שאלתם את עצמכם פעם, מהי בעצם התפתחות?

שאלה זו אינה נוגעת רק בהגדרה התיאורטית או המילונית של התפתחות, אלא עוסקת בחוויית החיים האנושית ובאופן שבו מתפתחים אנשים וצומחת תרבות. 

על פי נקודת המבט שלי, התפתחות היא תוצר של הולכת אינטליגנציה תבונית על פני רצף:

פעימה של רצון לגילוי עצמי, והולכה (כמו זרם חשמלי) של הרצון דרך ממדי ושכבות העצמי, דרך ממדים של חומר – עד להגשמתו המלאה.

ההגשמה יכולה להיות הגשמה פנימית או לחלופין הגשמה חיצונית, שמתבטאת בעולם שמחוץ לעצמי.

לפי נקודת מבטי, התפתחות אינה מתחילה בקביעה של יעד חיצוני, אלא היא מתחילה כתנועה פנימית, המתממשת על פני כל השכבות והרבדים של האדם ולבסוף גם פוגשת את המציאות הגשמית המתקיימת מחוצה לו.

מה בין האצה חיצונית לנביעה פנימית בעידן ההיוני?

במהלך העידן המסתיים שעסק בתנועתה של אינטליגנציה מופשטת בתוך ממדים מוחשיים וממשיים של חומר והגשמה, ההתפתחות הייתה כרוכה כמעט תמיד במעבר דרך שכבות של התנגדות, חיכוך והאטה של רצון ההתפתחות. 

היתה זו תנועה כנגד ובתוך תצורות ומבנים של חומר וכבידה שיש להם את הנטייה להתקבע, להתמצק וליצור מעצורים ובלימה של תנועה.

לכן ההתפתחות דרשה פעמים רבות התגברות על מגבלה והתמרדות כנגד חומר.

הצמיחה התודעתית התאפשרה מתוך חיכוך – ולעיתים קרובות מתוך סבל.

המערכת האנושית התארגנה בהתאם ולמדה לפעול תחת תנאים של בלימה והתנגדות; אנחנו רואים את זה בגוף הפיסי שבו למשל שריר נדרש להיקרע כדי להיבנות ולגדול. 

זה מתבטא גם בנפש שנדרשה פעמים רבות לעבור דרך מצבים של כאב, מצוקה, אתגרים, לחצים וחוויות של חוסר אונים וקושי – שהניעו לפעולה ודחפו להתפתחות ותזוזה ממצב אחד לאחר.

פעמים רבות, הדחיפה להתפתחות לא נוצרה מתוך מוכנות או בשלות או הקשבה עמוקה פנימה, אלא מתוך מצבי קצה שבהם מצב מסוים קרס, התפורר והציב את האדם "עם הגב לקיר", וכתוצאה מכך המודעות העצמית זזה מהקיבעון שלה והאדם הסכים להתפתח וליצור התחדשות ושינוי.

פעמים רבות ההשתנות וההתפתחות התרחשה דרך חוסר ברירה, שדחף אנשים לזוז מאזור נוחות אל אזור של התפתחות.

דפוס זה של מערכות התנעה שליליות יצר אבולוציה ודחף להתפתחות, אך הוא גם קיבע תבנית לפיה התפתחות נולדת מתוך משבר ודורשת התגברות על מכשולים המלווים פעמים רבות בכאב, אובדן וסבל ודורשים מאמץ נפשי וגופני.

כל זה משתנה עם הכניסה לעידן ההיוני

העידן ההיוני, שבפתחו אנחנו מצויים, משנה את האופן בו היינו רגילים להתפתח. הוא מביא עימו צורת התפתחות המבוססת על מערכות התנעה חדשות, חיוביות, שקטות ועדינות יותר, שאינן דורשות סבל או התגברות על מאמץ והן מהירות ומיידיות הרבה יותר.

בתוך החוקיות הזו, אין עוד צורך להילחם בחומר.

החומר כבר איננו "האויב".

החומר הוא מצע עשיר לנבוע ממנו בכל פעם אל גילויים חדשים.

החומר נושא את התודעה ומוליך את הרצון והרעיון מבלי לבלום אותם.

החומר הוא מערכת מזינה ומאזנת והוא אינו עומד בדרכנו אלא מבקש לשתף פעולה.

גם הגוף – שהיה במשך דורות מושא להתגברות, משא, עול ואתגר, הופך לשותף ממשי. המבנה שלו דינמי וגמיש והוא מתפקד כנשא, בעל מוליכות גבוהה שאין בה חיכוך. הוא מהווה כלי קיבול לאינטליגנציה תבונית, המגיב ונענה להנחיה המגיעה ממנה, כמנגנון תומך הגשמה.

בתוך המהלך האבולוציוני הזה, הנפש עוברת שינוי והשיח הפנימי משתנה.

השיח הפנימי אינו פוסל, שופט, מזלזל והורס את הקיים כדי לנוע מתוך התנגדות ותחרות פנימית, אלא דוחף לצמיחה והתפתחות מתוך מצב נפשי שיש בו הוקרה של כל היש, רצון ומוכנות לנבוע ממנו כדי להתפתח ולהתחדש.

אם נתבונן קדימה אל העתיד, המבנה החברתי-תרבותי ישתנה, יחד עם שינוי במבנה של החומר – שיהפוך גמיש, דינמי ופתוח למניפולציות ושינויים, המשרתים את התודעה ואת המשמעות.

יהיה זה מבנה חברתי שלא יהיו בו הישרדות ומאבק על משאבים כצורך קיומי, והגוף והנפש כבר לא יהוו אתגר חיים מרכזי שיש לעסוק בו על בסיס מתמיד.

בסביבת מציאות שבה הטכנולוגיה מפותחת והמדע יחצו סף, לא יתקיימו חולי או הזדקנות, ולא יהיה צורך לעבוד כדי להתקיים, מה שיעביר את זירת ההתפתחות מן העולם החיצוני והעיסוק בו לצורך הישרדות, לעולם פנימי תודעתי – שם תתרחש ההתפתחות ויושגו ההישגים המשמעותיים.

מעולם תוצאות לעולם סיבות

המעבר בין העידנים – תקופת המעבר הגדול בואך העידן ההיוני, משנים בהדרגה את כל חווית החיים ואתגרי החיים. האנושות תעבור מהתפתחות שהמיקוד שלה הוא ניסיון להשפיע על עולם התוצאות, ושמבוססת על תנועה כנגד כבידה והתגברות על החומר – להתפתחות החותרת לגעת בעולם הסיבות ומבוססת על תנועה אל ממדים פנימיים ומופשטים הקיימים בתוך האדם.

בעידן המסתיים, המיקוד בעולם התוצאות הוביל לעיסוק הישרדותי בגוף שפועל בחוקיות של התנגדות, שחיקה, הרס וכילוי. אך הלמידה הזו מוצתה, ולכן, מי שממשיך לסוב במעגלים סגורים של חוקיות שחלפה, עושה עוד מאותו דבר בסבבים שאין בהם משמעות אמיתית – כי הם כבר לא מייצגים התפתחות וגילוי של מרחבים חדשים.

אנחנו נעים אל עבר עידן שבו חוקי המשחק משתנים וגם אופיין ההתפתחות והלמידה משתנה. המיקוד עובר למרחבים פנימיים ותודעתיים. במצב החדש הזה לא יהיה ניתוק מהגוף הפיסי כמו שרבים חושבים, אלא שהגוף הפיסי לא יהיה האזור המאתגר, אלא, מערכת יציבה שהגיעה לבשלות ולכן לא דורשת עוד השקעה.

בעידן ההיוני הגישה אל החומר משתנה, כך שהחומר לא יהיה כזה שצריך לכבוש אותו או להצליח להתנגד להשפעותיו, אלא הוא יתפקד ככזה שתומך את התנועה וההגשמה וככזה שמשאיר לאדם הבורא והיוצר את מלוא חופש הפעולה והיצירתיות להחיל עליו את התודעה, להגשים וליצור באופנים שונים ומגוונים.

אנחנו רואים את זה כבר עכשיו בפיתוח העידן הדיגיטלי, שבו אנשים פחות נדרשים להשקיע אנרגיה, מיקוד ותשומת לב במיומנות פיסית ובשליטה בעולם הממשי, אלא לומדים להתמצא בעולמות וירטואליים ולבסס מיומנויות וכישורים חדשים שיש בהם התפתחות פנימית, כמו חוסן תודעתי ורגשי.

אך ההתפתחות הטכנולוגית אינה מספיקה כדי לנוע אל החוקיות החדשה אותה אני מתארת, מכיוון ששער הכניסה אל החוקיות החדשה עובר דרך היכולת וההסכמה לשנות את המבנה, הצפיפות והגמישות של החומר החי המרכיב את מעטפת העצמי בשכבות של תודעה, מודעות גוף ונפש, כך שיוכלו להוליך את האינטליגנציה התבונית באופן שלם ומלא ולתווך אותה כך שתפגוש את המציאות ותשפיע עליה.

זהו תהליך שבו המסר וההכוונה המגיעים מגרעין העצמיות המזוקק, נטמעים על פני כל הרצף של העצמי ועוברים במוליכות, קלות ומיידיות ממצב של תודעה מופשטת, למצב של מודעות שיש לה השלכות מעשיות ומשם לנפש, לגוף ולרקמה החיה של התאים.

בתהליך הזה בא לכדי ביטוי מה שאני קוראת לו עיקרון הרצף, כמהלך התפתחותי שאינו משאיר פערים או נתקים, אלא מעודד טרנספורמציה מערכתית שבה לוקחים חלק כלל מרכיבי העצמי, עד למצב שבו החדש הופך מתודעה מופשטת לביטוי נפשי וגופני, אופייני התנהלות, ערכים וסגנון חיים.

חוק האחד ועיקרון הרצף

שני עקרונות יסוד עומדים בבסיס ההתפתחות בעידן ההיוני:  חוק האחד ועיקרון הרצף.

חוק האחד דורש מאיתנו להכיר בכך שכל חלק וחלק במערכת המרכיבה את העצמי השלם – גלוי או סמוי, מובן או מסתורי, מוחשי או מופשט, אנרגטי או פיזי – הוא חלק בלתי נפרד מן המכלול.

הישות האנושית אינה רק גוף, ואינה רק תודעה או אנרגיה מופשטת – אלא היא מרקם רב־שכבתי שבו מתקיימים זה לצד זה: הגוף, הנפש, הרגש, השכל, התודעה, המודעות, הרוח, הזיכרונות, המסקנות, החוויות וגם ההיסטוריה הקולקטיבית וההזנה הקוסמית העוברת בתוך מערכת של האצלות.

המושג "האצלה" במשמעות הפילוסופית-רוחנית שלו, מתאר השפעה, הענקה או השראה של כוח רוחני ממקור מסוים, ושרשור, העברה או הולכה שלו אל עבר גורם או גורמים נוספים, מבלי שהדבר יגרע מאותו מקור אלא באקט של השתרעות והתפשטות.

כל החלקים יחד מהווים את המכלול שהוא האדם. לכן, התפתחות אמיתית דורשת טרנספורמציה הוליסטית, ומחייבת הכלה של השלם והכרה בכך שאין חלק שהוא שולי או מיותר, אין היבט שניתן לדלג עליו או לעקוף אותו וכי כל חלק זקוק להתייחסות, הקשבה והתמרה באופן הייחודי לו.

כדי לקיים את חוק האחד בתהליך של טרנספורמציה אינטגרטיבית, יש ללמוד להכיר את כל החלקים של המכלול – כלומר, לאמץ את עקרון הרצף, שמשלים את חוק האחד.

עקרון הרצף מזמין את העצמי לזהות את הריבוד הבין־ממדי והרב־שכבתי המרכיב אותו, ולפענח ממדי עצמי שאינם רק גלויים, פיזיים ומוחשיים, אלא גם סמויים, קלושים, מעודנים ומופשטים.

עקרון הרצף דורש ללמוד התנעה ותנועה חדשות, השונות מכפי שהכרנו; במקום תנועה הממוקדת בניסיון להשפיע על עולם התוצאות הגלוי והמוחשי, מתהווה תנועה חדשה הנוגעת בעולם הסיבות הסמוי והמופשט, המחלחל אל עולם התוצאות ומשפיע על כלל חלקי העצמי ועל המימוש הלכה למעשה בחיי היומיום.

במקום התנעה מתוך חוסר, סבל, מאמץ ועול, מתהווה תנועה מתוך סקרנות ורצון לגילוי עצמי, הנובעת מכל השפע הפנימי שכבר התבסס ונוצר.

זוהי תנועה של נביעה מגרעין העצמי המזוקק , שטמון עמוק בתוך העצמי ומייצג את פעימת הקיום האוניברסלי האינדיבידואלי.

בעידן ההיוני, פעימה זו עוברת במוליכות על פני כל הרצף של העצמי, ללא מניעות או מעצורים.

פעימת הגרעין מתורגמת מן הכוח אל הפועל, והעוצמה הגלומה והפוטנציאלית הופכת לעוצמה מובעת, הלכה למעשה.

אני מתארת לכם מהלך רציף ושלם שבו רוח משפיע על חומר, ואינטליגנציה מופשטת מתורגמת לממשות מוגשמת על ידי האדם, כישות אלכימאית, המסוגלת לתווך אנרגיה תיאורטית להגשמה חומרית ומעשית.

כדי להחיל תודעה על החיים, ולממש את חוק האחד ועקרון הרצף, אין די בידיעה תיאורטית או בהבנה שכלתנית אלא נדרש להוליך את האנרגיה התבונית דרך שכבות העצמי.

לכן, נדרשת כנות והתבוננות תבונית, מעמיקה ויסודית, שמזהה היכן עדיין מתקיימים פערים, נתקים, מובלעות או אזורים שלא ננגעו ולכן לא עברו טרנספורמציה, ואז הסכמה להוליך את האנרגיה התבונית דרך האזורים הללו, עד להתמרתם והתפתחותם לשלב הבא.

רק כאשר האנרגיה התבונית הנובעת מגרעין העצמי נוגעת בכל ספקטרום העצמי, מהגבוה והמופשט ועד הדחוס ביותר, נפתחת האפשרות למימוש עמוק, כלל־מערכתי, שאינו רק תנועה של רגע, אלא מהלך אבולוציוני שלם ומלא.

מעול לאור: שינוי בהגדרת "הישג" בעידן ההיוני

בחוקיות שאותה אנו מכירים, ואשר הולכת ומסתיימת, פעמים רבות ערך של הישג נמדד על פי כמות המאמץ, הוויתור, יכולת העמידה כנגד התנגדות וכילוי, לצד הסבל והחיכוך שהיו חלק בלתי נפרד מן התנועה של ההתפתחות, השגת המטרות והעמידה ביעדים.

“דם, יזע ודמעות” היוו את מדד הערך של ההישג.

ככל שהמחיר, העול והמאמץ היו כבדים יותר, כך נחשב ההישג “אמיתי” יותר ובעל ערך רב יותר.

כילדה שהתבגרה בשלהי שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, זכורה לי האִמרה הפותחת את סדרת הטלוויזיה הפופולרית דאז Fame:

"You want fame?" שואלת המורה לריקוד.

"Well, fame costs." היא עונה בתוקף ומדרבנת את תלמידיה להתאמץ, להזיע, להשתפר.

שיפור דרש אימון מתמיד, התמדה ותנועה מתמשכת של התודעה, המודעות והנפש דרך חומר וזמן עד לגישור על הפער שבין הרצוי לבין המצוי. 

אך האם הדבר חייב להיות כרוך בסבל, חיכוך, התנגדות וקושי?

ומה אם המבנה של הגוף, הנפש, המודעות והתודעה האנושית ישתנה, כך שהם יוכלו להגיב לקריאה הפנימית שמגיעה מגרעין העצמי המזוקק, בהולכה רציפה ומתמסרת שאין בה מעצורים ומניעות?

ומה אם כלל חלקי מעטפת העצמי – הרגשות המחשבות, התודעה, הגוף והנפש – יהפכו לכלי מוליך, הרמוני ודינמי שמשרת את רצון ההתפתחות?

האם גם אז תתקיים חוויית קושי וסבל? האם יהיה צורך להקריב? האם יהיה צורך "להוכיח" את עצמנו דרך התגברות?

בעידן המסתיים, תודעת ההקרבה הונחה כבסיס לחוקיות שבה התפתח המין האנושי:

אם לא סבלת – לא פעלת.

אם לא התגברת – לא צמחת.

מתוך תפישה זו, הישג היה תוצאה של מאבק כנגד המציאות, לא תוצאה של התאמה הרמונית עמה (תיאום תדרים שיוצר הלימה), או השפעה קולחת וישירה עליה.

בעידן ההיוני, ובחוקיות החדשה ההולכת וצוברת תאוצה, הגדרת ההישג נפתחת ומשתנה:

ממאמץ לשם השפעה – להולכה לשם התמרה.

מכוח לעוצמה, מעול לאור.

מהתגברות על התנגדות ובלימה – אל נביעה מתוך שיתוף פעולה.

הישג, במובן ההיוני, הוא תוצאה של אינטגרציה בין תודעה לבין החיים והוא נולד מתוך תנועה של זרימה, מוליכות, מובהקות והזנה, ולא מתוך מאבק, התנגדות, שניות ועול.

הישג מונכח – כאשר האדם הופך הלכה למעשה להיות הדבר שאותו הגה בפנימיותו.

חוקי משחק חדשים

המעבר אל המאה ה־21, שהוא חלק מן המעבר הגדול האוניברסלי, משנה את כללי המשחק ואת חוקי המציאות ופותח שער אל מרחבי קיום חדשים, המאפשרים צורת פעולה שונה בתכלית:

• פחות חיכוך והתנגדות לטובת יותר רזוננס; תהודה אישית והשראה על המציאות
• פחות תגובתיות והתמקדות בתוצאות פיזיות, לטובת יותר נביעה פנימית; עיסוק בעולם הסיבות ובהתפתחות פנימית שמשפיעה על החוץ
• פחות התגברות ומאבק לטובת יותר הולכה של רעיון תיאורטי ואנרגיה מופשטת דרך כל רבדי העצמי, כך שהרוח משפיעה על החומר בקלות ובמוליכות

האדם של העתיד לא יגדיר את ה״שווי״ או ה״ערך״ שלו בזכות הסבל, ההקרבה או גודל המאמץ שהשקיע על מנת לראות תוצרים ותוצאות.

האדם של העידן ההיוני ישיג הישגים מתוך תהליך פנימי שיש בו רצון לגילוי עצמי ואז תיאום, השראה, הולכה, הקשבה והבשלה שיש בה פשטות ובהירות.

זו הבשלה הבאה לכדי ביטוי באיכות החיים, בחופש הפנימי וביכולת לחולל, להתמיד ולהתחדש, מתוך בסיס פנימי שלם ויציב, במצב תודעה שאני קוראת לו ״שלמות מתפתחת״.

זהו מעבר מן הארכיטיפ של הגיבור המיוסר, הנאבק והמתגבר (דוגמת סיזיפוס) אל אדם שנע בנתיב חייו מתוך חדוות גילוי והתפתחות, סקרן, מתפעם, ומוליך את רצונו ומשאלת ליבו דרך חומר וזמן, כאשר גופו ונפשו משמשים מכשיר הולכה שמגשים רוח בחומר.

טכנולוגיה ואבולוציה

התפתחות טכנולוגית בעולמות החומר, לצד הבשלת תודעת האדם, יוצרים יחד תשתית חדשה של קיום.

תשתית שבה הישג נמדד לא רק לפי תוצאה חיצונית – אלא לפי עוצמת ואיכות ההתמרה שהתחוללה בפנים:

• האם נבנתה איכות חדשה במבנה הפנימי של האדם, כתוצר של גילוי עצמי?
• האם הרטט השתנה – ופתח את העצמי לעוד ממי שהוא?
• האם המרקם של העצמי נעשה אחדותי, רציף, גמיש, מוליך ומובהק ולכן נטול סבל ועול?

בחוקיות החדשה, מוקד ההתפתחות נע מהחוץ אל הפנים, ועובר ממיקוד בהישגי שליטה חומרית, שכבר נחקרו ומוצו, אל מיקוד בהישגי הבשלה תודעתית ונפשית.

זה מעבר תרבותי מחיים המבוססים על התנגדות ומאמץ, אל חיים מבוססי השראה והתמרה, שאין בהם רצון להוכחה של שווי – אלא חתירה למצב של חיבור לנביעה הפנימית, שיש בה תחושת ערך וקיום כהוויה שהיא בלתי תלויה בהגדרה חיצונית.

בעידן ההיוני, הישג נחשב לכזה רק כאשר הוא נטמע על פני כל הרצף של העצמי: מהגרעין המזוקק, דרך התודעה, המודעות, העולם הנפשי, קשת הרגשות, ועד לרקמה החיה של הגוף ומשם אל תוך החיים עצמם.

הישג שלא הפך לאורח חיים, הוא רק נקודה אקראית על פני רצף החומר והזמן.

הישג שלא תורגם לאופייני פעולה ולמשמעויות יישומיות, הוא רק עוד רגע בזמן, שעוד לא הצטרף למכלול והצטבר לכדי מגמה שיש בה צמיחה מודעת והתפתחות שלמה ומלאה.

צעד ועוד צעד יוצרים דרך, מצטברים לכדי כברת דרך ומאפשרים קפיצת דרך. 

המעבר מחוקיות העידן המסתיים אל חוקיות העידן ההיוני מובילה מתודעת הממד הרביעי שמציג אסופת רגעים מקוטעת הפרושה על פני ממד הזמן, אל תודעת הממד החמישי, שבו כל הרגעים הם חלק מספירלת זמן אחת, במציאות שבה הכל קשור ומחובר, והעצמי מתקיים כישות רב ממדית, מערכת הוליסטית שיש בה רציפות של נוכחות, מכלול שלם הגדול מסך חלקיו.