היום התלמידים חוזרים לבתי הספר ולגנים.
ישנם ילדים שזהו עבורם היום הראשון בבית הספר, והם נרגשים, חוששים, וגם בו זמנית נלהבים. ישנם ילדים ובני נוער שליבם מלא במועקה מן המחשבה על החזרה למסגרת של בית הספר וישנם כאלה ששמחים לחזור ולפגוש את החברים ולחזור לשגרה.
לאחרונה אני כותבת הרבה על השגרה כחלון הזדמנות לבסס הרגלים חדשים ותומכים, להגדיר מה חשוב לנו ומה לא ולהתחיל לשרטט לעצמנו רצונות ומשאלות שנרצה להגשים, מדי יום ביומו, כחלק מן התהליך הרציף והמחבק הזה שנקרא שגרה.
מתוך אותה נקודת מבט המחבקת את השגרה באהבה, אני מתבוננת על היום הזה של תחילת הלימודים, שאפשר להתייחס אליו בעצב או מועקה, אך גם ניתן להתבונן עליו כמרחב של הזדמנות: הזדמנות להתחדש, הזדמנות להמציא את עצמך מחדש, הזדמנות ליצור התחלות חדשות, קשרים חדשים, מיומנויות חדשות, הזדמנות לשנות את השגרה בבית, הזדמנות לשנות הרגלים ולהחליפם בחדשים ועוד ועוד.
אם אתם מבקשים לצייד את ילדכם בצידה לדרך, מלבד קופסאות האוכל והסנדוויצ’ים, הייתי מביאה לילדים את ההבנה כי ״מה שהם יצרו – זה מה שיהיה״, כלומר שהם יכולים לעצב את המציאות שלהם ואת שגרת חייהם.
הייתי שואלת אותם: כיצד ירצו למנף ביחד אתכם את שנת הלימודים החדשה?
כדאי ליצור נקודת פתיחה הרמונית לשנת הלימודים החדשה, ממש כדאי ליצור שיח פשוט ובגובה העיניים עם הילדים, שבו אתם מנחים אותם ליצור כיוון וכוונה ברורים:
- מה הם רוצים ליצור השנה?
- אלו התחייבויות הם יוצרים בפני עצמם שיתמכו את הרצון שלהם? אולי אפילו לכתוב אותן על דף ולתלות על המקרר…
- אלו כשרונות ויכולות טמונים בהם ותומכים את הרצון הזה?
- אלו אתגרים עומדים בפניהם וירצו להתגבר עליהם?
- באלו תחומים הם ירצו להתפתח ולהשתפר?
- מה תרצו ליצור יחדיו בבית? אלו הרגלים חדשים? איזו שגרה תתמוך את התא המשפחתי ואת השגשוג של כולם מתוך הפריה הדדית ותמיכה אחד את השני?
הייתי מתבוננת לילד או לילדה שלי עמוק-עמוק בעיניים ומבהירה לו או לה, שהם נפלאים בדיוק כמו שהם, שאתם אוהבים אותם, מעריכים אותם ומאמינים בהם.
הייתי מחבקת אותו או אותה ממש חזק ומשתפת בכך שאפשר להתפתח ולהשיג הישגים, לא מתוך השוואה, או דרישות של המורים, או ציפיות של אחרים, או תבניות של מה טוב ומה לא טוב או לא מספיק, או מתוך תחושה של קטנות, אלא שאפשר להתפתח מתוך כל מה שכבר קיים בתוכם, מתוך הקשבה פנימה, סקרנות, יצירתיות, נאמנות לייחודיות האישית והסכמה להתחדש ולהשתנות.
הייתי מדגישה בפני הילד ששום ציון או מבחן אינו מגדיר אותו ואת הערך שלו.
הייתי מפצירה בילד להמשיך להעז ולחלום, לטפח את הדימיון והמעוף, להיות נאמן למי שהוא, לא ללכת אחר העדר, אלא לטפח חשיבה עצמאית ולהעניק לעצמו על בסיס קבוע משוב חיובי.
מה עוד? הייתי עושה מסע קטן בזמן…
הושיטו יד, מבעד למרחב ולזמן, ואיחזו בידו של הילד או הילדה שאתם הייתם ומלאו את הילד או הילדה הזו בכל האהבה שבעולם.
ראו כיצד האהבה הזו ממלאה אתכם כאן ועכשיו וזורמת מכם אל הילדים שלכם, אל החברים שלכם, אל המציאות שלכם.
בתמונה, אני ביום הראשון ללימודים, בדרכי לכיתה א׳.
הילקוט היה אדום. כך גם הסנדלים. החצאית כחולה כהה. החולצה בצבע תכלת וכך גם המשקפיים.
ילדה קטנה, חשופה, שברירית, לא באמת שייכת למקום הזה, אך בעלת עולם פנימי שופע ועשיר, מלאת נחישות וידיעה שהחיים הם הרבה מעבר למה שהם נראים.
אני בטוחה שאתם מרגישים את האהבה שזורמת ממני אליה ואליכם… אל כל הילדים שפעם היינו, אל כל הילדים שתמיד נהיה ואל כל הילדים באשר הם.
שתהיה לנו שנת לימודים מלאה בסקרנות ושמחה וצמיחה והפריה הדדית.
