לשגשג או להיכחד

אנחנו נמצאים בימים שמהווים צומת דרכים בעבור האנושות.

העולם שלנו תלוי על בלימה. משבר האקלים וההשלכות שלו מגיעים יותר ויותר לכותרות, ורגע לפני ועידת האקלים בגלזגו, נדמה שהאנושות סוף סוף מתחילה להסכים על כך שמדובר בבעיה שהיא מהותית להמשך דרכנו על פני האדמה – וכי נדרש ליצור שינוי.

אך האם אנו אכן מוכנים לתרגם את ההסכמה על כך שמשבר האקלים נוכח לכדי יצירת שינוי כאן ועכשיו? האם אנו נכנסים לצומת הדרכים הזו מנקודת מבט מפוקחת וערה, שקשובה לכל האזהרות שכדור הארץ שולח לעברנו, או מנסים עדיין למשוך זמן ונאחזים בסגנון החיים המוכר והידוע?

בישראל קראנו רק השבוע את דו״ח מבקר המדינה שדיווח על כך שכל הגופים שהיו אמורים לפעול להפחית פליטות גזי חממה פעלו בטווח של ״בין פיגור לאפס״, ועל היערכות לקויה שמסכנת את אזרחי ישראל.

בארה״ב ניסיונות ה״ניו-דיל״ של ביידן לעידוד המעבר לאנרגיה ירוקה נתקלים בהתנגדות מבית.

בברזיל ממשיכים לשרוף יערות גשם, באוסטרליה, הודו וסין פחם, וכולנו מעדיפים לצרוך עוד ועוד – אופנה, בשר, דלק, פלסטיק… שיישרף העולם ואחרינו המבול.

כיצד יכול להיות שהעולם התלוי על בלימה, שרוי במשבר אקלים, משאביו הרוסים והוא מנוצל, רמוס, וזועק לעזרה, והאנושות לא מתעוררת בבהלה, ודורשת ליצור שינוי מיידי, כאן ועכשיו?

במאמר על נרקסיזם ומרוץ החיים כתבתי על כך שלאנשים, ולמוח האנושי, קל להתנהל באופן שמתמקד בסיפוק הצרכים המידיים, באופן שמאפשר להם לשמר את אזור הנוחות שלהם, אשר בו הם לא נדרשים לשנות דרכי חשיבה והרגלים.

הדבר נובע מתפישה הישרדותית וילדותית המעדיפה את המילוי העצמי המיידי על פני תכנון אחראי ומודע, הדורש מחשבה, משמעת ודחיית סיפוקים. לכן, רוב הציבור מתנהל באופן שרירותי וחסר אחריות, תוך התעלמות מוחלטת מן התוצאות ארוכות הטווח של הבחירות שנעשות בהווה. בכך, נוצרת מציאות בה אנשים יכולים לפגוע הן בעצמם והן בפלנטה, מכיוון שהנזק רחוק ולא גלוי לעין, ולכן לא באמת מוחשי.

איך זה נראה בפועל בהקשר למשבר האקלים?

• העדפה של שיקולים כלכליים קצרי טווח וסבסוד מודע של תעשיות שפוגעות בפלנטה כדי לשמר כוח פוליטי, מדיני וכלכלי

• תאגידים וחברות שנאבקים לשמר את כוחן ודורסים את הסביבה ביודעין

• שימור של הרגלי צריכה ותזונה שפוגעים בכדור הארץ – בין אם זה מוצרים מזהמים, תעשיית המזון מן החי, אופנה זולה, הררי פלסטיק ועוד ועוד…

• כל זה מוביל להעדפה מתמדת של אינטרסים מידיים נקודתיים ל״סיפוק״ ו״רווח״, הנובעים מהתבוננות אנוכית, על פני התבוננות ארוכת טווח, הרואה את הקשר בין בחירה, תוצאה והשלכות, המובילה לבחירות שיש בהן הכרה בהשפעה של כל תנועה של הפרט על המכלול.

במאמר ״כדור הארץ – אחריות שלנו״, שפורסם ב – 30.8.2019, לאחר השריפה הגדולה ביערות האמזונס בברזיל, כתבתי:

״מכירים את אפקט הפרפר? יערות שנשרפים בברזיל, משפיעים על האטמוספירה של כלל עולם ארץ. כדור הארץ הוא הבית שלנו ואנחנו הורסים אותו בהתמדה כבר תקופה ארוכה.

כאשר אנחנו לא באמת מסכימים להשתנות זה משפיע על הבית של כולנו.

כולנו קשורים זה לזה והאחריות שלנו היא לשנות את דרכנו על מנת לסייע לכדור הארץ להחלים מן הניצול, הכילוי והפגיעה שיצרנו בו.

האחריות שלנו היא לבחור מנהיגים בעלי חזון, מעוף, יושרה וניקיון כפיים. מנהיגים בלתי תלויים, עצמאיים, הפתוחים לקידמה וחדשנות, מחוברים לראיה רחבה וכוללת ובעלי אומץ לעמוד כנגד כל אותם בעלי אינטרס ולומר להם לא עוד!

האחריות שלנו היא לקיים אחריות אישית, לקחת פיקוד על החיים האישיים שלנו, לשנות את ההתנהלות, להתפקח, להתאחד.

אנחנו חייבים להכיר בכך כי אזרחי כל העולם קשורים זה לזה, תלויים זה בזה ותלויים בפלנטה היפיפיה והנדיבה שבה אנו חיים.

אנחנו נדרשים להתאחד ולהניע יחדיו את כדור הארץ אל מסלול חדש שבו מתקיים עתיד אנושי של שגשוג, יחסי גומלין הרמוניים בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה, שלום, הפריה הדדית, התחדשות ותקווה.״

כאמור, כדור הארץ הוא הבית של כולנו. הוא אינו מפריד בין דת, לאום, גזע, מין, צבע עור, נטייה מינית, אמונות ודעות…. כולנו נמצאים על אותה רכבת.

אז מה עוד מונע מן האנושות להתעורר, לבחור באחריות אישית ובמנהיגות ראויה?

גם על ההיבט הזה כתבתי לא מכבר במאמר ״על טבעונות, מנהיגות ועתיד האנושות״ – והוא הנטייה הנפשית האנושית להתמקד בטפל, ולא בעיקר.

הנטייה האנושית, שחוזרת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, היא להתמקד בכל מה שמפריד, מבדל ומסכסך, לחלק את העולם לכוחות טובים ורעים, צודקים וטועים – ובכך להתקבץ במחנות שנועדו להעניק תחושת שייכות וערך עצמי אשלייתיות,

בפועל בזמן שאנחנו עסוקים בלריב, לשנוא אחד את השני, לפסול דרכי חיים של אחרים רק כי הם שונים מאיתנו, בקונפליקטים וסכסוכים שיוצרים בזבוז זמן – אנחנו מתעלמים מהעיסוק במה שבאמת מהותי ועומד על הפרק.

ומה שבאמת מהותי, הוא היכולת לעצור את כל אופייני ההתנהלות ההרסניים, לחולל שינוי מיידי בתשתיות הקיימות, ולנתב תקציבים ומשאבים ליצירת אלטרנטיבות אשר משרתות רעיונות טהורים להצלת כדור הארץ והאנושות בכל תחומי החיים, ומתנערות מאינטרסים של תאגידים ובעלי הון.

צומת הדרכים בה האנושות מצויה היא צומת דרכים שדורשת בגרות וההסכמה לשינוי עומק בדרכי החשיבה וההתנהלות האנושיות:

שינוי בתפישות העולם, במערכות האמונה, במוסכמות הקולקטיביות – ובסגנון החיים היומיומי של כל אחד ואחת מאיתנו, ושל כולנו כאנושות.

האם נשכיל לשנות את הדרכים שלנו, את האופן שבו אנחנו מתנהלים וחושבים, או האם נמשיך להיות עבדים של אותן תפישות עולם, של אותן מוסכמות, וגם של תאגידים וחברות שכל האינטרס שלהן לשמר את המצב הקיים?

זה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו, ובמוכנות שלנו לצאת מאזורי נוחות, להתעורר, להתפקח, להסיר את שכבות המיסוך, להרחיב את המודעות ולשנות אופייני התנהלות והרגלים הפוגעים בסביבה לטובת דרכי התנהלות חדשות.

זה תלוי במוכנות שלנו לבחור מנהיגות ראויה, אשר רואה למרחוק, מנהיגות אמיתית אשר בוחנת את התשתיות הקיימות, מזהה את הכשלים המתקיימים בהן, ומבססת באומץ ונחישות תשתיות חדשות, אשר סוללות את הדרך אל עבר שחר של יום חדש.

כדור הארץ הוא הבית שלנו, ואם לא נעצור וניצור שינוי כאן ועכשיו, נכלה את עצמנו ואת העולם היפהפה הזה, שהוא כל כך נדיב כלפינו.

ועידת האקלים בגלזגו היא שלב נוסף בחלון ההזדמנות העומד בפני האנושות בצומת הדרכים בו אנו מצויים.

האם נסכים לתת רוח גבית לאינטרסים הכוללניים שלנו כחברה האנושית, האם נעדיף לבנות בסבלנות ובאורך רוח חברה משגשגת ומתחדשת, האם נדרוש מנהיגות אחראית ומפוקחת ונסכים להשתנות ולשנות הרגלים? או האם נמשיך להתנהל בחינת עולם כמנהגו נוהג, ונתעדף אינטרסים אנוכיים ומיידיים?

משאלת הלב שלי, היא שנדע כאנושות להודות ולהוקיר את כל היש ולא לקחת את כדור הארץ ואת הטבע כמובנים מאליהם. אני מייחלת לכך שנשכיל לטפח, להגן ולשמור על המערכת האקולוגית מעוררת ההשראה שכולנו חלק בלתי נפרד ממנה.

שנדע לתת ולא רק לקחת. שנדע לבטא אכפתיות, תשומת לב, חסד וחמלה כלפי עולם האדמה וכל יציר נברא, ושנדע לשנות את דרכינו ולסלק מן הציוויליזציה האנושית את כל מה שיש בו הרס, כילוי, ניצול, אכזריות וכפיות תודה.

שנדע להיות בהודיה והוקרה לכדור הכחול הנפלא הזה והרבה הרבה אהבה לטביעת האצבע האלוהית המצויה בכל מקום אליו נביט, אם רק נדע להיות בתשומת לב כדי לזהות אותה.

כולנו נמצאים על אותה רכבת. כולנו נוסעים בקרונות השונים של הרכבת הדוהרת אל התהום, ואנו אלה שבכוחם לעצור אותה.

מה שניצור הוא שיהיה.