אל תוך המציאות של עולם ארץ ולחוות חוויית חיים גשמית המצטברת, גלגול אחר גלגול, לכדי רצף ארוך מאוד של התפתחות וחוויה לאורך ההיסטוריה האנושית.

האנושות מהווה מקבץ של תולדות מקור אשר מחוייבות כלפי כדור הארץ וקשורות אליו בחוזים קוסמיים, שתכליתם לקיים מחזורי חיים על פני האדמה על-מנת להשלים את הלמידה שלהן וליצור רצף התפתחותי שלם, המורכב מתקופות חיים רבות.

לעומת בני האנוש, ה-"חייזרים" אינם שייכים למערכת מחזורי הגלגולים של כדור הארץ. הם פטורים מן החוזים הקוסמיים המקושרים למחזורי הגלגולים ואינם מחויבים להיוולד כבני אנוש, אלא בוחרים בכך באופן נקודתי, חד-פעמי או רב-פעמי, בהתאם לרצונם החופשי.

ישנם "חייזרים" הבוחרים להיוולד כבני אנוש, מכיוון שהם סקרנים לנסות את החוויה האנושית באופן חד־פעמי ולהבין את מהותה; ישנם "חייזרים" העושים זאת מתוך רצון לתרום ולסייע לאנושות, לחיות בתוכה, להעשיר אותה ולקדם אותה, וישנם עוד מניעים שונים ומגוונים.

לעומת ה-"חייזרים" שמקורם אינו במרחב ארץ והם נולדים כבני אנוש, מכבדים את חוקי המקום ופועלים בהתאם לערכים קוסמיים, הרי שה-"חוצנים" הם כמו ״שכנים סקרנים״, שלעיתים ״מציצים מעבר לגדר״ ולעיתים ״קופצים לביקור״ ונכנסים פעמים רבות אל עולם ארץ ״ללא הרשאה״ֿ, כלומר שלא בהתאם לחוקיות האוניברסלית שדורשת כי ממשקים יתקיימו בגלוי ובמאור פנים המבוסס על תאימות אבולוציונית, תאימות תודעתית וערכית, ופרוטוקולים מסודרים של גישור עולמות.

ה-"חוצנים" מבקרים בכדור הארץ בגיחות הנעשות באמצעות כלי תעופה, המייצגים טכנולוגיות מתקדמות, שתומכות את הגופים שלהם, השונים מאלו של בני האנוש ואינם תמיד מותאמים לאטמוספירה של כדור הארץ ולדחיסות המתקיימת בו. 

חלקם עושים זאת מתוך סקרנות, חלקם מתוך אינטרסים צרים ונקודתיים, ואחרים מתוך רצון ליצור קשרי גומלין ולסייע לאנושות.

איך יוצרים את ההבחנה בין ״בני אנוש״ ל״חייזרים״?

איך ניתן להבחין אם מקורו של בן האנוש במערכת המקומית של כדור הארץ, או שהוא ״חייזר״ שמקורו במערכת שאינה מקומית? 

מנקודת המבט שלי, כל בני האנוש הם סוג של ״חייזרים״, מכיוון שמקורם הראשוני הוא בתולדות מקור שבחרו להתגלם אל תוך מערכת המציאות של כדור הארץ, ולפתח בו חיים תבוניים בצורה מדורגת מאוד, שבה האינטליגנציה התבונית התפתחה, שלב אחר שלב, ממצב תודעתי אחד לזה הבא אחריו.

אך ישנו הבדל בין ישות מקומית לישות שמקורה אינו במערכת המקומית. ניתן לזהות זאת בשדה התהודה שמפיק גוף החומר החי.

הלב האנושי הוא הגנרטור האלקטרומגנטי החזק ביותר בגוף. כל פעימת לב יוצרת שדה אלקטרומגנטי שניתן למדידה מחוץ לגוף, לעיתים עד מטרים ספורים. זהו שדה טורואידלי (מ״טורוס״ – דמוי סופגנייה או טבעת), והוא משתנה בהתאם לפעילות מוחית, מצב רגשי, קצב נשימה, סטרס או רוגע.

שדה של בן אנוש שמקורו במערכת רחוקה ו-"חייזרית", וגם שדה של "חוצנים", יתנהג באופן שונה. המבנה שלו יהיה דינמי מאוד, לאו דווקא בצורת טבעת והוא יבטא מבנה תודעתי ונפשי שונה. נסו לדמיין שדה מעוין או משולש, שדה מרצד שמחליף צורות והדינמיקה שבו לא ניתנת לתפישה ליניארית וכדומה.

בסופו של דבר, כל צורות החיים התבוניות, בין אם אלו ״חייזרים״, ״חוצנים״ או ״בני אנוש״, הן כולן תולדות מקור המגיעות מאותו המקור.

כולם שייכים למשפחה קוסמית אחת, רחבה, ענפה ורבת פנים, אשר מפוזרת ברחבי היקום, ומתפתחת, בעולמות, ממדים ומישורי מציאות רבים, שונים ומגוונים שתכליתם לאפשר גילוי עצמי של תולדות מקור, אינטליגנציה תבונית צומחת ומתפתחת.

כאשר בן האנוש מכיר בשורשיו הקוסמיים, חווה עצמו כישות אוניברסלית ובין-ממדית ורואה בנפשו וגופו כלי שנועד לשרת את חוויית החיים האנושית על פני האדמה, הוא מתפקח מאשליית העצמי האנושי הנפרד והמצומצם, ונחשף להכרה כי הציביליזציה האנושית היא חלק בלתי נפרד ממכלול של תרבויות, שכולן חלק מאותה אחדות כוללת הנובעות מאותו מקור.

הכרה זו מאפשרת להמיר פחד ודעות קדומות, במוכנות להבין את רזי הקיום, להרחיב את התודעה ולפרוש גשרים בין תרבויות ועולמות, באופן תבוני ובוגר.

הדבר דורש מן האנושות להתגבר על הקושי לשאת פערים ושאלות בלתי פתורות, לחפש ודאות ולשאוף למוחלטות שמעניקה חווייה של ביטחון קיומי בעולם שנתפש כהשרדותי ומאיים.

המוח – אמן האשליות הגדול מכולם

כאשר התודעה האנושית נתקלת בנתונים חלקיים, היא נוטה להשלים חוסרים במהירות משום שהיא זקוקה לאוריינטציה וקוהרנטיות.

אפשר להמחיש את התופעה הזו באמצעות משולש קניזסה, שהוא דוגמה למצב שבו המוח “רואה” צורה שאינה קיימת בפועל, משום שהוא זקוק לקוהרנטיות.

הביטו בתמונה שלפניכם, האם אתם רואים משולש לבן באמצעה? ייתכן שה״משולש״ נראה לכם בהיר יותר משאר התמונה, אך אין זה כך. המשולש שאתם רואים הוא תוצר של המוח שלכם, שמנסה ליצור תבנית הגיונית מתוך אוסף של אלמנטים. גם אם אתם יודעים שהמשולש לא קיים, יהיה לכם קשה, ותדרשו למאמץ, על מנת שלא לראות אותו.

כאשר התמונה היא חלקית, המוח אינו מסתפק בקליטת נתונים גולמיים, אלא נוטה להשלים את התמונה על ידי הוספה של פרטים שכלל לא נמצאים שם במקור.

ישנם תעלולי קסמים שנשענים על ״נקודת התורפה״ הקוגניטיבית הזו. הקוסם או אמן האשליות מספק לחושים שלנו מידע חלקי ומקוטע, מתוך ידיעה שהמערכת הקוגניטיבית תבצע באופן בלתי מודע השלמת פרטים לקויה וחסרה. בתהליך זה, המוח "מצייר" בראשנו את המשך תנועת המטבע, את רציפותו של חבל חתוך או את שלמות חבילת הקלפים.

למעשה, ה״קסם״ אינו מתרחש על הבמה או בידיו של האמן, אלא בתוך הפער שבין המידע החסר שהעין קלטה לבין התמונה השלמה והשגויה שהמוח התעקש לייצר, הטיה שחסינה גם להכרה של האדם כי הקוסם מפעיל עליו מניפולציה: המוח הוא אמן האשליות הגדול מכולם.

אחרי שתי הדוגמאות הללו, ניתן לומר בביטחון כי המציאות כפי שאנחנו חווים אותה, אינה השתקפות אובייקטיבית של העולם, אלא תוצר סופי של תהליך עיבוד ופרשנות המתרחש בתוך מוחנו.

המציאות אינה נקלטת על ידינו כפי שהיא, אלא נבנית בתוכנו. המוח האנושי משלים צורות, כוונות ומשמעויות גם כאשר הן אינן קיימות במציאות החיצונית, ופועל כעורך פעיל של החוויה ולא כמכשיר תיעוד ניטרלי. 

אם ברצוננו להרחיב את התפישה וההכרה שלנו, ולהימנע מהטיות קוגניטיביות, חשוב שנכיל כי המציאות היא בעיני המתבונן, לא כאבחנה פילוסופית, אלא כהכרה במגבלות ובכוח של התפישה האנושית.

כאשר אנו מכירים בכך, אנו יכולים לקחת את חוויית המציאות בערבון מוגבל, לא מתוך ספק מתמיד אלא מתוך צניעות תודעתית, מדעית ותרבותית, שמאפשרות לנו לשאוף להרחיב את שדה הראייה, לזהות אזורים עיוורים, ולנסות לבנות תמונת מציאות רחבה, מורכבת ומדויקת יותר.

כאשר ישויות, שמקורן במערכות מציאות אחרות, מופיעות בשדה האנושי, בין אם דרך מפגשים, תצפיות או תופעות שאינן ניתנות להסבר מיידי, מתעוררת תגובה שמקורה אינו דווקא בממשלות או בצבאות, אלא עמוק יותר במבנה התודעה האנושית עצמה.

וכאן נכנסות לפעולה שלוש הטיות קוגניטיביות, אשר יוצרות תקרת זכוכית על התודעה האנושית ואינן מאפשרות פתיחות מדעית ותודעתית ושינוי הפרדיגמות:

הטיות קוגניטיביות שחשוב להכיר

אפקט סוף ההיסטוריה

אשליית סוף ההיסטוריה היא הנטייה האנושית להאמין שהגענו לשלב הסופי של ההתפתחות, שהמדע בן זמננו מייצג את גבול הידיעה האפשרית על טבע המציאות, וששינוים עתידיים יהיו לכל היותר שוליים.

רוב האנשים אינם מסוגלים לדמיין ולתפוש את גילוי קיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, לצד תופעות נוספות שמסווגים כפנטזיה ובדיה: החל ממשהו מאוד פשוט כמו התחזיות כי הבינה המלאכותית תייתר את הצורך לצאת לעבוד כדי להתפרנס, או שהיא תשנה לחלוטין את עולם הרפואה ואת תוחלת החיים.

רוב האנשים אינם מסוגלים לדמיין תוחלת חיים של 500 שנה, כמו גם תנועה בזמן, פורטלים בין מציאויות, חיים בשפע שמעניק את כל צרכי הקיום, קיום קשרים עם תרבויות מכוכבים אחרים ויכולת להשתגר לחופשה בכוכב לכת רחוק ומרתק.

הטיית קץ ההיסטוריה לא רואה במצבים העתידניים הללו רעיונות שהם התרחבות טבעית של ההבנה, הידע והמדע, ואשר ניתן להתרחב אליהם תודעתית ואף להגשים אותם. היא תופשת ומסווגת כל רעיון החורג מן המצב הקיים כהפרעה, איום, פנטזיה או נסיגה לאחור אל תרחישים מוכרים וידועים.

הטיית קץ ההיסטוריה מתבטאת באמונה סמויה, ש״מה שקיים זה מה שיש״ ואין עוד מקום לתגליות שמערערות את מבנה הידע הקיים.

זהו מצב שבו ההווה נתפש כ-”נקודת סיום”, ולא כשלב ביניים.

הטיית הכשירות

הטיית הכשירות יוצרת בלבול בין מגבלות הכלים לבין מגבלות המציאות. 

בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובפילוסופיה של המדע, הטיית הכשירות מתארת מצב שבו בני אדם מעריכים את המציאות דרך גבולות הכלים והיכולות העומדים לרשותם ברגע ההווה הנתון, ומתבלבלים בין מה שניתן למדידה לבין מה שקיים בפועל.

מבחינה מדעית, זהו מנגנון טבעי מכיוון שהמדע מתקדם באמצעות כלים: חיישנים, מכשירים, מודלים מתמטיים ושיטות תצפית. אך כל כלי מדידה הוא תוצר של טכנולוגיה זמינה, פרדיגמה תיאורטית קיימת והנחות מוקדמות לגבי מה “אמור” להימדד.

הסברתי על כך במאמר על מדע ותודעה.

כאשר תופעה חורגת מיכולת המדידה הקיימת, נוצר פער. במקום להכיר בפער ככזה, התודעה האנושית נוטה לבצע קיצור דרך קוגניטיבי: אם איננו יכולים למדוד את התופעה, זה סימן שהתופעה אינה קיימת, או שאינה רלוונטית.

זהו בלבול יסודי בין מגבלות הכלים לבין גבולות המציאות, שהם שני דברים שונים לחלוטין.

היסטורית, המדע מכיר היטב את הדפוס הזה. גלי רדיו, חיידקים, קרינה, חלקיקים תת-אטומיים ואפילו מבנה ה־DNA – כולם התקיימו לפני שהייתה כשירות טכנולוגית או תיאורטית למדוד אותם. הם לא “נוצרו” עם הכלי אלא פשוט הפכו נגישים להבנה, כשנוצרה ההבשלה הטכנולוגית והתפישתית.

לכן, הטיית הכשירות אינה טעות של המדע עצמו, אלא טעות של התודעה המדעית, כאשר היא שוכחת שהכלי הוא אמצעי חלקי ויחסי, ואיננו יכול להגדיר מציאות ולהפוך אותה למוחלטת ובעלת תקרת זכוכית.

גם המדע יכול להתחדש.

ענווה מדעית אינה ויתור על רציונליות או על ביקורת, אלא חזרה לשורש של החקירה המדעית – שהוא ההכרה בכך שהמציאות תמיד רחבה יותר מן המודלים הנוכחיים המתארים אותה.

כאשר המדע מפסיק לראות באנומליה איום, ומתחיל לראות בה רמז, נפתח מרחב מחקרי חדש, שאינו נסמך על פחד אלא על סקרנות, ואינו מונע על ידי צורך בשליטה אלא על-ידי רצון כן ואותנטי להבין.

אם נחבר זאת לנושא המאמר הזה, הרי שאם אין ביכולתנו למדוד, לצלם, לתעד או להסביר תופעה שיכולה להעיד על קיומם של חיים תבוניים באמצעים הקיימים, אז המסקנה האוטומטית היא שהתופעה אינה קיימת או אינה רלוונטית.

כך הופכים כלי המדידה, משערים להבנה, לשומרי סף של התודעה המקובעת באותן תבניות ומוסכמות.

משולש קניזסה

אם נחזור למשולש של קניזסה, כתופעה תפישתית שבה המוח משלים צורות שאינן קיימות בפועל, רק משום שהוא זקוק לקוהרנטיות, אז גם בנושא של קיומם של חיים תבוניים, התודעה האנושית משלימה פערי ידע בהסברים מוכרים, לעיתים מאולצים, רק כדי להימנע מהשהות באי-ידיעה, כך שחוסר הידיעה אינו נשאר פתוח כשאלה סקרנית המבקשת תשובה אלא הוא מתמלא מיד בסיפור נוח.

בכך, התודעה האנושית משלימה את המידע החסר הנוגע לתופעות בלתי מוסברות שיכולות להעיד על חיים תבונים, בהסברים מוכרים כמו: “זה בטח ניסוי צבאי חשאי״, “זו תופעה טבעית”, “אלו סיפורים מיתולוגיים”, הסברים שמאפשרים נסיגה מהירה מהמצב הבלתי נסבל והקשה מנשוא של חוסר הוודאות.

 

לו רק תרחיקו מבט

שלוש ההטיות הקוגנטיביות שתיארתי פועלות יחד ומנפקות תקרת זכוכית.

הן סוגרות את העתיד, נועלות אותו תחת תקרת הזכוכית של הכלים המצויים לרשותנו ברגע זה (ואף מוודאות שלא נמציא כלים חדשים כדי לחקור תופעות שאנחנו מסרבים להכיר בהן) ובכך סותמות את הגולל על הפערים והשאלות.

בתמורה הן מעניקות אשלייה של ודאות וביטחון.

הבנת ה-“חוצנים” וה-“חייזרים” דורשת פתיחות תודעתית ומדעית, וטרנספורמציה נפשית שמעניקה את היכולת להכיר את ההטיות הקוגניטיביות, להתגבר עליהן, לערער במודע על המוסכמות והנורמות גם אם זה מוביל להלם אונטולוגי וערעור של יסודות הקיום. זוהי הסכמה להשאיר פערים פתוחים, להתנהל בתוך מרחב של היעדר מוחלטות וחוסר ודאות מבלי למהר לבטל או לסגור תופעות לא מוכרות, ולהסכים לפגוש שונות מבלי לקטלג אותה מיד בנרטיב מוכר וידוע.

כאשר מופיעות אנומליות – תצפיות חריגות, דיווחים שאינם מתיישבים עם המודל הקיים, המדע, הפועל בתוך פרדיגמות, נוטה תחילה להגן על עצמו.

מדענים כמו ג'יי אלן היינק, שליווה שנים את חקר העב״מים מטעם חיל האוויר האמריקאי, זיהו זאת כבר בשנות השישים. היינק לא טען שמדובר בהכרח בחלליות. לדבריו של היינק, הבעיה האמיתית אינה מה יש בשמיים, אלא חוסר היכולת של המערכת המדעית והציבורית להביט בנתונים מבלי למהר לסגור את התיק ו״לנקות שולחן״.

סיווג כבידור ושעשוע – בלוני ניסוי על תודעת המונים

אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני מי שמבקש לבסס חוסן תודעתי ונפשי, הוא היכולת לחלץ נושא מן המסגור הרגשי שהוצמד לו, ולבחון אותו מחדש מתוך תבוניות, יכולת אנליזה וחשיבה מורכבת.

לצד ספקנותו של המדע בכל הנוגע לתופעות ״בלתי מזוהות״, ישנן גם מערכות שלטון וכוח, הפועלות דרך אמצעי תקשורת ומדיה, מנווטות את השיח הציבורי ומעצבות את גבולות ההבנה.

פעמים רבות, ממשלות וגופים בעלי אינטרס מפרסמים ידיעות חלקיות, הצהרות חריגות או “הדלפות” מבוקרות, לא מתוך כוונה להביא את האמת לאור, אלא כדי לבחון את תגובות הציבור.

אלו הם ״בלוני ניסוי״ לבחינה של תודעת המונים, כשהאובייקט המרכזי אינו התופעה עצמה, אלא תגובת הציבור לפרסומים עליה, מתוך ניסיון לבדוק ולבקר את הלך הרוח של מגזרים שונים.

אחת הדרכים היעילות והעדינות לנטרל שיח שמערער על המוסכמות הקיימות, אינה הכחשה ישירה, אלא סיווג מוקדם של הנושא כ-״בידור״.

כאשר תכנים הקשורים ל-"חוצנים", עב״מים או מציאויות קוסמיות אחרות ממוסגרים מראש כתרבות שוליים, מופע טלוויזיוני, גימיק תקשורתי או אטרקציה סנסציונית, מוצגים על ידי דמויות צבעוניות ובאסתטיקה של מופע – הם נטענים בתודעה הקולקטיבית במטען רגשי של זלזול, ספק וציניות. זהו מסגור שמווסת את עוצמת ההשפעה התודעתית, ומאפשר למערכת לבחון תגובות ציבוריות, כמו פחד, לעג, אדישות או סקרנות, מבלי לפתוח פתח אמיתי לחקירה בלתי תלויה.

הבידור כאן אינו ניטרלי ואינו רק אמצעי הגשה. המסגור הבידורי מפעיל את בלון הניסוי התודעתי, תוך קביעה מה שייך למרחב מדומיין ומה ראוי להיכלל בשיח הלגיטימי של מדע, מחקר וקבלת החלטות. הוא מציג את התופעות באופן שאינו מזמין להגות ודיון, אלא יוצר אווירה שבה עצם הבחינה של התופעה ברצינות הופכת למביכה.

אמירות של דמויות ציבוריות כמו  אורי גלר, שפרסם כי ממשלות מסתירות את קיומם של חוצנים, השיח סביב אזור 51 בנבדה שבארה״ב, או דיווחים על עצמים חריגים בחלל שנפתחים באירוע תקשורתי ואז נסגרים כהסבר טבעי – כל אלה נטענים במטען רגשי של זלזול וציניות, במסגור שמייצר אווירה שבה מי שבוחר להעמיק בנושאים אלו מסווג באופן שלילי ומזלזל.

בכך, הבידור משמש מנגנון מיון המאפשר לנושא להופיע במרחב הציבורי, אך קובע תנאי פתיחה של ציניות וספקנות ומרוקן אותו מראש מהאפשרות להיחקר לעומק. כל ניסיון לשאול שאלה רצינית נתקל מיד בהקשר רגשי מוקדם: חיוך, קריצה, לעג מרומז. כך, עוד לפני שנשקלים הנתונים או העדויות, התודעה כבר קיבלה הנחיה כיצד להרגיש כלפי הנושא. נושאים שמוסגרו כבידור מתקשים מאוד לחצות את הקווים חזרה אל מרחב הרצינות, משום שהשיח עליהם כבר ״צבוע״ מראש בסנטימנט.

על מנת ליצור הפרדה עצמאית בין מה שחשוב וראוי למחקר לבין שטויות ובדיות, נדרש לפתח מיומנות של שמירה על היגיינה תודעתית. זוהי מיומנות שמאפשרת לעבור ממצב של צריכה פסיבית של נרטיבים בשיח שמנוהל על ידי לחיצה מכוונת על כפתורי הרגש, למצב של חקירה צלולה שבו ניתן מרחב אמיתי לבירור, הגות והעמקה.

אפילוג

המעבר מתודעה סגורה, מאוימת ומגוננת המצופפת שורות סביב קונצנזוס ונורמות תרבותיות מקובעות, אל עבר תודעה חוקרת, פתוחה, סקרנית ואמיצה היא חיונית לעתיד האנושות.

תודעה שכזו תאפשר שינוי גם בעולם המדע ומעבר ממדע שמרני וסגור אל מדע עניו ופתוח, המודע למגבלותיו ושוזר הגות וסקרנות בכלים מדידים העומדים לרשותו, מתוך ההכרה כי תמיד ניתן להתרחב אל מעבר לגבולות המוכר והידוע.

זהו תהליך מתמשך של התבגרות קולקטיבית, שבו האנושות לומדת להכיר בגבולותיה, לזהות את תקרת הזכוכית, להסכים לערער במודע על הידע הקיים ולהתרחב עוד ועוד בחקר הקיום האוניברסלי.

האנושות נדרשת להתבגר ולנוע לשלב חדש שבו אחיזתן של הנורמות, המוסכמות וההטיות הקוגניטיביות מתרופפת והתודעה האנושית לומדת לשהות באי-ידיעה, להבחין בין מגבלת הכלי למגבלת המציאות, ומפסיקה למהר לסגור שאלות מתוך פחד, או היצמדות לאמונות ולמוסכמות כמשהו מוחלט וחד-משמעי.

התהליך הזה מוביל לפתיחות תודעתית שמאפשרת את לידתן של מערכות חדשות:

מנהיגות שמסוגלת לאפשר חוויה של ביטחון גם במרחב של אי-ודאות במקום לשלוט באמצעות פחד.

חינוך שמטפח אוריינות תודעתית ולא רק ידע תחום וממוסגר.

מדע שמכבד אנומליות ורואה בהם רמזים ולא איומים.

וקהילה אנושית העוברת מניכור לחיבור ופועלת כמארג תרבותי עשיר ומגוון ובו קשרים חיים ולא כקבוצת זהויות סגורות ונפרדות הנאבקות זו בזו.

מתוך כך, מתמוסס הפחד מהבלתי ידוע, מתפוגגת הרתיעה מן השונה והלא מוכר, ונוצרת הכרה כי היקום שוקק חיים וכי אנחנו לא לבד.