מן הכוח אל העוצמה

Getting your Trinity Audio player ready...

השבוע, אל נוכח מפגני הכוח של מדינות ופרסונות ציבוריות שאנחנו חוזים בהם סביב המלחמה עם איראן, על שלוחות הטרור שלה, מצאתי את עצמי הוגה במהותו של כוח, בהשפעה ושליטה, וגם בהבדל בין כוח לבין עוצמה.

ההיסטוריה משרטטת תבנית של שימוש בכוח, שחוזרת על עצמה שוב ושוב ומנפיקה עוד ועוד מאותו דבר: שליטה, התנגדות, תגובתיות, מאבקי כוחות, תנועה ותנועה שכנגד, כפייה ומחאה, דיכוי והתקוממות.

אך האם ישנה גישה אלטרנטיבית לכוח וליכולת להחזיק בו, ליצור אותו ולהשתמש בו?

במאמר הזה ארצה לבחון את הנושא הזה דרך שלוש עדשות: הפיזיקה, התודעה והפילוסופיה שלי.

ארצה גם לגרום לכם לחשוב אחרת על המושג כוח ועל אופייני השימוש בו, להתחבר לחוויה של עוצמה, ולקיים בוחן מציאות שמסוגל להבחין בין כוח לעוצמה ולרתום את העוצמה לטובת חיים של מימוש והגשמה.

 

מהי ההגדרה של "כוח"?

למושג "כוח" יש שתי משמעויות עיקריות – המשמעות הפיזיקלית היא אינטראקציה שיכולה לגרום לשינוי בתנועה של גוף, והמשמעות הפילוסופית או החברתית היא היכולת לגרום או לכפות על יחידים או קבוצות לפעול בדרך מסוימת או להימנע מפעולה, לרוב באמצעות סמכות, סנקציות או איום. כוח יכול להיות פיזי, נפשי, פוליטי, חברתי או כלכלי.

 

שלושת החוקים של ניוטון

כשהיה אייזיק ניוטון סטודנט צעיר באוניברסיטת קיימברידג', פרצה מגפת הדבר. היא אילצה את האוניברסיטה להיסגר, וניוטון חזר לבית משפחתו בוולסטרופ. במהלך הבידוד שנכפה עליו, בגיל 23 בלבד, פיתח ניוטון את שלושת חוקי התנועה, את חוק הכבידה האוניברסלית ואף הניח את היסודות לחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי.

שלושת חוקי התנועה שניסח ניוטון מתארים את הקשר בין תנועת גופים לכוחות הפועלים עליהם. החוקים פורסמו לראשונה ב-1687 ומהווים בסיס להבנת הפיזיקה של תנועה.

החוק הראשון – חוק ההתמדה (אינרציה):
גוף ימשיך במצב תנועתו ללא שינוי, כל עוד אין כוחות חיצוניים שפועלים עליו.

בהיעדר כוחות חיצוניים, גוף השרוי במנוחה יישאר במנוחה, וגוף הנמצא בתנועה ימשיך לנוע בקו ישר במהירות קבועה, אלא אם כן יפעל עליהם כוח חיצוני.

דוגמה: אבן שנמצאת במצב דומם, תמשיך לעמוד ללא תנועה, וכדור שנמצא בתנועה בחלל לא חיכוך, ימשיך לנוע באותה מהירות ובאותו כיוון עד שיפעל עליו כוח אחר.

החוק השני – חוק הכוח והתאוצה:
החוק השני של ניוטון מתייחס לתאוצה – כלומר, למהירות התנועה, שתלויה בשני משתנים: המסה של הגוף, ועוצמת הכוח שמופעל עליו.

ככל שמופעל על גוף כוח חזק יותר, כך התאוצה שלו תהיה גדולה יותר, כלומר, הוא יזוז מהר יותר.

מצד שני, ככל שהגוף כבד יותר (יש לו מסה גדולה יותר), כך יהיה קשה יותר להזיז אותו, והוא יזוז לאט יותר ביחס לאותו כוח.

דוגמה: עגלה שתידחף בכוח – תנוע מהר יותר (בתאוצה גדולה יותר) מאשר עגלה שתידחף בעדינות, אך אם יופעל כוח דחף שווה על עגלה ריקה ועגלה מלאה, התאוצה של העגלה הריקה תהיה גדולה יותר, והיא תזוז מהר יותר, מהעגלה המלאה.

החוק השלישי – חוק הפעולה והתגובה:
לכל פעולה יש תגובה, שווה בעוצמתה והפוכה בכיוונה.

כלומר, כאשר גוף מפעיל כוח על גוף אחר, הוא נדחף באותה עוצמה לכיוון הנגדי.

דוגמה: כאשר אדם דוחף קיר, הוא מפעיל על הקיר כוח בכיוון מסוים (למשל, קדימה). באותו רגע, הקיר מפעיל על האדם כוח שווה בעוצמתו אך הפוך בכיוונו (כלומר, אחורה). לכן, אם אדם דוחף קיר חזק, הוא מרגיש שהקיר מתנגד, הודף או "דוחף אותו בחזרה" – כתגובה לכוח שהוא עצמו הפעיל.

שני הכוחות הללו אינם מבטלים זה את זה, מכיוון שכל אחד מהם פועל על גוף אחר: האדם מפעיל כוח על הקיר, והקיר מפעיל כוח על האדם.

 

הכוח אינו שייך למפעילו

בכתבים השונים שלי עסקתי רבות בנושא של עוצמה, תודעה, מוסר וערכים.

בסוף השבוע קראתי מאמר מאת אחד הכותבים האהובים עלי ביותר בעיתון הארץ, גדעון לב, שעסק בנושא הכוח והשימוש בו כמאפיין רווח בתרבות האנושית, הן ברמה הפילוסופית והן ברמה הפיזיקלית.

במאמרו נשען לב על הגותה של הפילוסופית סימון וייל, לפיה התודעה האנושית נרמסת תחת הכוח, כולל גיבוריה, כל ניצחון הוא זמני, והכוח תמיד מחזיר את מכתו למפעילו.

וייל מפרשת את האיליאדה שהיא אחת משתי היצירות האפיות הגדולות של יוון העתיקה המיוחסות להומרוס (לצד האודיסאה), והיא נחשבת לאבן יסוד בתרבות המערבית. האיליאדה עוסקת בגבורה, זעם ומלחמה, ואילו האודיסאה עוסקת במסע, בזהות ובכמיהה לשוב הביתה — במובן הגשמי והרוחני כאחד.

בהגותה קובעת סימון ווייל, כי הגיבור האמיתי שלה אינו אף אחת מהדמויות, אלא הכוח עצמו, אשר מפעיל כל אחד מהם ומכפיף אותם אליו, משנה את הנפש האנושית, משפיע עליה, סוחף ומועך אותה.

לב טוען במאמרו כי לכוח ישנן שתי מגבלות:

הראשונה – היא זו שמשתקפת בחוק השלישי בהגותו של ניוטון – חוק הפעולה והתגובה, הקובע כי כל הפעלת כוח יוצרת תגובת נגד שוות-עוצמה. אם נמשיל זאת לתהליכים פוליטיים ומדיניים – הפעלת כוח ושליטה גוררת ריאקציה מצד מי שעליו הופעל הכוח, שהינה בלתי נמנעת, גם אם היא מושהית.

השניה – היא הקביעה של וייל כי הכוח אינו שייך למפעילו, וכי בדומה לפיזיקה, שבה הכוחות נישאים ע"י חלקיקים וירטואליים הפועלים כ"מתווכים", כמו הפוטון, הגלואון או הבוזונים, שעוברים מחלקיק אחד לאחר, משפיעים עליהם ואינם שייכים להם, כך גם במציאות האנושית – הכוח נשלט בידי גורמים בלתי-אישיים, והוא מפעיל גם את מפעילו.

בדבריו כותב לב כי כל תוקפנות מולידה התנגדות, וכל שליטה יוצרת ריאקציה. בין אם מדובר בפעולה של מדינה, של צבא, או של יחיד – כוח פועל תמיד בשני כיוונים.

לב מדגיש את אזהרותיה של וייל – כי מי שמפעילים כוח רב, לעיתים קרובות אינם מבינים כי הכוח לעולם חוזר אל המפעיל, וכי ריאקציה, גם אם היא מושהית, היא בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לשליטה או לאילוף, מכיוון שהכוח אינו שלך – הוא נע ללא הרף, עובר דרכך, פועל בך, ולבסוף, נשמט מידך וחולף, ובדרכו הורס הן את הפוגע והן את הנפגע.

לב חותם את מאמרו בדברים הבאים:

"רק מי שמכיר את ממלכתו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה", כתבה וייל. אם נכיר את טבעו האמיתי של הכוח — את הפכפכותו האינהרנטית — ונדע לכן לא להוקירו, נוכל להתקרב למשהו שמעבר לו, ושהוא לבדו יציב. זהו אולי ההישג האנושי הגבוה מכולם.

המשורר הפולני אדם זגייבסקי כתב:

 "דָּבָר אֶחָד לָמַדְתִּי, יֵשׁ רַק חֶמְלָה / כְּלַפֵּי בְּנֵי אָדָם, בַּעֲלֵי חַיִים, עֵצִים וּתְמוּנוֹת,/ כְּלַפֵּי הַמֻּבָסִים וְהַמְּנַצְּחִים קַיֶמֶת רַק חֶמְלָה,/ שֶׁתָּמִיד מְאַחֶרֶת לָבוֹא" (תירגם מפולנית: דוד וינפלד).

עד כמה היא תאחר זו השאלה הגדולה. התשובה תלויה בנו.״

 

עולם תחת שלטון הכוח

אנחנו חיים בעולם שמקיים תודעת ניכור, נפרדות והישרדות. עולם שהכוח הדומיננטי בו הוא של כיבוש יעדים ותחרות על משאבים, מה שמוביל פעמים רבות לאלימות סמויה או גלויה, בריונות, שנאה ודריסה ברגל גסה של מה שמייצג עידון, קידמה, ערכים אוניברסליים ומאור פנים.

המעבר הגדול בו אנו מצויים ושעליו אני כותבת רבות, מטלטל את מארג המציאות ודוחף לשינוי תודעתי ומעשי.

רצפי האירועים האלימים, באים בזה אחר זה לדחוף לשינוי הנחות היסוד של התרבות האנושית בת זמננו ולהוביל אל מחוץ לתקרת הזכוכית שבה אגירת כוח ושימוש בכוח הם הכלים לעיצוב מציאות.

מגיפת הקורונה, המלחמה באוקראינה, טבח השבעה באוקטובר, המלחמה בעזה, המלחמה בצפון, והמלחמה עם איראן – הם רצפי אירועים שמכנסים שנים רבות של מיסוך וטשטוש תודעתי וערכי לכדי נקודות בעירה שנועדו לחולל תמורה, התפקחות ושינוי.

המגמה הזו מגבירה עוד יותר קונפליקטים ומאבק על משאבים ואת הנטייה להפעיל אלימות וכוח כדי להשיג הישגים, להניע מהלכים גלובליים ולכבוש יעדים – כלכליים, בטחוניים או אישיים.

להפעלת כוח פנים רבות, לחיוב ולשלילה.  כוח יכול לדחוף לשינויים, כוח יכול להרוס ולהשחית, וצבירה של כוח דורשת יכולת לנהל אותו במינונים נפשיים ותודעתיים שלא יוצרים נזק או כילוי.

אך נראה שהפעלת כוח שלילי הפכה לשפה רווחת באנושות, אם זה ביחס של אנשים לעצמם, אם זה ביחסים בין אישיים, ואם זה ביחסים בינלאומיים הבאים לידי ביטוי בהפעלה של כוח צבאי או כלכלי, במהלכים פוליטיים, ובאמצעות טרור פסיכולוגי, דיגיטלי ופיסי.

במערכות יחסים, בפוליטיקת הזהויות הרווחת בעולם כולו, בתרבות הפופוליזם, בשדות הקרב, בשולחנות המשא ומתן, אפילו בשוק העבודה ובבית הספר – הכוח שולט.

לעיתים הוא לובש מדים, לעיתים חליפה, לעיתים הכוח עוטה מלבושים רוחניים ודתיים, לעיתים הוא מבוטא כטרנדים או מגמות פופולריות. לפעמים הכוח הוא גלוי וברור לעין ולעיתים סמוי ומשתמש ב״גזלייטינג״ כדי לכפות על האחר ולערער אותו. לעיתים הכוחניות עוטה על עצמה תחפושות של צדק או ביטחון, מילים יפות או ״ערכים״, שאיפה לביטוי עצמי או להגשמה של יעדים. מופעי הכוח והכוחניות שונים זה מזה אך יש להם מכנה משותף – הדחף לגרוף הישגים ולכבוש יעדים מבלי לראות את התמונה השלמה, ובתוך כך ליצור חיכוך, התנגדות ואלימות, ולפעול באופן נטול אמפתיה, חיבור, שותפות גורל וערבות הדדית.

הכוח נעשה ל"שפת האם" של האנושות והשאיפה לכוח הפכה למטרה ותכלית בעבור רבים.

זה מזכיר לי את האמירה האומללה של אחד הפוליטיקאים הישראלים, בראיון שעסק במניעיו לפעילות ציבורית ופוליטית. הוא ביטא את השאיפה לשלושת ה-״כ"פים: כוח, כסף וכבוד, ואמר שהוא מתרכז בניסיון לצבור כוח, בתקווה שהדבר יקנה לו גם את שני ה"כ"פים האחרים.

אך האם הכוח הוא הדרך היחידה לחולל שינוי, להשפיע וליצור מציאות?

האם קיימת פעולה שאינה כוחנית – אלא יוצרת, באופן שאין בו דריסה או אלימות?

האם קיים אופיין פעולה שאינו כופה – אלא מחולל תנועה, שמאפשר ומשרה השראה?

ומה הקשר בין כוח וכוחניות לבין ניכור, נפרדות ושרירותיות?

מנקודת המבט שלי, המעבר מניכור לחיבור ומכוח לעוצמה, הוא זה שמעצב את העתיד ואת מגרש המשחקים החדש של המאה ה-21.

בואו ניצור אוריינות תודעתית ונבין תחילה את ההבחנה שבין כוח לבין עוצמה.

 

הבחנה בין כוח לעוצמה

כוח – מגיע מבחוץ, נגזר ממצב או אינטראקציה עם העולם החיצוני ומופעל מתוך תגובתיות, כפייה או הפחדה.

כאשר מתקיימים נתקים בין החלקים התודעתיים והרוחניים של האדם לבין החלקים הגשמיים והמעשיים, נוצר מצב תודעה של ניכור, הישרדות, נפרדות ותחרות על משאבים. במצב כזה אנחנו נראה שימוש בכוח וכוחניות באופן מוגבר, מכיוון שהאדם נמצא בניתוק וניכור מעצמו ומהערכים שלו, ונבלע לתוך מציאות של הישרדות ומאבק על משאבים, שמפעילה אותו מבחוץ ומעודדת שימוש בכוח בכדי ליצור תנועה, שינוי והשפעה.

עוצמה – נובעת מבפנים, מבוססת על חיבור למהות, ופועלת בתדר של יצירה ולא של שליטה.

העוצמה נובעת מתוך מצב תודעה אחדותי שיש בו חיבור, אמפתיה, ראיה הוליסטית ורצון בתיעול משאבים הרמוני שיש בו שיתופיות והדדיות.

בעוד הכוח פועל על המציאות בניסיון להשפיע על מצב קיים, העוצמה בוראת מציאות מתוכה יש מאין, מתוך חוויה של מסוגלת לצד יכולת לעצב מציאות ולהשפיע עליה.

בעוד הכוח  נלקח, מופעל או נכפה, לרוב מתוך מצבי הישרדות, תגובתיות או צורך בשליטה, העוצמה צומחת מבפנים, היא פעילה ומתקיימת באופן בלתי תלוי, אינה תלויה בהכרה חיצונית או במצב, אלא במידת החיבור העצמי, בנוכחות, ובנביעה אותנטית.

זהו גם ההבדל בין שתי איכויות נפשיות שעליהן כתבתי בעבר: רצון-פעיל הנובע מבפנים ומחולל עוצמה של התנעה המשפיעה על המציאות ומעצבת אותה בתאום לעצמי , לבין רצון-מפעיל, שבו האדם סופג השפעה מבחוץ, ככוח המופעל עליו, דוחף אותו ומניע אותו לפעולה.

עוד על רצון-פעיל והיכולת לחולל תנועה מבפנים – בסרטון הזה.

כעת בואו נעמיק יחדיו אל ההשלכות המעשיות של ההבחנות שיצרנו בין כוח לבין עוצמה.

 

עוצמה – תנועה מן הפנים החוצה

במודל ״העין של לוהאריה״ תיארתי לכם את החוקיות האוניברסלית, שמהותה תנועה מגרעין העצמי, אל החלל הפנימי וממנו אל מעטפת העצמי.

זאת תנועה שמקורה בפנימיות המחילה את עצמה על המציאות שבחוץ, במהלך מובנה שבו ישנה היררכיה ברורה, בה כיוון התנועה הוא מהפנים כלפי חוץ.

זוהי תנועה של עוצמה, שמקורה במרחב פנימי המניע מתוכו פעימה של רצון-פעיל להביע משמעות, לברוא, ליצור, לחולל שינוי ולהשפיע.

בתנועה הזו, הפועלת על פי עקרונות אוניברסליים, העוצמה המגיעה מגרעין המקור הטמון באדם, מתוהלכת ומעובדת בשכבות העצמי השונות, עד שהיא הופכת למציאות המוגשמת מחוץ לעצמי.

על פי העיקרון הזה, גרעין העצמי מנפיק באופן בלתי תלוי התנעה של רצון פעיל שהוא זה שמנווט את מכלול העצמי – ואילו מעטפת העצמי כפופה לעוצמה המגיעה מגרעין העצמי ומובלת על ידו.

זוהי התנהלות שאין בה הטיה מבחוץ על ידי אגו, פחדים, הישרדות, תגובתיות או מושפעוּת מהבניות תרבותיות, נורמות ומוסכמות, אלא יוזמה מחוללת מציאות, שמתחילה בפנימיות ומקושרת לתודעה שבה האדם מניע את מהלך חייו האישי מתוך רצון אינדיבידואלי לגילוי עצמי השזור בהכרה בהיותו חלק ממכלול רחב שבתוכו הוא מממש את עצמו.

באופיין ההתנהלות הזה, האדם לומד להבחין בין השכבות השונות בתוכו:

• הגרעין המנפק עוצמת התנעה לפעולה שבאה לכדי ביטוי כרצון-פעיל ומשאלת-לב לגילוי עצמי ולבטא מהות 
• החלל הפנימי המפתח את העוצמה הזו וטוען אותה במשמעות, כיוון וכוונה 
• והמעטפת שמייצרת את הממשק אל המציאות, מוציאה אל הפועל את המהות והמשמעות והופכת אותם לממשות מוגשמת בעולם החומרי והגשמי

כאשר מתקיימת ההיררכיה הזו, האדם מסוגל לא להזדהות עם תגובות הישרדותיות המופעלות עליו מבחוץ, ממעטפת העצמי – שהיא הרגשות, המחשבות והחוויה הפיזית שמושפעת מיחסי הגומלין עם העולם החיצוני, שעשויה להיות סוחפת ומטלטלת או מקבעת ומצמצמת.

בכך האדם מסגל לעצמו יכולת ליצור תנועה מאוזנת, הנובעת מגרעין העצמי, שיש בה נקודת מבט צלולה, בהירה, אחדותית ומאוזנת. זו תנועה מבוקרת ותבונית שאותה יוזם ומוביל גרעין העצמי, ובכך, מאפשר לעוצמה הגלומה בפנימיות, לבוא לכדי ביטוי ככוח המשפיע על המציאות שבחוץ.

באופן הזה, העוצמה המובעת מן הפנימיות מאפשרת להתניע את כוח המקור הטמון באדם ככוח חיים ויצירה אינדיבידואלי, ולהוליך אותו דרך שכבות העצמי, כשהוא מבוקר ומסוייג על ידי ערכים אוניברסליים  וחיבור אותנטי לטבע העצמי, כך שהתוקף של העוצמה יבוא לכדי ביטוי במאור פנים ומתוך קשר הרמוני בין האדם לבין המכלול.

 

כל הסיפור הוא כיוון התנועה – מוזמנים ללחוץ כאן ולצפות בסרטון קצר שבו אני מסבירה על כך וממחישה זאת עם דוגמה.

 

התנועה מן הפנים כלפי חוץ, היא תנועה שאינה לוקחת כוח כדי להשתמש בו על מה ומי שמצוי מחוץ לעצמי, אלא מחוללת כוח מתוך כור העוצמה הפנימית.

זוהי התנעה שיש בה יוזמה ולא תגובה, ושאם מתמידים בה היא מבססת תחושת ערך עצמי, מסוגלות ויכולת להפוך רצון-פעיל ומשאלת-לב לממשות מוגשמת, מתוך חוויה של עוצמה.

אני מתארת לכם מצב הוויה שהוא תוצר של טרנספורמציה ושינוי נקודת המבט על העצמי. זוהי יכולת של האדם לראות בעצמו ישות שתכליתה להגשים רוח בחומר – להוליך תודעה לכדי מודעות עצמית, ומשם, להוביל את התודעה והמודעות אל עבר משמעויות יישומיות שהאדם מחויב לממש אותן הלכה למעשה, ובכך להוציא מן הכוח אל הפועל ולתרגם עוצמה גלומה לכדי עוצמה מובעת.

הלמידה לפעול על הרצף שבין הרוחני למעשי ובין המופשט לגשמי, יוצרת מצע נפשי לביסוס של חוסן תודעתי ורגשי, מפני שהיא מקנה את המסוגלות לשאת את המתח שבין קטבים וניגודים בעולם דואלי, להכיל מורכבות ופרדוקסים, לחולל תנועה הנובעת מן הפנימיות ולבחור בתגובה שאינה קיצונית, מקוטבת והורסת – אלא יוזמת, מקדמת, בונה ומעצבת מציאות במודע.

ההכרה של האדם בעוצמה הטמונה בו, יוצרת מוכנות לקחת אחריות על העוצמה הזו. האחריות הינה משמעותית ביכולת לנווט את התנועה האישית בנתיב החיים, והיא מאפשרת ליצור נתיב שאין בו כוחניות, עול ומאמץ לשלוט על מה שמתחולל במציאות שבחוץ, אלא מסוגלות להפעיל את העוצמה הפנימית, וליצור התרחבות מודעת – תנועה מאזור נוחות לאזור התפתחות.

אזור ההתפתחות מתקיים בתחילה בתוך האדם כמציאות פנימית, וממשיך אל המציאות החיצונית בתהליך טבעי של גילוי עצמי וצמיחה, שיש בו  חוויה של סקרנות, חדוות גילוי והגשמה ממשית.

בתנועה שכזו, האדם אינו כופה את רצונו על סביבתו באופן שרירותי, אלא מקיים מערכת יחסי גומלין עם הסביבה, שבה עוצמת ההתנעה הנובעת מן הפנימיות משפיעה על מעטפת העצמי שהיא דינמית וגמישה, מתאימה את עצמה להכוונה שנובעת מגרעין העצמי ומאפשרת לרצון הפעיל שנובע ומבוטא מהגרעין להיות מוחל גם עליה, לשנות אותה ולעצב אותה בדמותו ולשירותו. 

אני מתארת לכם מצב שבו היבטי האישיות של האדם, התדמיות, המיומנויות, הכישורים, ההרגלים ואיכויות הנפש המגוונות – הם כולם כוחות בלתי מקובעים, אלא דינמיים וגמישים שמגיבים לרצון הפעיל המגיע מן הפנימיות, ומתחילים לתאם את עצמם אליו, בתהליך של טרנספורמציה שמחולל צמיחה, שינוי וגילוי עצמי.

במצב שכזה, הקיר שאותו דוחף ניוטון בחוק השלישי, לאו דווקא מתנגד אליו ודוחף אותו בחזרה, מכיוון שהכוח חוזר ממנו אל מסה, שתצורתה כבר עברה המרה, השתנתה והתאימה את עצמה לעוצמה שהופעלה מבפנים.

זהו מצב שבו בנקודת הממשק שבין האדם לבין המציאות, האדם אינו מנסה לשאוב משמעות או כוח מבחוץ, אלא טוען את המציאות בכוח הפנימי שלו ומנהל איתה יחסי גומלין של הדדיות ותנועה, שבה האדם משתנה ומשנה, פועם ומהדהד, והמציאות מגיבה, פועמת ומשתנה.

זהו מצב הוויה המתייחס לחומר ולממשות כאל ממשק חי ודינמי שניתן לקיים עימו יחסי גומלין ללא אילוץ או הפעלה של כוח חיצוני, אלא טעינה של המציאות בכיוון וכוונה המגובים בתנועה פרואקטיבית שמקורה הוא פנימי והיא יוצרת שיווי תצורה בין העצמי המשתנה למציאות המגיבה. 

או במילים אחרות, שהפכו להיות כמעט הסלוגן של מודול 2 – רוצים לשנות? תסכימו להשתנות.

המעבר ממצב תודעה של כוח וכוחניות למצב תודעה של עוצמה, תורם עד מאוד למימוש העצמי, לביטחון העצמי, ולהכרה ביכולת האישית ובמסוגלות להתמודד עם אתגרים, להשיג הישגים, לבטא את הרצון המזוקק והאותנטי הנובע מן הפנימיות, ולהביאו לכדי הגשמה מתוך בגרות נפשית ואחריות.

זהו תהליך המאפשר לשחרר מן הנפש קטנות, צמצום עצמי וחוסר ביטחון, לטובת התמסרות לעוצמה הפנימית המתפרצת והנובעת מגרעין העצמי של האדם, בפעימות של רצון-פעיל ומשאלת-לב לחולל השפעה והשראה, יצירה ומימוש.

העוצמה הזו היא משאב פנימי טבעי שניתן לגשת אליו בכל רגע נתון.

זהו משאב זמין שהלמידה להתחבר אליו ולתעל אותו במודע, מייתרת מאבק על משאבים ושימוש הישרדותי בכוח על מנת להשיג הישגים ולכבוש יעדים.

לאחר שיצרנו את ההבחנה בין כוח לבין עוצמה והבנו את המשמעויות היישומיות של הבחנה זו, ארצה להמשיך אתכם לשלב הבא ובו נצלול ביחד לממד החוויתי של העוצמה.

 

חוויה של עוצמה

האם אתם מכירים את התחושה הפנימית של מסוגלות שאין עליה עוררין, שמלווה בשלווה, ידיעה חזקה ושקט?

האם אתם זוכרים רגעים וזמנים בחייכם שבהם הרגשתם שיש בתוככם מנוע פנימי עצום, ושאתם יכולים להזיז הרים, לשנות ולהשפיע, לקבוע את חוקי המשחק ולעשות קסמים?

זוהי חווית העוצמה.

העוצמה טמונה בכל אחד ואחת כאיכות טבעית, שהיא חלק אינטגרלי מהזהות המזוקקת של העצמי. עוצמה זו הינה ביטוי של כוח המקור הטמון באדם להשפיע, לברוא, ליצור ולשנות.

על-מנת לבטא את העוצמה במלואה, האדם נדרש להכיר בהיותו תולדת מקור, ולבסס בתוכו ממשק פעיל אל העצמי האוניברסלי ואל העוצמה שהוא מפיק מתוכו.

העצמי הקוסמי נוכח בכל אחד ואחת מבני האנוש ומביע ערכיות, חיוניות ורצון ליצור, לממש ולהגשים את הייחודיות האישית ולהביאה לכדי ביטוי מתוך תחושת מסוגלות, מעורבות, אכפתיות ורצון להשפיע על המציאות האישית ועל המציאות הקולקטיבית.

הממשק הפעיל בין העצמי הקוסמי לבין האדם, נוצר בתהליך טרנספורמציה של הנפש האנושית והתאמתה ככלי ביטוי גשמי, המכיל ומביע את העוצמה הנובעת מן העצמי הקוסמי ללא הטייה ובנאמנות לכוונת המקור.

התאמת הנפש כוללת הרחבה של התודעה, חיבור לערכים, למידה לנהל את פני הנפש השונים ולבטא מאור פנים, איזון ונאמנות להכוונה של העצמי המזוקק, הטמון בפנימיות.

בכך, יכול האדם לבטא את העוצמה הגלומה בו ולהפכה לעוצמה המובעת בחייו, הלכה למעשה.

מהו תהליך הטרנספורמציה המוביל לביסוס של עוצמה?

 

מעוצמה גלומה לעוצמה מובעת

בתהליך ההתפתחות נחשף האדם לתודעה, ידע והבנות הפותחים חלון לאפשרויות חדשות, אשר לא היו מוכרות או נגישות קודם לכן.

ישנם כאלה אשר יסתפקו בהרחבת התודעה ולא יעברו לשלב הבא שהוא שלב הטרנספורמציה. אנשים אלה יבחרו להשאיר את ההבנות ורוחב היריעה התודעתי כמצבים תיאורטיים אשר בינם לבין העצמי מתקיים פער ומרחק.

ישנם כאלה אשר יממשו את התודעה, ההבנות והערכים ויצרו טרנספורמציה של נפשם ושל חייהם, ובכך לא רק ידברו על השינוי, אלא יהיו השינוי עצמו.

כדי לבטא את העוצמה הפוטנציאלית הטמונה באדם ולאפשר לה לבוא לכדי ביטוי כעוצמה מובעת בחיים עצמם, נדרש לפרוש גשר בין תודעה, הבנות וערכים תיאורטיים לבין ההתנהלות בחיי היומיום מתוך עוצמה, הלכה למעשה.

כתבתי על כך בהרחבה במאמר ״דרכנו ובעדנו״.

 

המעגל הסגור של אשליית הכוח

השאיפה האנושית לכוח – היא שיקוף של תודעת נפרדות, הישרדות ומאבק על משאבים.

אשליה של שליטה בכוח וצבירה של כוח, היא חלק מתקרת הזכוכית המצויה על התרבות האנושית, ששרויה בחוויה של נפרדות, ניכור ומאבקים פנימיים, ואינה מעלה בדעתה כי ניתן ליצור תהליכי אבולוציה, שיש בהם הכרה בכך שהאנושות כולה היא חלק ממשפחת האדם וכי גורל האנושות ועתידה טמונים ביכולת להפסיק ולהיאבק זה בזה על צבירת כוח, השפעה ומשאבים, לטובת שיתופי פעולה, הפריה הדדית ומוכנות לתעל את המשאבים באופן מבוקר ובהלימה לצרכים השונים והמגוונים של הזרמים והתרבויות השונות בתוך האנושות.

ההכרה כי הכוח אינו בבעלות של איש ואינו נשלט באמת, אלא מהווה אנרגיה שניתן להפיק אותה מתוך העצמיות, משנה את כל התפישה על מה זה כוח, כיצד ניתן להשיג אותו ואיך נדרש להשתמש בו. היא מזמינה להתמרה תודעתית עמוקה, המובילה מעולם התוצאות לעולם של סיבות, מקיום הממוקד בחוץ למצב הוויה המכוייל כלפי פנים, ומחוויה של חוסר ומאבק על משאבים למצב הוויה של מלאות ושפע של משאבים פנימיים שאותם ניתן לתעל באופן מודע ומבוקר.

 

מוסר מידתי: עוצמה שמסייגת את הכוח

מצב התודעה של עוצמה דורש נקיטת עמדה ופעולה, כאקט שבו האדם בוחר בבחירה חופשית להעניק תוקף לכוח המקור שטמון בו, ומאפשר לכוח המקור הזה לבוא לכדי ביטוי במאור פנים.

עוצמה יכולה לכלול שימוש בכוח של משאבים חיצוניים כדי לכפות תנועה  – אולם היא תעשה זאת בתהליך שיש בו שימוש מידתי ומבוקר, שמסוייג ומוגבל על ידי ערכים, אמות מידה וסייגים נפשיים, רוחניים ותודעתיים שיש בהם הנחיה ברורה ובהירה.

העיקרון שאני קוראת לו ״תוקף פעיל במאור פנים״ משלב את האיכויות של עוצמה ותוקף לצד אמפתיה, חמלה, חסד וראיה אחדותית.

כתבתי על רכיב האמפתיה בהרחבה במאמר המציג את האמפתיה כעיקרון אוניברסלי שמחבר כל יציר נברא לתדר המקור שלו ולמארג הקשרים החיים שכולנו חלק ממנו.

רכיב האמפתיה הוא זה שמאפשר לנו לחוש קירבה, שותפות, חמלה וחסד כלפי האחר.

רכיב האמפתיה קריטי וחיוני לקיום שלנו בעולם שבו אנחנו חווים את עצמנו כפרטים אינדיבידואלים, מה שעלול להוביל לנפרדות, ניכור, ותרבות של כוח ומאבק על משאבים.

העיקרון של תוקף פעיל במאור פנים מוודא כי עוצמה לא תהפוך לכוח כופה או מדכא, וכי אנשים, חברות ותרבויות לא ישתמשו בעוצמה באופן מסולף עד שהיא תאבד מן החיבור שלה לכוונת המקור ותהפוך לכוח משחית, מנכר, מנתק ומפריד.

העיקרון של ״תוקף פעיל במאור פנים״ מלמד לבטא עוצמה ותוקף, אך לא תוקפנות. הוא מאפשר להיות פרואקטיביים ופעילים מן הפנים כלפי חוץ, כך שהפנימיות מאירה באורה על המציאות שבחוץ ומשפיעה עליה. בכך, הוא מגביר את הנוכחות וההשפעה, אך לא כופה את עצמו או מאלץ, אלא מזמין ליחסי גומלין ודיאלוג שיש בו הדדיות והפריה.

 

הרכנת ראש בפני האנושיות

תחילתו של תהליך החיבור לעוצמה, הינה בהכרה בעוצמה המובנית כמצב טבעי בכל אחד ואחת, ובהבנה כי על-מנת לבטא עוצמה זו – האדם נדרש לתאם את ישותו האנושית ואת נפשו כערוץ גשמי בעבור העצמי המזוקק, למימוש והגשמה על פני האדמה.

זהו תהליך של הפרדת ההגדרה העצמית מן הנפש, שחרור ההזדהות עם התגובות הנפשיות כמגדירות את העצמי, ואימוץ הגישה האינסטרומנטלית עליה כתבתי רבות, שיש בה את ההכרה כי הנפש הינה כלי ביטוי אשר ניתן להשפיע עליו ולשנותו.

הרכנת הראש בפני האנושיות נובעת מהכרה בסיסית, ראשונית ויחד עם זאת תבונית, במידת השפעתה של הנפש, בעוצמתה וביכולתה להוביל לתעתוע, כילוי משאבים והליכה סחור-סחור במעגל סגור שאין בו ממש.

בהכרה זו טמונה הבנה מהותית, כי הנפש האנושית הינה מכשיר אשר יכול לתמוך עוצמה וביטוי של מלוא הפוטנציאל האישי הטמון בפנימיות, או להנחית את העוצמה ואף לעוות ולסלף אותה ולמנוע מימוש מועצם.

הכרה זו מובילה לכך, שהאדם אינו מקל ראש או מזלזל בנפש, אלא מצוי בהרכנת ראש בפני האנושיות ומביע בפני עצמו את המוכנות לבטא עוצמה מתוך בגרות ואחריות.

בהרכנת ראש בפני האנושיות, התודעה והמודעות הערות של האדם, הינן כהורה החוסה על הנפש ועוטף אותה בפרספקטיבה חדשה ונטולת שיפוטיות. זוהי פרספקטיבה המולידה נקודת מבט אשר רואה בנפש לא רק כלי בעבור החוויה האנושית, אלא גם ערוץ תבוני, המביא מידע וחיוויים, שיכולים להיות אובייקטיביים ובלתי מוטים על ידי החוויה – כאשר מתקיים תהליך של למידה לעבור מהזדהות לזיהוי.

זהו תהליך מהותי, מכיוון שהוא מאפשר להתבונן ולהכיל את כל הריבוד הקיים בפנימיות, מבלי להתרגש או להתערער מאשר מצוי שם, ובכך לעבור ממצב מנוהל ומגיב, למצב מנהל ויוזם.

 

כנות ומוכנות להשתנות

בהרכנת הראש מתקיימת פנייה פנימה אל מכלול ההתרחשויות הפנימי, המרכיב את הנפש האנושית על רבדיה השונים.

זוהי תנועה שיש בה את המוכנות והיכולת להתבוננות כנה ונטולת הזדהות או שפיטה, המאפשרת ליצור את הגשר שבין התיאוריה למימוש ובין המצוי לרצוי.

כאשר האדם בוחר בטרנספורמציה, הוא מסכים לתאם את עצמו לתודעה חדשה, והופך אותה למודעות יישומית הבאה לכדי ביטוי בחייו, הלכה למעשה.

בכך, האדם פותח עצמו לשינוי שאינו רק תודעתי אלא גם נפשי ומעשי.

בבסיסו של תהליך הטרנספורמציה עומדת ההסכמה לגשר את התודעה אל עבר המחשבות, הרגשות, הגוף והנפש, לשנות הרגלים והתניות ולהתמסר להתחדשות המשפיעה על תפישת העולם ועל אורח החיים.

כאשר אתם מבקשים ליצור שינוי ולבטא עוצמה בחייכם, נסו לשאול את עצמכם את השאלות האלו:

• האם אתם מוכנים להרחיב את התודעה, להיפתח לתפישות חדשות, לשחרר דעות קדומות ולסגל לעצמכם מודעות חדשה?
• האם אתם מוכנים לפתוח את עצמכם לתהליך טרנספורמציה, אשר יהפוך את השינוי התודעתי והמודעותי לשינוי ממשי בנפשכם ובחייכם?
• האם אתם מוכנים לשחרר שליטה, היקשרות ותלות, ולהתמסר לשינוי ולמה שהוא יביא עימו?

המסוגלות לענות על השאלו האלו בכנות, בינכם לבין עצמכם, וליצור הסכמה פנימית, יכולה להוביל לתהליך מרגש של חיבור לעוצמה ומוכנות לבטא אותה דרככם ובעדכם.

 

דיבורו החלקלק אך הצפוי של האגו

פעמים רבות, בתהליכי טרנספורמציה ושינוי, שמטבעם הם מעודדים תנועה התפתחותית מתמדת ממדרגה למדרגה – תתקלו בהתנגדות פנימית ובלימה של התהליכים.

ניתן לראות את כוח ההתנגדות כמערכת בלמים נפשית, המופעלת על-ידי האגו שמבקש לעצור את התנועה ההתפתחותית שנועדה להוביל אל אזורים חדשים ולא מוכרים בנתיב החיים.

האגו מונע מחוויה של פחד וחולשה, תפישה עצמית מצומצמת ומוגבלת, וניסיון להמנע מכאב וממפח נפש.

בניסיון להישאר באזורי הנוחות, המוכרים והידועים שבהם הוא מרגיש שולט ומוביל, האגו יתנגד ויבלום את התנועה.

הוא ינסה לשלוט ולהכתיב את קצב ההתפתחות, להאט ו"למשוך זמן" באזורים המוכרים והידועים, שבהם הוא "ראש לשועלים" ולא "זנב לאריות".

הוא ינסה להקטין את העצמי וליצור ריחוק בינו לבין התודעה, החזון, המשמעויות החדשות והערכים שאליו נחשף האדם בתהליך ההתפתחות.

אחד מן התכסיסים הידועים של האגו הוא להרחיק את האדם מיישום ומימוש התודעה, באמצעות בידול של האדם מן התודעה והצגה של העצמי כ"יוצא דופן", "בעייתי" או "חריג", שעליו לא חלה התודעה וגם לא חלות אפשרויות השינוי והצמיחה, או תפישה את התודעה כרחוקה ותיאורטית וככזו אשר אינה חלה על העצמי.

לא פעם ינסה האגו להשאיר אתכם בגבולות המוכר והידוע, באמצעות דיאלוג פנימי שנשמע כך:

• "כן, התודעה נפלאה ומדויקת – אבל אצלי זה לא עובד ככה…"
• "התיאוריה בהירה והגיונית, אבל היא לא תופשת לגביי, כי אני בעייתי, אני טיפוס מורכב…."
• "אצלי זה מאוחר מדי, אני כבר לא יכולה להשתנות…"
• "התודעה מאוד מתקדמת ורק אנשים מסוימים, שהם לא אני, יכולים ליישם אותה…"
• "אולי מתישהו בעתיד אחרי שאני אלמד עוד ועוד, אני אהיה בשל להתחיל ליישם…"
• "הפער בין החזון לבין מי שאני הוא גדול מדי, אולי כדאי להיות יותר ריאליים…"

אמירות אלו ועוד רבות נוספות, הן חלק מדיאלוג פנימי מגביל ומעכב, שתכליתו להקטין את האדם ולהשאיר אותו תחת תקרת זכוכית, לכוד באזורי הנוחות המוכרים והידועים בהם האגו מרגיש שולט והנפש מרגישה בטוחה מפני כאב, חוסר אונים או חוסר ודאות.

ככל שהאדם תופש עצמו כחלש ומבסס את תחושת הביטחון שלו על שליטה, כך יקשה עליו להתמסר לתהליך השינוי, הטומן בחובו "נשלטות" – ודאות פנימית, התמסרות ואיפשור, קבלת השראה ופתיחות, הנובעים כולם מתחושת ערך עצמי והכרה ביכולת האישית להתפתח, תוך כדי התנסות בחוויות ואתגרים חדשים ולא מוכרים המובילים אל ארץ לא נודעת.

כאשר אתם מזהים התנגדות ושליטה דעו כי הם אינדיקציה לחולשה ופחד אשר דורשים ריפוי והחלמה.

בכל רגע אתם יכולים ליצור בחירה חופשית מודעת להמיר התנגדות ושליטה בהתמסרות ועוצמה.

 

פחד מעוצמה

מדוע בכלל  מתקיים בתוך הנפש דיאלוג פנימי שנועד לעצור טרנספורמציה ומה תכליתו?

אחת הסיבות המרכזיות להלך רוח שכזה, הינה הפחד מעוצמה. 

הפחד מעוצמה הינו כעין תוכנה נפשית הפועלת ברקע, ויוצרת היסוס, רתיעה משינוי ומניעה של טרנספורמציה, על-מנת להשאיר את האדם קטן, חלש ונטול השפעה. בכך, נמנעת לכאורה הנפש מכאב, כי היא מבטיחה כי לא יעשו "טעויות", או שלא תתבסס עוצמה שעלולה להיות מנותבת על-ידי האדם לרעה.

על-מנת לתת ביטוי לעוצמה הטמונה בפנימיות ככוח גלום וטבעי, נדרשת הסכמה להיות בעוצמה ולבטא עוצמה, תוך שחרור של תפישות מגבילות וערכים מסולפים, הרואים בביטוי העוצמה האישי, הקטנה של האחר או פגיעה בו.

 

 

רבים מבני האנוש חוששים לבטא עוצמה, מכיוון שאינם סומכים על עצמם כי עוצמה זו תבוא לכדי ביטוי במאור פנים. הם חוששים להזיק, לפגוע, לטעות ולהטעות.

כדי לשחרר את הפחד מעוצמה, יידרש האדם להמיר את הפחד מעוצמה, והניסיון להמנע בכל מחיר מתחושת כאב או אשמה, בלקיחת אחריות על העוצמה. זוהי אחריות כלפי תהליך השינוי, ומוכנות כנה להתרועע עם פני הנפש, ולהכיר את הכוחות הפועלים בפנימיות, על-מנת לסייג כוחות נפשיים העלולים לעשות שימוש לרעה בעוצמה.

זהו תהליך היוצר שיווי משקל פנימי חדש, שבו התודעה מחלחלת אל הנפש ומאפשרת לאדם להרכין ראש בפני האנושיות שלו, לקחת עליה אחריות ולהבין כי האנושיות, ככלי ביטוי בעולם גשמי, יכולה להיות כלי מגבה ותומך, או כלי מסלף ובולם.

ההיכרות עם פני הנפש ועם הכוחות הפועלים בפנימיות האדם והגיבוש של אחריות אישית כלפי העוצמה, מאפשרות לאדם ליצור בחירה מודעת בין ההתניות, ההרגלים והאוטומטים של הנפש והגוף, לבין התודעה, המודעות והערכים.

האדם נדרש ליצור סדרי עדיפויות ברורים ומתוכם לגזור אופייני התנהלות חדשים, שתכליתם – מחויבות לטרנספורמציה אמיתית, על כל הרצף של העצמי, ובהיעדר פשרה, על-מנת לבטא את העוצמה במאור פנים ובאופן חיובי והרמוני.

המובהקות והיעדר הפשרה, הינן מהותיות בתהליך השינוי, מכיוון שהן מאפשרות לאדם להגדיר באופן ברור ״מי הבוס״ ולאיזה מן הכוחות הפועלים בתוכו הוא מעניק תוקף והסמכה להוביל.

זהו תהליך העושה סדר בהיררכיה הפנימית אותה תיארתי בפרק העוסק במודל ״העין של לוהאריה״, שהאימוץ של התובנות הטמונות בו מאפשר להעביר את מלוא הסמכות והתוקף להובלה של גרעין העצמי המפיק מתוכו עוצמה גלומה ההופכת בתהליך מדורג ומבוקר לעוצמה מובעת הלכה למעשה במציאות.

בתהליך שכזה, האדם לומד בהדרגה להכיר בערכו וביכולת שלו להתמודד עם מצבים חדשים ובלתי מוכרים. הוא מבסס ערך עצמי, המקנה תחושת מסוגלת ואמונה בעצמי, ומאפשר לפעול מתוך עוצמה והסכמה להיות השינוי.

 

אם אתם רוצים ליישם את הדברים התחילו בשאלה מי הבוס? – ואז צרו הסכמה להסמיך את העצמי המזוקק ולהעביר את מלוא המשקל אל גרעין העצמי.

ההסכמה הינה ההסמכה והמוכנות לסמוך על עצמכם.

זהו מצב שבו אתם סומכים על העצמי ומסמיכים אותו לקחת את ההובלה, לחסות על האגו ולאפשר לו ריפוי והשלמה.

גם בשלב הזה ישנן שאלות שמומלץ לשאול את עצמכם:

• האם אתם סומכים על עצמכם?
• האם אתם מסכימים להחיל על העצמי את התודעה הגבוהה, המשמעויות והערכים,
  כך שלא יהיו מורחקים ותיאורטיים אלא קרובים וממשיים?
• האם אתם מודעים לתכסיסי האגו?
• האם אתם מסמיכים את העצמי לקחת חסות על האגו?

 

כוחה של מובהקות

היכולת לשמר עוצמה באופן מתמשך ורציף – קשורה למסוגלות לקיים מובהקות.

המובהקות מאפשרת לעבור מדואליות, ספק וזיגזוג, לתנועה רציפה שיש בה שלמות והתמסרות, ובכך מהווה כוח פנימי המסייע להתגבר על אתגרים ומניעות.

המובהקות מוודאת שעוצמת הרצון המקורי שנובע מגרעין העצמי נשמרת במלואה, ועוברת באופן שלם ומלא אל החלל פנימי וממנו אל מעטפת העצמי, כך שכוח ההתנעה הפנימי אינו מתבזבז על התנגדות פנימית, בלימה ומנגנונים של הרס עצמי ודעיכה.

המובהקות משאירה את הספק, הפקפוק והדואליות, מחוץ לטווח הבחירה החופשית. יש בה הסכמה פנימית שאין עליה עוררין – לא להאמין להם, לא להזין אותם, ובמקומם לבחור באמונה בעצמי, בהתמסרות מלאה לשינוי וביצירת תנועה אל הלא נודע.

ההתעלות מעל ההתנגדויות של האגו והבלמים של הנפש יוצרת מוליכות נפשית, בה הנפש משחררת שליטה ומסכימה לתפקד ככלי שרת ייעודי למימוש העוצמה והחזון האישי, והיא שרויה בטרנספורמציה מתמדת שיש בה זיקוק של היישות האנושית והגברה של העוצמה הפנימית.

 

החיבור לעוצמה כמפתח לעתיד

האדם הוא ישות בין-ממדית והוא קשור בקשר הדוק למארג הקשרים החיים של כל מה שקיים ומתקיים. כל בני האדם מגיעים מאותו המקור ונושאים בתוכם את גנום המקור שיש בו פוטנציאל על-סופי להתפתחות, יצירה, גילוי עצמי מתמיד והזנה.

אך כל זה אפשרי רק אם האדם מסכים להשתחרר ממבני התפישה הלוכדים אותו בתודעה של הישרדות, ניכור, מאבק על הזנה ועל משאבים, ומשאיפה לכוח בכדי לקחת ולהשיג עבור העצמי, או עבור הקהילה אליה האדם משתייך, מבלי לראות את טובת הכלל.

ההסכמה לשחרר את התפישות הללו, מובילה למצב תודעתי חדש שבו האדם חווה עצמו חלק ממארג הקשרים החיים, עובר מניכור לחיבור ומנפרדות לאחדותיות. הוא ממיר את המאבק על כוח ביצירה של עוצמה המגיעה מן הפנימיות ומפעילה כוח יצירה ובריאה בלתי תלוי על העולם שבחוץ, במחווה של אהבה ורצון לצקת מהות ומשמעות אל עולם הממשות.

זוהי שאיפה שאין בה תאווה לכבוש כדי להשיג, אלא רצון להתרחב כדי להעניק מן השפע הטמון בעצמי לעולם שבחוץ, בתהליך של גילוי עצמי שיש בו אמפתיה, חסד, תשוקה וחדוות קיום.

השינוי אותו אני מתארת לכם אינו רק אישי-תודעתי-ערכי ומוסרי אלא מערכתי, תרבותי וגם קוסמי. הוא מבטא את המעבר האבולוציוני הגדול של האנושות אל שלב התפתחותי חדש, הפותח בפניה ממדים חדשים של גילוי עצמי והגשמה.

זו קפיצה תודעתית של כלל האנושות. אם האנושות תבחר להיענות לקריאה הזו להתעוררות ולמעבר מניכור לחיבור ומנפרדות לאחדותיות, יסתיים המאבק על צבירה של כוח, ויתחיל עידן שיתופי הפעולה מתוך עוצמה וראיה רחבה והוליסטית, המובילה אל שחר של עידן חדש.