בבוקרו של אחד מימות השבוע צלצל הטלפון ועל הקו היה שליח שביקש הנחיות איך להגיע אלי על-מנת להביא לי חבילה של קפה.
(החלטתי לעבור משימוש בקפסולות קפה, לפולי קפה וזאת על-מנת להוריד את כמות הפסולת ולתמוך בעוד רמה את אורח החיים האקולוגי שלי).
יצאתי לקבל את פניו של השליח.
הוא נעצר ליד שלט גדול שתלוי על הבית של השכנים ובו כתוב ״אנחנו התקווה״ ואז ראה אותי מנופפת לעברו והמשיך לנסוע לקראתי.
קיבלתי אותו בחיוך והוא שאל אותי: ״למה הכוונה ב״אנחנו התקווה״?
אני מרגיש כל כך נטול תקווה במציאות הסובבת אותנו כאן בישראל…״.
השבתי לו שבעיני הכוונה לכך שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים לשנות ולהשפיע על המצב ועל המציאות…
״אני מתקשה להאמין בזה", הוא אמר בטון עצוב ״אני לא יכול להתעלם מזה שרוב מה שמתרחש כאן זו הקצנה, פירוד ואלימות, ממש מלחמת אחים״.
השבתי לו שגם אני עצובה לראות את המדינה מתחלקת ל-״מדינת ישראל״ ו-״מדינת יהודה״ ובפועל משחזרת בדיוק את אותן טעויות היסטוריות שהובילו, פעם אחר פעם, לחורבן ואובדן העצמאות.
שיתפתי אותו שאני מאמינה בכל ליבי שאין לנו פריבילגיה להתייאש אלא להיות פרו-אקטיביים ולפעול על-מנת לשנות את המצב.
״איך?״ הוא שאל, והיישיר אלי מבט בעיניים סקרניות.
חייכתי אליו ובליבי התעודדתי לפגוש אדם שממש איכפת לו.
״אם יש מספיק אנשים שפועלים עבור רעיון מסוים ומאמינים בו, הרעיון הזה מונכח במציאות״ עניתי לשאלתו.
סיפרתי לו שאני פועלת למען הרעיון של אחדות ואהבה, התעוררות תודעתית ומודעותית וחיבור לערכים ולסגנון חיים יומיומי המשקף את כל אלו. עוד סיפרתי כי אני עושה זאת בהתמדה מבלי להתייאש ושיש עוד רשת שלמה של אנשים שפועלים למען הרעיונות הללו, כדי להשפיע על המציאות ולשנות אותה.
הוא חשב לרגע ואז אמר: ״אבל זו טיפה בים… איך יכול להתחולל שינוי אם יש כזו שנאה ופילוג? איך אפשר להשפיע אם כל כך הרבה אנשים שונאים ומתלהמים ופוסלים אנשים אחרים?…״
עניתי לו שבעיני הדבר כרוך ביצירת שינוי תודעתי, המוביל להסכמה משותפת של כל הגוונים והמגזרים בחברה, לתת עדיפות עליונה לערכים מסויימים שמקובלים על כולם והם מעל הכל. למשל: חופש הביטוי, כבוד הדדי, יושרה, שוויון זכויות, מאור פנים, היעדר אלימות ועוד.
עיניו אורו והוא אמר שהוא ממש מסכים איתי.
ואז הוסיף ושאל: ״אבל איך גורמים לאנשים לשנות את סדרי העדיפויות? איך לא מתייאשים?"
השבתי שניתן ליצור שינוי על-ידי חשיפה לעוד ועוד ידע, הבנות ותודעה שמשנים לאנשים את תפישת העולם ומעוררים בהם את ההכרה שכולנו מאותו מקור, ללא קשר לדת, גזע, לאום או מין.
הוא חזר אחרי בעיניים פקוחות לרווחה – ״כולנו מאותו מקור… וואו… זה כל כך נכון…״.
הוספתי שניתן לפנות לכל מגזר ולהנגיש לו את התודעה הזו באופן שמדבר אליו… באופן שמבהיר שכולנו על אותה ספינה ושאם לא נשנה את דרכינו נטביע את הספינה…
סיפרתי לו שהבוקר חשבתי לעצמי, בעודי יושבת ושותה את הקפה שלי, על כך שאפילו בדת היהודית, שרבים מן הציבור בישראל מזוהים עימה, ישנה הגדרה של סדרי עדיפויות מאוד ברורים, השמים לפני הציווי הדתי את ההכרה שכולנו מאותו מקור.
״מה זאת אומרת?״ הוא שאל.
אמרתי לו ניקח לדוגמא את המושג ההלכתי ״פיקוח נפש דוחה שבת״. אני מניחה שישנם פירושים רבים להלכה הזו, אך בהתבוננות שלי הלכה זו מגדירה בפירוש סדר עדיפות ברור, שבו נפשו של כל אדם וחייהם של כל אחד ואחת חשובים יותר משמירת השבת שהינה חלק מאמונה דתית.
משמע, בציווי הזה טמונה ההכרה כי בסדרי העדיפויות ישנו ערך עליון, העומד מעל מערכת האמונה והציוויים המקושרים אליה והוא הצלת חיי כל אדם.
כל אדם הינו עולם ומלואו, ישות קוסמית, הוויה אוניברסלית.
כולנו כבני אדם שייכים לאותה משפחה – משפחת האנושות וכולנו הגענו מאותו מקור.
כל נפש היא עולם ומלואו והיא חשובה יותר ממערכת אמונה אישית.
איש באמונתו יחיה – כל עוד היא אינה מפרה את יכולתו של האחר לחיות את חייו במלואם מתוך חופש לבטא את עצמיותו הייחודית.
הוא היה ממש נרגש ומרותק מדבריי, וניכר עליו שעוררתי בו תקווה.
״איננו באמת נפרדים זה מזה״ אמרתי לו.
״כולנו חלק מאותו מכלול. כאשר אנחנו פוגעים באחר, שונאים, מתלהמים, פוסלים אותו, או שוללים את זכויותיו, אנחנו פוגעים לא רק באחר אלא גם בעצמנו. אנחנו קורעים את הרקמה החיה שכולנו חלק ממנה, פוצעים אותה ומותירים בה צלקות אשר פוגמות בה. זו גם הסיבה שהמציאות כאן בישראל מטולטלת ורוויה בקושי וכאב״.
״אז מה בעצם נדרש לעשות?״, הוא שאל.
״רק אומץ חברתי יוביל אותנו החוצה מן המצב הזה״, עניתי לו. ״אומץ לשנות את הנורמות, לשנות את המוסכמות, להבין שכרגע המצב הולך ומחמיר ושכדי לשנות אותו אנחנו חייבים להשתנות כחברה.״
נשמתי נשימה עמוקה, שבה ביקשתי להעביר אליו את כל התקווה והאמונה שלי והוספתי ״נדרש האומץ להגדיר שערכים מצויים בראש סדרי העדיפויות, מעל לכל אמונה אישית, כזו או אחרת, מעל לדת, לגזע, למין, ללאום, לשיוך פוליטי וכו׳, וכאשר מעניקים לערכים את מלוא המשקל וההגנה, ניתן ליצור תשתית משותפת ובלתי ניתנת לערעור, המהווה אמת משותפת ונקודת איזון וחיבור עבור חברה מרובת דעות, שבטים וגוונים. משם כבר נוכל לאחות את הקרעים ולצמוח״.
חייכנו זה לזו.
״תודה על השיחה הזו״ הוא אמר.
״תודה לך על האכפתיות שלך… אה… וגם תודה על הקפה״, השבתי בחיוך גדול. הוא צחק צחוק מתגלגל והפליג במכוניתו הלאה אל היעד הבא במסלולו.