אני רוצה לשתף אתכם במחשבות וברגשות שלי לגבי המציאות הפוליטית – חברתית בישראל והקשר ההדוק שלה לזוועות שמתרחשות בעזה.

ראשית, אומר שהלב שלי עצוב, קרוע וכואב על הסבל הבלתי נתפש, שהחל בשביעי באוקטובר בנרצחים המעונים והחטופים, וממשיך יום אחר יום במלחמה עקובה מדם, בחללים רבים, בהלומי הקרב, ובזוועות שישראל מחוללת בעזה בזמן ההווה הנתון.

ים של סבל בל יתואר, אימה, כאב ואובדן צלם אנוש, במעגל סגור ונורא של תוקף ומותקף, מענה ומעוּנה – מעגל סגור שבבסיס שלו תודעה ממוסכת, מעוותת ועיוורון רוחני וערכי עמוק.

פונדמנטליזם (חילוני או דתי) שמרני ומבוצר, הוא מתכון לסבל, דיכוי, כאב ופגיעה באנשים, בכל מקום שבו הוא מתקיים.

זוהי דבקות פנאטית ברעיונות ובאמונות, שמקדשים את הטפל ומזלזלים בעיקר – מה שמוביל לסבבים על גבי סבבים של כילוי והרג, במחול שדים של כוחות הרואים עצמם מנוגדים זה לזה, אך בפועל הם רק מגבירים זה את זה כי הם דומים זה לזה:

בורות, שנאה, פירוד, ניכור, היעדר אמפתיה, בלעדיות על תפישות רוחניות, הדרה, אלימות, קיבעון תודעתי, תקרת זכוכית מנטלית והקפדה על העברה בין-דורית של כל אלה, כדי לשמר אותם ולהנציח אותם אל הדורות הבאים.

אך זהו לא הטבע העצמי של בני האדם.

בין גן-עדן שמיימי לגיהנום עלי אדמות

אני יודעת כי תפישות שונות גורסות כי ״יצר האדם רע מנעוריו״ ומדברות על ״החטא הקדמון״ ועל כך ש-״אדם לאדם זאב״.

אך התפישות הללו הן חלק מהקיבעון המנטלי והמיסוך התודעתי, שמובילים לכך שאנחנו כאנושות מגשימים פעם אחר פעם את התפישות הללו, ולא מסכימים לצאת למסע לגילוי עצמי, שיחזיר אותנו למקור היותנו ולטבע העצמי שלנו – טבע עצמי שיש בו אמפתיה, סקרנות, פתיחות ורצון מתמיד לצמוח ולהתחדש, מתוך הפריה הדדית בין שונים ומגוונים, שמעודדים את ההטרוגניות הזו מכיוון שהיא המפתח לשגשוג, לצמיחה ולאבולוציה.

(קוראים יקרים – כתבתי כאן משפט ארוך ומורכב שיכול להיחוות כמאמץ מנטלי. כדי להכיל מציאות מרובדת ומורכבת נדרש לאמן את המוח להכיל מסרים ומשפטים מורכבים, והדבר דורש אימון).

אנחנו חיים בעולם שהוא גן עדן, אך אנו מגשימים בתוכו, פעם אחר פעם, גיהינום, מכיוון שאנחנו מאדירים רעיונות מסולפים ואמונות מיושנות ומעוותות, ושוכחים שהעיקר הוא להיות בני אדם ולהכיר בכך שכולנו מאותו המקור, גם אם אנחנו שונים זה מזה.

רוחניות אמיתית לא מצויה בלאומנות וקנאות דתית או רעיונית. רוחניות אמיתית, טמונה ביכולת להיות אמפתים, להכיל ערכים אוניברסלים, להיות תבוניים ופתוחים מחשבתית, להסכים להתחדש, ללמוד ולפוגג תקרות זכוכית של מסורות, אמונות ודעות, להיות כנים, ישרים והוגנים, ולחתור לדיאלוג ולשיתופי פעולה שיש בהם כבוד הדדי ושאיפה להגיע לנקודת איזון, בחיבור לערכים שהם מעל לכל אג׳נדה, דוקטרינה, אמונה או דת.

ואת זה, פעם אחר פעם, איננו משכילים לעשות.

הכל מתחיל בתודעה

לא פעם כתבתי שהכל מתחיל בתודעה – ואת זה מבינים היטב פוליטיקאים מושחתים, תאבי כוח ושררה ובעלי הון, שכל מעייניהם הוא לצבור עוד כוח והון, מבלי לטרוח ולהתבונן על השלכות המהלכים הגלובליים שהם יוצרים.

אולם הפוליטיקאים ונציגי הציבור, מהווים השתקפות של דמותנו הציבורית, המציגה לנו את הקריסה הערכית והתודעתית, ואת ההידרדרות המוסרית.

המציאות האיומה בישראל, והמציאות המחרידה בעזה – הן תוצר של השחתה תודעתית וזיהום מוסרי של שנים.

על החינוך מגיל אפס לשנאת יהודים אין לי מה להוסיף – כי מי שמטפח שאהידים – מזמין עתיד של מלחמה, מוות, שנאה, נקמה ומעגל דמים.

אך מה עם החינוך בישראל?

מה עם הדור שגדל כאן וספג רעיונות ואמונות שהם תוצר של מערכת פוליטית מעורבבת בשדולה דתית לאומנית?

אנחנו חיים בחברה, שעברה לאורך הדורות השחתה תודעתית ורמיסה של חשיבה מורכבת, אוניברסלית, ליברלית ודמוקרטית, עד למצב בו אנו מצויים היום, שמשקף שבר חברתי וקריסה תודעתית עמוקה, שרבים כלל אינם ערים אליה.

עיוורון רוחני ומוסרי הופך את העיוור לבלתי מודע לעיוורונו – ולכן עיוורון שכזה, הוא מסוכן מאוד, מכיוון שהוא מתפשט כרעל בלתי נראה והופך לנורמה, שבה הרוב רגילים לחיות בחשיכה ואפלה רוחנית, תודעתית ומוסרית ובטוחים שזו המציאות המוחלטת והבלעדית.

אנחנו חיים במציאות שהיא תוצר של הנדוס תודעה מתמשך על ידי קבוצות קיצוניות, שמרניות, משיחיות וקנאיות, שהבינו שכדי לכבוש את המציאות בישראל, נדרש לכבוש את התודעה ולעשות זאת בקור רוח, באורך רוח ובמהלך סבלני המתבסס על פני שנים.

מכיוון שכסף קונה מציאות – הושקע כסף רב בעיצוב התודעה של הדורות שגדלו במציאות כאן בישראל, כדי להרחיק אותם בהדרגה מהחזון האוניברסלי – דמוקרטי – ליברלי, להסיט אותם לכיוון הלאומני-שמרני ולעצב את התודעה שלהם מגיל צעיר ברוח הרצויה והמתאימה למימוש החזון האמוני-משיחי הזה.

המהלך הזה לווה בכיבוש מדורג של אמצעי התקשורת – כך שהמציאות שהם מתווכים ומשקפים היא במקרה הטוב חסרה ורדודה, ובמקרה הגרוע משמשת כשופר תעמולה.

בהקשר הזה אני ממליצה לקרוא את טור הדעה של יוענה גונן – השתיקה המוסרית ביותר בעולם, שמבקר את התקשורת הישראלית המיינסטרימית שנוקטת בסיקור מוטה, או גרוע מכך – היעדר סיקור, של המלחמה בעזה.

פני הדור

במשך השנים גדלו כאן דורות שספגו השפעה רעילה מכיוונים רבים, ללא כל מערכות איזונים ובלמים.

דורות שהתרגלו לחשוב חשיבה מקוטבת ושטוחה, ולפלג את המציאות באופן הזה לטובים ולרעים, בעדנו ונגדנו.

דורות שהזהות שלהם מבוססת על אמוניות רדודה ותפישת אלוהות ילדותית-אינפנטילית, השעונה על עולם דימויים שבינו לבין הבנה של הטבע הקוונטי והאוניברסלי של מושג האלוהות המרחק הוא רב.

דור שהזהות שלו מוגדרת על ידי לאומנות במסווה של פטריוטיות, שאין לו כלים לבוחן מציאות וליצירת אומדן עצמי מוסרי.

דור שתפישת העולם שלו מעוצבת על ידי כלי תקשורת שמתווכים את המציאות באופן מגמתי וחסר.

דור שפופוליזם עבורו הוא כלי לגיטימי לכל דבר ואין בו את הענווה להכיר בכך, שאינו יודע את מה שאינו יודע.

דור שמנותק מחכמת העבר – זה הקרוב, שהתקיים כאן לפני כמה עשרות שנים,  מכיוון שכל מה שהוא מכיר זו את המציאות המוכתבת, המשווקת והמעוצבת על ידי כוחות פוליטיים, כלכליים וחברתיים שמקטבים את הכל כלפי כיוון שמרני – לאומי – אמוני.

כוחות שמכתיבים נורמה חדשה של ערלות לב. אטימות, שחיתות והיעדר אמפתיה.

הציבור בישראל היום

כיום, הציבור בישראל מורדם, מוחלש, ממוסך, קהה חושים, מותש ועייף.

רבים שניסו להשמיע את קולם ולמחות, לצאת לרחובות, לנסות להשפיע ולשנות, נסוגו אל הבועות המנותקות ואל חיי היומיום וזאת מן הטעם הפשוט שכאשר שלטון מתעלם ממחאות ויוצר דה- לגיטימציה שלהן, הוא למעשה מכתיב כללי משחק חדשים שבהם הציבור מבין שאין לו כוח להשפיע ובאיזשהו שלב חדל מלנסות.

ציוץ של ג'וש בריינר בפלטפורמת X

ההשתקה באה לכדי ביטוי בגישה כלפי הפגנות המחאה לשחרור החטופים (אתם מכילים את הפרדוקס שבו ערבות של מדינה כלפי אזרחיה, הופכת בכלל לנושא שיש עליו ויכוח ודיון …?) וממשיכה בהתעלמות מהזוועות שישראל יוצרת ביודעין בעזה ומושתקות כאן בישראל.

זהו מנגנון של מיסוך עצמי, כשכלי התקשורת המרכזיים שותפים לו ובוגדים בתפקידם, והציבור משתף פעולה כי הוא שטוף מוח, מנותק, או לחלופין מודע לדברים אך לא מסוגל להכיל את המראות הקשים שמעוררים חוסר נוחות וכאב.

זוועות מתרחשות כשאנשים מנתקים את רכיב האמפתיה שהוא המנגנון הנפשי שמאפשר לנו להיות בני אדם.

על מנת להישאר בני אדם, חלק מהאחריות שלנו הוא לוודא היטב, שאנחנו יודעים מה קורה.

אנחנו מוכרחים להסכים להסתכל לאמת בעיניים גם אם זה לא נעים או כואב.

לנקוט עמדה ופעולה ולסרב להיות הציבור המוחלש, המושתק, המפוחד והפסיבי.

אז מה עושים?

אנחנו שונים זה מזה.

אנחנו מגוונים.

כל אחד מאיתנו יכול לנקוט עמדה ופעולה בדרכו שלו.

אך כשכולנו נעשה זאת ביחד, בו זמנית, משהו במציאות יתחיל להשתנות ולנוע לכיוון שונה.

בעולם מרובה השפעות, שניזון מבליל של רעיונות ודימויים המשודרים אלינו ללא הרף, חשוב שנבין שלא הכל נתון לדיון או פתוח לוויכוחים – ערכים אוניברסליים אינם פתוחים לדיון!

וכשערכים שכאלה מופרים – אל לנו לשתוק או לשבת על הגדר.

כפי שחזיתי במאמר בשם זה – ״איבדנו את עצמנו, בדרך להגן על עצמנו״.

צעד ועוד צעד – עיגלנו פינות בנושאים מוסריים עד שכיבינו את המצפן הערכי ואיבדנו את הדרך.

הבחירה שלי לאורך השנים וגם כעת, היא להביא ולסלול דרך חדשה.

להביא רעיונות והשראה שמהווים חלופה להינדוס התודעה המתמשך וגם להפיץ ולשתף ידע מתקדם וחדשני. להכשיר אנשים לרוחניות חדשה ובלתי מתנצלת – לרכוש כלים ומיומנויות לחוסן תודעתי ורגשי בעולם המשתנה לנגד עינינו ודורש מאיתנו לצמוח אל מעבר לקיטוב והמיסוך, לרכוש כישורים ומיומנויות הדרושים לאדם של העת החדשה, שלצערי אינם נלמדים במוסדות החינוך השונים, כלימודי חובה המקנים אוריינות תודעתית, דיגיטלית ונפשית.

הכל מתחיל בתודעה.

ועד שהתודעה כאן לא תתעורר, תשתנה ותאפשר פרספקטיבה חדשה ואמצעים חדשים – לא נראה שינוי במציאות.

אז המשימה היא לצבור מסה קריטית של אנשים שהתעוררו ורוכשים את הכלים והמיומנויות לחולל כאן מציאות חדשה – ולעשות זאת מתוך ההבנה שהחוקיות הקוסמית השזורה בקיום כולו וגם בעולמנו, היא שלכל תנועה, תמיד תהיה תנועה שכנגד, ולכן החוקיות האוניברסלית תומכת בתקופה הזו את כל מי ומה שמהווים את הכוח הבולם והמרסן את המגמות הקיצוניות שאנו חיים בתוכן.

הבוחרים באוניברסליות, ערכי אדם, פתיחות, אמפתיה, ליברליות, חדשנות, יושרה, קידמה, דמוקרטיה, תבונה, חריצות ואהבת האדם – הם אלו שהכוחות האוניברסליים מחזקים כעת, כתנועת-הנגד שתאפשר לאפלה להתפוגג לטובת רנסאנס.

מסר לקוראים שאינם ישראלים

לאלו שאינם ישראלים וקוראים את דבריי – זכרו בבקשה כי הישראלים אינם כולם ממשלת ישראל.

המנעו מאנטישמיות, רידוד של השיח והעמיקו להבנת הקונפליקט המורכב כאן בישראל בין פלסטינים ליהודים, הימנעו משנאת-חינם מכלילה, העמיקו בהבנת מהותו המפלצתית של החמאס ואירועי הזוועה של השביעי באוקטובר.

לימדו מהו איסלאם ג׳יהאדיסטי קיצוני, ועד כמה הוא מנוגד לערכים דמוקרטיים אלמנטריים או לחשיבה נאורה מכילה ובלתי אלימה.

אל תשליכו על המזרח התיכון את תחושות האשמה הקולקטיביות הקשורות לעבר קולוניאליסטי או לסכסוכים המוכרים לכם מאזורים אחרים בעולם – כי זה לא אותו הדבר.

בידקו את ההקשר שבתוכו תהליכים מתרחשים, העמיקו בהבנת הכוחות הפועלים כאן במזרח התיכון, הכירו בסבל של אדם באשר הוא אדם.

שילחו אמפתיה לכל מי שפועל בשירות של שלום, אחווה, אוניברסליות וקידמה ללא קשר לדת, לאום, גזע, מין או כל מגדר מפריד ומבדל.   

שלכם באהבה ורצון,

לוהאריה

הפוסט לא להפנות את המבט הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

ההיסטוריה משרטטת תבנית של שימוש בכוח, שחוזרת על עצמה שוב ושוב ומנפיקה עוד ועוד מאותו דבר: שליטה, התנגדות, תגובתיות, מאבקי כוחות, תנועה ותנועה שכנגד, כפייה ומחאה, דיכוי והתקוממות.

אך האם ישנה גישה אלטרנטיבית לכוח וליכולת להחזיק בו, ליצור אותו ולהשתמש בו?

במאמר הזה ארצה לבחון את הנושא הזה דרך שלוש עדשות: הפיזיקה, התודעה והפילוסופיה שלי.

ארצה גם לגרום לכם לחשוב אחרת על המושג כוח ועל אופייני השימוש בו, להתחבר לחוויה של עוצמה, ולקיים בוחן מציאות שמסוגל להבחין בין כוח לעוצמה ולרתום את העוצמה לטובת חיים של מימוש והגשמה.

מהי ההגדרה של "כוח"?

למושג "כוח" יש שתי משמעויות עיקריות – המשמעות הפיזיקלית היא אינטראקציה שיכולה לגרום לשינוי בתנועה של גוף, והמשמעות הפילוסופית או החברתית היא היכולת לגרום או לכפות על יחידים או קבוצות לפעול בדרך מסוימת או להימנע מפעולה, לרוב באמצעות סמכות, סנקציות או איום. כוח יכול להיות פיזי, נפשי, פוליטי, חברתי או כלכלי.

שלושת החוקים של ניוטון

כשהיה אייזיק ניוטון סטודנט צעיר באוניברסיטת קיימברידג', פרצה מגפת הדבר. היא אילצה את האוניברסיטה להיסגר, וניוטון חזר לבית משפחתו בוולסטרופ. במהלך הבידוד שנכפה עליו, בגיל 23 בלבד, פיתח ניוטון את שלושת חוקי התנועה, את חוק הכבידה האוניברסלית ואף הניח את היסודות לחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי.

שלושת חוקי התנועה שניסח ניוטון מתארים את הקשר בין תנועת גופים לכוחות הפועלים עליהם. החוקים פורסמו לראשונה ב-1687 ומהווים בסיס להבנת הפיזיקה של תנועה.

החוק הראשון – חוק ההתמדה (אינרציה):
גוף ימשיך במצב תנועתו ללא שינוי, כל עוד אין כוחות חיצוניים שפועלים עליו.

בהיעדר כוחות חיצוניים, גוף השרוי במנוחה יישאר במנוחה, וגוף הנמצא בתנועה ימשיך לנוע בקו ישר במהירות קבועה, אלא אם כן יפעל עליהם כוח חיצוני.

דוגמה: אבן שנמצאת במצב דומם, תמשיך לעמוד ללא תנועה, וכדור שנמצא בתנועה בחלל לא חיכוך, ימשיך לנוע באותה מהירות ובאותו כיוון עד שיפעל עליו כוח אחר.

החוק השני – חוק הכוח והתאוצה:
החוק השני של ניוטון מתייחס לתאוצה – כלומר, למהירות התנועה, שתלויה בשני משתנים: המסה של הגוף, ועוצמת הכוח שמופעל עליו.

ככל שמופעל על גוף כוח חזק יותר, כך התאוצה שלו תהיה גדולה יותר, כלומר, הוא יזוז מהר יותר.

מצד שני, ככל שהגוף כבד יותר (יש לו מסה גדולה יותר), כך יהיה קשה יותר להזיז אותו, והוא יזוז לאט יותר ביחס לאותו כוח.

דוגמה: עגלה שתידחף בכוח – תנוע מהר יותר (בתאוצה גדולה יותר) מאשר עגלה שתידחף בעדינות, אך אם יופעל כוח דחף שווה על עגלה ריקה ועגלה מלאה, התאוצה של העגלה הריקה תהיה גדולה יותר, והיא תזוז מהר יותר, מהעגלה המלאה.

החוק השלישי – חוק הפעולה והתגובה:
לכל פעולה יש תגובה, שווה בעוצמתה והפוכה בכיוונה.

כלומר, כאשר גוף מפעיל כוח על גוף אחר, הוא נדחף באותה עוצמה לכיוון הנגדי.

דוגמה: כאשר אדם דוחף קיר, הוא מפעיל על הקיר כוח בכיוון מסוים (למשל, קדימה). באותו רגע, הקיר מפעיל על האדם כוח שווה בעוצמתו אך הפוך בכיוונו (כלומר, אחורה). לכן, אם אדם דוחף קיר חזק, הוא מרגיש שהקיר מתנגד, הודף או "דוחף אותו בחזרה" – כתגובה לכוח שהוא עצמו הפעיל.

שני הכוחות הללו אינם מבטלים זה את זה, מכיוון שכל אחד מהם פועל על גוף אחר: האדם מפעיל כוח על הקיר, והקיר מפעיל כוח על האדם.

הכוח אינו שייך למפעילו

בכתבים השונים שלי עסקתי רבות בנושא של עוצמה, תודעה, מוסר וערכים.

בסוף השבוע קראתי מאמר מאת אחד הכותבים האהובים עלי ביותר בעיתון הארץ, גדעון לב, שעסק בנושא הכוח והשימוש בו כמאפיין רווח בתרבות האנושית, הן ברמה הפילוסופית והן ברמה הפיזיקלית.

במאמרו נשען לב על הגותה של הפילוסופית סימון וייל, לפיה התודעה האנושית נרמסת תחת הכוח, כולל גיבוריה, כל ניצחון הוא זמני, והכוח תמיד מחזיר את מכתו למפעילו.

וייל מפרשת את האיליאדה שהיא אחת משתי היצירות האפיות הגדולות של יוון העתיקה המיוחסות להומרוס (לצד האודיסאה), והיא נחשבת לאבן יסוד בתרבות המערבית. האיליאדה עוסקת בגבורה, זעם ומלחמה, ואילו האודיסאה עוסקת במסע, בזהות ובכמיהה לשוב הביתה — במובן הגשמי והרוחני כאחד.

בהגותה קובעת סימון ווייל, כי הגיבור האמיתי שלה אינו אף אחת מהדמויות, אלא הכוח עצמו, אשר מפעיל כל אחד מהם ומכפיף אותם אליו, משנה את הנפש האנושית, משפיע עליה, סוחף ומועך אותה.

לב טוען במאמרו כי לכוח ישנן שתי מגבלות:

הראשונה – היא זו שמשתקפת בחוק השלישי בהגותו של ניוטון – חוק הפעולה והתגובה, הקובע כי כל הפעלת כוח יוצרת תגובת נגד שוות-עוצמה. אם נמשיל זאת לתהליכים פוליטיים ומדיניים – הפעלת כוח ושליטה גוררת ריאקציה מצד מי שעליו הופעל הכוח, שהינה בלתי נמנעת, גם אם היא מושהית.

השניה – היא הקביעה של וייל כי הכוח אינו שייך למפעילו, וכי בדומה לפיזיקה, שבה הכוחות נישאים ע"י חלקיקים וירטואליים הפועלים כ"מתווכים", כמו הפוטון, הגלואון או הבוזונים, שעוברים מחלקיק אחד לאחר, משפיעים עליהם ואינם שייכים להם, כך גם במציאות האנושית – הכוח נשלט בידי גורמים בלתי-אישיים, והוא מפעיל גם את מפעילו.

בדבריו כותב לב כי כל תוקפנות מולידה התנגדות, וכל שליטה יוצרת ריאקציה. בין אם מדובר בפעולה של מדינה, של צבא, או של יחיד – כוח פועל תמיד בשני כיוונים.

לב מדגיש את אזהרותיה של וייל – כי מי שמפעילים כוח רב, לעיתים קרובות אינם מבינים כי הכוח לעולם חוזר אל המפעיל, וכי ריאקציה, גם אם היא מושהית, היא בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לשליטה או לאילוף, מכיוון שהכוח אינו שלך – הוא נע ללא הרף, עובר דרכך, פועל בך, ולבסוף, נשמט מידך וחולף, ובדרכו הורס הן את הפוגע והן את הנפגע.

לב חותם את מאמרו בדברים הבאים:

"רק מי שמכיר את ממלכתו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה", כתבה וייל. אם נכיר את טבעו האמיתי של הכוח — את הפכפכותו האינהרנטית — ונדע לכן לא להוקירו, נוכל להתקרב למשהו שמעבר לו, ושהוא לבדו יציב. זהו אולי ההישג האנושי הגבוה מכולם.

המשורר הפולני אדם זגייבסקי כתב:

 "דָּבָר אֶחָד לָמַדְתִּי, יֵשׁ רַק חֶמְלָה / כְּלַפֵּי בְּנֵי אָדָם, בַּעֲלֵי חַיִים, עֵצִים וּתְמוּנוֹת,/ כְּלַפֵּי הַמֻּבָסִים וְהַמְּנַצְּחִים קַיֶמֶת רַק חֶמְלָה,/ שֶׁתָּמִיד מְאַחֶרֶת לָבוֹא" (תירגם מפולנית: דוד וינפלד).

עד כמה היא תאחר זו השאלה הגדולה. התשובה תלויה בנו.״

עולם תחת שלטון הכוח

אנחנו חיים בעולם שמקיים תודעת ניכור, נפרדות והישרדות. עולם שהכוח הדומיננטי בו הוא של כיבוש יעדים ותחרות על משאבים, מה שמוביל פעמים רבות לאלימות סמויה או גלויה, בריונות, שנאה ודריסה ברגל גסה של מה שמייצג עידון, קידמה, ערכים אוניברסליים ומאור פנים.

המעבר הגדול בו אנו מצויים ושעליו אני כותבת רבות, מטלטל את מארג המציאות ודוחף לשינוי תודעתי ומעשי.

רצפי האירועים האלימים, באים בזה אחר זה לדחוף לשינוי הנחות היסוד של התרבות האנושית בת זמננו ולהוביל אל מחוץ לתקרת הזכוכית שבה אגירת כוח ושימוש בכוח הם הכלים לעיצוב מציאות.

מגיפת הקורונה, המלחמה באוקראינה, טבח השבעה באוקטובר, המלחמה בעזה, המלחמה בצפון, והמלחמה עם איראן – הם רצפי אירועים שמכנסים שנים רבות של מיסוך וטשטוש תודעתי וערכי לכדי נקודות בעירה שנועדו לחולל תמורה, התפקחות ושינוי.

המגמה הזו מגבירה עוד יותר קונפליקטים ומאבק על משאבים ואת הנטייה להפעיל אלימות וכוח כדי להשיג הישגים, להניע מהלכים גלובליים ולכבוש יעדים – כלכליים, בטחוניים או אישיים.

להפעלת כוח פנים רבות, לחיוב ולשלילה.  כוח יכול לדחוף לשינויים, כוח יכול להרוס ולהשחית, וצבירה של כוח דורשת יכולת לנהל אותו במינונים נפשיים ותודעתיים שלא יוצרים נזק או כילוי.

אך נראה שהפעלת כוח שלילי הפכה לשפה רווחת באנושות, אם זה ביחס של אנשים לעצמם, אם זה ביחסים בין אישיים, ואם זה ביחסים בינלאומיים הבאים לידי ביטוי בהפעלה של כוח צבאי או כלכלי, במהלכים פוליטיים, ובאמצעות טרור פסיכולוגי, דיגיטלי ופיסי.

במערכות יחסים, בפוליטיקת הזהויות הרווחת בעולם כולו, בתרבות הפופוליזם, בשדות הקרב, בשולחנות המשא ומתן, אפילו בשוק העבודה ובבית הספר – הכוח שולט.

לעיתים הוא לובש מדים, לעיתים חליפה, לעיתים הכוח עוטה מלבושים רוחניים ודתיים, לעיתים הוא מבוטא כטרנדים או מגמות פופולריות. לפעמים הכוח הוא גלוי וברור לעין ולעיתים סמוי ומשתמש ב״גזלייטינג״ כדי לכפות על האחר ולערער אותו. לעיתים הכוחניות עוטה על עצמה תחפושות של צדק או ביטחון, מילים יפות או ״ערכים״, שאיפה לביטוי עצמי או להגשמה של יעדים. מופעי הכוח והכוחניות שונים זה מזה אך יש להם מכנה משותף – הדחף לגרוף הישגים ולכבוש יעדים מבלי לראות את התמונה השלמה, ובתוך כך ליצור חיכוך, התנגדות ואלימות, ולפעול באופן נטול אמפתיה, חיבור, שותפות גורל וערבות הדדית.

הכוח נעשה ל"שפת האם" של האנושות והשאיפה לכוח הפכה למטרה ותכלית בעבור רבים.

זה מזכיר לי את האמירה האומללה של אחד הפוליטיקאים הישראלים, בראיון שעסק במניעיו לפעילות ציבורית ופוליטית. הוא ביטא את השאיפה לשלושת ה-״כ"פים: כוח, כסף וכבוד, ואמר שהוא מתרכז בניסיון לצבור כוח, בתקווה שהדבר יקנה לו גם את שני ה"כ"פים האחרים.

אך האם הכוח הוא הדרך היחידה לחולל שינוי, להשפיע וליצור מציאות?

האם קיימת פעולה שאינה כוחנית – אלא יוצרת, באופן שאין בו דריסה או אלימות?

האם קיים אופיין פעולה שאינו כופה – אלא מחולל תנועה, שמאפשר ומשרה השראה?

ומה הקשר בין כוח וכוחניות לבין ניכור, נפרדות ושרירותיות?

מנקודת המבט שלי, המעבר מניכור לחיבור ומכוח לעוצמה, הוא זה שמעצב את העתיד ואת מגרש המשחקים החדש של המאה ה-21.

בואו ניצור אוריינות תודעתית ונבין תחילה את ההבחנה שבין כוח לבין עוצמה.

הבחנה בין כוח לעוצמה

כוח – מגיע מבחוץ, נגזר ממצב או אינטראקציה עם העולם החיצוני ומופעל מתוך תגובתיות, כפייה או הפחדה.

כאשר מתקיימים נתקים בין החלקים התודעתיים והרוחניים של האדם לבין החלקים הגשמיים והמעשיים, נוצר מצב תודעה של ניכור, הישרדות, נפרדות ותחרות על משאבים. במצב כזה אנחנו נראה שימוש בכוח וכוחניות באופן מוגבר, מכיוון שהאדם נמצא בניתוק וניכור מעצמו ומהערכים שלו, ונבלע לתוך מציאות של הישרדות ומאבק על משאבים, שמפעילה אותו מבחוץ ומעודדת שימוש בכוח בכדי ליצור תנועה, שינוי והשפעה.

עוצמה – נובעת מבפנים, מבוססת על חיבור למהות, ופועלת בתדר של יצירה ולא של שליטה.

העוצמה נובעת מתוך מצב תודעה אחדותי שיש בו חיבור, אמפתיה, ראיה הוליסטית ורצון בתיעול משאבים הרמוני שיש בו שיתופיות והדדיות.

בעוד הכוח פועל על המציאות בניסיון להשפיע על מצב קיים, העוצמה בוראת מציאות מתוכה יש מאין, מתוך חוויה של מסוגלת לצד יכולת לעצב מציאות ולהשפיע עליה.

בעוד הכוח  נלקח, מופעל או נכפה, לרוב מתוך מצבי הישרדות, תגובתיות או צורך בשליטה, העוצמה צומחת מבפנים, היא פעילה ומתקיימת באופן בלתי תלוי, אינה תלויה בהכרה חיצונית או במצב, אלא במידת החיבור העצמי, בנוכחות, ובנביעה אותנטית.

זהו גם ההבדל בין שתי איכויות נפשיות שעליהן כתבתי בעבר: רצון-פעיל הנובע מבפנים ומחולל עוצמה של התנעה המשפיעה על המציאות ומעצבת אותה בתאום לעצמי , לבין רצון-מפעיל, שבו האדם סופג השפעה מבחוץ, ככוח המופעל עליו, דוחף אותו ומניע אותו לפעולה.

עוד על רצון-פעיל והיכולת לחולל תנועה מבפנים – בסרטון הזה.

כעת בואו נעמיק יחדיו אל ההשלכות המעשיות של ההבחנות שיצרנו בין כוח לבין עוצמה.

עוצמה – תנועה מן הפנים החוצה

במודל ״העין של לוהאריה״ תיארתי לכם את החוקיות האוניברסלית, שמהותה תנועה מגרעין העצמי, אל החלל הפנימי וממנו אל מעטפת העצמי.

זאת תנועה שמקורה בפנימיות המחילה את עצמה על המציאות שבחוץ, במהלך מובנה שבו ישנה היררכיה ברורה, בה כיוון התנועה הוא מהפנים כלפי חוץ.

זוהי תנועה של עוצמה, שמקורה במרחב פנימי המניע מתוכו פעימה של רצון-פעיל להביע משמעות, לברוא, ליצור, לחולל שינוי ולהשפיע.

בתנועה הזו, הפועלת על פי עקרונות אוניברסליים, העוצמה המגיעה מגרעין המקור הטמון באדם, מתוהלכת ומעובדת בשכבות העצמי השונות, עד שהיא הופכת למציאות המוגשמת מחוץ לעצמי.

על פי העיקרון הזה, גרעין העצמי מנפיק באופן בלתי תלוי התנעה של רצון פעיל שהוא זה שמנווט את מכלול העצמי – ואילו מעטפת העצמי כפופה לעוצמה המגיעה מגרעין העצמי ומובלת על ידו.

זוהי התנהלות שאין בה הטיה מבחוץ על ידי אגו, פחדים, הישרדות, תגובתיות או מושפעוּת מהבניות תרבותיות, נורמות ומוסכמות, אלא יוזמה מחוללת מציאות, שמתחילה בפנימיות ומקושרת לתודעה שבה האדם מניע את מהלך חייו האישי מתוך רצון אינדיבידואלי לגילוי עצמי השזור בהכרה בהיותו חלק ממכלול רחב שבתוכו הוא מממש את עצמו.

באופיין ההתנהלות הזה, האדם לומד להבחין בין השכבות השונות בתוכו:

• הגרעין המנפק עוצמת התנעה לפעולה שבאה לכדי ביטוי כרצון-פעיל ומשאלת-לב לגילוי עצמי ולבטא מהות 
• החלל הפנימי המפתח את העוצמה הזו וטוען אותה במשמעות, כיוון וכוונה 
• והמעטפת שמייצרת את הממשק אל המציאות, מוציאה אל הפועל את המהות והמשמעות והופכת אותם לממשות מוגשמת בעולם החומרי והגשמי

כאשר מתקיימת ההיררכיה הזו, האדם מסוגל לא להזדהות עם תגובות הישרדותיות המופעלות עליו מבחוץ, ממעטפת העצמי – שהיא הרגשות, המחשבות והחוויה הפיזית שמושפעת מיחסי הגומלין עם העולם החיצוני, שעשויה להיות סוחפת ומטלטלת או מקבעת ומצמצמת.

בכך האדם מסגל לעצמו יכולת ליצור תנועה מאוזנת, הנובעת מגרעין העצמי, שיש בה נקודת מבט צלולה, בהירה, אחדותית ומאוזנת. זו תנועה מבוקרת ותבונית שאותה יוזם ומוביל גרעין העצמי, ובכך, מאפשר לעוצמה הגלומה בפנימיות, לבוא לכדי ביטוי ככוח המשפיע על המציאות שבחוץ.

באופן הזה, העוצמה המובעת מן הפנימיות מאפשרת להתניע את כוח המקור הטמון באדם ככוח חיים ויצירה אינדיבידואלי, ולהוליך אותו דרך שכבות העצמי, כשהוא מבוקר ומסוייג על ידי ערכים אוניברסליים  וחיבור אותנטי לטבע העצמי, כך שהתוקף של העוצמה יבוא לכדי ביטוי במאור פנים ומתוך קשר הרמוני בין האדם לבין המכלול.

כל הסיפור הוא כיוון התנועה – מוזמנים ללחוץ כאן ולצפות בסרטון קצר שבו אני מסבירה על כך וממחישה זאת עם דוגמה.

התנועה מן הפנים כלפי חוץ, היא תנועה שאינה לוקחת כוח כדי להשתמש בו על מה ומי שמצוי מחוץ לעצמי, אלא מחוללת כוח מתוך כור העוצמה הפנימית.

זוהי התנעה שיש בה יוזמה ולא תגובה, ושאם מתמידים בה היא מבססת תחושת ערך עצמי, מסוגלות ויכולת להפוך רצון-פעיל ומשאלת-לב לממשות מוגשמת, מתוך חוויה של עוצמה.

אני מתארת לכם מצב הוויה שהוא תוצר של טרנספורמציה ושינוי נקודת המבט על העצמי. זוהי יכולת של האדם לראות בעצמו ישות שתכליתה להגשים רוח בחומר – להוליך תודעה לכדי מודעות עצמית, ומשם, להוביל את התודעה והמודעות אל עבר משמעויות יישומיות שהאדם מחויב לממש אותן הלכה למעשה, ובכך להוציא מן הכוח אל הפועל ולתרגם עוצמה גלומה לכדי עוצמה מובעת.

הלמידה לפעול על הרצף שבין הרוחני למעשי ובין המופשט לגשמי, יוצרת מצע נפשי לביסוס של חוסן תודעתי ורגשי, מפני שהיא מקנה את המסוגלות לשאת את המתח שבין קטבים וניגודים בעולם דואלי, להכיל מורכבות ופרדוקסים, לחולל תנועה הנובעת מן הפנימיות ולבחור בתגובה שאינה קיצונית, מקוטבת והורסת – אלא יוזמת, מקדמת, בונה ומעצבת מציאות במודע.

ההכרה של האדם בעוצמה הטמונה בו, יוצרת מוכנות לקחת אחריות על העוצמה הזו. האחריות הינה משמעותית ביכולת לנווט את התנועה האישית בנתיב החיים, והיא מאפשרת ליצור נתיב שאין בו כוחניות, עול ומאמץ לשלוט על מה שמתחולל במציאות שבחוץ, אלא מסוגלות להפעיל את העוצמה הפנימית, וליצור התרחבות מודעת – תנועה מאזור נוחות לאזור התפתחות.

אזור ההתפתחות מתקיים בתחילה בתוך האדם כמציאות פנימית, וממשיך אל המציאות החיצונית בתהליך טבעי של גילוי עצמי וצמיחה, שיש בו  חוויה של סקרנות, חדוות גילוי והגשמה ממשית.

בתנועה שכזו, האדם אינו כופה את רצונו על סביבתו באופן שרירותי, אלא מקיים מערכת יחסי גומלין עם הסביבה, שבה עוצמת ההתנעה הנובעת מן הפנימיות משפיעה על מעטפת העצמי שהיא דינמית וגמישה, מתאימה את עצמה להכוונה שנובעת מגרעין העצמי ומאפשרת לרצון הפעיל שנובע ומבוטא מהגרעין להיות מוחל גם עליה, לשנות אותה ולעצב אותה בדמותו ולשירותו. 

אני מתארת לכם מצב שבו היבטי האישיות של האדם, התדמיות, המיומנויות, הכישורים, ההרגלים ואיכויות הנפש המגוונות – הם כולם כוחות בלתי מקובעים, אלא דינמיים וגמישים שמגיבים לרצון הפעיל המגיע מן הפנימיות, ומתחילים לתאם את עצמם אליו, בתהליך של טרנספורמציה שמחולל צמיחה, שינוי וגילוי עצמי.

במצב שכזה, הקיר שאותו דוחף ניוטון בחוק השלישי, לאו דווקא מתנגד אליו ודוחף אותו בחזרה, מכיוון שהכוח חוזר ממנו אל מסה, שתצורתה כבר עברה המרה, השתנתה והתאימה את עצמה לעוצמה שהופעלה מבפנים.

זהו מצב שבו בנקודת הממשק שבין האדם לבין המציאות, האדם אינו מנסה לשאוב משמעות או כוח מבחוץ, אלא טוען את המציאות בכוח הפנימי שלו ומנהל איתה יחסי גומלין של הדדיות ותנועה, שבה האדם משתנה ומשנה, פועם ומהדהד, והמציאות מגיבה, פועמת ומשתנה.

זהו מצב הוויה המתייחס לחומר ולממשות כאל ממשק חי ודינמי שניתן לקיים עימו יחסי גומלין ללא אילוץ או הפעלה של כוח חיצוני, אלא טעינה של המציאות בכיוון וכוונה המגובים בתנועה פרואקטיבית שמקורה הוא פנימי והיא יוצרת שיווי תצורה בין העצמי המשתנה למציאות המגיבה. 

או במילים אחרות, שהפכו להיות כמעט הסלוגן של מודול 2 – רוצים לשנות? תסכימו להשתנות.

המעבר ממצב תודעה של כוח וכוחניות למצב תודעה של עוצמה, תורם עד מאוד למימוש העצמי, לביטחון העצמי, ולהכרה ביכולת האישית ובמסוגלות להתמודד עם אתגרים, להשיג הישגים, לבטא את הרצון המזוקק והאותנטי הנובע מן הפנימיות, ולהביאו לכדי הגשמה מתוך בגרות נפשית ואחריות.

זהו תהליך המאפשר לשחרר מן הנפש קטנות, צמצום עצמי וחוסר ביטחון, לטובת התמסרות לעוצמה הפנימית המתפרצת והנובעת מגרעין העצמי של האדם, בפעימות של רצון-פעיל ומשאלת-לב לחולל השפעה והשראה, יצירה ומימוש.

העוצמה הזו היא משאב פנימי טבעי שניתן לגשת אליו בכל רגע נתון.

זהו משאב זמין שהלמידה להתחבר אליו ולתעל אותו במודע, מייתרת מאבק על משאבים ושימוש הישרדותי בכוח על מנת להשיג הישגים ולכבוש יעדים.

לאחר שיצרנו את ההבחנה בין כוח לבין עוצמה והבנו את המשמעויות היישומיות של הבחנה זו, ארצה להמשיך אתכם לשלב הבא ובו נצלול ביחד לממד החוויתי של העוצמה.

חוויה של עוצמה

האם אתם מכירים את התחושה הפנימית של מסוגלות שאין עליה עוררין, שמלווה בשלווה, ידיעה חזקה ושקט?

האם אתם זוכרים רגעים וזמנים בחייכם שבהם הרגשתם שיש בתוככם מנוע פנימי עצום, ושאתם יכולים להזיז הרים, לשנות ולהשפיע, לקבוע את חוקי המשחק ולעשות קסמים?

זוהי חווית העוצמה.

העוצמה טמונה בכל אחד ואחת כאיכות טבעית, שהיא חלק אינטגרלי מהזהות המזוקקת של העצמי. עוצמה זו הינה ביטוי של כוח המקור הטמון באדם להשפיע, לברוא, ליצור ולשנות.

על-מנת לבטא את העוצמה במלואה, האדם נדרש להכיר בהיותו תולדת מקור, ולבסס בתוכו ממשק פעיל אל העצמי האוניברסלי ואל העוצמה שהוא מפיק מתוכו.

העצמי הקוסמי נוכח בכל אחד ואחת מבני האנוש ומביע ערכיות, חיוניות ורצון ליצור, לממש ולהגשים את הייחודיות האישית ולהביאה לכדי ביטוי מתוך תחושת מסוגלות, מעורבות, אכפתיות ורצון להשפיע על המציאות האישית ועל המציאות הקולקטיבית.

הממשק הפעיל בין העצמי הקוסמי לבין האדם, נוצר בתהליך טרנספורמציה של הנפש האנושית והתאמתה ככלי ביטוי גשמי, המכיל ומביע את העוצמה הנובעת מן העצמי הקוסמי ללא הטייה ובנאמנות לכוונת המקור.

התאמת הנפש כוללת הרחבה של התודעה, חיבור לערכים, למידה לנהל את פני הנפש השונים ולבטא מאור פנים, איזון ונאמנות להכוונה של העצמי המזוקק, הטמון בפנימיות.

בכך, יכול האדם לבטא את העוצמה הגלומה בו ולהפכה לעוצמה המובעת בחייו, הלכה למעשה.

מהו תהליך הטרנספורמציה המוביל לביסוס של עוצמה?

מעוצמה גלומה לעוצמה מובעת

בתהליך ההתפתחות נחשף האדם לתודעה, ידע והבנות הפותחים חלון לאפשרויות חדשות, אשר לא היו מוכרות או נגישות קודם לכן.

ישנם כאלה אשר יסתפקו בהרחבת התודעה ולא יעברו לשלב הבא שהוא שלב הטרנספורמציה. אנשים אלה יבחרו להשאיר את ההבנות ורוחב היריעה התודעתי כמצבים תיאורטיים אשר בינם לבין העצמי מתקיים פער ומרחק.

ישנם כאלה אשר יממשו את התודעה, ההבנות והערכים ויצרו טרנספורמציה של נפשם ושל חייהם, ובכך לא רק ידברו על השינוי, אלא יהיו השינוי עצמו.

כדי לבטא את העוצמה הפוטנציאלית הטמונה באדם ולאפשר לה לבוא לכדי ביטוי כעוצמה מובעת בחיים עצמם, נדרש לפרוש גשר בין תודעה, הבנות וערכים תיאורטיים לבין ההתנהלות בחיי היומיום מתוך עוצמה, הלכה למעשה.

כתבתי על כך בהרחבה במאמר ״דרכנו ובעדנו״.

המעגל הסגור של אשליית הכוח

השאיפה האנושית לכוח – היא שיקוף של תודעת נפרדות, הישרדות ומאבק על משאבים.

אשליה של שליטה בכוח וצבירה של כוח, היא חלק מתקרת הזכוכית המצויה על התרבות האנושית, ששרויה בחוויה של נפרדות, ניכור ומאבקים פנימיים, ואינה מעלה בדעתה כי ניתן ליצור תהליכי אבולוציה, שיש בהם הכרה בכך שהאנושות כולה היא חלק ממשפחת האדם וכי גורל האנושות ועתידה טמונים ביכולת להפסיק ולהיאבק זה בזה על צבירת כוח, השפעה ומשאבים, לטובת שיתופי פעולה, הפריה הדדית ומוכנות לתעל את המשאבים באופן מבוקר ובהלימה לצרכים השונים והמגוונים של הזרמים והתרבויות השונות בתוך האנושות.

ההכרה כי הכוח אינו בבעלות של איש ואינו נשלט באמת, אלא מהווה אנרגיה שניתן להפיק אותה מתוך העצמיות, משנה את כל התפישה על מה זה כוח, כיצד ניתן להשיג אותו ואיך נדרש להשתמש בו. היא מזמינה להתמרה תודעתית עמוקה, המובילה מעולם התוצאות לעולם של סיבות, מקיום הממוקד בחוץ למצב הוויה המכוייל כלפי פנים, ומחוויה של חוסר ומאבק על משאבים למצב הוויה של מלאות ושפע של משאבים פנימיים שאותם ניתן לתעל באופן מודע ומבוקר.

מוסר מידתי: עוצמה שמסייגת את הכוח

מצב התודעה של עוצמה דורש נקיטת עמדה ופעולה, כאקט שבו האדם בוחר בבחירה חופשית להעניק תוקף לכוח המקור שטמון בו, ומאפשר לכוח המקור הזה לבוא לכדי ביטוי במאור פנים.

עוצמה יכולה לכלול שימוש בכוח של משאבים חיצוניים כדי לכפות תנועה  – אולם היא תעשה זאת בתהליך שיש בו שימוש מידתי ומבוקר, שמסוייג ומוגבל על ידי ערכים, אמות מידה וסייגים נפשיים, רוחניים ותודעתיים שיש בהם הנחיה ברורה ובהירה.

העיקרון שאני קוראת לו ״תוקף פעיל במאור פנים״ משלב את האיכויות של עוצמה ותוקף לצד אמפתיה, חמלה, חסד וראיה אחדותית.

כתבתי על רכיב האמפתיה בהרחבה במאמר המציג את האמפתיה כעיקרון אוניברסלי שמחבר כל יציר נברא לתדר המקור שלו ולמארג הקשרים החיים שכולנו חלק ממנו.

רכיב האמפתיה הוא זה שמאפשר לנו לחוש קירבה, שותפות, חמלה וחסד כלפי האחר.

רכיב האמפתיה קריטי וחיוני לקיום שלנו בעולם שבו אנחנו חווים את עצמנו כפרטים אינדיבידואלים, מה שעלול להוביל לנפרדות, ניכור, ותרבות של כוח ומאבק על משאבים.

העיקרון של תוקף פעיל במאור פנים מוודא כי עוצמה לא תהפוך לכוח כופה או מדכא, וכי אנשים, חברות ותרבויות לא ישתמשו בעוצמה באופן מסולף עד שהיא תאבד מן החיבור שלה לכוונת המקור ותהפוך לכוח משחית, מנכר, מנתק ומפריד.

העיקרון של ״תוקף פעיל במאור פנים״ מלמד לבטא עוצמה ותוקף, אך לא תוקפנות. הוא מאפשר להיות פרואקטיביים ופעילים מן הפנים כלפי חוץ, כך שהפנימיות מאירה באורה על המציאות שבחוץ ומשפיעה עליה. בכך, הוא מגביר את הנוכחות וההשפעה, אך לא כופה את עצמו או מאלץ, אלא מזמין ליחסי גומלין ודיאלוג שיש בו הדדיות והפריה.

הרכנת ראש בפני האנושיות

תחילתו של תהליך החיבור לעוצמה, הינה בהכרה בעוצמה המובנית כמצב טבעי בכל אחד ואחת, ובהבנה כי על-מנת לבטא עוצמה זו – האדם נדרש לתאם את ישותו האנושית ואת נפשו כערוץ גשמי בעבור העצמי המזוקק, למימוש והגשמה על פני האדמה.

זהו תהליך של הפרדת ההגדרה העצמית מן הנפש, שחרור ההזדהות עם התגובות הנפשיות כמגדירות את העצמי, ואימוץ הגישה האינסטרומנטלית עליה כתבתי רבות, שיש בה את ההכרה כי הנפש הינה כלי ביטוי אשר ניתן להשפיע עליו ולשנותו.

הרכנת הראש בפני האנושיות נובעת מהכרה בסיסית, ראשונית ויחד עם זאת תבונית, במידת השפעתה של הנפש, בעוצמתה וביכולתה להוביל לתעתוע, כילוי משאבים והליכה סחור-סחור במעגל סגור שאין בו ממש.

בהכרה זו טמונה הבנה מהותית, כי הנפש האנושית הינה מכשיר אשר יכול לתמוך עוצמה וביטוי של מלוא הפוטנציאל האישי הטמון בפנימיות, או להנחית את העוצמה ואף לעוות ולסלף אותה ולמנוע מימוש מועצם.

הכרה זו מובילה לכך, שהאדם אינו מקל ראש או מזלזל בנפש, אלא מצוי בהרכנת ראש בפני האנושיות ומביע בפני עצמו את המוכנות לבטא עוצמה מתוך בגרות ואחריות.

בהרכנת ראש בפני האנושיות, התודעה והמודעות הערות של האדם, הינן כהורה החוסה על הנפש ועוטף אותה בפרספקטיבה חדשה ונטולת שיפוטיות. זוהי פרספקטיבה המולידה נקודת מבט אשר רואה בנפש לא רק כלי בעבור החוויה האנושית, אלא גם ערוץ תבוני, המביא מידע וחיוויים, שיכולים להיות אובייקטיביים ובלתי מוטים על ידי החוויה – כאשר מתקיים תהליך של למידה לעבור מהזדהות לזיהוי.

זהו תהליך מהותי, מכיוון שהוא מאפשר להתבונן ולהכיל את כל הריבוד הקיים בפנימיות, מבלי להתרגש או להתערער מאשר מצוי שם, ובכך לעבור ממצב מנוהל ומגיב, למצב מנהל ויוזם.

כנות ומוכנות להשתנות

בהרכנת הראש מתקיימת פנייה פנימה אל מכלול ההתרחשויות הפנימי, המרכיב את הנפש האנושית על רבדיה השונים.

זוהי תנועה שיש בה את המוכנות והיכולת להתבוננות כנה ונטולת הזדהות או שפיטה, המאפשרת ליצור את הגשר שבין התיאוריה למימוש ובין המצוי לרצוי.

כאשר האדם בוחר בטרנספורמציה, הוא מסכים לתאם את עצמו לתודעה חדשה, והופך אותה למודעות יישומית הבאה לכדי ביטוי בחייו, הלכה למעשה.

בכך, האדם פותח עצמו לשינוי שאינו רק תודעתי אלא גם נפשי ומעשי.

בבסיסו של תהליך הטרנספורמציה עומדת ההסכמה לגשר את התודעה אל עבר המחשבות, הרגשות, הגוף והנפש, לשנות הרגלים והתניות ולהתמסר להתחדשות המשפיעה על תפישת העולם ועל אורח החיים.

כאשר אתם מבקשים ליצור שינוי ולבטא עוצמה בחייכם, נסו לשאול את עצמכם את השאלות האלו:

• האם אתם מוכנים להרחיב את התודעה, להיפתח לתפישות חדשות, לשחרר דעות קדומות ולסגל לעצמכם מודעות חדשה?
• האם אתם מוכנים לפתוח את עצמכם לתהליך טרנספורמציה, אשר יהפוך את השינוי התודעתי והמודעותי לשינוי ממשי בנפשכם ובחייכם?
• האם אתם מוכנים לשחרר שליטה, היקשרות ותלות, ולהתמסר לשינוי ולמה שהוא יביא עימו?

המסוגלות לענות על השאלו האלו בכנות, בינכם לבין עצמכם, וליצור הסכמה פנימית, יכולה להוביל לתהליך מרגש של חיבור לעוצמה ומוכנות לבטא אותה דרככם ובעדכם.

דיבורו החלקלק אך הצפוי של האגו

פעמים רבות, בתהליכי טרנספורמציה ושינוי, שמטבעם הם מעודדים תנועה התפתחותית מתמדת ממדרגה למדרגה – תתקלו בהתנגדות פנימית ובלימה של התהליכים.

ניתן לראות את כוח ההתנגדות כמערכת בלמים נפשית, המופעלת על-ידי האגו שמבקש לעצור את התנועה ההתפתחותית שנועדה להוביל אל אזורים חדשים ולא מוכרים בנתיב החיים.

האגו מונע מחוויה של פחד וחולשה, תפישה עצמית מצומצמת ומוגבלת, וניסיון להמנע מכאב וממפח נפש.

בניסיון להישאר באזורי הנוחות, המוכרים והידועים שבהם הוא מרגיש שולט ומוביל, האגו יתנגד ויבלום את התנועה.

הוא ינסה לשלוט ולהכתיב את קצב ההתפתחות, להאט ו"למשוך זמן" באזורים המוכרים והידועים, שבהם הוא "ראש לשועלים" ולא "זנב לאריות".

הוא ינסה להקטין את העצמי וליצור ריחוק בינו לבין התודעה, החזון, המשמעויות החדשות והערכים שאליו נחשף האדם בתהליך ההתפתחות.

אחד מן התכסיסים הידועים של האגו הוא להרחיק את האדם מיישום ומימוש התודעה, באמצעות בידול של האדם מן התודעה והצגה של העצמי כ"יוצא דופן", "בעייתי" או "חריג", שעליו לא חלה התודעה וגם לא חלות אפשרויות השינוי והצמיחה, או תפישה את התודעה כרחוקה ותיאורטית וככזו אשר אינה חלה על העצמי.

לא פעם ינסה האגו להשאיר אתכם בגבולות המוכר והידוע, באמצעות דיאלוג פנימי שנשמע כך:

• "כן, התודעה נפלאה ומדויקת – אבל אצלי זה לא עובד ככה…"
• "התיאוריה בהירה והגיונית, אבל היא לא תופשת לגביי, כי אני בעייתי, אני טיפוס מורכב…."
• "אצלי זה מאוחר מדי, אני כבר לא יכולה להשתנות…"
• "התודעה מאוד מתקדמת ורק אנשים מסוימים, שהם לא אני, יכולים ליישם אותה…"
• "אולי מתישהו בעתיד אחרי שאני אלמד עוד ועוד, אני אהיה בשל להתחיל ליישם…"
• "הפער בין החזון לבין מי שאני הוא גדול מדי, אולי כדאי להיות יותר ריאליים…"

אמירות אלו ועוד רבות נוספות, הן חלק מדיאלוג פנימי מגביל ומעכב, שתכליתו להקטין את האדם ולהשאיר אותו תחת תקרת זכוכית, לכוד באזורי הנוחות המוכרים והידועים בהם האגו מרגיש שולט והנפש מרגישה בטוחה מפני כאב, חוסר אונים או חוסר ודאות.

ככל שהאדם תופש עצמו כחלש ומבסס את תחושת הביטחון שלו על שליטה, כך יקשה עליו להתמסר לתהליך השינוי, הטומן בחובו "נשלטות" – ודאות פנימית, התמסרות ואיפשור, קבלת השראה ופתיחות, הנובעים כולם מתחושת ערך עצמי והכרה ביכולת האישית להתפתח, תוך כדי התנסות בחוויות ואתגרים חדשים ולא מוכרים המובילים אל ארץ לא נודעת.

כאשר אתם מזהים התנגדות ושליטה דעו כי הם אינדיקציה לחולשה ופחד אשר דורשים ריפוי והחלמה.

בכל רגע אתם יכולים ליצור בחירה חופשית מודעת להמיר התנגדות ושליטה בהתמסרות ועוצמה.

פחד מעוצמה

מדוע בכלל  מתקיים בתוך הנפש דיאלוג פנימי שנועד לעצור טרנספורמציה ומה תכליתו?

אחת הסיבות המרכזיות להלך רוח שכזה, הינה הפחד מעוצמה. 

הפחד מעוצמה הינו כעין תוכנה נפשית הפועלת ברקע, ויוצרת היסוס, רתיעה משינוי ומניעה של טרנספורמציה, על-מנת להשאיר את האדם קטן, חלש ונטול השפעה. בכך, נמנעת לכאורה הנפש מכאב, כי היא מבטיחה כי לא יעשו "טעויות", או שלא תתבסס עוצמה שעלולה להיות מנותבת על-ידי האדם לרעה.

על-מנת לתת ביטוי לעוצמה הטמונה בפנימיות ככוח גלום וטבעי, נדרשת הסכמה להיות בעוצמה ולבטא עוצמה, תוך שחרור של תפישות מגבילות וערכים מסולפים, הרואים בביטוי העוצמה האישי, הקטנה של האחר או פגיעה בו.

רבים מבני האנוש חוששים לבטא עוצמה, מכיוון שאינם סומכים על עצמם כי עוצמה זו תבוא לכדי ביטוי במאור פנים. הם חוששים להזיק, לפגוע, לטעות ולהטעות.

כדי לשחרר את הפחד מעוצמה, יידרש האדם להמיר את הפחד מעוצמה, והניסיון להמנע בכל מחיר מתחושת כאב או אשמה, בלקיחת אחריות על העוצמה. זוהי אחריות כלפי תהליך השינוי, ומוכנות כנה להתרועע עם פני הנפש, ולהכיר את הכוחות הפועלים בפנימיות, על-מנת לסייג כוחות נפשיים העלולים לעשות שימוש לרעה בעוצמה.

זהו תהליך היוצר שיווי משקל פנימי חדש, שבו התודעה מחלחלת אל הנפש ומאפשרת לאדם להרכין ראש בפני האנושיות שלו, לקחת עליה אחריות ולהבין כי האנושיות, ככלי ביטוי בעולם גשמי, יכולה להיות כלי מגבה ותומך, או כלי מסלף ובולם.

ההיכרות עם פני הנפש ועם הכוחות הפועלים בפנימיות האדם והגיבוש של אחריות אישית כלפי העוצמה, מאפשרות לאדם ליצור בחירה מודעת בין ההתניות, ההרגלים והאוטומטים של הנפש והגוף, לבין התודעה, המודעות והערכים.

האדם נדרש ליצור סדרי עדיפויות ברורים ומתוכם לגזור אופייני התנהלות חדשים, שתכליתם – מחויבות לטרנספורמציה אמיתית, על כל הרצף של העצמי, ובהיעדר פשרה, על-מנת לבטא את העוצמה במאור פנים ובאופן חיובי והרמוני.

המובהקות והיעדר הפשרה, הינן מהותיות בתהליך השינוי, מכיוון שהן מאפשרות לאדם להגדיר באופן ברור ״מי הבוס״ ולאיזה מן הכוחות הפועלים בתוכו הוא מעניק תוקף והסמכה להוביל.

זהו תהליך העושה סדר בהיררכיה הפנימית אותה תיארתי בפרק העוסק במודל ״העין של לוהאריה״, שהאימוץ של התובנות הטמונות בו מאפשר להעביר את מלוא הסמכות והתוקף להובלה של גרעין העצמי המפיק מתוכו עוצמה גלומה ההופכת בתהליך מדורג ומבוקר לעוצמה מובעת הלכה למעשה במציאות.

בתהליך שכזה, האדם לומד בהדרגה להכיר בערכו וביכולת שלו להתמודד עם מצבים חדשים ובלתי מוכרים. הוא מבסס ערך עצמי, המקנה תחושת מסוגלת ואמונה בעצמי, ומאפשר לפעול מתוך עוצמה והסכמה להיות השינוי.

אם אתם רוצים ליישם את הדברים התחילו בשאלה מי הבוס? – ואז צרו הסכמה להסמיך את העצמי המזוקק ולהעביר את מלוא המשקל אל גרעין העצמי.

ההסכמה הינה ההסמכה והמוכנות לסמוך על עצמכם.

זהו מצב שבו אתם סומכים על העצמי ומסמיכים אותו לקחת את ההובלה, לחסות על האגו ולאפשר לו ריפוי והשלמה.

גם בשלב הזה ישנן שאלות שמומלץ לשאול את עצמכם:

• האם אתם סומכים על עצמכם?
• האם אתם מסכימים להחיל על העצמי את התודעה הגבוהה, המשמעויות והערכים,
  כך שלא יהיו מורחקים ותיאורטיים אלא קרובים וממשיים?
• האם אתם מודעים לתכסיסי האגו?
• האם אתם מסמיכים את העצמי לקחת חסות על האגו?

כוחה של מובהקות

היכולת לשמר עוצמה באופן מתמשך ורציף – קשורה למסוגלות לקיים מובהקות.

המובהקות מאפשרת לעבור מדואליות, ספק וזיגזוג, לתנועה רציפה שיש בה שלמות והתמסרות, ובכך מהווה כוח פנימי המסייע להתגבר על אתגרים ומניעות.

המובהקות מוודאת שעוצמת הרצון המקורי שנובע מגרעין העצמי נשמרת במלואה, ועוברת באופן שלם ומלא אל החלל פנימי וממנו אל מעטפת העצמי, כך שכוח ההתנעה הפנימי אינו מתבזבז על התנגדות פנימית, בלימה ומנגנונים של הרס עצמי ודעיכה.

המובהקות משאירה את הספק, הפקפוק והדואליות, מחוץ לטווח הבחירה החופשית. יש בה הסכמה פנימית שאין עליה עוררין – לא להאמין להם, לא להזין אותם, ובמקומם לבחור באמונה בעצמי, בהתמסרות מלאה לשינוי וביצירת תנועה אל הלא נודע.

ההתעלות מעל ההתנגדויות של האגו והבלמים של הנפש יוצרת מוליכות נפשית, בה הנפש משחררת שליטה ומסכימה לתפקד ככלי שרת ייעודי למימוש העוצמה והחזון האישי, והיא שרויה בטרנספורמציה מתמדת שיש בה זיקוק של היישות האנושית והגברה של העוצמה הפנימית.

החיבור לעוצמה כמפתח לעתיד

האדם הוא ישות בין-ממדית והוא קשור בקשר הדוק למארג הקשרים החיים של כל מה שקיים ומתקיים. כל בני האדם מגיעים מאותו המקור ונושאים בתוכם את גנום המקור שיש בו פוטנציאל על-סופי להתפתחות, יצירה, גילוי עצמי מתמיד והזנה.

אך כל זה אפשרי רק אם האדם מסכים להשתחרר ממבני התפישה הלוכדים אותו בתודעה של הישרדות, ניכור, מאבק על הזנה ועל משאבים, ומשאיפה לכוח בכדי לקחת ולהשיג עבור העצמי, או עבור הקהילה אליה האדם משתייך, מבלי לראות את טובת הכלל.

ההסכמה לשחרר את התפישות הללו, מובילה למצב תודעתי חדש שבו האדם חווה עצמו חלק ממארג הקשרים החיים, עובר מניכור לחיבור ומנפרדות לאחדותיות. הוא ממיר את המאבק על כוח ביצירה של עוצמה המגיעה מן הפנימיות ומפעילה כוח יצירה ובריאה בלתי תלוי על העולם שבחוץ, במחווה של אהבה ורצון לצקת מהות ומשמעות אל עולם הממשות.

זוהי שאיפה שאין בה תאווה לכבוש כדי להשיג, אלא רצון להתרחב כדי להעניק מן השפע הטמון בעצמי לעולם שבחוץ, בתהליך של גילוי עצמי שיש בו אמפתיה, חסד, תשוקה וחדוות קיום.

השינוי אותו אני מתארת לכם אינו רק אישי-תודעתי-ערכי ומוסרי אלא מערכתי, תרבותי וגם קוסמי. הוא מבטא את המעבר האבולוציוני הגדול של האנושות אל שלב התפתחותי חדש, הפותח בפניה ממדים חדשים של גילוי עצמי והגשמה.

זו קפיצה תודעתית של כלל האנושות. אם האנושות תבחר להיענות לקריאה הזו להתעוררות ולמעבר מניכור לחיבור ומנפרדות לאחדותיות, יסתיים המאבק על צבירה של כוח, ויתחיל עידן שיתופי הפעולה מתוך עוצמה וראיה רחבה והוליסטית, המובילה אל שחר של עידן חדש.

הפוסט מן הכוח אל העוצמה הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

או מנהלים שיח פנימי שמתווכח, מצדיק או מתרץ, שיש בו הלקאה עצמית והוא מבקר ופוסל חלקים בתוככם?

מכירים את התחושה הצורמת של דיסוננס קוגניטיבי, שבו אתם תופשים את עצמכם פועלים באופן שלא הולם את הערכים שלכם, או את מי שאתם מגדירים כעצמכם, ואתם בו-זמנית, גם מקיימים בחירות ועושים מעשים, וגם מרגישים בושה, אשמה וכאב שקשורים לכך?

פעמים רבות בתהליכים של התפתחות וטרנספורמציה, גם כאשר האדם מפתח את המודעות העצמית שלו, משנה את ההרגלים, מתרגל פרקטיקות חיוביות ותומכות – יש מכשול מרכזי אחד שעשוי להכשיל ולבלום את תהליך ההתפתחות.

המכשול הזה הוא תודעתי, והוא נובע מתפישה מוגבלת, שיש בה ניכור פנימי ונפרדות, שבה האדם מפריד בין החלקים השונים שמרכיבים את העצמיות שלו, באופן שלא מאפשר לכלל חלקי העצמי לתפקד כמכלול אחדותי, שכלל חלקיו תומכים זה את זה, מפרים זה את זה ויוצרים ישות שלמה מרובת פנים.

הדרך לשלום בין חלקי העצמי מתחילה בלהכיר את הפנים השונות ואת הזיקה שבינהם, ובכך עוסק המאמר שלפניכם.

כל החלקים של העצמי הם חלק מרצף אחד

האדם הוא ישות מרובת פנים וממדים.

בכל אחד ואחת קיימות אינטליגנציות שונות רבות ומגוונות, שפועלות זו לצד זו ומאפשרות לעצמי האנושי לבוא לכדי ביטוי בשלל ביטויים ואופנים.

אנחנו, בו זמנית, גם הוגים מדמיינים וחולמים, וגם חושבים מחשבות פרקטיות ומעשיות שיש להן משמעויות יישומיות.

אנחנו גם רוצים וגם חושקים ומתאווים.

אנחנו גם מרגישים קשת רחבה של רגשות וגם מדברים ומנהלים תקשורת בערוצים שונים.

אנחנו גם מתכננים וגם עושים, מבצעים, פועלים ומגשימים הלכה למעשה.

הכל מתרחש בו-זמנית, תוך שימוש מודע או בלתי-מודע בשלל ערוצי אינטליגנציה המאפשרים לנו להגשים את עצמנו באמצעות הגשמיות שלנו.

היכולת לנהל תהליכי התפתחות הרמוניים וגם פרקטיים ויעילים, נובעת מהבנת יסוד חשובה:

כל הביטויים והחלקים של העצמי – גשמיים, פרקטיים ומעשיים לצד רוחניים ומופשטים, כולם הם חלק מאותה ישות ומאותו מכלול, שהוא האדם.

כל החלקים הם ביטויים של ישות אחת והם חלק מרצף אחד.

כלומר, מגוון המחשבות, הרגשות, ידיעת הלב, תחושת הבטן, השכל וההיגיון, הרצונות, התשוקות והמאוויים, הגוף והנפש – כולם סוגים שונים של אינטליגנציות, שהם פני ביטוי שונים, ייצוגים שונים של האדם, שמבטאים את מי שהוא עלי-אדמות.

הבנת היסוד הזאת היא נקודת פתיחה מוצלחת לתהליך התפתחותי, וליכולת להפעיל את כלל האינטליגנציות השונות והכוחות הפועלים באדם, במצב שאני קוראת לו תיעול משאבים, שמשרת את תכלית החיים שלנו – צמיחה וגילוי עצמי.

תיעול משאבים – הגישה האינסטרומנטלית

במצב של תיעול משאבים, האדם רותם את הכישורים, המיומנויות והאינטליגנציות השונות, כוחות הנפש והפנים השונות של העצמי, לטובת היכולת לצמוח ולשגשג, ואף עושה בהם שימוש באופן מושכל ותבוני, שבו כל חלק מקיים את תכליתו ותפקידו בתוך המכלול.

בכך האדם רותם כישורים, מיומנויות, תפקודים ואיכויות – בתיאום לצורך ובאופן ממוקד, שיש בו ספציפיקציה.

במצב זה, החלקים המיומנים בהגות ומחשבה – יספקו אנליזה תבונית כאשר זו נדרשת.

החלקים המיומנים בביטוי של רגשות – יספקו תקשורת וביטוי רגשי כאשר הוא נדרש.

החלקים היצירתיים והיצריים – יספקו את התשוקה ואת כוח היצירה כאשר הם נדרשים.

והחלקים המעשיים והפרקטיים – יספקו את ההתנהלות המעשית ואת הכישורים וההרגלים שמאפשרים כולם להוציא לפועל באופן שלם ומלא.

אני מתארת לכם את מה שאני קוראת לו ״הגישה האינסטרומנטלית״.

זוהי גישה שמכבדת אל כלל מרכיבי העצמי על פני כל הרצף שבין תודעה, מודעות, גוף ונפש, ועושה בהם שימוש מושכל ורהוט, ככוחות אינטליגנטיים שניתן להפעיל אותם בהתאם לצורך, באופן רהוט. 

זוהי גישה שיוצרת התמקצעות של הנפש ומאפשרת לנו להשתמש בגשמיות שלנו ככלי מגשים, מתוך כבוד לכלל חלקי העצמי.

זוהי גישה שמייתרת קונפליקטים פנימיים ומונעת אותם, מכיוון שהיא מתייחסת לכלל חלקי העצמי כחלק מאותה ה״נבחרת״, שתכליתה לאפשר לנו להביע את עצמנו בצורה המיטבית. בכך, היא מעודדת את האדם לעשות שלום בין כלל חלקיו, לחבר ביניהם ולנהל אותם באופן תבוני ואוהב.

ההכלה של הנחת היסוד הפשוטה לפיה, כל החלקים כולם הם חלק מאותו אותה ישות אחדותית, מאפשרת לאדם להשתחרר ממאבקים פנימיים, שהם תוצר של דואליות והפרדה בין חלקי העצמי השונים.

בכך נמנעים מן האדם תוצרי הדואליות וההפרדה – חיכוך, התנגדות, סבל, ובלימה של היכולת לממש את העצמי באופן מורחב ומועצם.

ההפנמה של הגישה האינסטרומנטלית משחררת את האדם מן הנטייה "ללכת מכות" עם עצמו, במצב שבו חלקי העצמי השונים נאבקים זה בזה על הגמוניה ומצויים בתחרות על משאבים נפשיים שיאפשרו להם לבוא לכדי ביטוי. 

ההכלה כי כל חלקי העצמי הם חלק מאותו האחד ומאותו הרצף, מעודדת פיוס פנימי ואינטגרציה פנימית. 

זהו מצב שבו במקום תחרות על המשאבים ומאבקים פנימיים שיוצרים חיכוך, התנגדות, כאב וסבל, נוצרת הכרה נפשית כי יש מקום לכל חלקי העצמי, והם יכולים לבוא לכדי ביטוי באדם, כחלק מישות אחדותית, שכלל חלקיה ״מחזיקים ידיים״, משתפים פעולה ביניהם ורתומים להגשמת הפוטנציאל המיטבי של הגשמה עצמית.

היכולת להתייחס לכלל הפנים של העצמי כריבוי ערוצים, אינטליגנציות ופני ביטוי של עצמי אחד, שלם ואחדותי, מאפשרת ליישם את עקרונות היסוד בפילוסופיה שאותה אני מלמדת – עיקרון הרצף וחוק האחד, שחלים הן על תהליכים אישיים ואינטימיים, והן על תהליכים אוניברסליים וגלובליים. 

חוק האחד ועיקרון הרצף – במעבר הגדול

חוק האחד ועיקרון הרצף הם  עקרונות יסוד אוניברסליים, העומדים בלב הפילוסופיה שלי, ומכוונים להכרה כי כל מרכיבי המציאות שייכים לרצף אחדותי – לא רק ברמה התיאורטית המופשטת או הרוחנית אלא גם בגוף, בזמן ובחומר.

חוק האחד ועיקרון הרצף מובילים אל מעבר לדואליות ולנפרדות ומקשרים בין כל רמות הקיום, כשלם אורגני, שהוא מארג של קשרים חיים, שיש לו פנים וביטויים רבים, שכולם חלק מגוף אחד אחדותי הפרוש על פני רצף – ממצב מופשט ותיאורטי ועד למצב גשמי וחומרי.

עוד הבנות על תפישה זו תוכלו למצוא במאמר העוסק בכוחה של אמפתיה.

הבנת חוק האחד ועיקרון הרצף, היא מפתח להבנת תהליכים אישיים, וגם תהליכים ומגמות תרבותיות קולקטיביות, המאפיינים את תקופת המעבר הגדול שבה אנחנו מצויים, המייצגת שלב חדש בתולדות הקוסמוס כולו, וגם מעבר אבולוציוני גדול של התרבות האנושית.

המעבר הגדול מתחיל לבסס את חוק האחד ואת עיקרון הרצף – ומתחיל למוסס ולפוגג הבחנות מלאכותיות בין עולמות, ממדים, מצבי זמן וקיום, וחלקים שונים של העצמי האנושי. 

זוהי תקופה שדוחפת את האנושות לקיים תהליכי אינטגרציה שמתוכם נולדת תרבות חדשה, שנעה מתוך תודעה המשכית ורציפה, מקושרת לממדים נוספים ולהקשר שבתוכו מתקיימים החיים על פני האדמה ומכוונת להתפתחות אינטגרטיבית. 

המעבר מאבולוציה מקוטעת שבה יש נתקים ברצף שבין רוח לחומר, למצב של אבולוציה רציפה, שבה מתקיים קשר בין עולם הסיבות לעולם התוצאות, ובין רוח לחומר, משתקף גם בשינוי מבני בתפישת העצמי האנושי – ממבנה מפוצל ומדורג למבנה שלם, מחובר ורציף, שיש בו חירות תודעתית ונפשית ויכולת ליצור מציאות, להשתתף בעיצוב נתיב החיים, ולנהל את ממדי העצמי ופני העצמי באופן מודע וער.

לפתוח את הסליל – מהות, משמעות, ממשות

על פי חוק האחד, כל החלקים של העצמי הם חלק מאותה ישות אחדותית.

על פי עיקרון הרצף, העצמי פרוש על פני רצף, שמכיל חלקים מופשטים, קוונטיים, רב ממדיים ונשגבים, לצד חלקים נמוכים, גשמיים, פרקטיים וממשיים – וגם את כל הרצף שביניהם.

נסו לדמות זאת לסליל ספירלי אחד שאפשר למתוח אותו ולצמצם אותו, והוא מכיל שכבות רבות ורציפות, שכולן חלק מאותו הסליל, חלק מרצף אחד.

על פי עיקרון הרצף, ניתן לחלק את האדם לשלוש רמות או רבדים – שמתחילים במהות, הופכים למשמעות, ומסתיימים ונסכמים בממשות:

מהות – רעיון תיאורטי או השראה רוחנית ומופשטת.

משמעות – רקימה של משמעויות יישומיות מתוך הרעיון המופשט, שיש להן כבר תצורה מוגדרת.

ממשות – הגשמה של המחשבה או הרעיון היישומי בפועל, הלכה למעשה.

היכולת לפעול על פי חוק האחד ועיקרון הרצף, מאפשרת לרתום את כלל חלקי העצמי ואת כל חלקי הרצף, כך שיפעלו כישות שלמה ואחדותית.

זוהי ישות אחת שיש לה פנים רבות, ושכלל חלקיה משרתים את הצמיחה, ההתפתחות והגילוי העצמי שלה.

בחיים היומיומיים זה בא לידי ביטוי בחוויה של שלום פנימי וחיבור של החלקים השונים של העצמי באופן הרמוני כלפי האמת המשותפת, שהיא היכולת לבוא לכדי ביטוי בעולם ההגשמה ברמה המייטבית.

הגישה הזאת מאפשרת לחבר בין הרעיוניות, החזון, ההשראה או הערכים, לבין ההוצאה לפועל והמימוש הפרקטי, מבלי שיש נתקים ופערים, מכיוון שאם הכל הוא חלק מאותה אחדות, מחובר וחלק מאותו הרצף. מתוך כך, אין מאבקי כוחות בין חלקים שונים ברצף, אלא יכולת לעבוד יחד בסינרגיה שמאפשרת לכל היבט ברצף להעניק מן המיומנות והמומחיות שלו, כדי לתמוך את המימוש המועצם של העצמי, הרואה עצמו כישות הוליסטית ואינטגרטיבית.

אנחנו יוצרים את עצמנו תוך כדי תנועה יומיומית וגשמית

האדם הוא למעשה רשת של קשרים חיים, אשר נרקמת ומעוצבת תוך כדי התנועה במסלול החיים כאן על פני האדמה, באמצעות הבחירה החופשית שאותה הוא יוצר בכל רגע ורגע.

אם נמשיך את הרעיון הזה, הרי שהקשרים החיים שאנו יוצרים מעצבים את הכוחות הפועלים בתוכנו ומנווטים את חיינו: בכל בחירה, חוויה והתנסות שאנו יוצרים, אנו מעצבים את הרקמה החיה שאנו מהווים – שדה אינטליגנציה חי שמשתנה בכל רגע בהתאם לנוכחות שלנו בזמן ההווה ובהתאם לסך כל המטען שצברנו עד כה.

ההכרה כי העצמי הוא רשת של קשרים חיים הנוצרת תוך כדי תנועה, מובילה להבנה כי ניתן לנו לעצב את הקשרים החיים במודע, לבחור כיצד לנהל את חיינו בהכרה פעילה ולצבור את החוויות, המעשים וההתנסויות התומכים באופן המיטבי את המימוש המועצם.

ניתן להתנהל בעולמנו באופן אקראי, מתוך סכסוכים ומאבקים פנימיים, שמרוקנים אותנו מאנרגיה ופוגעים בחוויה הנפשית והגופנית, וכמובן שגם במימוש העצמי שלנו – וניתן לנהל את חיינו ואת הבחירות שלנו באופן ער ותבוני, שיש בו התמקצעות נפשית ומיומנות של ניהול פני הביטוי השונים שלנו מתוך שלום פנימי.

יצירת גשר פנימי בין עילאיות לגשמיות

חוק האחד ועיקרון הרצף מתפקדים כתשתיות שמאפשרות לאינטליגנציה קוסמית להתגלם בגוף של חומר חי כדי לחוות חוויה גשמית ממשית.

התשתיות הללו מאפשרות לתווך הוויה אחדותית, מופשטת והוליסטית (נשמה) לכדי ישות אינדיבידואלית שמקיימת חיים הממזגים רוח בחומר.

לכן, לכל אדם ישנן שלוש רמות האצלה מרכזיות הפרושות בין המהות הקוסמית לבין נקודת הקצה האנושית, ומאפשרות ליצור התפלגות מדורגת של הנשמה ממצב מופשט למצב מוגשם על פני רצף שלם ומלא של קיום.

מהי האצלה? ממש כמו שמאצילים סמכות, מדרג גבוה לדרג "נמוך" וספציפי יותר, כך הרמות הגבוהות והמופשטות של האדם מאצילות אנרגיה ומשמעויות, אל פני-ביטוי ורבדים של האדם, שהם יותר ממוצקים, ממשיים, לינאריים וספציפיים.

3 רמות האצלה הפרושות בין המהות הקוסמית לבין נקודת הקצה האנושית:

הנשמה – רובד המהות – מכילה את התמצית המזוקקת, את הזהות הייחודית של תולדת המקור, זוהי תודעה מופשטת – אינטלגנציה קוונטית. 

זהו הרובד הרוחני של האדם  שמעניק חזון והשראה.

רוח – רובד המשמעות – יוצר תרגום של התודעה ושל האינטליגנציה הקוסמית המופשטת לתובנות, תפישות עולם, ערכים ומשמעויות יישומיות. 

זהו הרובד של ההגות, החקר והמחשבה המאפשרים להוציא מן הכוח אל הפועל.

נפש – רובד הממשות – העולם הנפשי – עולם הרגש, המחשבה הלוגית והליניארית, שכל, היגיון, מאוויים, צרכים ורצונות המקושרים כולם לגוף הגשמי ולהוויה הפיסית – 

זהו הרובד של הטקטיקה, המעשיות והפרקטיות.

בכל אחד ואחת מתקיים תמהיל של שלושת הרבדים הללו, כאשר בתמהיל זה ישנם כוחות דומיננטיים יותר וכוחות דומיננטיים פחות.

הנשמה, הרוח והנפש הם חלק מרצף שלם – אך רוב האנשים אינם מסוגלים להחזיק חיבור פעיל לכל הרצף וממקדים עצמם ברובד אחד על פני הרצף.

אם נסתכל על החיים בעולם שלנו, נראה שהרבה אנשים מקיימים מאבקים פנימיים – בין החלקים הגבוהים של הרצף לחלקים הנמוכים של הרצף, בין הרצון הנשמתי, או בין החזון והערכים, לבין מאוויים ורצונות גשמיים ובטוחים שיש סתירה ביניהם.

בכך נוצרים מצבים, שבהם אנשים חווים כאב, סבל, חיכוך וקושי, שהם תוצר של "ניגוד אינטרסים" פנימי בין החלקים השונים של העצמי.

לעיתים, זהו מאבק בין חלקי העצמי השונים על משאבים ושליטה, מאבק שבו חלקים מסוימים דורשים ונלחמים על משאבי הנפש – הזמן, תשומת הלב וההזנה הנפשית.

לעיתים זה מאבק על סדרי עדיפויות ועל הצבת מטרות ויעדים, והגדרה של מה חשוב יותר ומה חשוב פחות.

אך מאבק זה בבסיסו הוא תוצר של תודעה של הפרדה וניכור פנימי, ושל תפישה מגבילה שיוצרת חיץ בין האדם לבין הנשמה או בין העצמי האנושי הגשמי לעצמי הקוסמי והמופשט, ובכך יוצרת נתקים בתוך הרצף של העצמי, עד למצב שבו האדם מדכא או מרסן חלקים בתוכו ולא מאפשר להם לבוא לכדי ביטוי.

כנות ועיגול פינות – האגו

מה קורה כשחלקים מהרצף של העצמי, אינם מקבלים את הסמכות של החלקים הגבוהים על הרצף, ומנסים לשלוט על האדם ולהכתיב את צעדיו ובחירותיו, מתוך ניתוק מהחלקים הגבוהים, מגרעין העצמי המזוקק ומן ההכוונה הנשמתית?

אנחנו מכירים את המצב הזה, בשם האגו.

לא פעם כתבתי שצעד ועוד צעד יוצרים דרך, מצטברים לכדי כברת דרך ומאפשרים קפיצת דרך אל מישור התפתחות חדש, המעביר את האדם מאזור נוחות לאזור התפתחות.

אך האגו אינו אוהב קפיצות דרך, כי הוא מקושר ומכור להרגלים וקונספציות המצויים באזור הנוחות שאליו האדם קשור ובאמצעותו הוא מגדיר את עצמו, את זהותו ואת הביטחון הקיומי שלו.

לכן, דרכו הפתלתלה של האגו יוצרת מגמה הפוכה – צעד ועוד צעד שמובילים לאובדן דרך, הכל כדי לא לחצות את הסף – המוביל אל מרחב התפתחות חדש ובלתי ידוע.

האגו נוקט בשיטה של ויתור אחר ויתור, זליגה אחר זליגה, עיגול פינות מדורג, היעדר כנות והסתרה קטנים, שהולכים ותופחים לריחוק וניכור של האדם מעצמו ומחלקים על פני הרצף שלו.

זה טיבו של האגו. למסך, להסתיר, לנתק, לנכר ולהפריד. 

האגו יסמן אוהבים כאויבים – אם הוא יזהה שהם עלולים לערער אותו. 

הוא ירחיק את האדם ממקומות ואנשים שיכולים לעורר צלילות מחשבתית או החלמה רגשית, ויאחז בכל כוחו בכל מה שמנציח מציאות של מאבק והישרדות.

האגו יצור תמונת מציאות שטוחה ומוחלטת ויחסום את היכולת לראות מעבר למה שהוא מכור וקשור אליו. הוא יציג מצג שווא של ״אין אופציות״ ו-״ישנה רק דרך אחת מוחלטת״, דרך דואלית ודיכוטומית שבה אין הוליסטיות או אינטגרציה בין כוחות הנפש השונים, אלא מאבק ביניהם ומציאות שבה דבר בא על חשבון דבר.

האגו בולם וממסך, והוא מונע מן האדם לעבור דרך כאב של התפקחות, התעוררות ופרספקטיבה חדשה שמובילים לעוד מיזוגים פנימיים בין הכוחות השונים בתוכו, שלום פנימי, שלום עם האחרים, שלמות והרמוניה רגשית, מחשבתית וגשמית. 

הוא עושה זאת על ידי "הורדה של מסך" ברגע שמתעוררת חוויה נפשית של צלילות והתפקחות לצד כאב המתלווה להן, שהוא כאב של החמצה, או בושה, או פספוס או אפילו של הלקאה עצמית, קטנות ופחד.

היכולת לעבד את הדברים בכנות ושקיפות אל מול העצמי, לערסל את כוחות הנפש השונים, ללמוד להכיל פגיעות וכאב ולעבור דרכם, להכיר את פני העצמי ולדעת לנתב אותם בתבונה ואהבה, מתוך הפרספקטיבה שהבאתי במאמר הזה – היא המפתח להצליח לראות מעבר לטשטוש ולמיסוך של האגו.

הדבר מאפשר לפתח גישה תבונית שמסוגלת לראות: בחירות, תוצאות והשלכות, וללמוד מהן.

האדם כמכלול – עקרון הפעולה כאנסמבל

כאשר ישנה הכרה עמוקה בכך שכל החלקים הם חלק מאותו המכלול השלם, ויש להם אמת משותפת – טובת המערכת כולה, מתקיים שיתוף פעולה בין החלקים השונים, תיעול משאבים ומצב שבו דבר לא בא על חשבון דבר. במצב כזה, כל חלקי העצמי פועלים כאנסמבל, מקבלים בדיוק את ההזנה והביטוי שאותם הם מבקשים, אף חלק לא יוצא נפסד והמימוש העצמי נטען במשמעות שיש בה סיפוק ומלאות.

זהו תהליך של אינטגרציה, חיבור ומעבר מישות שחלקיה מסוכסכים, מופרדים ונאבקים ביניהם – לישות הוליסטית, שלמה ורב ממדית, שחלקיה השונים מכירים בהיותם חלק מאותו האחד, הפרוש על פני הרצף שבין רוח לחומר.

החלקים של האדם שונים ואינם שווים זה לזה, מכיוון שלכל אחד מהם ישנו תפקיד משלו בכלל המערכת.

במצב שבו המערכת מאוחדת ופועלת בשיתוף פעולה כמכלול, חלקי העצמי השונים פועלים כאנמסבל.

בכך, החלקים שנמצאים "גבוה" על הרצף – שהם מופשטים ועילאיים, מחוברים לרמת המהות, הערכים והחזון, ומייצגים את העצמי המופשט והרוחני – מעניקים חסות לעצמי האנושי ונותנים לו השראה ותכלית, ואילו החלקים שנמצאים בחלק ה-״נמוך״ של הרצף, מוודאים שההשראה והמהות לא יישארו תלושים ותיאורטיים, אלא יוכלו לבוא לכדי ביטוי בחיים עצמם ולהיות מוגשמים בפועל, הלכה למעשה.

במצב שכזה, כל חלקי העצמי באים לכדי ביטוי, ביחסי גומלין שיוצרים גשר בין עולמות – גשר של פיוס, השלמה ושלום, שמחבר בין עילאיות לגשמיות.

דרכנו ובעדנו

אחד מהמנגנונים שבולמים תהליכי טרנספורמציה, הוא מנגנון שבו האדם יוצר נתק בין רעיון, תורה או השראה, חזון וערכים, לבין התחולה שלהם עליו.

אפשר ליצור חיים שלמים שעוסקים ברעיונות גבוהים ונשגבים, מבלי להחיל אותם על העצמי, ומבלי לתפוש את העצמי ואת החיים והעיסוקים השונים, ככאלה שהדברים נוגעים בהם ורלוונטיים לגביהם.

לכן, עוד היבט של עיקרון הרצף וחוק האחד, הוא היכולת של האדם שלא להפריד בין הממשות של הבחירות והמעשים שלו בחיי היומיום, לבין המהות והמשמעות, הערכים והתודעה.

זוהי יכולת של האדם להביא לידי ביטוי את החלקים המופשטים של הווייתו, את המהות והמשמעות, ולהעביר אותם דרכו ובעדו.

היכולת להעביר דרכנו ובעדנו את ההשראה של הנשמה, ולהוליך אותה דרך ההוויה הרוחנית והנפשית – היא תכלית ותמצית הקיום האנושי על פני האדמה.

למילים "דרכנו ובעדנו" יש כפל על כפל של משמעויות:

דרכנו – הדרך הרוחנית, התורה או הפילוסופיה שבה האדם מאמין ואותה הוא מוליך דרך הכלי האנושי הגשמי שהוא כלי ההגשמה, וגם ״דרך״ במובן של שביל או גשר שהאדם מהווה בעצם קיומו, שבו העצמי הגשמי מתהלך את העצמי המופשט מרמת המהות, דרך רמת המשמעות ועד לרמת הממשות, ההגשמה והמימוש.

בעדנו – כשהדברים עוברים בעד, כלומר דרך רבדי העצמי, ומתוהלכים דרכו, וגם ״בעדנו״ במובן של התנהלות שהיא לחיוב ולטובת העצמי האנושי, מכיוון שהנשמה והרוח תמיד תהיה לטובת האדם ולטובת העולם והחברה שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מהם.

הגשמיות היא הכלי המגשים

במהותו של העיקרון "דרכנו ובעדנו" ישנה הבנת יסוד:

הגשמיות היא הכלי המגשים, ולכן, היא תמיד נדרשת לקחת את הרעיונות, הערכים והחזון שמקובלים על האדם והוא מאמין בהם, ולהוליך אותם דרך הרצף של העצמי – דרך מהות, משמעות, ממשות: ממצב תיאורטי ומופשט, למשמעויות היישומיות, ומשם אל ההגשמה בפועל בחיי היומיום, בבחירות קטנות כגדולות. 

דרך הגשמיות, ובעד האנושיות, מועברת אנרגיה תיאורטית שהופכת לממשות מוגשמת בחיי היומיום – בכך למעשה האדם הווה הלכה למעשה את מה שהוא מאמין בו (walk the talk).

הכלה וקיום של העיקרון של "דרכנו ובעדנו" מבטא בחירה לקיים את עיקרון הרצף.

בחירה לגבות את חוק האחד.

בחירה לתקף את ההבנה כי הגשמיות אינה מופרדת מרעיונות רוחניים, מהשראה או חכמה, אלא שזורה בהם כחלק מאותו מכלול שלם.

בחירה לתקף את תכלית קיומנו על פני האדמה, בתוך גוף של חומר חי הנושא תודעה – להיות אדם, להוות את הגשר, ולאפשר לאנרגיה תיאורטית להפוך לאנרגיה מוגשמת, דרכנו ובעדנו, דרך האנושיות ובעד הגשמיות.

מימוש עצמי אל מול מימוש מועצם

הכלה (והחלה על העצמי) של חוק האחד ועיקרון הרצף מאפשרת קפיצת מדרגה משמעותית בכל הנוגע לתהליכי מימוש והגשמה עצמית.

היכולת להכיר בחוק האחד, לקבל ולכבד את הרצף שעליו פרוש האדם, ולהבין שכלל חלקי העצמי הם חלק מאותו מכלול, מאפשרת לאדם לשחרר נפרדות וניכור פנימיים, ובכך, לקיים תהליכי התפתחות שלמים ומלאים שאין בהם בלימה, חיכוך, שניות (דואליות) ופניה כנגד העצמי.

מהו מימוש עצמי ומה ההבדל בינו לבין מימוש מועצם?

מימוש עצמי – מתאר את היכולת של האדם לממש את היכולות, הכישרונות והפוטנציאל שטמון בו, באופן שיביא לתחושת סיפוק ורווחה נפשית ופיסית, העולה בקנה אחד עם המוסכמות והנורמות התרבותיות המגדירות את היכולת להגשמה וביטוי עצמי.

מימוש מועצם – מתאר מצב מתקדם יותר, שבו כלל חלקי העצמי פועלים באופן אחדותי לגילוי ומימוש של פוטנציאל מורחב, בתהליך דינמי ועל-סופי, שבו הצמיחה וההתפתחות חושפים ומגלים עוד ועוד חלקי עצמי ופוטנציאלים שמבקשים לבוא לידי ביטוי ולהתגשם במציאות החיים.

במימוש מועצם מתקיים מצב מתמיד של תנועה מאזור נוחות לאזור התפתחות ומוכנות לערער מצב קיים כדי לנבוע ממנו אל אפשרויות חדשות, בספירלת התפתחות שאין עליה תקרת זכוכית.

במימוש מועצם אין דואליות או מצבים של ״רגל פה ורגל שם״, וגם אין מאבקים פנימיים ופסילה של חלק אחד את משנהו מתוך מאבק על משאבים והגמוניה – אלא ישנה שותפות של כלל חלקי העצמי בתנועה במסלול החיים, מתוך ערבות ומחויבות לממש את הרצון והתכלית של הקיום הגשמי – שהוא תהליך של גילוי עצמי והתפתחות.

זהו מצב שבו כל חלק מקבל את המקום והביטוי שלו בתוך המכלול, כשהוא מכיר בייחודיותו, בתפקידו ובמקומו על הרצף של העצמי, וישנה חלוקת תפקידים ברורה שבה החלקים העילאיים המייצגים את הנשמה – את גרעין העצמי, חוסים על החלקים האנושיים ומובילים אותם.

במימוש מועצם ישנם סדרי עדיפויות ברורים שמאפשרים בחירה חופשית מודעת – קיום רצף של בחירות בעד העצמי, ובעד היכולת שלו לבוא לידי ביטוי באופן מלא ורציף, על פני האדמה.

בכך מימוש מועצם מבטא את היכולת של האדם לבוא לידי ביטוי על פי עיקרון המקור שמוביל אל העידן ההיוני – "לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד ולהתחדש".

מהו העידן ההיוני? על כך במאמר חדש, בקרוב.

כמו במיקרו כך גם במאקרו

כל המתואר במאמר הזה עוסק במערכת היחסים האישית והאינטימית של האדם עם עצמו ועם החלקים השונים שלו, שטמונים בתוכו ככוחות אינטליגנציה שונים ומגוונים.

בתהליכי התפתחות ומימוש עצמי – ההכרה בכך שלכל חלקי העצמי השונים והמגוונים יש מקור משותף שהוא הנשמה – מאפשרת קבלה שלהם, טיפוח של האינטליגנציות השונות, הכישורים והמיומנויות המגוונים שלהם, מתוך הכרה בתפקיד הייחודי של כל אחד מהם במכלול המשותף שהוא שלם הגדול מסך חלקיו.

העקרונות והתובנות שפרשתי בפניכם נועדו לאפשר לכם ליצור שלום פנימי ולהתפתח באופן מודע וער, שלם ואחדותי, במסלול חיים של גילוי עצמי וצמיחה שהוא מסלול של מימוש עצמי ומימוש מועצם השזורים בזה בזה באופן הרמוני.

מסלול מימוש מועצם הוא נתיב חיים שבו נפתחות בפני האדם האפשרויות להגשים את עצמו ולחוות סיפוק וקטיפת פירות, בתהליך דינמי וגמיש שבו בכל פעם נפתחות דלתות חדשות ונחשפים פוטנציאלים, שכלל לא עלו על דעתו.

היכולת לשתף פעולה סביב גרעין העצמי וסביב רצון ותכלית משותפים – יוצרת שלום פנימי.

כשיוצרים שלום פנימי, אפשר להחיל את זה גם על יחסי הגומלין עם הסביבה, וליצור שלום עם אחרים.

בכך המיקרו והמאקרו נשזרים, בתנועה פרקטלית שנעה בין האישי והאינטימי לבין התרבות האנושית הכוללנית.

אותם היבטים של חוק האחד ועיקרון הרצף שתיארתי, נוגעים גם בקיום הקולקטיבי שלנו כאנושות.

תודעת הנפרדות והניכור שמולידה באדם מאבקי כוחות פנימיים, חיכוך, כאב, סבל, מאבק על משאבים והיעדר קטיפת פירות – מובילה לכך שכציוויליזציה אנו חווים בדיוק את אותם התסמינים.

התודעה הקולקטיבית האנושית גם היא נוטה לניכור, נפרדות ותחרות על משאבים, ומתוך כך, חלקיו השונים של המין האנושי מסוכסכים זה עם זה, נאבקים על משאבים, הגמוניה וכוח, ומסבים כאב וסבל זה לזה ולעצמם.

הגורם לכך נעוץ בהיעדר ההכרה בכך שכלל הביטויים השונים בתוך האנושות – דתות, לאומים, עמים, גזעים, תפישות עולם וכו' – כולם חלק מגוף אחד – ישות אחת, שהיא: הציוויליזציה האנושית עלי אדמות.

אך ברגע שהאנושות תכיר בכך שכלל הזרמים באנושות מגיעים מאותו המקור, תיווצר אינטגרציה המחברת בין כלל חלקיה של משפחת האדם ויפתח השער ליחסי גומלין חדשים שיש בהם הדדיות, ויש בהם מקום לכולם, ויש בהם הפריה הדדית ויכולת ליצור שיתופי פעולה המובילים אל עבר רנסאנס.

"כאשר יאצילו בתוכם בני האנוש את הבנת השיוך הקוסמי, ואת הבנת האוריינטציה הקוסמית, הרי, שיחברו הם עצמם להבנת היותם זרע כוכבים.

וכאשר יבינו, כי מהווים הם זרע כוכבים, יימסו אותם גבולות, יתבטלו אותם שיוכים, ויוותר אותו מצב של שותפות גורל, של בני משפחת האור, המבקשים להתפתח אל מדרגת הפיתוח האבולוציוני הבאה."

לוהאריה, 16.3.2011

הפוסט דרכנו ובעדנו – על עיקרון הרצף וחוק האחד הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

אנחנו עוברים בית. בין האריזות והארגזים אני יושבת ומסתכלת על מה שהיה אמור להיות ה-״סלון״ של הבית, ובפועל, הפך למרחב ההגות והכתיבה שלי, שבו במשך המון שנים, כתבתי, נסקתי למחוזות של מעוף והשראה, העמקתי ברעיונות ובפילוסופיה שפיתחתי, הכנתי מצגות, סמינרים, ערכות קלפים וישבתי לי בכורסא שלי שהפכה להיות כעין מכונת מסע בזמן, שבה טיילתי בין עולמות, מסלולי זמן, ושפע של מציאויות. 

כעת הכל כמעט ארוז ונראה שונה וריק, ואני מוצאת את עצמי חושבת עד כמה מעבר בית הוא דוגמא מצויינת לתהליכים של שינוי וטרנספורמציה.

מעבר הבית הוא תהליך שהתחיל ברצון ובתחושה פנימית שהגיע הזמן להשתנות, להתרחב ולהתחדש. הרצון הזה מרגיש תחילה כמו דגדוג פנימי, שמעורר מבפנים ידיעה כי הגיע הזמן לנוע הלאה אל מרחב חדש ואל תקופה חדשה.

הבית שלנו מקסים והשקענו בו המון אהבה ועשייה. זה מי שאנחנו – בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, אנחנו מביאים את המיטב שלנו, מתוך הערכה לחומר וכבוד לרגע, גם אם הוא זמני וחולף. 

לכן, כשהתעורר הדגדוג הפנימי ועימו ההבנה כי פרק הסתיים ופנינו למעבר בית – התחיל תהליך שהבסיס שלו היה מאוד חיובי ולא מתוך אילוץ או חוסר שביעות רצון, אלא מתוך סקרנות ותשוקה, ידיעת לב והקשבה סבלנית למה שהתחולל בחלל הפנימי שלי וקרם שם עור וגידים, עוד לפני בכלל שהתחלנו את תהליך החיפוש של המרחב הבא שלנו.

בתוך התהליך הזה פעלתי על פי התודעה והמודלים שאותם אני מלמדת במודול 2 שממשיך את מודול 1 ועוסק בתהליכים של שינוי, יצירה ובריאה של מציאות, ואפשר לומר שהתייחסתי לכל הפרויקט הזה כ-״עבודת הגמר״ של מודול 2 כדי לממש את בית חלומותיי, כפי שראיתי אותו בעיני רוחי, ושיקף מציאות חדשה לגמרי.

במעבר בית אנחנו מפרים ומערערים במודע מצב קיים, גם אם הוא מקסים והרמוני, כדי ליצור אחר-כך מרחב מגורים וחיים חדש – בית.

הערעור היזום של מצב קיים הוא לא תמיד נוח – כי הוא מפר את ההרמוניה הקיימת ויוצר דיס-הרמוניה רגעית וזמנית, שאחריה ניצור הרמוניה על בסיסים חדשים ובמישור מציאות חדש.

אנשים בדרך כלל לא אוהבים שינויים.

הנטייה הנפשית-אנושית היא להיקשר למצב הקיים ולהיאחז בו, וזאת מתוך פחד לאבד, להפסיד, להיכשל, או ללכת אל הלא נודע ואל מצב של חוסר וודאות.

זה נובע ממצב תודעה הישרדותי שבו המערכת המנטלית, מקודדת מילדות, לקחת בחשבון תרחישים שיש בהם איום, כדי להגן על העצמי מפני פגיעה בעולם מרובה אפשרויות, שחלקן חיוביות וחלקן שליליות ומאיימות.

הדבר מוביל לכך שהמוח מקטלג איומים וסכנות, והמערכת הרגשית מגיבה לכך בהיקשרות למצב הקיים שנתפש כבטוח, מכיוון שהוא כבר מקוטלג במחשבה ומאפשר אוריינטציה בתוך סביבה שתועדה ברמה המנטלית והיא מוכרת וידועה.

לכן, כאשר מצב קיים משתנה, הדבר מביא עימו פעמים רבות חוויה רגשית של מועקה, כאב והימנעות מתרחיש של סיום או פרידה מן המוכר והידוע.

בערכת קלפי "לצאת מהסיפור" שעוסקת בשלבים השונים בתוך תהליכי טרנספורמציה, יש קלף בשם "חליפה צרה" – שמדבר על המצב הזה, שבו אנחנו נדחפים לערער מצב קיים באופן יזום, זאת מכיוון שהמצב המוכר והידוע מתחיל להיות ממש לא נוח, ומרגיש כמו להתנהל בתוך חליפה שבעבר התאימה לנו בול, אך כיום כבר קטנה עלינו בכמה מידות, מצרה את צעדנו ומגבילה את התנועה שלנו.

הנטיה להצמד למוכר ולידוע, וההיקשרות ל-״חליפה הצרה״ עלולה ללכוד את האדם בתוך תדמיות, הרגלים ומשחקי תפקידים שבאמצעותם האדם מגדיר את הזהות שלו ואת החופש שלו (לכאורה), ולמנוע ממנו להמשיך ולצמוח בתהליך של גילוי עצמי.

איך נראה אדם שלובש "חליפה צרה"?

״החליפה הצרה״, יכולה לבוא לכדי ביטוי בכל מיני נושאים בחיים:

זה יכול להיות בבית מקסים ואהוב שכבר לא משרת את הצרכים המתפתחים שלכם, ואתם זקוקים למקום רחב יותר או חלוקת חדרים שונה.

זו גם יכולה להיות מערכת יחסים שסיימה את תפקידה, עבודה שכבר לא מעניינת אתכם ואין לכם בה אתגר, סיפוק או משמעות. זו יכולה להיות תפישה שלכם על עצמכם שמצמצמת אתכם ולא מאפשרת לכם להתפתח למקומות חדשים, הרגלים שיש לכם ואתם רוצים לשנות, או אפילו איכויות ותכונות נפשיות שבעבר שרתו אתכם ועכשיו כבר לא.

למשל – אם בעבר השתמשתם בכעס ככוח מניע ודוחף אתכם להישגים, אתם יכולים למצוא שהכעס כבר אינו כוח מניע והוא הפך ל״חליפה צרה״ – אנרגיה נפשית שמזיקה לכם, כי השתניתם, התפתחתם וכעת אינכם זקוקים יותר לכעס ככוח התנעה ואתם מסוגלים להתפתח מתוך יצירתיות וסקרנות.

או מערכת יחסים שהיתה מבוססת על ריצוי ותחושת קטנות ולימדה אתכם שיעור בביטול האגו, או לימדה אתכם להאמין בעצמכם ולהקשיב לעצמכם, הופכת ל״חליפה צרה״ שסיימה את תפקידה כאשר למדתם לשחרר את האגו וביססתם ענווה וגמישות, חוויה של מסוגלות ויכולת, חוסן נפשי ורגשי,  ובכך אתם נדרשים לנוע הלאה אל מערכת יחסים שבה תוכלו לבטא נוכחות ועוצמה.

אם תתבוננו על נתיב חייכם תוכלו לראות עוד ועוד דוגמאות מן החיים, שבהן זיהיתם מתי ה״חליפה״ הפכה צרה ונדרשתם לפשוט אותה, לשחרר אותה וללבוש בגד חדש ההולם את מידותיכם החדשות.

למה אנשים מתקשים לשחרר את אזור הנוחות?

ישנם אנשים שכאשר מתעורר קול קריאה פנימי והם חשים בהתרחבות הפנימית שמבקשת לבוא לידי ביטוי – הם מוכנים להוריד את ה״חליפה הצרה״, לצאת מאזורי הנוחות, להתגבר על פחדים ומניעות, ובכך להתרחב אל תוך ״חליפה חדשה״ שמאפשרת להם לבטא את עצמם ותואמת אותם.

אני קוראת לתנועה הזו: מעבר מאזור נוחות לאזור התפתחות.

אך ישנם אנשים שבוחרים במודע להישאר בתוך ״חליפה צרה״.

אלו אנשים שמתקשים להתמודד עם שינויים, ויכולים גם במשך שנים רבות ואפילו חיים שלמים, לוותר על הזכות לחיות בעוצמה, בנוכחות ובהגשמה עצמית, ובמקום זה, שרויים בביטול עצמי – בחירה מודעת לבטל את הרצונות, השאיפות והחלומות, ולשים בצד את ההגשמה העצמית או את השאיפה הבסיסית לחיים שיש בהם משמעות, הרמוניה פנימית, רווחה ונינוחות.

הביטול העצמי נובע מחוויה נפשית של חוסר מסוגלות, פחד להיפגע, להיכשל או לטעות, וגם כתוצאה מהתרחקות גדולה מן העצמי האותנטי – עד שאין בכלל מסוגלות לזהות מי אני באמת ומה אני רוצה.

בכך ״החליפה הצרה״ הופכת להיות דרך חיים, שבה האדם חווה עול, קושי, חוסר סיפוק ותחושה מתמדת של דיס-הרמוניה שהופכת להיות המצב הטבעי, כי "אלו החיים".

המפתח לחיים של הרמוניה עם עצמכם, משמעות, הגשמה, עוצמה ונוכחות, טמון ביכולת לא לנטוש את העצמי האותנטי, ללמוד לזהות את קולו בתוך הנפש, להקשיב לו, להיות נאמנים אליו ולשמר דיאלוג עם העצמי הפנימי שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו, שחולם, משתוקק, יודע את עצמו, חש תחושת מסוגלות ויכולת, ודוחף אתכם מבפנים להביע את עצמכם.

טבעה של הישות האנושית – התפתחות, שינוי וגילוי עצמי

העצמי שלנו, בדיוק כמו עולם הטבע ועונות השנה – בנוי בטבע המקורי שלו להשתנות, להתפתח, להשיל ולהתחדש.

להתפתחות אין מסלול עוקף שינוי – רק כשאנו מעזים להפר את הקיים, אנו פוגשים את החירות ליצור משהו חדש. 

ההפרה של מצב קיים, לא חייבת לחולל דרמה או דיס-הרמוניה אלא יכולה גם להיות תהליך שקט של הקשבה, בירור פנימי, העזה לחלום, להפליג על כנפי המעוף והדימיון, ולרקום היתכנות בעולם הפנימי שבהדרגה משרה השראה על העולם החיצוני, עד להגשמה של הרצוי והפיכתו למצוי.

הטבע העצמי שלנו הוא טבע של גילוי עצמי והוא נועד לאפשר לגוף, לנפש, לרוח ולתודעה, להתחדש ולהשתנות, באופן גמיש ואורגני, כל פעם בתיאום לרצון, הנובע מתוך העצמי הפנימי והמזוקק, אשר מכוון את האדם אל עבר התפתחות וצמיחה, כאשר הגשמיות היא כלי ההגשמה.

עקרונות תומכי תנועה שנובעים מתוך הגישה האינסטרומנטלית

אחד הנדבכים הבסיסיים בפילוסופיה שאותה אני מלמדת היא הגישה האינסטרומנטלית, הרואה בעצמי האנושי וכוחות הנפש השונים ערוצי ביטוי של המהות הקוסמית – הנשמה, בתוך חוויית החיים על פני האדמה.

הגישה האינסטרומנטלית מתייחסת לאנושיות שלנו ככלי דינמי שניתן לעיצוב ושינוי. זהו כלי שעלינו להוקיר אותו, לכבד אותו ולהתמקצע בו, כערוץ המימוש וההגשמה שלנו כאן על פני האדמה – מה שאני קוראת לו: ״גשמיות מגשימה״.

אימוץ הגישה האינסטרומנטלית מאפשרת להתבונן על עצמנו לא רק מזווית המבט של העצמי האנושי, אלא גם מזווית המבט של הישויות הקוסמיות שאנחנו, אשר חוות חוויית חיים גשמית בתוך גוף ונפש שמתווכים את האינטלגנציה הקוסמית ומגשימים אותה עלי אדמות, מתיאוריה למימוש.

כדי לשרת את הטבע הקוסמי שתכליתו גילוי עצמי והתפתחות, ישנם עקרונות מובנים ומוגדרים, שיש ללמוד אותם ולצבור בהם מיומנות, והם תומכים את היכולת להשתנות ולהתחדש בעולם שהנטייה שלו לדחוף לקיבעון והיקשרות למוכר ולידוע.

חלק מן העקרונות הם:

• הסכמה לנוע לאזור חדש ובלתי מוכר, אשר לעיתים חורג ממה שנתפש כמקובל ונורמטיבי.
• שינוי תפישות ואמונות עליהן העצמי מבסס את תחושת הוודאות והביטחון האישי, ולעיתים אף מעבר יזום דרך ״הלם אונטולוגי״.
• שחרור היאחזות והיקשרות למציאות הקיימת שמגדירה את העצמי ומתן גיבוי רגשי לתהליכים של שינוי, סיום ופרידה, המחוללים לידה של משהו חדש.
• שינוי הרגלים, אופייני פעולה מוכרים, התניות והתמכרויות לטובת התנסות, חקירה ורכישה של מיומנויות וכישורים חדשים, לצד הרגלים חדשים, שתומכים את הגילוי העצמי והטרנספורמציה.

המעגל הסגור של עוד ועוד מאותו דבר

מכירים את הטיית השליליות? זוהי הטיה קוגנטיבית שכתבתי עליה במאמר "הטוב במיטביותו", והיא מעצבת את תודעתנו לחפש סכנות במקום הזדמנויות.

הפחד להפר מצב קיים נובע מהתנייה הישרדותית שכזו, שמחזקת מעגל סגור של שימור הקיים, גם כשהוא מכאיב או כבר לא מתאים לנו יותר כי השתנינו.

התנסויות החיים השונות יוצרות מאגר של מסקנות ותפישות שיש לאדם על עצמו, על העולם, על מהות החיים, על המציאות, על מה אפשרי ומה לא, מה מסוכן ומה בטוח. הן אף מגדירות אוריינטציה ופרשנות ספציפית לאירועים ותרחישים היסטוריים, אישיים וקולקטיביים.

מאגר המסקנות הללו, אישיות וקולקטיביות, מקודד אל הגוף והנפש, כתשתית מחשבתית ורגשית שהיא לעיתים קרובות בלתי מודעת, והיחס אליה הוא כאל המציאות הבלעדית והמוחלטת.

בכך נוצר מצב אבסורדי שבו האדם פועל בהתאם לדפוסים המחשבתיים והרגשיים, יוצר שוב את אותם תוצרים, ובכך מנציח את המסקנות, בהיעדר יכולת או מוכנות לערער עליהם כדי לפרוץ את המעגל הסגור, להשיל את ה״חליפה הצרה״ ולעצור את המעגל הסגור של ההנצחה, לטובת גילוי עצמי והתחדשות.

הדבר מזכיר לי משל ששמעתי פעם, על איש אחד ובור אחד:

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים

מאת פורשיה נלסון

פרק ראשון

אני הולך ברחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני נופל לתוכו.

אני אבוד… אני חסר אונים.

זו לא אשמתי.

לוקח לי נצח לצאת משם.

פרק שני

אני הולך באותו רחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני מעמיד פנים שאני לא רואה אותו.

אני נופל שוב לתוכו.

אני לא מאמין שאני שוב באותו מקום.

אבל זו לא אשמתי.

עדיין לוקח לי הרבה זמן לצאת.

פרק שלישי

אני הולך באותו רחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני רואה אותו.

אני נופל לתוכו… זה כבר הרגל.

העיניים שלי פקוחות.

אני יודע איפה אני.

זו אשמתי.

אני יוצא מיד.

פרק רביעי

אני הולך באותו רחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני עוקף אותו.

פרק חמישי

אני הולך ברחוב אחר.

ביחס לסיפור הזה, הרי שההתניות התפישתיות שלנו מסלילות אותנו להמשיך לעבור שוב ושוב באותו הרחוב מפני שאנחנו חושבים שאין בלתו, ליפול לאותו הבור, מכיוון שזה מה שאנחנו רגילים ואף מאמינים שהוא האפשרות היחידה, לא להבחין בקשר שבין הבחירות לתוצאות ולהשלכות, להתנער מאחריות ולשוב פעם אחר פעם לאותו הבור המוכר והידוע.

העצמי האנושי ומסקנות החיים – מציאות אחת מיני רבות

היכולת לפרוץ את המעגל הסגור, מתחילה בהכרה הבסיסית בכך שהמסקנות המחשבתיות והרגשיות שלנו משקפות מציאות סובייקטיבית וחלקית, שהיא תוצר של העולם הגלוי לאדם.

זה ממשיך במוכנות לשנות את נקודת המוצא התפישתית על העצמי, על האפשרויות השונות ועל העולם – כדי לחצות סף ולצאת מן המעגל הסגור שמנפק עוד ועוד מאותו הדבר.

כדי לצאת מן המעגל הסגור של עוד מאותו הדבר – עלינו להכיר בכך שהמסקנות שיש לנו על עצמנו ועל העולם, הן תוצר של היסטוריה שהיא רק מציאות אחת, אישית וסובייקטיבית, שההנצחה שלה מעכבת את האדם מלהפתח אל עוד אפשרויות רבות, שונות ומגוונות, להגשמה עצמית.

מעבר למעגל הסגור של ההנצחה קיימים עוד וריאציות של העצמי,  ועוד פוטנציאלים שניתן לנו לממש ולהגשים, ומצויים מעבר לתקרת הזכוכית האישית, מבעד למחסום התפישה המוגבלת או המוחלטת, המגדירה עבורנו מה אפשרי ומה לא, מי אנחנו ומה ומי נוכל להיות.

כדי ליצור ממשק לווריאציות הנוספות ולהגשימן, בתור התחלה, יש להסכים להתחדש ולשחרר אחיזה ב״אמיתות״ המוחלטות, המוכרות והידועות, גם אם הן מגדירות את העצמי ויוצרות תחושת ביטחון, וודאות וזהות.

כלומר, נדרש להכיר בכך שלצד ״הרחוב המוכר״, שיש בו תחושת וודאות וביטחון לצד כאב וקושי – ישנם רחובות נוספים שאפשר לבחור להלך בהם, שחלקם נפלאים מאוד – אך כדי לגלות אותם נדרש להיפרד מהרחוב הישן, ולקיים מוכנות להתנסות ולפסוע ברחוב חדש ולא מוכר.

לא פעם אמרתי לתלמידים שלי, שכולנו יודעים היטב לכאוב ולסבול, ולכן, האפשרות שנגיע לרחוב שיש בו סבל וכאב לא אמורה לאיים עלינו כי אנחנו מכירים אותם. במקום זאת, כדאי לשאול – ומה אם אגיע לרחוב שמציע לי שמחה, עונג, סיפוק ומשמעות? האם זה שווה את הסיכון שבלנוע אל רחוב לא מוכר, לפסוע בו ולהתיידד עם מה שיש לו להציע?

ההסכמה לשחרר את המוכר ולשהות לרגע באיזור בלתי ידוע של חוסר וודאות ושאילת שאלות, מאפשרת להתיידד, בעידון ובהדרגה, עם היצע חדש של אפשרויות, עם מחשבות חדשות, רגשות חדשים, רצונות רעננים והרחבה של אמונות היסוד על עצמנו ועל העולם.

אחר כך, נדרש ליצור התנסויות חדשות ולצבור ניסיון ולמידה במישור החדש, שאותו לומד האדם להכיר ואיתו הוא מתרועע. בשלב הזה נדרשים אורך רוח, סבלנות, חריצות והתמדה עד שהגמלוניות הופכת למיומנות ורהיטות, והאדם משנה גישה על עצמו ועל העולם.

זוהי הדרך ליציאה ממעגל ההנצחה, שיש בו הישרדות ופחד, אל עבר מישורים חדשים של צמיחה וגילוי עצמי – שהופכים לבסיס ומצע שהאדם מבין אותו, שולט בו וצובר בו הצלחות וחוויות חיוביות שמובילות לעוד ועוד מישורים של גילוי עצמי.

התנועה שאני מתארת כאן היא בלתי נגמרת, ואין לה תקרת זכוכית.

בכל פעם המישור ש"נכבש" על ידי האדם יהווה מצע להמשך התפתחות, התרחבות ותנועה אל עבר המישור הבא.

אך כדי להצליח ליצור את התהליך שאני מתארת, באופן שלם ורהוט, חשוב לקיים מובהקות.

מובהקות בתהליך שינוי ובריאת מציאות

דיברתי בעבר על כך שתשומת הלב שלנו היא מגבר תדרים, וכי ישנם גורמים המשתמשים במגבר התדרים הזה, בכוונת זדון, כדי ליצור מציאויות שמנציחות את המצב הקיים.

בתוך תהליך השינוי שתיארתי, ישנם רגעים שבהם מתערער מצב קיים, ולרגע האדם חווה חוסר וודאות וחוסר הרמוניה, שעלולים לאיים על הזהות העצמית המוכרת והידועה ולהקשות על הנפש.

זהו שלב שבו החלה להיווצר תנועה פנימית, שניתן לדמותה לכעין רגל המגששת במישור החדש מתוך רצון להעביר בהדרגה את הרגל השנייה, אולם טרם התבססה נקודת משען חדשה, שמאפשרת להעביר את כל המשקל אל המישור החדש.

ברגע הזה, מערכות התפישה, האמונה, המגדר העצמי ואף ההרגלים אשר עליהם האדם שעון, והם מוכרים וידועים לו, מתערערים – מה שעלול לעורר חוסר וודאות, קושי ופחד לאבד את הזהות העצמית.

איך הרגע הזה עשוי להיראות בחיים עצמם?

• חוויה של חוסר חיוניות, עייפות, ירידה בכוח הרצון ואפילו טשטוש ובלבול
• תחושה של מוות או סיום וסוף שיש בהם עצב, כאב והצפה רגשית
• חיפוש אחר הסחות דעת ונהייה אחר השפעות שליליות, שמרחיקות מן הרצון לשינוי או ממה שתומך התחדשות
• אובדן אוריינטציה, זיגזוג, שניות (דואליות) ו״שכחה״ של מה שהוביל אותנו לרצות להתחדש וליצור שינוי
• היאחזות במוכר והידוע, היקשרות למניירות ואופייני פעולה, קושי לשחרר הרגלים ואפילו הליכה אחורה להתמכרויות והרגלים ישנים שלא תומכים את ההתחדשות והצמיחה

במצבים האלו, חשוב מאוד לשמר את המחשבה והרגשות מכווננים כלפי מה שנרצה ליצור ולהגשים, כדי לתעל את כוחות הנפש שלנו אל עבר מה שאנחנו רוצים לברוא ולממש, ולא אל עבר מה שאנחנו פוחדים וחוששים ממנו.

ממש חשוב להמשיך להיות ממוקדים ומובהקים כלפי הרצון שלנו ולא לזגזג או לקיים שניות (דואליות).

בשלב הזה אני ממליצה לאמץ את צורת המחשבה שבה אינכם ממוקדים במה אתם עלולים לאבד, אלא, במה אתה עשויים להרוויח, ובכך לשמר שלמות פנימית מבלי להתפתות להיעדר מובהקות ודואליות.

היעדר מובהקות = שניות (דואליות).

השניות מאריכה את השהות במצב של "רגל פה רגל שם". היא יוצרת ריצוד של הנפש, מגבירה חוויה של עול, סבל וחיכוך, בולמת חציית מסה קריטית, מנציחה מסקנות עבר ויוצרת רגרסיה שמובילה בחזרה לתנועה במעגל הסגור של עוד מאותו הדבר.

כל אלו יוצרים תסכול, ספק ופקפוק ביכולת ליצור מציאות, לצד אובדן האמונה במסוגלות ובערך העצמי.

לעומת זאת, מובהקות = מוליכות ותנועה שיש בה כיוון וכוונה ברורים.

המוליכות מעודדת התמדה, אורך רוח וחריצות, ומובילה לחציית מסה קריטית וקטיפת פירות, שיש בהן צמיחה, תחושת ערך, מסוגלות וחוסן. בכך המובהקות היא מאוד פרקטית, היא חוסכת הרבה משאבי נפש, תסכול וקושי, ומאפשרת תנועה הרמונית ממצב למצב.

מוזמנים לצפות בסרטון הקצרצר הזה שמדבר על כך.

מהי פוסט-טראומה קולקטיבית ואיך כל זה קשור למצב בישראל?

כפי שכתבתי בפרקים הקודמים, אנו נוטים לקטלג התנסויות וחוויות, להיקשר אליהן ברמה הרגשית ולהתייחס אליהן כאל מציאות מוחלטת וכאל התרחיש הבלעדי האפשרי, גם אם תרחיש זה מסב לנו פעם אחר פעם כאב, קושי וסבל.

הדבר ממצב תודעה הישרדותית שהיא גם אישית אך גם קולקטיבית ומשפיעה על מהלכים חברתיים ותרבותיים רחבים מאוד.

פוסט-טראומה קולקטיבית יוצרת שדה תהודה שבו זיכרון טראומתי נצרב לא רק במוח האישי, אלא גם במערכות הקולקטיביות של תרבות, עם ותודעה. 

זיכרונות טראומתיים, כאשר אינם עוברים טרנספורמציה, ממשיכים לפעול מתחת לפני השטח, כהטיה תפישתית שמקרינה את העבר על ההווה ומייצרת עיוות בתפישת המציאות שמשפיע על הבחירות בהווה ומנציח פעם אחר פעם את אותו עתיד.

כך נוצרת חזרה לא מודעת על אותם דפוסים, תגובות והתנהגויות, שמולידה לופ שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

אפשר לראות את הלופ המתואר כאן בישראל, שבה, המצב שהגענו אליו בטבח ה-7.10 והאירועים שקרו בעקבותיו, נובע מהיקשרות של שנים לתפישות, דרכי התנהלות, אמונות ורעיונות שהובילו למציאות יותר ויותר קיצונית, אלימה ושלילית.

מציאות שממשיכה להתדרדר ולהנציח את אותם מצבים בווריאציות שונות, עד שנבין, נתפקח ונסכים לשנות גישה וליצור טרנספורמציה קולקטיבית שיש בה התחדשות ערכית, תפישתית, פוליטית, חברתית ומעשית שמובילה גם לריפוי רגשי.

השלבים ליציאה מן המעגל הסגור של הטראומה האישית והקולקטיבית:

• הכרה בכך שהזיכרון הטראומתי אינו “האמת” הבלעדית והמוחלטת, אלא מצע שיש לו פוטנציאל להתמרה, כאשר נוצרת הסכמה לפגוש אותו בעיניים חדשות
• מסוגלות להתבונן על הסיטואציה מנקודת מבט מורחבת שאין בה טביעה רגשית בכאב, הזדהות, זעם ורצון נקמה, שמטשטשים את היכולת ליצור אנליזה תבונית ובלתי מוטה
• מוכנות כנה לזהות מגמות ותהליכים, לקשר בין בחירות, תוצאות והשלכות
• בחירה מפוקחת ומודעת – של לא לעשות עוד מאותו הדבר והסכמה לעשות זאת ביחד עם עוד אנשים, ובכך ליצור אלטרנטיבה, כאשר אחיזת הידיים מחזקת ומעודדת את האנשים לנוע אל הבלתי נודע, ולעשות זאת מתוך חוויה של שייכות וערבות הדדית
• מוכנות להפר מצב קיים, לנסות ליצור משהו חדש שאינו שעון על הקידוד המנטלי והרגשי, ולחולל תנועה של התחדשות ריפוי, בהירות והתפקחות, שמוכיחה את עצמה ומייצרת קידוד מנטלי ורגשי שונה וחדש
• בחירה מחודשת במסלול שמשנה את ההווה ומשפיע על העתיד
• יציאה מן המעגל הסגור ותנועה אל עתיד חדש

המיקרו והמאקרו – תרבות הניכור

כל מה שתיארתי כבעיות ופתרונות לחציית סף בתהליכים האישיים ובתהליכים שלנו בחברה הישראלית – רלוונטי גם לגבי תהליכים קולקטיביים חברתיים ותרבותיים ברמה האוניברסלית והגלובלית.

העולם מרובה ההשפעות שבו אנו חיים, הוביל לכך שרבים מנותקים מן העצמי הפנימי והמזוקק שלהם ולכודים בתדמיות, מגדרים, מוסכמות וציפיות שמרחיקים אותם ממי שהם באמת.

בעולם שכזה, ישנה נטיה רווחת לפעול בניגוד לתדר העצמי ולרצון העמוק הטמון באדם, שהינו כוח מקור, כוח אלוהי, לחולל מציאות ולהשפיע על עולם הממשות הגשמי.

בכך ישנה נורמה רווחת, שבה אנשים חיים ופועלים בהתאם להבניות חברתיות ותרבותיות, גם כאשר הן מובילות למסלולים שמנוגדים למה שנכון וטוב לאינדיבידואל, וליכולת שלו להגשים את עצמו ולצמוח בתהליך של גילוי עצמי.

במקביל לכך, תרבות המשפיענים והרשתות החברתיות, מעודדת לכאורה אינדיבידואליזם ומיקוד בעצמי, אך בפועל יוצרת עדריות, שאיפה למיצוב עצמי והישגים, מבלי להעניק כלים להכיר את העצמי הייחודי, את טיבו ואת רצונותיו המזוקקים. בכך האינדיבידואליזם הופך לביטוי שטוח של האדרה עצמית, מילוי עצמי וניכור – שבינם לבין מימוש עצמי אופטימלי המרחק הוא רב.

הנטיה הזו פוגעת גם בפרט וגם בכלל, מכיוון שכאשר האדם מחובר לעצמו ולמימוש העצמי שלו, מסופק ושבע רצון, זה מקרין על כל ההיבטים בחייו, ובתוכם מערכות היחסים השונות, ויוצר הדהוד חיובי תומך ומעצים שבו ישנה הפריה הדדית, טיפוח השונות והמגוונות מתוך קבלה עצמית ואותנטיות, שמובילה לקבלה את האחרים, וליכולת ליצור שיתופי פעולה הרמוניים שמעודדים התחדשות וצמיחה אישית וקולקטיבית.

במציאות בה אנו חיים, אנשים רחוקים מעצמם ומאחרים, מסתמכים על ייצוגים דיגטליים, מצגי שווא, ועל איך הדברים נראים כלפי חוץ (ממליצה לכם לקרוא בהקשר הזה את המאמר על תופעת איתות סגולה הרווחת מאוד ברשתות החברתיות).

אנו חיים בתרבות של ניתוק, ניכור ומאבק על משאבים שמתבססת על תודעת פחד, הישרדות ובלימה של תהליכי שינוי והתחדשות שמאיימים על המוכר והידוע, או על תפישת המציאות שמעצבת את הדימוי העצמי והזהות העצמית.

זוהי מציאות שמשקפת פרדוקס קיומי של הרס עצמי קולקטיבי, הן כציביליזציה והן את הפלנטה.

זהו פרדוקס אוניברסלי, שבו במקום להתנהל מתוך שיתוף משאבים והפריה הדדית, האנושות מתנהלת במאבק על משאבים ותחרות על משאבים, בתהליכים שבהם נשמות-תולדות מקור, אינטיליגציות תבוניות המגולמות בגופים פיסיים, פוגעות האחת בשנייה ומחלישות האחת את השנייה ומתמכרות לייצוגים דיגטליים וחברתיים שאין בהם אותנטיות או חיבור אמיתי לטבע העצמי וליכולת להתחבר זה עם זה על בסיס מכנים משותפים גבוהים ואוניברסליים. 

בתהליכים הללו הנשמות – תולדות המקור, המגולמות בגוף ונפש אנושיים, איבדו את המסוגלות להפעיל את עוצמת ה-ביחד, ולהתקיים במארג של קשרים חיים שמקנה חוויה של ביטחון קיומי, שייכות, ערכיות והפריה הדדית. מארג שהוא כעין סופר-אורגינזם, נחיל של ישויות תבוניות המגולמות בגוף פיסי, כקהילה אנושית שבה הפרט והכלל שזורים בהרמוניה, מקבלים ומנחילים, מתעצמים ומעצימים.

הפחד מגילוי עצמי, שינוי, התחדשות וטרנספורמציה שיש בהם הפרה מודעת של מצב קיים לטובת בניה של מצב חדש, פוגעת הן במימוש העצמי וברווחה האישית והן בחוויה האנושית הקולקטיבית.

ההתרחקות מן הטבע העצמי של התחדשות וגילוי הובילו להתרחקות של הפרט מהכרה בעוצמה האישית ומהיכולת לברוא מציאות.

מתוך כך מרבית האנשים נסחפים בזרם מבלי להכיר בכך שיש להם את היכולת להשפיע עליו, לעצב את העצמי ואת המציאות במודע, לצמוח, להתחדש, להתרענן ולחוות שגשוג והזנה.

לראות את הקיים

המהלכים הללו, שהפכו להבניה תרבותית רווחת, מעצבים את התרבות בת זמננו באופן שמרחיק אותנו כציביליזציה מעיקרון היסוד: ״לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש״ – זהו עיקרון שעומד בבסיס הפילוסופיה שלי ובבסיס הקיום כולו, והוא מפתח לחיים בני-קיימה שיש בהם משמעות ותכלית פנימית שבאה לכדי ביטוי בחיי היומיום, מחברת את האדם לטבע הקוסמי ולתדר העצמי, ומאפשרת קיום הרמוני שיש בו צמיחה ושגשוג.

העיקרון הזה אינו רק פילוסופי-תיאורטי, אלא יש לו משמעויות יישומיות ופרקטיות, שאם נאמץ אותן, ישנו כליל את במת המשחק האישית והקולקטיבית.

אם האנושות תשכיל לזהות את העוגנים המזוקקים והיסודיים שכבר מתקיימים בתוכה ומגדירים אותה, היא תגיע לאבני יסוד ומוסכמות קולקטיביות אוניברסליות ערכיות, שניתן לנבוע מהן לשלב חדש והן שיכתיבו הבניות תרבותיות ואופייני פעולה חדשים. 

זוהי תשתית יציבה שכבר קיימת וניתן לזקק אותה מתוך התרבות האנושית כך שהיא תתפקד כמסילה וכגשר בעבור התנועה של האנושות כולה ממצב קיים למצב הבא, ומעידן אחד לאחר.

היכולת ליצור תנועה בהתאם לעיקרון היסוד "לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד ולהתחדש" תאפשר לנבוע מהקיים והיש ברמה החברתית והתרבותית הקולקטיבית, ולהתמיד ליצור התחדשות שתערער באופן יזום ומבוקר על הבניות תרבותיות ואופייני פעולה שכבר לא משרתים אותנו כציוויליזציה, אלא מכלים אותנו ומאיימים על קיומנו.

עוגנים כבסיס המאפשר לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש

אחד הדברים המשמעותיים שחשוב להכיר בהם בתהליך של שינוי יזום, הוא ההבנה שהתהליך לעולם לא קורה בתוך ריק (ואקום).

כשאנחנו מערערים מצב קיים, אנחנו נובעים מהקיים והיש ומתמידים להתחדש – כלומר, בכל שלב בתהליך, תמיד נוכל להישען על עוגנים שכבר מתקיימים בתוכנו ובחיים שלנו.

העוגנים האלו מתבטאים ככישורים ומיומנויות שצברנו, הישגים שהשגנו, חומר, רכוש, כלים וחפצים שכבר יש לנו, קשרים חברתיים, קהילה או משפחה תומכת ועוד.

אחד העוגנים המשמעותיים ביותר, שמאפשר לצלוח כל תהליך שינוי וגם מצבים של טלטלה וכאוס, הוא עוגן ערכי, שיש בו אמונות יסוד פנימיות שמעניקות לנו מבפנים כוח, עוצמה ומשמעות.

אמונות היסוד מהוות תשתית פנימית יציבה, שמאפשרת לעבור דרך החוויה הנפשית, הרגשית או המחשבתית ולנוע ״מאזור נוחות לאזור התפתחות״.

אינני מדברת על אמונה עיוורת – אני מדברת על תשתית של ערכי-על, ערכי מהות אוניברסליים, שהאדם מאמץ אל ליבו כבסיס פנימי איתן המהווה נקודת התייחסות פנימית, מצפן שיכול לסייע בקבלת החלטות והתמודדות עם בחירות ומצבי חיים מאתגרים.

ערכי העל מאפשרים בוחן מציאות מתמיד, ומהווים משענת פנימית שמאפשרת לערער מצב קיים במודע, לעבור דרך אזור לא מוכר ולא ידוע ודרך חוויה של חוסר ודאות, מבלי שהבטחון והמובהקות יתערערו, מכיוון שמתקיימת ודאות פנימית – עוגן פנימי יציב בנפש ובמחשבה, שהאדם בוחר להתמסר אליו.

במצבים שבהם ההטיה הקוגניטיבית האוטומטית היא כלפי תרחישי שלילה, העוגן הערכי מתפקד כמעין מסילה קוגניטיבית ורגשית חלופית, שהאדם בוחר בה במודע והיא תומכת אותנו מבפנים ומסייעת לו ליצור את המעבר ללא קרטוע, זגזוג, דעיכה והיחלשות של הרצון.

התשתית הערכית של ערכי-על אוניברסליים, יכולה להוות עבור האדם מרחב פנימי יציב ודינמי, שבו הוא זוכר את מהותו הנצחית ואת משמעות קיומו.

זהו מרחב בטוח, שבו מתקיים חיבור טהור לעצמי המזוקק, עצמי שאינו נסחף בזרם או מוטה מבחוץ, אלא נוכח ככוח פנימי יציב ואיתן – מרחב בתוך הנפש שמאפשר לנוע בבטחה מאזור נוחות לאזור התפתחות, מבלי לחוש איום קיומי.

עוד על כך תוכלו לקרוא במאמר עוגנים לאיזון נפשי בתקופה של חוסר יציבות.

ולסיום, שש הנחות יסוד לתהליך יזום של שינוי והתחדשות:

כאשר תרצו ליצור תהליך של שינוי יזום, אני ממליצה כי תאמצו אליכם את הנחות היסוד הבאות:

• לכל אחד ואחת ישנה יכולת ליצור מציאות, לחולל שינוי ולהשפיע
• בכל אחד ואחת טמון רצון לגילוי עצמי ורצון להשפיע וליצור מציאות, שנדרש לחשוף אותם ולהגיע אליהם דרך שכבות הנפש השונות
• כדי להתפתח בתהליך של גילוי עצמי, יש להסכים לערער במודע מצב קיים ולהחליף הרמוניה קיימת בהרמוניה שתיווצר בהדרגה על בסיסים חדשים.
• כדי להתחדש, להתפתח ולחולל שינוי יש תחילה לנקוט עמדה ואז לנקוט פעולה
• כדי ליצור שינוי יש לנקוט בפעולה פרואקטיבית לאורך זמן, בהתמדה, סבלנות ואורך רוח עד שהדבר הופך לממשי
• להיות אנושי, זה להיות במצב של גשמיות מגשימה. מתוך כך, אנחנו הגשר שבין המצוי לביו הרצוי ולכן עלינו לפעול על פני כל הרצף שבין תודעה למשמעויות היישומיות שלה ולביצוע בפועל.

הערה לתלמידים שלנו: העקרונות שבהם אני נוגעת במאמר הזה נלמדים בהרחבה בשיעורי המבוא למודל הבריאה הדינמית, כחלק ממודול 2.

בנוסף, ערכת כלים, עקרונות ומודלים לליווי תהליכי שינוי – תוכלו למצוא במסלול להכשרת מטפלי LTT.

שלכם באהבה,

לוהאריה

הפוסט מאזור נוחות לאזור התפתחות – ערעור יזום של מצב קיים הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

יום חמישי בערב. דר, רוני, אסף, אני ונטאשה הכלבה, חוזרים מטיול של הצוות בצפון, וממהרים הביתה כי לוקאהס, הכלב הרגיש, החכם, הדינמי והמנהיג של שלישיית הכלבים שלנו, לא מרגיש בטוב.

כשאסף נכנס הביתה הוא מגלה שארתור, הכלב החולמני, המעופף, שהוא הפילוסוף שובה הלב שבחבורת הכלבלבים, התחיל גם הוא להראות סימני מחלה, מה שמוביל לכך שאנחנו מעלים את שניהם על הרכב וכולנו נוסעים ביחד לווטרינר.

כשאסף ודר נכנסים עם הכלבים, רוני ואני נשארות ברכב עם נטאשה ומתבוננות על החלון הגדול שמשקיף אל חדר הטראומה של המרפאה, בסיטואציה שמרגישה כאילו היא לקוחה מהצגה מבויימת היטב, או מסרט שהשקיעו שעות בלעצב בו את התאורה, זווית הצילום והפריים שבתוכו מתרחשים האירועים.

נסו להעלות בעיני רוחכם הקרנת ערב בקולנוע דרייב אין ישן, רק שבמקום מסך גדול ממולנו נמצא חלון מואר שמעניק לנו הצצה אל תוך החדר.

לוקאהס וארתור מקבלים טיפול בחדר אחר, ודר מדווח לנו כי אל חדר הטראומה שבו אנחנו צופות הגיעה כלבה שנדרסה בצומת סמוך שהוא גדול וסואן.

מהחלון של חדר הטראומה אנחנו יכולות לראות בבירור את הווטרינר והאסיסטנטית שמטפלים בכלבה, אך מנקודת המבט שלנו לא ניתן לראות את מה שמתרחש על שולחן הטיפולים, וגם לא את הכלבה.

מה שאנחנו רואות זה רק את פניהם המרוכזות ואת ידיהם הפועלות של הווטרינר והעוזרים שלו, שבאים והולכים בנמרצות, מתייעצים ביניהם, מבטם רציני ועיניהם מתבוננות על השולחן, תוך כדי שהם מבצעים פעולות שונות.

כך מצאנו את עצמנו, רוני, נטאשה ואני, בסיטואציית החתול של שרדינגר –  בה אנחנו צופות ומתבוננות מבחוץ על סיטואציה, כשאין לנו מושג מה מצבה של הכלבה, ומנקודת מבטנו – הכל יכול לקרות.

בתוך התרחיש הזה מה שהיה בולט באופן שלא ניתן היה להתעלם ממנו הוא משהו מאוד מעניין.

שמתי לב שבסיטואציה מהסוג הזה, הנטייה הטבעית של המוח האנושי היא לדמיין את הגרוע מכל.

פסימיות כנורמה חברתית – התרחיש הגרוע ביותר

אנו חיים במערכת מציאות שרחוקה מאוד מערכים אוניברסליים. 

האנושות יצרה הבניות תרבותיות ונורמות חברתיות, שפעמים רבות מעודדות נפרדות, פוליטיקת זהויות, מאבק על משאבים, ניכור, אינדיבידואליזם מוגבר ומופרז, מה שמוביל לחוויית חיים הישרדותית שיש בה קונפליקטים, כאב וסבל.

החיים בעולם שכזה יצרו הטיה מובנית בתפישת העולם האנושית.

החיים בעולם שנתפש כמאיים, בלתי צפוי ומאתגר, לצד חוויות חיים של כאב, סבל, הישרדות ותחרות על משאבים, הובילו לכך שבני האדם פיתחו מאפיינים נפשיים והתנהגותיים, שבהם הם מנסים להימנע ככל שניתן מתרחישים שליליים שכאלה, ומכל מה שנתפס כמאיים על הישרדותם ועלול לגרום להם לכאוב ולסבול.

הרצון להימנע מתרחישים שליליים יצר הטיה מובנית של המחשבה לכיוון של… תרחישים שליליים.

כלומר בתרבות האנושית נוצרה נטייה מחשבתית להתמקד בשלילי, לצפות לרע מראש ולהיערך לתרחישי קיצון שליליים כדי, לכאורה, להגן על העצמי.

הדבר יצר הטיה קוגניטיבית מובנית ודפוסי מחשבה ותפיסה, שרוב האנשים נוטים אליהם באופן אוטומטי, כשהם נתקלים במצב לא מוכר או כשהם בוחנים מהלכי חיים, כמו למשל:

• לייחס משקל רב לצדדים השליליים של סיטואציות ואירועים.
• להתמקד במה שחסר ולראות את חצי הכוס הריקה.
• להריץ בראשם ספקולציות, ולהתכונן נפשית לכאב, סבל, מפח נפש ואכזבה.
• לדמיין תרחישי קיצון שליליים ולהעריך הערכת יתר את ההיתכנות שלהם.
• להיות חשדנים ולראות את הפוטנציאל השלילי באדם.
• לא להעריך מספיק את עצמם ואת היכולות והמסוגלות שלהם.
• לצפות לגרוע ביותר ולחפש אישושים וחיזוקים לתחזיות והציפיות האלו.

כל אלו הם דפוסים שמתבטאים הן ברמה המנטלית והן ברמה הרגשית, מכיוון שאנחנו מנסים להגן על עצמנו מפני איום או סכנה, לא רק באמצעות הטיה קוגניטיבית, אלא גם באמצעות הטיה רגשית.

ולכן, לרוב, מי שהיה שומע על כלבה שנדרסה, היה מדמיין כלבה מרוסקת, על סף מוות, עם כל הדרמה הרגשית שנלווית לכך, חושב שבטח נלחמים על חייה, חושש לגבי הסיכויים שלה להנצל – על אף שכל מה שידוע הוא שהיא נדרסה, כלומר נפגעה מכלי-רכב, וייתכן שמדובר בפגיעה קלה ולא משמעותית.

הנטייה לצפות לתרחיש הגרוע מכל בהעדר פרטים או מידע, ולהשלים לעצמנו את הסיפור בדמיון על הצד השלילי ביותר של ספקטרום אפשרויות ההיתכנות – נובעת מהטייה קוגניטיבית מוכרת, שנקראת "הטיית השליליות".

מהי "הטיית השליליות"?

הטיית השליליות היא נטייה מובנית של המוח האנושי להעניק משקל רב יותר לחוויות, רגשות ומידע שליליים בהשוואה לחיוביים, גם כאשר עוצמתם או חשיבותם האובייקטיבית זהה. תופעה זו מושרשת עמוק בפסיכולוגיה האנושית ומשפיעה על האופן שבו אנו מעבדים מידע, זוכרים חוויות ומקבלים החלטות בחיי היומיום.

כמנגנון הישרדות בסיסי שמקושר למערכת הסימפטטית שלנו, המוח והגוף מגיבים בעוצמה רבה יותר לגירויים שליליים. הדבר מגן עלינו מפני סכנה מיידית וממשית, אולם משפיע באופן משמעותי גם על הזיכרון והחשיבה שלנו. אנשים נוטים לזכור יותר ולייחס יותר משקל ומשמעות לחוויות ואירועים שליליים מאשר לחיוביים.

אירועים שליליים משפיעים עלינו יותר מבחינה רגשית. לדוגמה, דחייה של מאמר אקדמי משפיעה יותר על מצב הרוח מאשר קבלת המאמר. או למשל, כאשר עובד מקבל משוב על ביצועיו, אשר כולל שבחים לצד ביקורת, הנטייה שלו תהיה להתמקד בנקודות החולשה ולתת להן משקל גדול יותר בתפיסתו את הערכת הביצועים הכללית.

הטיית השליליות גם משפיעה על האופן שבו אנו זוכרים ומעריכים מערכות יחסים. אדם עשוי לזכור בבהירות רבה מקרה בודד שבו חבר או בן משפחה אכזב אותו, בעוד שעשרות מקרים שבהם אותו אדם תמך בו, מתעמעמים בזיכרון או נשכחים. באופן דומה, אחרי פרידה מזוגיות, יש נטייה לזכור בעיקר את הדברים הרעים שקרו במערכת היחסים.

הטיית השליליות משפיעה באופן משמעותי גם על האופן שבו אנשים צופים ומתכננים את העתיד. אנשים נוטים להעריך הערכת יתר את הסיכויים לתרחישים שליליים ולייחס להם משקל רב יותר בתכנון החלטותיהם. 

הנטייה לחזות עתיד קודר יותר מהמציאות היא תופעה הידועה גם כ"פסימיות השוואתית" – אנשים נוטים להיות אופטימיים יותר לגבי עתידם האישי, אך פסימיים יותר לגבי עתיד החברה או העולם בכללותו. לפיכך, הם נוטים להעריך הערכת יתר את הסיכון של השקעות ולהימנע מהזדמנויות פיננסיות פוטנציאליות מחשש להפסד, או להימנע מלנסות קריירות חדשות או לקחת סיכונים מקצועיים מחשש לכישלון, גם כאשר הסטטיסטיקות יראו פוטנציאל הצלחה גבוה.

הטיית השליליות והרשתות החברתיות

הטיית השליליות משפיעה עמוקות על החברה והעולם שלנו, וזה הולך ומתעצם ככל שאנחנו מעמיקים אל תוך העולמות והממדים הדיגיטליים. הדבר מקבל ביטוי מובהק באופן הפעולה של האלגוריתמים של הרשתות החברתיות.

בהגדרת ברירת המחדל שלהם, האלגוריתמים מתוכנתים לקדם תוכן שמעורר רגשית את המשתמשים ומגביר מעורבות אינטראקטיבית ותגובות. כך האלגוריתמים משפרים את שימור המשתמשים בתוך הפלטפורמה, וצוברים עוד ועוד "זמן מסך" שבו מתאפשר להם לקדם פרסומות ותכנים מסחריים.

מאחר והטיית השליליות גורמת לאנשים להגיב בצורה חזקה יותר לתוכן שלילי, האלגוריתמים של הרשתות החברתיות נוטים להציג תוכן שלילי, שמקוטלג כתוכן "מוצלח", שמגביר  את המעורבות. כך נוצר מעגל קסמים שלילי: ככל שאנשים נחשפים ליותר תוכן שלילי, הם נוטים להגיב אליו יותר, מה שגורם לאלגוריתם לתעדף אותו ולהציג עוד תוכן שלילי, וחוזר חלילה, מה ש"צובע" את הסביבה הדיגיטלית בסנטימנט הזה.

הסביבה הדיגיטלית שנוצרת על ידי האלגוריתמים, משפיעה על תפיסת המציאות של המשתמשים, ויוצרת עבורם תמונת עולם מעוותת ופסימית. היא מגבירה קיטוב חברתי, חשדנות וניכור, זרות, פחד ושנאת האחר, וגם תורמת לתפיסה את העולם כמושחת ערכית ומוסרית – מכיוון שזהו העולם שאותו משקפים ומציגים האלגוריתמים ללא הרף.

חשיפה מוגברת לתוכן שלילי ברשתות חברתיות משפיעה על הקוגניציה – היא מעודדת תגובות רגשיות מהירות, רפלקסיביות ושטחיות, ובכך מובילה לירידה ביכולת להעמיק ולנתח מצבים מורכבים, להבין נקודות מבט שונות ולפתח חשיבה מורכבת. בכך היא מעודדת את המשתמשים, נטולי האוריינות הדיגיטלית או התודעתית, לאמץ דעות פשטניות ולהתקשות בהתמודדות עם סוגיות מורכבות בחיי היומיום ובחברה בכללותה.

פיצול מציאויות ו"הצד האפל" של הנפש

המגמה הזו, יוצרת את מה שאני קוראת לו פיצול מציאויות – מצב שבו מתקיימים זה לזה עולמות רבים במרחב הדיגיטלי, שמשקפים תמונת מציאות מעוותת, אך גם יוצרים לגיטימציה לתופעות חברתיות השעונות על הגישה השלילית שאותה תיארתי.

בכך, נוצרות מגמות תרבותיות שמסכנות את העתיד של האנושות, מכיוון שהן מעודדות נרטיב שלילי, אך יתירה מזאת, מעניקות לגיטימציה להתנהגויות שהן לא ערכיות ולא מוסריות והופכות אותן לנורמה שדורסת את כל הטוב והמיטיב, הנאור והערכי ויוצרת התדרדרות חברתית, ופירוק של מנגנונים חברתיים שנועדו להגן על אנשים מפני "הצד האפל" שבנפש האנושית.

חשוב להכיר בכך ש״הצד האפל״ של הנפש, משגשג ופורח בתוך סביבה הישרדותית ושלילית, שמנציחה חוויות של תחרות על משאבים, פוליטיקת זהויות, תחושת קיפוח, כעס, עוינות, שנאת חינם ומאבקים בין מגזרים שונים. 

קל להתמסר ל-״צד האפל״ של הנפש וללכת שולל אחר ההטיות השליליות ברשתות החברתיות ובמדיה המשודרת. זה לא דורש מהאדם שום מאמץ מלבד להתמסר לכוחות הנפשיים השליליים שבתוכו ולתת להם דרור ופורקן.

עולם הרשתות החברתיות והמדיה המשודרת, מלבה יצרים הישרדותיים שלוחצים על כפתורי הנפש ומעודדים פריקה של אנרגיה נפשית באמצעות אלימות מילולית ופיסית, במעגל סגור שמוליד עוד ועוד כאב וסבל ומעצים את תפישת המציאות השלילית.

בכך, הרשתות החברתיות מספקות ״אופיום להמונים״, יוצרות הסללות תרבותיות ומכנה משותף רחב, נמוך ומסוכן שדורס ומבטל את האליטות החברתיות שנועדו להציב רף תודעתי ערכי ומוסרי, שמקדם את התרבות האנושית אל יכולות תודעתיות, מחשבתיות ורגשיות שהן פחות הישרדותיות ויצריות, ויותר מעודנות ומבוססות על נאורות, קידמה ומצויינות.

בעיניי, בעולם מתוקן, ישנה רגולציה על הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת, והתערבות מבוקרת באלגוריתמים של הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת כדי לאפשר להם לשרת את האדם והחברה, אך לא ארחיב על כך כאן, מכיוון שכבר כתבתי על כך במאמר טרור בעידן הפוסט אמת בפרק "רגולציה בשירות הטרנספורמציה".

ויתירה מזאת, על מנת להבטיח את עתידה של האנושות נדרשת אליטה, שתסכים ליצור משקל שכנגד להטיה החברתית שאותה תיארתי, תטפח את הטוב והמיטיב, תאמין בפוטנציאל הגבוה של בני האדם ותיצור מסלולי צמיחה והתפתחות עבור אנשים שמוכנים להשקיע משאבים ומאמץ מנטלי ורגשי כדי ליצור טרנספורמציה והתפתחות תודעתית, מחשבתית, ערכית ורגשית, ולטפח מציאויות חיוביות והרמוניות.

על בריאת מציאות

בימים אלו אני מעבירה הרצאות במודול 2 של תכנית ההכשרה שלנו, אשר עוסק ביכולות בריאה והשפעה, עיצוב מודע של התודעה, יצירת מציאות והגשמה של חזון וחלום, בתהליך שמוציא לפועל ומעביר רעיון מתיאוריה למימוש.

זה תענוג צרוף לעסוק במודל הזה, שיש בו כלים לחוסן תודעתי ורגשי, זיהוי ובירור הרצון והחזון, הסרה של מגבלות ומניעות מעל התודעה והנפש, חיבור לערכים אוניברסליים, והכשרה ליכולת להגשים מהות ומשמעות על פני כל הרצף שבין הרוח וההשראה, הרגשות, ההרגלים, המעשים והחיים היומיומיים.

במודל הזה  מתקיימת הרבה יצירתיות, מעוף ודמיון, משחקיות וחדווה, שמאוד תומכים את היכולת להעז ולחלום מעבר לתקרת הזכוכית, אל עבר אפשרויות חדשות ו… חיוביות. 

האדם, מעצם מהותו, מתנהל בעולם כאשר המיינד והלב שלו יוצרים מציאות, באופן מודע ובלתי מודע. הנפש שלנו פועלת כמגבר תדרים, ורוב האנשים משתמשים במגבר הזה מבלי דעת, נוהים אחר הטיית השליליות ומגשימים מציאויות שליליות בחינת ״אשר יגורתי בא לי״.

היכולת ליצור ולהגשים מציאות באופן פרואקטיבי, מודע וער, כוללת סט של כלים ויכולות שקשורים להבנה של מערכת המציאות והאופן שבו היא בנויה, הבנה של מיהו האדם וממה מורכבים כוחות הנפש והגוף השונים, הכרה בהטיות המובנות במטריצה ומשפיעות על הנפש האנושית, ועוד.

בתוך המודול השני ובתהליך שאני קוראת לו "בריאה דינמית" ישנו שלב של הגדרת רצון ומציאות רצויה. זהו מצב של "סופרפוזיציה" – כלומר ממד תודעתי ונפשי שבו האדם מכונס אל תוך החזון, הרצון ומשאלת הלב, כשאינו יודע כיצד הם יתממשו בחוץ, ומבחינתו, הכל יכול לקרות.

זהו מצב שיש בו מצד אחד רצון מאוד חזק וברור כלפי ה"מה" – המהות של הדבר אותו הוא רוצה להגשים, ומצד שני שוויון נפש כלפי ה"איך" – האופן שבו הדבר יוגשם, ובכך יכולת לאפשר למציאות להתארגן סביב הרצון או החזון ולתמוך את המימוש שלו, באופנים רבים ומגוונים, שחלקם אינם עולים כלל על דעתו.

במצב שכזה, המציאות היא "החתול של שרדינגר" – האדם מצוי בחוסר וודאות שהוא מבורך, ובו הוא איננו יודע את אשר איננו יודע, התודעה שלו אינה מגבילה את אפשרויות ההגשמה לספקטרום ספציפי, והוא מוכן להכיל כל תרחיש – כי הכל יכול לקרות.

לא פעם אמרתי:

חוסר וודאות הוא המקום שבו אלוהים מרגיש הכי בבית

וכיוונתי לכך שעל מנת ליצור מציאות, באופן מיטבי, נדרש להכיל ברמה הנפשית את השהות במרחב של חוסר וודאות שבו המציאות מתהווה ומעצבת כלפי מה שאנחנו רוצים ליצור ולהגשים. זה דורש מאיתנו את היכולת הנפשית להכיל את כל קשת האפשרויות ״לטוב ולרע״.

הספקטרום הסובייקטיבי של "הכל אפשרי"

ההכלה של "הכל יכול לקרות", או "הכל אפשרי" נמצאת על ספקטרום רחב, אשר ניתן להגדיר לו שני קצוות:

הקצה השלילי – תרחישים של כישלון, מפח נפש ואכזבה – אותם הנפש האנושית לרוב מכירה, יודעת להכיל ואפילו נוטה אליהם, מכיוון שהם מוכרים, ידועים, מתועדים ומקוטלגים כ"בטוחים" ו"צפויים" בתוך הפנקס הרושם והמקטלג של המיינד והנפש האנושית, אשר כאמור, נוטה לייחס משקל עודף לחוויות ומסקנות שליליות.

הקצה החיובי – תרחישי קיצון חיוביים של הצלחה וניצחון – שבהם הדבר מתגשם באופן שכלל לא העלינו על דעתנו, בצורה אופטימלית שהיא גם מופלאה ונהדרת, ובה המציאות מפנקת אותנו מעבר לכל דמיון.

מתוך אותה סופרפוזיציה שבה האדם מכונס אל תוך החזון והרצון העמוקים שלו ומכיל את כל ספקטרום האפשרויות, ממש חשובה המסוגלות המנטלית והרגשית למקד את כל תשומת הלב והמחשבה, בדבר אשר אותו רוצים להגשים.

אך מה קורה כאשר עקב ההטיה הקוגניטיבית שתיארתי בפרקים הקודמים, וההסללות התרבויות שמעצבות את המוח באופן נוקשה ותבניתי, מחלחלת אל אותה הנקודה, הנטייה הנפשית להסיט את תשומת הלב או את עיני הדמיון כלפי תרחישים שליליים ופסימיים?

מה שקורה במצבים כאלו, לעיתים קרובות, הוא שההסללה המנטלית מוליכה את המיינד ואת הרגש ובהמשך גם את המעשים וההרגלים – במסלול מוגבל שמתקיים בתוך הספקטרום המצומצם שאותו צפה האדם כטווח האפשרויות הסביר ו"הצפוי" לתפיסתו. ובמילים אחרות, מצב של "אשר יגורתי בא לי".

הלב כמגבר תדרים והמיינד כמחשב אישי

כתבתי לא מזמן מאמר על סבלנות כגשר בין חזון למימוש ובו הקדשתי פרק לגישה האינסטרומנטלית – לפיה האדם אינו כפי שהאנושות נוטה לתפוס אותו – כסך המחשבות, הרגשות, הרצונות, המיומנויות והכישורים שלו, אלא ישות שניתן לדמות לשדה אינטליגנציה ענק, הפרושה על פני רבדים וממדים רבים, אשר כל אלו ועוד, הם כלי ביטוי בעבורה.

הגישה האינסטרומנטלית היא גישה חדשה ומתקדמת, גישה אוהדת כלפי המחשבות, הרצונות, הרגשות ופני הנפש שלנו, שנועדה לטפח אותם מתוך הבנת תפקידם. זוהי גישה פרואקטיבית, שיש בה אחריות ומחוייבות ללמוד ולסגל את השליטה בכלי הביטוי השונים האלו, להעשיר ולהרחיב אותם כדי לנווט באמצעותם את חיינו בתבונה אל טווחי אפשרויות חדשים.

זוהי גישה שרואה בשכל האנושי מחשב אישי מתוחכם, שיודע לחשב נתונים, לאחסן ולקטלג מידע, לתעד את כל המוכר והידוע ולספק אנליזה חיונית לטובת התמצאות בעולם והגשמה.

זוהי גישה שרואה בלב וברגשות מגבר תדרים עוצמתי, שמאפשר לאדם לעטוף, לתמוך ולהזין ברגש חיובי את מה שהוא רוצה לטפח ולהפנות אליו את תשומת ליבו.

זוהי גישה שרואה ברצון מנוע פנימי משוכלל, שמטעין את החיים בסקרנות, תשוקה, מסוגלות ויכולת להגשים ולבטא משמעות מתוך חריצות והתמדה.

וזוהי גישה שרואה בעולם ההגשמה מגרש משחקים ענק, שמאפשר לאדם לבטא את עצמו בשלל אפשרויות, שאין בהן הצלחה או כישלון, אלא התנסות, צבירת מיומנות ולמידה, יצירת דיאלוג ומשוב עם המציאות, או אם תרצו, ריקוד – שבין תכלית למימוש, בין יוצר ליצירה, ובין אלוהות לגשמיות.

אם אנחנו מכירים את טבע המציאות שבה אנחנו מתקיימים, ומכירים את ההטייה לשלילה, אנחנו מבינים שכאשר אנחנו נוהים אחרי הסללות מנטליות או רגשיות שמפנות את תשומת ליבנו ודעתנו כלפי תרחישים שליליים, אנחנו "נכנעים" למערכת של אוטומטיים ותבניות הישרדותיות, ונותנים לה להנהיג ולהכתיב את חיינו. בכך אנחנו לא מאפשרים לכוחות הנפש והגוף שלנו להתפתח ולעשות את תפקידם – לשרת את החזון והרצון שלנו, אלא מכפיפים את עצמנו למגבלות ולמניעות שהם מציגים.

בכך אנחנו מניחים להסללות התרבותיות, הנורמות החברתיות, ההגבלות המחשבתיות, המניעות הרגשיות וההרגלים האוטומטיים, להגדיר לנו את הגבולות של מה אפשרי לנו לרצות, לחשוב, לחלום, לעשות ולהיות – בתוך ספקטרום צר ומוטה לשלילה.

הבחירה הפרקטית בחיוביות – איפטום של פוטנציאלים

מהי נוירופלסטיות?

מחקרים מצביעים על כך שכ-95% מהמחשבות שלנו חוזרות על עצמן מדי יום. המוח האנושי מורכב מרשתות נוירונים מורכבות, ובכל פעם שאנו חושבים מחשבה מסוימת, אנו מחזקים את המסלול העצבי הקשור אליה, בתהליך המכונה "פלסטיות עצבית". זה מגביר את הסבירות שנחשוב אותה מחשבה שוב בעתיד.

בעוד שהמוח שלנו נוטה לחזור על דפוסי חשיבה מוכרים, דווקא היכולת ליצור ולחזק מסלולים עצביים חדשים, המכונה "נוירופלסטיות" או "גמישות מוחית", חיונית לבריאות הקוגניטיבית שלנו. 

פעילויות המעודדות יצירת קשרים עצביים חדשים, כמו למידת מיומנויות חדשות, פתרון בעיות מורכבות, או חשיפה לחוויות חדשות, יכולות לשפר את התפקוד הקוגניטיבי ואף להאריך את תוחלת החיים.

אם אנחנו עוסקים בהגשמה, מנהיגות ויצירת מציאות מיטבית, מודעים להטיית השליליות ומעוניינים לפרוץ את המעגל הסגור שבו אנחנו חושבים, חולמים ומתקיימים בתוך הגבולות הפסימיים של התפיסה שלנו, אנחנו נדרשים לסגל מיומנות חדשה, של הימנעות מהדפוסים השליליים, ופתיחה של הצד השני של הסקאלה, שבה נמצאים התרחישים החיוביים, שהם בעדנו ובעד רצון ההגשמה שלנו.

זוהי מסוגלות לתכנת את המוח שלנו במודע, ולבנות מסלולים נוירונים מנטליים חדשים, שבהם יש תרחישי קיצון חיוביים, ואז יכולת להפנות את הרגשות שלנו כלפיהם.

הבחירה לעשות זאת באופן מודע ותבוני, היא בחירה "לשבור את ההגה" מההסללות והאוטומטיים, ולהפנות את תשומת הלב ואת משאבי הנפש שלנו דווקא כלפי הכיוונים החיוביים והפנטסטיים, קיצוניים ומוגזמים ככל שיהיו, שתומכים את רצון היצירה וההגשמה שלנו.

הדבר דורש:

מסוגלות מנטלית – לאמן את המוח לחשוב בהסללות חדשות, שרואות את ההיתכנות של התרחישים החיוביים, שעד כה היו מחוץ לקטלוג שלנו של מה אפשרי או הגיוני.

מסוגלות רגשית – להיות אמיצים ולפתח מסוגלות לעבור דרך הפחד ולהכיל כאב, הפתעה ואכזבה, ללא הימנעות או לחלופין אובססיביות כלפי הרגש השלילי.

אני מתארת לכם תהליכים שבהם מבססים חוסן רגשי וחוסן תודעתי, שנובעים מתוך רצון ליצור ולהגשים מציאות, לצד ביטחון קיומי, והבנה שכל תרחיש ״איום ונורא״ שאנחנו כל כך חוששים לחוות – כבר חווינו, הרגשנו, כאבנו והתאכזבנו. 

הנחת היסוד שלכם צריכה להיות שבקטלוג המנטלי הקולקטיבי של האנושות – הכל כבר קרה, כולל התרחישים הגרועים ביותר. 

אלו הם תרחישי קיצון שכבר למדנו מהם, גדלנו מהם והפקנו את המסקנות והלקחים, והגיע הזמן להשאיר אותם מאחור, מכיוון שהם הסתיימו, והשירות שלהם אותנו כציביליזציה מתפתחת, נגמר והסתיים. אלו מצבים נפשיים שאנחנו יודעים לעבור דרכם ומסוגלים לכך – והגיע הזמן להתנסות בתרחישים חדשים, וללכת בדרכים שטרם פסענו בהם כפרטים וכקהילות.

המסוגלות לחשוב חיובי –  טומנת בחובה גם את היכולת לראות את הפוטנציאל המיטבי שבאדם, ואת ההכרה והאמונה ביכולת של האדם לבטא את הטוב והנשגב שבו.

לעיתים כל מה שאדם צריך כדי להתעצם ולהתקדם לעבר הפוטנציאל המיטבי שלו, זה מישהו שיאמין בו, שיראה את ההיתכנות לכך, יראה לו אותה, ויזכיר לו את הפוטנציאל החיובי שקיים בו. כי את השלילי – הוא כבר יודע ומכיר.

ההזמנה שלי אליכם, הקוראים דברים אלו: בואו נסכים לדמיין, לחלום, להאמין ולהגשים – תרחישים חדשים, שיש בהם הצלחה, תקווה, אמונה באדם ובעולם, ויכולת לנווט את עצמנו אל עבר חוף מבטחים וארץ חדשה.

היכולת שלנו לעשות זאת, טמונה ביכולת שלנו לדמיין, לחלום ולהאמין בזה ואז ליצור בתוך החברה האנושית נקודות התייחסות המייצגות אלטרנטיבה תרבותית.

דרוש אומץ להחזיק באלטרנטיבה הזו, גם אם המשמעות של זה היא ללכת כנגד הזרם כדי להשפיע עליו.

זוהי גישה המחזיקה בגשר שבו שתי הרגליים שלכם על הקרקע, מכירות היטב את ההטיות החברתיות והראש שלכם עמוק בעננים, מחובר לתודעה ערה וחדשנית, ערכים אוניברסליים ומאפייני נפש מעודנים וחיוביים שיש בהם את הביטוי של הטוב והמיטיב שבאדם.

 חיוביות מקדמת אל מול "חיוביות רעילה"

בעבר, הגישה החיובית שאני מתארת לכם הובילה אחת מהתלמידות שלי להגיד לי שאני "חיובית להגעיל".

זה היה מוזר ומפתיע לשמוע את זה, וחשבתי לעצמי שאיך אפשר להיגעל מנטייה נפשית חיובית שמרחיבה את ספקטרום האפשרויות, מתעדפת את אלו שהם על הסקאלה החיובית ושהם בעדי ובעד העולם, מטפחת אותם על ידי תשומת הלב והמיקוד המחשבתי שלי, ובכך מאפטמת את הפוטנציאלים?

אולם, ידעתי כי הנטייה השלילית טבועה כל כך עמוק בנפש האנושית, עד כי הדבר עשוי להרגיש לאנשים כמלאכותי, מזוייף או אפילו ממש מאיים עליהם ונוגד את הזהות שלהם, מכיוון שזוהי תנועה יזומה כנגד הדפוסים "הטבעיים" והאוטומטיים שמושרשים כה עמוקות בהרגלים הקוגניטיביים ובהתניות הרגשיות והחברתיות שלנו.

כמו כל מיומנות חדשה שאנחנו רוצים לסגל, בהתחלה זה עשוי להרגיש מאולץ ולדרוש מאמץ נפשי ורגשי. זה ממש כמו שקורה כשמתחילים להתאמן במכון כושר, ונדרש להתגבר על הכניעה לכוח הכבידה, על כאבים פיזיים, על התנגדות נפשית ועל תחושה לא נוחה שעשויה להרגיש מאולצת ו"לא טבעית". אולם בהמשך, עם ההתנסות, הקושי פוחת ואפילו נעלם, ומתחלף בהרגל נפשי חיובי, שבונה בנו תחושת מסוגלות וביטחון, סקרנות, פתיחות, אופטימיות ותקווה וגם חיוניות, ובכך משפר ומשדרג את חוויית החיים שלנו.

היכולת להיות חיוביים, לראות את סקאלת האפשרויות הרחבה ולבחור לשים את המיקוד ברצון, באמונה ובהיתכנות של תרחישים חיוביים ואופטימיים, לא "מעוורת" אותנו או מונעת מאיתנו לראות את שאר הספקטרום. אלא היא בפשטות מאפשרת לנו ליצור עוד קשרים נוירונים שפותחים עוד סקאלה של אפשרויות, ולהטות באופן ער ומודע את משאבי הנפש שלנו כלפי אזורים חדשים ונפלאים שאנחנו מעוניינים לחוות ולהתנסות בהם, ובכך מאפשרת לנו לבחור לחשוב ולהרגיש באופן חופשי.

אפילוג

לסיום נחזור לאוטו, שבו רוני ואני יושבות, ומתבוננות על חלון המרפאה.

אל תוך החדר נכנסים איש ואישה, הבעלים של הכלבה שנדרסה.

הם מתבוננים לכיוון  מיטת הטיפולים, מקשיבים למילותיו של הווטרינר, ומהנהנים בפנים רציניות.

אנחנו לא רואות מה הם רואים, ולא יודעות מה קורה.

אבל אז מישהו מביא שמיכה, והם עוטפים את הכלבה, ונושאים אותה החוצה מהמרפאה.

אנחנו מסבות את המבט לרכב שחונה לידנו, ורואות את הכלבה נישאת בעדינות אל תוך הרכב כשהיא חבוקה בזרועות האנשים שלה, עם פציעה קלה, שנזקקה לתפרים, אבל מלבד זאת – בריאה ושלמה.

הפוסט הטוב במיטביותו הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

הרבה ממה שנחשב פופולרי, מקובל ונורמטיבי, אינו עולה בקנה אחד עם נורמות וערכים אוניברסליים ולמעשה מייצג את המכנה המשותף הרחב והנמוך שאולי הוא נפוץ ופופולרי, אך לא באמת מקדם את האנושות לעתיד בר-קיימא ולאפשרות לשגשג כציביליזציה.

חלק מההכשרה שחשוב לי להעניק לתלמידים שלי, היא היכולת להתבונן בעין תבונית על ערכים ועקרונות מגזריים, שמחוברים לתרבות פופולרית, לפענח עד כמה הם הולמים ערכי-על – ערכים אוניברסליים, ואז להיות מסוגלים לבחון את הערכים המגזריים השונים וליצור דירוג על פי מידת תאימותם לערכי-על אוניברסליים וקוסמיים.

כדי להתפתח אל מעבר למגבלות של התרבות הפופולרית ותקרת הזכוכית שהיא מציבה, אנשים צריכים להיות מסוגלים להבחין באיכות של הערכים המגזריים השונים, ולדעת לדרג אותם באופן נטול פניות ועל פי אמות מידה ברורות.

זה דורש אומץ אזרחי ורוחני, יושרה וכנות שמאפשרים כולם לבחון לעומק את המשמעויות של ערכים וממסדים מגזריים וכיצד הם מתבטאים בפועל, זאת כדי להסכים לדרג את הערכים הללו ולהעדיף במודע זהות רחבה ואוניברסלית על פני זהות צרה מצומצמת, מגזרית ולוקאלית.

התהליך שאני מתארת לכם, דורש לאמץ את הזהות כאדם על פני  שאר הזהויות המתקיימות בתרבות האנושית ולהסכים לתת לזהות הזו קדימות.

בהרצאות שלי אני מבקשת ללמד את נקודת המבט הזאת ולהכשיר אנשים להתבונן בכנות על התרבות הפופולרית, על ממסדים ועל מבנים חברתיים ותרבותיים ולשאול: האם הם משרתים את הערכים הבסיסיים של חופש, שוויון הזדמנויות, מאור פנים, מוסר, יושרה צמיחה וחדשנות, או שלא?

אני מעודדת את התלמידים שלי להתעלות מעל הנטייה האנושית לנתק בין התודעה לבין היומיום, כך שהתודעה, הרעיונות המתקדמים והערכים שהם לומדים – לא יישארו תיאורטיים, תלושים ומנותקים, אלא מחוברים כולם למשמעויות יישומיות בחיים עצמם.

לתודעה ולרעיונות רוחניים ושכלתניים – תמיד יש משמעויות יישומיות!

לעיתים רעיונות וערכים מופשטים ישמעו נהדרים ונשגבים בתיאוריה, אבל כשמשכילים לחקור ולהעמיק במשמעות היישומיות שלהם ובתוצאות הפרקטיות של ההוצאה שלהם לפועל, מגלים כי יש לזה השלכות גרועות ואפילו איומות.

למה כל כך קשה לנו לשנות את דעתנו?

לערכים, לתודעה ולגישות רוחניות ופילוסופיות יש תמיד משמעויות יישומיות.

כלומר, לרעיונות מופשטים יש השפעה על האופן שבו אנשים תופשים ומבינים את המציאות, יש להם השפעה על התקשורת בין אנשים לבין עצמם ובינם לבין החברה שבה הם חיים והם גם משפיעים על האופן שבו אנשים נוקטים עמדה ופעולה, בעד מה שהם רוצים להגשים.

לכן כל כך חשוב לא להישאר רק בתיאוריה, וליצור אידיאליזציה של רעיונות רוחניים וגישות פילוסופיות, אלא לבחון את הממשק שלהם אל המציאות ואל החיים עצמם.

נקודת המבט הזאת מזמינה להתבונן על המציאות מבעד למוסכמה או להבניות החברתיות, בכנות נוקבת ובלתי מתפשרת, שלעיתים גם יוצרת חוויה של אי נוחות, מכיוון שהיא מצביעה באופן ברור על רעיונות או מבנים חברתיים שאינם רלוונטיים, נוגדים ערכים אוניברסליים ונדרשים להשתנות.

אם האדם קשור באופן הדוק לתפישות ורעיונות, כך שהם מגדירים באופן טוטאלי את הזהות שלו, הוא עלול למצוא עצמו שבוי בהם, עד למצב שבו לא יוכל לקיים בוחן מציאות אובייקטיבי – זאת מכיוון שהוא מקיים היקשרות רגשית לתפישות ואמונות, שלא רק שמגדירות את הזהות העצמית אלא גם מעצבות את כל תפישת המציאות ואת חווית הוודאות, הביטחון ותחושת הערך הנובעים כולם מן ההשתייכות לקהילה או לזרם מסויים.

זו הסיבה שקשה לאנשים לשנות דעה פוליטית, מערכות אמונה, או שיוך רוחני-דתי. 

שינוי דעות ומערכות אמונה

לשינוי של דעה או אמונה, יש תמיד השלכות מעשיות שדורשות מן האדם ליצור שינוי הלכה למעשה בעצמו ובסגנון חייו. זה עלול להפחיד, לאיים ולערער את נפש האדם, מכיוון שהבחינה של המשמעויות היישומיות של גישה כזו או אחרת עלולה לערער על אמונות, תפישות, והבניות שמקושרות לזהות העצמית או להרגלים נפשיים ותרבותיים שהאדם אינו מסוגל לראות עצמו חי בלעדיהם.

כתבתי על כך בהקשר של הביביזם כתופעה חברתית שיש בה היקשרות רגשית וזהותית למנהיג לצד הגדרה של זהות עצמית המבוססת על אמונה בארכיטיפ של העם הנבחר, המנהיג והגואל. זו תופעה שהתעוררות וההתפקחות ממנה עשויה להיות כואבת – ממש כמו ניתוח, שתכליתו הפרדה בין האדם לזהות שהוא קשור אליה, המבוססת על המנהיג והסיפור שהוא מספר.

אביא דוגמאות נוספות לכך:

ההיקשרות הרגשית והזהותית לממסד הרבני – אל מול ערך השיוויון

הממסד הרבני נשען על מסורות והלכות שעוצבו לפני מאות שנים, בתקופות שבהן אי שיוויון מגדרי היה חלק מהתרבות הרווחת. סביב הנחת היסוד הזו של היעדר שוויון ואפליה, נוצרו הלכות חיים שבאות לידי ביטוי במוסד הנישואין, באופיין של מבני הציבור והתפילות בבית הכנסת, באופיו של המרחב הציבורי והמבנים המשפחתיים, ביחס כלפי קהילת הלהט"ב, ועוד.

רעיונות מודרניים כמו שוויון בין המינים מעלים שאלות ערכיות ויישומיות שלעיתים קרובות יוצרים התנגשות בין יכולת לבטא קדמה מעשית וערכית המבוססת על ערכים אוניברסליים, לבין הרצון לשמר את המבנה החברתי והתרבותי המסורתי שפעמים רבות נוגד ערכים שכאלו, מכיוון שלא עבר תהליך טבעי של אבולוציה והתחדשות רעיונית ומעשית.

עבור רבים מהממסד הרבני, נשים המבקשות להוביל תפילה ציבורית או להשתלב בתפקידי רבנות, מערערות על התפקידים המגדריים הנעוצים בשורשי המסורת. שינוי כזה מחייב דיון תאורטי לצד יישום פרקטי – שינוי דרכי התפילה, חלוקה מחדש של סמכויות במוסדות הדת, והכרה רשמית בשוויון מגדרי שעשוי לערער על פסיקות הלכה קודמות ועל סטטוס קוו שנשמר במשך שנים רבות. זהו שינוי שנתפס כאיום על המסגרת ההלכתית ועל הזהות המסורתית ולכן מעורר התנגדות תקיפה מצד הממסד הרבני המיינסטרימי הנשלט בידי גברים.

דוגמה נוספת – טבעונות ושינוי אורח חיים

אדם שהתחנך במשפחה ובקהילה שבה צריכת בשר היא נורמה מרכזית, ונחשף לפרקטיקות האכזריות שננקטות במשקי החי, עלול לעבור תהליך של ערעור הנורמה שעליה גדל. 

האדם הזה עשוי להרגיש שאימוץ אורח חיים טבעוני מאיים על תחושת השייכות שלו ועל הקשרים החברתיים שלו בתוך הקהילה ממנה בא. 

בנוסף, הוא עלול לחוש אי נוחות מעצם ההכרה בכך שהרגלים ותפישות שעיצבו את חייו עד כה, מנוגדים לערכים אוניברסליים של חמלה ואי-אלימות.

הבחירה לסגל אורח חיים טבעוני, שנובע באופן ישיר מתוך הערכים שאליהם הוא מחובר, מחייבת את האדם לא רק להימנע ממוצרים מתעשיית החי, אלא גם לשנות את האופן שבו הוא תופש את  התרבות שלו, את מקומו החברתי ואת יחסיו עם הסביבה – שינוי שמערער על הרבה יותר מאשר רק ההרגלים התזונתיים שלו, ואף יותר מכך, דורש מן האדם ללמוד דרכי פעולה ואופייני התנהלות חדשים לגמרי.

לראות את הקיים , לנבוע מיש, להתמיד להתחדש

הגישה שאותה אני מלמדת ומציעה, היא לפעול על פי העיקרון ״לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד ולהתחדש״.

זו גישה שמזמינה לצמוח על בסיס מתמיד מן הבסיס הקיים, מתוך ההבנה שתמיד ניתן לנו להתפתח מתוך מצע של ערכים ורעיונות ואמונות, אל שלב נוסף ומורחב יותר שבו נוכל לצמוח ולממש רעיונות חדשים ורחבים ומתקדמים יותר ולהפיק מהם משמעויות יישומיות.

הגישה הזו דורשת מיומנות ומסוגלות נפשית לערער באופן יזום את המצב הקיים, כדי לנבוע ממנו אל קיום מורחב ומפותח יותר.

אין בגישה הזו שפיטה או פסילה, אלא תנועה טבעית של תהליך אבולוציוני טרנספורמטיבי.

זהו תהליך מאוזן שמכבד את כל הרעיונות והאמונות המתקיימים במצע הקיים, אך לא הופך אותם למוחלטים וסופיים, אלא מתייחס אליהם כתשתית שממנה ניתן לנוע אל השלב הבא – מתוך שאיפה לחקר וגילוי עצמי, ומוכנות לערער על המצב הקיים, על מנת להתרחב ולהשתנות.

בגישה הזו, שום דבר אינו ״קדוש״. מה שתואם את השלב הבא, ממשיך באופן טבעי עם האדם הלאה, ומה שאינו תואם נשאר מאחור, כתיעוד של שלב התפתחותי שמיצה את עצמו והסתיים ואין בו רלוונטיות לשלב הבא, שמייצג את המדרגה התרבותית הבאה.

התהליך הזה מתרחש בנפש האדם, במערכות יחסים, וגם במבני שלטון ומבנים חברתיים ותרבותיים.

הכל פוליטי

לתודעה ולערכים יש משמעויות פוליטיות – כי פוליטיקה היא האמצעי שדרכו תפישות עולם, ערכים וצורות התבוננות – מתבטאים בפרקטיקות ובמבנים שלטוניים, חברתיים, כלכליים וחברתיים.

"כפי שקיים קשר הדוק בין רוח לחומר – כך גם קיים קשר הדוק בין תודעה וערכים דמוקרטיים לבין מנגנונים דמוקרטיים, שהם המכשיר שנועד לשרת את הרעיונות ואמות המידה, ולאפשר להם לבוא לכדי ממש בכל תחומי החיים בחברה."

מתוך המאמר: הכל פוליטי

בשיעורים שאני מלמדת אני לעיתים מקשרת את נושא השיעור לאקטואליה, ומשתפת את עמדתי ודעתי בנושאים שעל סדר היום בתחומים שונים. פעמים רבות אני פוגשת מבטים מופתעים, או אפילו רתיעה וביקורת על כך שאני משמיעה את דעתי, במיוחד אם היא לא פופולרית או לא בקונצנזוס, אך אני חשה שאני מחוייבת לא רק ללמד את התודעה והפילוסופיה, אלא ללמד צורות חשיבה שמאפשרות אנליזה תבונית ויכולת לפענח מה המשמעויות היישומיות של כל אלה ואיך זה בא לכדי ביטוי בזהות העצמית ובסגנון החיים.

בתרבות הפופולרית, ישנה דעה קדומה הגורסת שאנשים שעוסקים בתחומים הקשורים לרוח, פילוסופיה, תודעה והתפתחות אישית, אמורים להיות ״ניטרליים״, להפגין אובר-הכלה, "ממלכתיות" ולכאורה ״שיוויון נפש״. זה נובע מתפישות ותבניות לגבי מהי רוחניות ומהו שוויון נפש.

מנקודת המבט שלי, נקיטת עמדה היא אקט רוחני מן המעלה הראשונה.

אבל זה לא תמיד רק זה, תרבות הפופוליזם, כשמה כן היא, מתמרצת אנשים לפעול כדי להשיג פופולריות. 

לכן, אלו השואפים לפופולריות נמנעים מלנקוט עמדה, או משמיעים עמדה "ממלכתית" ופושרת, מתוך רצון להיות נחמדים, להימנע מפרובוקציה ולמצוא חן בעיני קהל כמה שיותר רחב כדי שחלילה לא יאבדו אהדה, עוקבים ברשתות החברתיות, עבודה ופרנסה.

מתוך ההבנה של כל אלה, מראש אינני פונה למכנה משותף רחב, או לתרבות הפופולרית, מכיוון שהרעיונות והפילוסופיה שאני מלמדת מציגים תפישת עולם מתקדמת ועתידנית שאינה רווחת בקרב רבים, ונועדה לפגוש אנשים שלא רק שהם פתוחים לרעיונות חדשניים ולכלים פורצי דרך, אלא גם מוכנים להשתנות, לעבור טרנספורמציה וגם לשנות אמונות ודעות.

אחד מן הביטויים המרכזיים של התרבות בת זמננו, הוא הפופוליזם הגואה ויש לו השלכות שאינן רק פוליטיות אלא גם חברתיות ורוחניות.

אני מזהה את תופעת הפופוליזם בכלל, ופופוליזם רוחני בפרט – כאחד האיומים על הדמוקרטיה ועל השיח החופשי.

מה זה פופוליזם?

פופוליזם הוא אמירה, מעשה או הצהרה שמטרתם למצוא חן בעיני ההמונים ולצבור פופולריות, גם אם הדברים אינם נכונים או יישימים.

הפופוליזם כשמו כן הוא, נובע מן השאיפה להשיג פופולריות כדי לשרת מטרות ויעדים בשלל תחומים ובהם פוליטיקה, כלכלה, מערכות יחסים וכדו׳.

מקור המונח פופוליזם הוא בדמוקרטיה האתונאית וברפובליקה הרומית.

המונח נגזר מהמילה "populus" שמשמעותה "עם".

בספרו על מלחמת הפֶּלוֹפּונֶסוס עשה תוקידידֶס שימוש בכינוי “דמגוג” באופן זהה כמעט לאופן שבו משתמשים בימינו ב”פופוליסט”.

פופוליזם אינו אידאולוגיה, אלא אוסף של טקטיקות פוליטיות ורטוריות, שמטרתן לצבור ולשמר כוח פוליטי.

כסגנון פוליטי, המנהיג הפופוליסט יפנה אל הציבור הרחב באמצעות מסרים פשוטים וקליטים, בכדי לגייס את תמיכתו הפוליטית של הציבור ואת אהדתו.

המנהיג הפופוליסט יעשה שימוש בדמגוגיה, ובגישה של ״הפרד ומשול״, תוך הדגשת רעיון “העם” כקבוצה הומוגנית, ויצירת הפרדה בין האינטרסים של “העם” לבין קבוצות של מיעוטים, מהגרים, מחנה פוליטי נגדי או קבוצות אליטה בעלות הון והשפעה, שאינן משרתות את האינטרסים של המנהיג הפופוליסט.

כאמצעי רטורי, פופוליזם יתבטא במסרים שטוחים, מגמתיים ומקוטבים, שיוצרים תגובה רגשית והזדהות.

הפופוליזם יעודד במסריו תחושת קיפוח, עוולה וחוסר הוגנות, ולצד זאת תחושות תכלית, ערך עצמי, משמעות וזהות, הנובעים כולם משייכות לקבוצה.

בכך מעצים הפופוליזם את פוליטיקת הזהויות, יוצר השטחה ורידוד של השיח אודות נושאים שונים, תוך חלוקה של הצדדים והדעות שונות למחנות וצדדים, באמצעות הדגשת האינטרסים המנוגדים.

פופוליזם תרבותי וחברתי

תרבות הפופוליזם תעדיף את המיידי על פני המעמיק, את הויראלי על פני האיכותי.

היא תחליף יצירות שמאתגרות את תפיסת העולם, מעודדות חשיבה מורכבת מחוץ לקופסה, בבידור קל לעיכול.

כך, במקום שהאמנות והתרבות ימלאו תפקיד בפיתוח וצמיחה של החברה, הם ממלאים צורך נפשי בפריקה, אסקפיזם ושעשוע רגעי שאינו מותיר חותם.

בעידן הרשתות החברתיות, פופוליזם יתבטא בטרנדים ותופעות עדריות שמנותקות מרצון כנה וחיבור אותנטי, ונועדו כדי למצוא חן בעיני החברה, לשייך את האדם לקבוצה ה”נכונה”, או למצב אותו כ-״עדכני״ או כ-”מוסרי”, גם כשהמעשה או האמירה נועדו למראית עין או לעיני המצלמות בלבד.

פופוליזם רוחני

הפופוליזם הרוחני יביא לאנשים השראה ורעיונות שנעים להם לשמוע, ויעניק תחושות כוזבות של חיבור למשמעות, באמצעות “חוויות רוחניות” שנועדו לגרות  את הרגש, ולהעניק לאנשים תחושת נחמה או אשלייה של התפתחות והתקדמות רוחנית.

הפופוליזם הרוחני, ישאף לרצות את האנשים המחפשים צמיחה, מבלי באמת לעודד אותם לצאת מאזור הנוחות, להרחיב את התודעה והתפישה אל מעבר לתקרת הזכוכית, וליצור שינוי אמיתי וממשי שמאתגר אותם לצמוח וליצור טרנספורמציה ושינוי.

פעמים רבות הפופוליזם הרוחני יעניק לאנשים “תשובות נכונות” ואף מוחלטות ולא יעודד אותם לעצמאות, חקר וגילוי עצמי שמעצימים ומרחיבים את התודעה אל עבר מחוזות חדשים.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Louharya | לוהאריה (@louharya)

האם אפשר גם למצוא חן בעיני ההמון וגם לבטא חלוציות וחדשנות?

כמובן שהייתי שמחה למצוא חן בעיני כולם, להגיע לקהלים רחבים ולתהודת המונים… 

בכל ליבי הייתי רוצה שכך יהיה, מכיוון שאני מאמינה שככל שיותר יאמצו את הידע הגישה והכלים שאני מלמדת – כך נוכל להתקדם כאנושות אל מדרגה חדשה ולכונן כאן על פני האדמה חברת מופת.

אבל לצד כל אלה חשוב לי להיות נאמנה לתודעה, לפילוסופיה ולערכים שלי – וזה דורש ממני להביא את הדברים כפי שהם, לא לעגל פינות ולהציג על בסיס קבוע את המשמעויות הפרקטיות של הדברים, ואת הדעה שלי על הבניות תרבותיות ומנגנונים חברתיים. 

אני עושה זאת כדי להכשיר את התלמידים שלי לאוריינות תודעתית בעולם דיגיטלי הנתון לתרבות פופוליזם, ללמד אותם להתבונן על עצמם ועל המציאות בעיניים  כנות, בהירות ותבוניות, ולפענח את המשמעויות היישומיות של התודעה והפילוסופיה שהם לומדים, כדי לתרגם אותם אל היומיום.

אני מאמינה בכל ליבי כי נקיטת עמדה בנוגע לערכים ועקרונות דמוקרטיים ואוניברסליים, ומחויבות לקיים אותם בשגרת החיים, היא צורך חיוני יותר מאי פעם. לכן אני חשה מחויבות גדולה להמשיך ולבטא את הפילוסופיה, הערכים ואופייני הפעולה שאני מלמדת, מתוך נאמנות לכוונת המקור, היעדר פשרה, מבלי להנמיך ציפיות או לעגל פינות.

אני עושה זאת מתוך המון חמלה, הבנה, אהבת האדם, תועפות של רצון טוב ואמונה בכל ליבי בדבר שאני פועלת להגשמתו – ההיתכנות של עולם טוב יותר, וחברה הטרוגנית שפועלת בסינרגיה, ובהרמוניה בין כלל חלקיה, הפועלים לאור ערכים קוסמיים ואוניברסליים, שהם התשתית שכלפיה מחויבים כלל המגזרים.

הפוסט תרבות הפופוליזם הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

אינני שחקנית שחמט, ומעולם לא למדתי לשחק את המשחק הזה, אך אני יודעת שמשחק השחמט הוא אחד המשחקים העתיקים, החכמים והמורכבים ביותר הקיימים בתרבות האנושית, כשההערכות למספר המצבים החוקיים בשחמט נעות בין  10⁴³ ל-10⁴⁷ .

משחק השחמט דורש מסוגלות מנטלית מפותחת, ויכולת לחשב ולשקלל מהלכים והסתברויות בראייה מרחיקת לכת, אך מלבד היכולת האנליטית משחק השחמט דורש גם מיומנות נפשית ורגשית שבלעדיהן שחקן השחמט עלול ליצור מהלכים שגויים.

שלום, שבין שלל תחביביו הוא גם חובב שחמט, שיתף אותי שהחלק שהכי קשה ומאתגר לו במשחק הזה, הוא להתאפק ולא ליצור מהלכים של תקיפה, לפני שהוא יוצר מהלכי הכנה והיערכות, כדי שהמתקפה תהיה אפקטיבית ומתואמת לחוקיות של משחק השחמט, על התהליכיות שבה.

משם נסובה השיחה לחשיבותה של היכולת הנפשית להכיל תהליכים ברמה הפנימית, וזאת לפני שמוציאים אותם לפועל בפעולה בעולם הממשי.

היכולת הנפשית להכיל תהליכים לפני ההוצאה שלהם מן הכוח אל הפועל, דורשת איכות נפשית של סבלנות, וזה בולט מאוד במשחק השחמט שבו התכנון האסטרטגי דורש את האיכויות הללו.

כאשר לשחקן יש יכולת הכלה, תבוניות ואורך רוח – הוא מתבונן על תהליכים, סוקר אותם, מתכנן, יוצר אסטרטגיה, הוגה ומכיל את התרחיש הרצוי בפנימיות שלו בטרם הוא הופך את הרצוי למצוי באמצעות המהלכים הטקטיים על לוח המשחק.

כדי לעשות זאת ללא תחושת קושי, סבל או עול, נדרשת סבלנות.

המקצב האישי

לכל אדם יש מקצב פנימי משלו, המשקף את התדר העצמי שלו ואת העצמי הייחודי. 

גם לכל מה שמתקיים ברחבי הקוסמוס יש תדר עצמי, שהוא חלק מן הקיום הכולל שכולנו חלק ממנו.

ניתן לדמות זאת לדופק חיים שיש לו תדר ספציפי – פעימת חיים שסביבה מתנגנת מנגינת העצמי הייחודית.

הפעימה האישית הייחודית, נועדה להתחבר בסנכרון הרמוני לכל שאר הפעימות של כל מה שמתקיים ולהרכיב מערכת מרובת חלקים, באקוסיסטם קוסמי שכלל מרכיביו תומכים זה את זה, מפרים האחד את השני וגם משלימים זה את זה, במארג של קיום תבוני מתפתח.

כלל הפעימות של כל מה שמתקיים, יוצרות כעין ״תזמורת שלמה״ ובה ריבוי כלי נגינה וריבוי תפקידים מוסיקליים המפיקים כולם סימפוניה קוסמית הרמונית ויפיפיה.

איך זה קשור לתהליכי חיים הרמוניים?

כדי לקיים תהליכי חיים שיש בהם איזון והרמוניה, בתוך עולם דינאמי ורווי במערכות השפעה, נדרשת היכולת להקשיב לפעימה הפנימית ולמיקצב האישי, להיענות לו ולשמור את התיאום אליו.

המקצב הפנימי נועד לבטא סיגנל מובהק, שמגדיר ומייצב את מחזורי ההתפתחות שבהם פוסע האדם במסלול חייו על פני האדמה, ולהוביל בנתיב של הגשמה עצמית ומימוש מועצם.

התיאום למקצב ולפעימה האישית, מסייע להתחבר לטבע העצמי הייחודי ולהישאר נאמנים לו, והוא גם מבטיח שניצור תהליכי חיים שלמים ומלאים, שבהם נגשים רעיונות ורצונות, הלכה למעשה, בחיים עצמם.

כאשר ישנו חיבור לתדר העצמי, הקשבה ל-״מנגינת הקיום הייחודית״ ונאמנות למקצב האישי הייחודי והאותנטי, הדבר מוביל לחוויה של שלום פנימי והרמוניה של האדם עם עצמו.

הקשר שבין המקצב האישי לסבלנות

כאשר האדם נאמן למקצב האישי שלו ולתדר העצמי הייחודי, ואינו מוטה על ידי הסביבה החיצונית, הוא מקיים בתוכו את האיכות הנפשית של סבלנות, ככוח נפשי שתומך אותו בתהליכי החיים השונים ומאפשר לו ליצור מהלכים מדורגים ומאוזנים המגיעים לכדי שלמות ומימוש. 

סביבת המציאות שבה אנו חיים, וקצב החיים המודרני, האינטנסיבי ורווי הגירויים וההשפעות, אינם מעודדים סבלנות. נהפוך הוא, הם עלולים לערער את שיווי המשקל הפנימי, לדחוף ולהאיץ תהליכים שטרם יצרו הבשלה, לעודד תלות בתוצאה מתוך תחרותיות והשוואתיות, ולשבש את החיבור למקצב האישי.

ההבנה שתהליך ההגשמה יוצר העברה שלמה של רעיון, מן המצב התיאורטי שלו אל המימוש בפועל, ופורש גשר בין הרצוי למצוי – היא זו שמאפשרת לאדם לכבד את התהליך של פרישת הגשר הזה שבין הרצוי לבין המצוי, ולהגשים חלומות, תשוקות ורעיונות בעולם הגשמי.

לשם כך נדרש אורך רוח, המאפשר הבנייה מדורגת, נדבך על גבי נדבך, ותיאום בין הכוונה המקורית לבין המימוש בפועל, ואז רוח יכול להשפיע על חומר – וחזון הופך לממשות, באופן שלם ורהוט.

אך בבסיס כל אלה נדרש שינוי תפיסתי ביחס של האדם לעצמו, לנפשו ולגופו, ויכולת לראות ביישות האנושית הגשמית כלי של הגשמה המאפשר ליצור אלכימיה ולתרגם אנרגיה תיאורטית ומופשטת לתצורות מוגשמות בחומר, הלכה למעשה.

האדם ככלי הגשמה – מעולם מופשט וקלוש לעולם ליניארי ודחוס

מעצם היות האדם ישות תבונית, בני האנוש מקיימים עולם פנימי שהוא מופשט ותיאורטי. 

זהו עולם של חלומות, מאוויים, דמיון, מעוף, השראה, רעיונות ודימויים, שמתקיימים כולם במצב מופשט במרחב פנימי שאין בו מגבלה של חומר, זמן, מרחב או אפשרויות, מלבד גבולות התפישה, המעוף והדמיון, שמגדירים את מה שנוכל לדמיין וליצור בתוכנו.

תארו לכם את האדם כרציף שפרוש על פני ממדים רבים ומצבי זמן רבים ממצבים מופשטים ותיאורטיים ועד למצבים גשמיים, חומריים וליניאריים.

האדם מחובר לרצף הזה שבין רוח לחומר רצף שבו הזמן הוא ספיראלי, ומאפשר תנועה משכבת זמן אחת לאחרת בריבוי מסלולי זמן שכולם נובעים מן הפעימה הקוסמית הבראשיתית.

הרצף, אותו אני מתארת לכם, מתחיל משכבות מציאות תיאורטיות ולא חומריות – אזורים מופשטים שבהם הזמן מתקיים במקביל בהרבה מאוד מסלולים ומחזורי זמן שקשורים ושזורים זה בזה, וממשיך עד הרובד הגשמי, המוחשי והתלת-ממדי, שבו הזמן נע באופן לינארי מן העבר אל העתיד, בתנועה מעגלית, תהליכית, איטית וקצובה.

על הרצף הזה נמצאים המעוף, ההשראה, הדמיון והחלימה – אלו הן איכויות אנושיות שמתקיימות במצב זמן קוסמי, שבו מחשבה הופכת למציאות פנימית מופשטת באופן מיידי.

התהליך שבו הדימוי התיאורטי הופך להישג ממשי ומוגשם הלכה למעשה במציאות שמחוץ לעצמי, הוא תהליך של פרישת גשר בין הרצוי למצוי, ובין זמן קוסמי לזמן ליניארי.

בתהליך זה, האדם הוא הכלי המתווך עולם מופשט לעולם גשמי.

העולם המופשט מתאפיין בטווחי גל עדינים וגבוהים, התדירות שבו גבוהה והחומר שבו קלוש – ישנו ריווח גדול בין החלקיקים שבו והוא מרחב פתוח וגמיש. ואילו העולם הגשמי מצוי בטווחי גל נמוכים ופיסיים, שבהם החומר ממוצק, הצפיפות שלו גדולה, התדירות שלו נמוכה ואיטית והוא נוטה לתבניות ומסגרות.

הפער בין מצב הזמן הקוסמי, שבו מחשבה הופכת לבריאה ויצירה באופן מיידי, לבין תהליכי ההגשמה האיטיים והתהליכיים בעולם הגשמי ובזמן הליניארי, נובע מן הפער התדרי שבין העולמות התיאורטיים שבהם מצויים המחשבות, הרעיונות, החלומות והרצונות, לבין עולמות ההגשמה, הביצוע והמימוש בפועל.

זהו הפער בין הרצוי למצוי – הקצב בו אנו חושבים, חולמים ורוצים (הרצוי), לבין הקצב שלוקח לרעיון ולחזון להפוך לדבר ממשי (המצוי).

למה כל כך קשה לנו לקיים סבלנות?

סבלנות נחווית לרוב האנשים כסבל, וכמאמץ נפשי גדול, מכיוון שתהליכי הגשמה דורשים יכולת להחזיק אנרגיה ולשלוט באנרגיה, כלומר להכיל את האנרגיה הנפשית ברמה הפנימית ולאפשר תהליכים של עיבוד עד להבשלה נפשית שמאפשרת להתחיל ולהוציא את האנרגיה הזו מן הכוח אל הפועל ומן הפנים כלפי חוץ.

סבלנות דורשת מאיתנו לתת מקום בתוך הנפש למחשבות, רגשות, רצונות ותשוקות, ולהרחיב את יכולת ההכלה שלנו, כאשר פעמים רבות הנטייה הנפשית, היא לפרוק את האנרגיה הזאת כלפי חוץ באופן מיידי, כי הנפש מתקשה להכיל את ההתרחשות הזו לאורך זמן.

סבלנות היא למעשה יכולת נפשית לתעל את האנרגיה הנפשית מן הפנים כלפי חוץ, באופן מבוקר, מאוזן ומתמשך.

אימוץ תפיסה אינסטרומנטלית

היכולת הנפשית הזו של סבלנות יכולה לקבל זריקת עידוד משמעותית, אם מאמצים תפיסת עולם אינסטרומנטלית, הרואה בעצמי האנושי כלי הגשמה שנדרש לדייק ולמקצע אותו.

התפיסה את העצמי האנושי, ככלי שדרכו אנו מגשימים את עצמנו, אינה גורעת מן החוויה האנושית, אלא דווקא מאפשרת לנו לשפר אותה ולהפיק מן האנושיות שלנו את המיטב.

נסו לחשוב על כך, המחשבות, הרגשות, הנפש, הגוף – כולם כלים שניתן לנו למקצע אותם ולהפוך אותם לאמצעים רהוטים המאפשרים לנו מימוש מועצם וביטוי עצמי עשיר ומגוון.

אלו הם סוגים שונים של אינטיליגנציות שניתן לנו לפתח כדי לאפשר לעצמנו לבוא לכדי ביטוי באופן שבו אנו משתמשים בכלים השונים הללו ולא הם מנהלים אותנו ללא כל שליטה או אבחנה מודעת.

הכלה

ההכלה נובעת מן ההבנה שהעצמי האנושי הגשמי הוא הכלי המגשים, שמאפשר לנו לתרגם רעיונות מופשטים ולהביא אותם לכדי מימוש בעולם הגשמי.

ההכלה מכוונת לביסוס של הגוף והנפש ככלי והיא מתקיימת הן כממד תודעתי והן כמרחב נפשי, שמאפשרים ליצור תהליך שלם ומלא. 
ההכלה מאפשרת תהליך שמכבד את התדר העצמי והמקצב האישי.

ההכלה מובילה במסלול טרנספורמטיבי שמתחיל בפנימיות, עד שהעצמי מגיע להבשלה שמאפשרת להוציא מן הכוח אל הפועל ולקטוף את פירות התהליך.

מה שאני מתארת לכם כאן, כמובן לא נוגע רק למשחק השחמט.

למעשה, רוב האנשים נוטים לפרוק את האנרגיה הנפשית שלהם ללא בקרה, כי הם לא מסוגלים להכיל אותה, ולאפשר לה להיות במצב של התהוות.

בתהליך שלם ומלא של יצירה שנובע מהרצון האותנטי העמוק שמצוי בפנימיות האדם, ומתגשם באופן רהוט במציאות הממשית, ישנו שלב ביניים שאני קוראת לו ממד ההתהוות.

ממד ההתהוות הוא ממד של שקט ושל התרחשות מעודנת ופנימית. יש בו התארגנות של הכוחות הפנימיים שבאדם, והתהוות של תצורה הולוגרפית, תחילה בתוך האדם פנימה, לפני שהדבר מתגשם במציאות שבחוץ. 

זה שלב בתהליך שיכול להתפענח בעולם הנפשי כ"שום דבר לא קורה", או "אני לא רואה תוצאות" – כשלמעשה ההתרחשות היא פנימית, ומצוייה בחלל פנימי, שמתרחב להכיל את המחשבות והרצונות, הרעיונות ואפשרויות המימוש, שרוקמים תצורה במציאות הפנימית, כמעין הדמיה הולוגרפית, לפני ההגשמה במציאות החיצונית, הגשמית והממשית.

הנטייה הנפשית לפרוק את האנרגיה הנפשית ולא להכיל אותה בממד ההתהוות, הופכת לנפוצה יותר ויותר בתרבות בת זמננו, המתאפיינת בקוצר רוח, סיפוק מיידי ומסרים מהירים.

כך נוצר הקושי להכיל את הפער שבין הרצוי למצוי, והסבלנות הופכת למצב של סבל.

אז מהי בעצם סבלנות?

סבלנות היא ממד תודעתי וגם מרחב נפשי, שמאפשר לנו להכיל בתוך העולם הפנימי שלנו את קשת המחשבות, הרצונות והרגשות, וגם את המחשבות היישומיות, כמציאות פנימית בת-קיימה, בטרם נקטנו פעולה ממשית בעולם ההגשמה.

מרחב הסבלנות הוא מרחב של הגות, תכנון וחשיבה, שמסוגל להכיל בתוכו אנרגיה גולמית – רצון, חזון ותשוקה, יחד עם יכולת מנטלית לדמיין וליצור מעין "הדמיה הולוגרפית" של המציאות הרצויה, על מגוון אפשרויות ההגשמה והמימוש של הדבר.

הסבלנות מחזיקה את האנרגיה הגולמית בתוך המרחב הפנימי, באופן שמאפשר בהמשך ליצור את הצעדים האפקטיביים והפרקטיים כדי להוליך את כל מה שמתחולל בעולם הפנימי, את החזון, הרצון וההדמיה הפנימית שיצרנו, אל עבר המציאות הממשית.

הדבר יוצר מצב שבו מציאות פנימית, או הדמייה פנימית, מתורגמת לעשייה פרקטית, למעשים, הרגלים, מיומנויות וכישורים הלכה למעשה, שמאפשרים לנו לבטא את הרצון שלנו בפועל, הלכה למעשה.

הנחות מוצא לקיום תהליך שלם ומלא

היכולת להגשים תהליכים בחיים, דורשת אורך רוח.

זוהי יכולת לקחת רעיון, מחשבה או חזון ובשלב הראשון להחזיק אותה בתוכנו, במרחב הפנימי לאורך זמן.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Louharya | לוהאריה (@louharya)

אורך רוח נובע מההבנה שאנחנו הגשר בין התיאוריה להגשמה, בין הרוח לחומר, וכדי להוציא את הדבר מן הכוח אל הפועל נדרש ליצור תהליך שלם ומלא.

בנוסף, נדרשת ההבנה שהאנרגיה הנפשית ומה שאנחנו חווים כרצון, תשוקה, רעיון ומחשבה – נועדו לעבור דרכנו ובעדנו, לעבור עיבוד, התמרה וסובלימציה ולהפוך למציאות מוגשמת, דרך הנפש והגוף שלנו, שמהווים גשר בין רוח לחומר.

זהו ההיבט היישומי של התפיסה האינסטרומנטלית שאותה תיארתי בפרקים הקודמים.

הגשר הזה שאנחנו מהווים, הוא גשר של אורך רוח, שבו אנחנו לוקחים את האנרגיה הנפשית, מכילים אותה ומאפשרים לה להתבסס בתוכנו, עד שנוצרת בשלות להגשמה והבאה לידי ביטוי שלה במציאות החיצונית.

ניתן לחלק את התהליך הזה לשלושה ממדים.

שלושת הממדים של ההגשמה

1. אורך רוח – הממד התיאורטי והאסטרטגי

הממד של אורך הרוח הוא ממד תיאורטי, אסטרטגי ומופשט.

זהו ממד שהוא למעשה מרחב פנימי שמכיל ריבוי מציאויות ואפשרויות הגשמה – כאשר העצמי מסוגל להתבונן בכל אלו, לבחון אותם, לחשוב ולשקלל באופן תבוני.

זה מרחב שבו הנפש מכילה את הרעיוניות, ההשראה והחזון ומאפשרת להם להיות מציאות בת-קיימה ברמה הפנימית – כהדמייה מנטלית של היתכנות.

אפשר לומר שהממד של אורך הרוח הוא ממד "רוחני", בטרם האנרגיה הגולמית הפכה לאנרגיה מוגשמת, גשמית ומוחשית שניתן לתפוש באמצעות החושים הגשמיים שלנו.

2. סבלנות – ממד ההתהוות

בממד הסבלנות ישנה הכלה של כוחות הנפש, התחושות, הרעיונות, התשוקות והרצונות.

זוהי הכלה של האנרגיה התיאורטית ויכולת לאפשר לה לנוע בתוך האדם, להשפיע עליו וליצור בו הבשלה ברמה הנפשית.

זוהי יכולת לשהות במצב של המתנה נינוחה – שאין בה קושי או סבל, מכיוון שאין בה את הרצון לפרוק את האנרגיה הגולמית אלא להפך, להכיל אותה ולאפשר לה להבשיל בתוך הנפש, להשפיע על האדם ולשנות אותו.

זהו ממד של המתנה, הכלה והבשלה.

בממד הסבלנות אין פסיביות או דחיינות אלא דווקא פרואקטיביות – זהו ממד מלא בעשייה שמצויה בחלל הפנימי, ושיש בה רקימה של המיומנות והכישורים הנפשיים, הבשלה נפשית, רעיונית, מחשבתית ורגשית, דיוק וטיוב של הרצונות וגם רכישת כלים נפשיים, מודעותיים ותודעתיים.

3. חריצות – ממד ההגשמה

בממד החריצות אנחנו למעשה חורצים את החומר – יוצרים חריצה של העולם הגשמי ומפלסים את השביל שבין התיאוריה למימוש, בצעדים מדודים, שקולים ומבוקרים.

בשלב זה האדם מגייס לטובת ההגשמה והמימוש את כל המשאבים העומדים לרשותו – הגוף, הנפש, ההרגלים, המיומנויות והכישורים, הקשרים החברתיים, האמצעים הגשמיים וגם האמצעים הנפשיים – תחושת המסוגלות, האמונה ביכולת, והמוכנות לגבות את הרצון הפנימי אל מול מציאות חיצונית שעשויה להציב קשיים, מכשולים או מניעות.

לאחר שדייקנו, הכשרנו והבשלנו ברמת הכלי הנפשי, המודעותי והמעשי, בשלב החריצות אנחנו למעשה קוטפים את הפירות – אנחנו מגייסים ורותמים את כוחות הנפש ויוצרים סובלימציה שלהם כלפי המימוש המועצם.

כשאנחנו יוצרים את תיעול המשאבים באופן תבוני ומבוקר, אנחנו נמנעים מהנטייה האנושית לפרוק את האנרגיה באופן מיידי ולא מבוקר, שנובע מהעדר הכלה.

בממד החריצות יש תיעול משאבים שמוציא מהכוח אל הפועל ואל ההגשמה וחריצה של הדרך מן הרצוי אל עבר המצוי.

צעד ועוד צעד יוצרים דרך

התהליך שאני מתארת לכם, הוא מצב שבו צעד ועוד צעד יוצרים דרך, שמצטברת לכברת דרך, שיש בה קטיפת פירות וקפיצת דרך.

זכרו כי היכולת לסגל אורך רוח, סבלנות וחריצות משתלמות, כי הן יוצרות גשר שלם ומלא שמאפשר להגשים כאן על פני האדמה את משאלת הלב שלנו, בתהליך שלם ומלא שאין בו מפח נפש או סבל, אלא נינוחות, תחושת משמעות ותכלית, וגם חוויה של סיפוק וקטיפת פירות.

רוצים לנסות את זה חווייתית? מוזמנים להאזין להפעלה "חיבור למקצב האישי ולממד של סבלנות" ולעשות את זה יחד איתי, שלב אחרי שלב.

הפוסט סבלנות כגשר בין חזון למימוש הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

השבוע מצאתי את עצמי בכמה סיטואציות שונות נשאלת על מודול 1 ובכלל עלי, על הפילוסופיה אותה פיתחתי לאורך שנים, העומדת בבסיס הידע, הכלים והמתודות וגם על העשייה שלנו במסגרת המרכז.

בשתיים מהסיטואציות האלו, מצאתי את עצמי מופגזת בצרור שאלות, כאשר בו זמנית מי ששאלו אותי את השאלות כלל לא המתינו לכך שאענה, אלא ענו בעצמם.

תארו לעצמכם את הסיטואציה – אני מול אדם שמבטא עניין בי ובעשייה שלי, יורה עלי שאלות ומיד עונה עליהן וממשיך לשאלות נוספות, וכמובן לתשובות נוספות, כשאני פשוט עומדת שם מולו בלי יכולת להשחיל מילה (מה שממש לא מאפיין אותי, ויעידו על כך תלמידיי וחבריי ).

ועכשיו תבינו, שהסיטואציה הזאת לא קרתה פעם אחת, אלא פעמיים, עם שני אנשים שונים – באותו השבוע.

בכל פעם, מטח השאלות והתשובות, ביטא את אוסף האמונות של השואל ואת התפישות שלו, לצד הנחת הנחות עליי ועל מודול 1, המבוססת על מה שאותו אדם מכיר ויודע.

כלומר עמדתי שם וממש ראיתי איך האדם שמולי מקרין עלי את כל עולמו הפנימי, ומתוך כך – לא באמת רואה אותי או פוגש אותי באמת, אלא פוגש את עצמו; את עולמו הפנימי ואת מערכת האמונות שלו.

מצאתי את עצמי שותקת ומתבוננת כיצד האדם השואל נותר לכוד במערכת האמונות שלו, ולמעשה שאל אותי שאלות אך לא באמת פתח את עצמו להקשיב לי ולשמוע תשובות, שעשויות להיות מחוץ למה שהוא מכיר, חושב ויודע.

ראיתי אותו לכוד במעין ״קופסת תודעה״ – תיבת תהודה מנטלית שמהדהדת עליו עוד ועוד מן האמונות והדעות של עצמו, ולא מאפשרת לו לצאת מהקופסה הזו ולפגוש רעיונות חדשים.

מה שאפיין את שתי הסיטואציות היה שיח קופצני, חסר סבלנות או יכולת להעמיק, והיעדר הקשבה אמיתית שיש בה גם קלט וגם פלט – הבעת דעות וקבלת דעות – או במילים אחרות שיח הדדי.

המקרים הללו, הובילו אותי להגות על מה שאני קוראת לו ״אמנות ההקשבה המודעת״, ולשאלה – עד כמה אנשים באמת מוכנים להקשיב, או לפתוח את עצמם לרעיונות חדשים?

רציתי לשתף אתכם בכמה מהמחשבות בנושא.

חיים בעולם של דימויים ותבניות

העולם שלנו הוא עולם המנוסח על ידי דימויים, מילים, רעיונות, צורות שונות ומגוונות של ביטויים לצד חוויות ממשיות, שמגדירים כולם את התרבות שלנו.

מילדות אנחנו לומדים ללכוד בתפישה שלנו את העולם הרעיונות והדימויים, וליצור תבניות מחשבה, שמעניקות לנו ודאות וביטחון בתוך סביבת מציאות גשמית, מאיימת ובלתי צפויה.

מילדות, אנחנו מקטלגים מידע בתבניות מנטליות שעוזרות לנו לסווג את המציאות, כדי להתמצא ולהתקיים בה. 

זהו תהליך מתמיד של הסללה, שכתבתי עליו במאמר הלם אונטולוגי.

מטבע הדברים, אנחנו מתנהלים בחיים שלנו כאן על פני האדמה, במסלול שבו אנחנו צוברים חוויות, תובנות, ידע ומסקנות, שמעצבים את הזהות שלנו, את תפישת העולם שלנו, את מערכות האמונה שלנו וגם את האופן שבו אנחנו מתנהלים ברמה הפרקטית היומיומית.

זהו תהליך של איסוף מידע וקטלוג מידע בתבניות מנטליות, שאליהן מחוברות תבניות רגשיות, שמעצבות את מי שאנחנו ואת האופן שבו נחווה, נגשים ונממש את עצמנו בעולם.

איסוף וקטלוג מידע, יוצר מסד נתונים אישי חשוב ונחוץ, שעליו ניתן לנו להישען כדי לבסס התנהלות מוצלחת בעולם שעלול להיות מאתגר ובלתי צפוי.

קָטָלוֹג המידע האישי

נסו לדמיין את המחשבה שלכם לקָטָלוֹג, ובו מלא תמונות, וצבעים, וצורות, ורעיונות ודימויים. 

בכל עת אתם יכולים לעיין בקָטָלוֹג הזה כדי לשלוף רעיונות שיסייעו לכם ברמה היומיומית.

כשהקָטָלוֹג פתוח, הוא כעין לוח השראה אישי, שאתם יכולים להוסיף עליו על בסיס קבוע עוד ועוד רעיונות ודימויים, שמעוררים בכם מעוף, דמיון והשראה ופותחים אתכם לקשת רחבה של אפשרויות למימוש עצמי ויצירת מציאות.

אך מה קורה שהקָטָלוֹג הופך לקָטָלוֹג מקובע וסגור?

מה קורה כאשר הנורמות והמוסכמות הקולקטיביות קובעות עבורכם מה ראוי להיכנס לקטלוג שלכם ומה לא? 

הדבר סוגר אתכם בתוך מרחב מוגבל של אפשרויות שקיטלגתם בעבר ואותן אתם מכירים, או לוכד אתכם בתחום של אפשרויות ומסלולים שהוגדרו על ידכם או על ידי הסביבה התרבותית-חברתית כנכונים וראויים – וכל זאת מבלי שתוכלו להתרחב ולצמוח מן התחום של האפשרויות הללו אל עבר תחומים חדשים.

כאשר הקָטָלוֹג האישי הופך סגור ומקובע, הוא למעשה הופך מלוח השראה ללוח הנצחה, ממערכת פתוחה למערכת סגורה.

בכך האדם דן עצמו לתנועה בתחום מוגבל של אמונות, דעות ותפישות, המבוססים על החוויות והמסקנות והידע שצבר, מבלי להיות מסוגל להיפתח למידע חדש –  מסוגלות שדורשת גמישות מנטלית ורגשית, והרחבה של המנעד האישי.

אומנות ההקשבה המודעת

אחד מן העקרונות הפילוסופיים שאותם אני מלמדת כעקרונות לתנועה ומימוש עצמי, הוא העיקרון ״לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש״. המשמעות היישומית של עקרון זה, היא שמסד הנתונים הקיים בתוכנו הוא מצע ובסיס לגילוי עצמי מתמיד.

הגילוי העצמי והמימוש העצמי המתמשך – דורשים מאיתנו גמישות מוחית ומנטלית, ומוכנות להיות פתוחים לחדש ולדעת להקשיב.

הקשבה היא אומנות לכל דבר והיא דורשת פיתח של כישורים ומיומנויות באופן מודע וסבלני.

״אומנות ההקשבה המודעת״, מבוססת בראש ובראשונה על הנחת היסוד שאנחנו יכולים לקבל השראה, ללמוד ולהתפתח מכל מפגש וממשק שאנחנו יוצרים עם הסביבה שלנו.

כאשר אדם מבקש לסגל לעצמו את אומנות ההקשבה המודעת, הוא נדרש ללמוד לשאול ואז להקשיב באמת, מתוך פתיחות, סקרנות ואפשור.

אומנות ההקשבה המודעת דורשת מאיתנו להניח לרגע בצד את כל מה שאנחנו יודעים ומופיע כבר בקָטָלוֹג האישי שלנו, וזאת כדי שההקשבה שלנו תהיה נטולת פניות, נטולת דעות קדומות או תפישות קיימות.

זה לא אומר לזנוח את הידע הקיים בקטלוג האישי שלנו. זה אומר לא להתקבע עליו או להשליך את התבניות והתפישות הקיימות על כל רעיון או חוויה שאנחנו פוגשים. כך ניתן להקשיב באמת באופן נקי וטהור, בהקשבה ניטרלית, לספוג את הדברים ואז לאפשר להם לחלחל פנימה ולהעשיר את לוח ההשראה האישי בעוד זוויות, רעיונות, דימויים ומחשבות, שמרחיבים את קשת האפשרויות הנפשית, הרגשית והמחשבתית, ומאפשרים גילוי עצמי מתמיד וצמיחה אל מחוץ למגבלות של קופסת התודעה האישית.

הפוסט ממונולוג לדיאלוג – מחשבות על השלכה והקשבה הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

זה מתחיל במגמות שקל מאוד לזהות, כמו שינויים פיזיולוגיים שהם תוצר של ישיבה ממושכת מול מסכים, וממשיך בשינויים מחשבתיים ורגשיים, שרוב האנשים מקבלים כמובנים מאליהם, מבלי להבחין בכך, שלצד היתרונות הגדולים שבנגישות למידע רב, רחב ומגוון, ישנם גם חסרונות וגם סכנות, שנדרש להכיר בהם כדי להתמודד עימם.

המעבר לעולם האינטרנט, המדיה המשודרת והמופצת, והרשתות החברתיות, לא כלל הכנה והכשרה להתמודדות עם סביבת המציאות החדשה, ובכך נוצר מצב שבו רוב האנשים מתנהלים בתוך עולם שאין להם את ההכשרה להתקיים בו באופן בריא ומאוזן מתוך אוריינטציה, עוצמה ועצמאות.

מהי אוריינות דיגיטלית?

אוריינות דיגיטלית (Digital literacy) היא תת-תחום של אוריינות מדיה, המתמקד בהבנה, שליטה ויכולת התמצאות בסביבות עבודה דיגיטליות ומקוונות.

אוריינות דיגיטלית כוללת מגוון כישורים טכניים, קוגניטיביים וחברתיים, הנדרשים לביצוע משימות ופתרון בעיות במרחב הדיגיטלי. אוריינות דיגיטלית משלבת יכולת עבודה עם סביבות דיגיטליות חדשות ומגוונות, ויכולת לנצל משאבים דיגיטליים בצורה יעילה.

אדם הבקיא באוריינות דיגיטלית מסוגל להבין את עקרונות המחשוב הבסיסיים, לבצע תחזוקה בסיסית של מערכות טכנולוגיות, להתמודד עם תקלות, ולהתעדכן בטכנולוגיות חדשות. הוא גם מסוגל להשתתף באופן פעיל בקהילות ובפלטפורמות חברתיות מקוונות תוך שמירה על כללי התנהגות ראויים, להפגין כישורי חשיבה ביקורתית, ולקיים מודעות לאבטחת מידע ופרטיות. כמו כן, אדם הבקיא באוריינות דיגיטלית מסוגל לאתר, לאסוף, להעריך ולהבין מידע במרחב הדיגיטלי בצורה מושכלת ונבונה.

לרוב האנשים אין הכשרה באוריינות דיגיטלית.

אך בתוך סביבת המציאות שבה אנחנו מצויים, אוריינות דיגיטלית אינה מספיקה. לצד פיתוח היכולות הטכנולוגיות נדרש לפתח יכולות תודעתיות ונפשיות שהן לא פחות חשובות, והן אלו שמספקות את המיומנות, הכישורים והיכולת להתמודד עם סביבת המציאות החדשה מתוך חוסן תודעתי ורגשי. 

גם עבור מי שמקיים רהיטות ושליטה בעולם הדיגיטלי, החשיפה לזרם הבלתי פוסק של מידע, והעובדה שהמסרים והרעיונות הופכים יותר ויותר שטוחים, מקוטבים, קצרים, מתומצתים ופשטניים – מובילים לעצלות מנטלית ולניוון של המחשבה והתודעה.

כציביליזציה, האנושות מואבסת ומפוטמת במידע שהרבה ממנו מגמתי, מוטה ונועד לרתום את משאבי הנפש האנושיים בשירות אינטרסים של תאגידים, ממשלות וגופים שמבקשים לצבור הון פוליטי, כסף וכוח.

בעלי אינטרס מרגילים אנשים לצרוך מידע ורעיונות, כשהם לעוסים ומעובדים באופן שלא דורש מאמץ מנטלי, וכתוצאה מכך נפגעת היכולת האנושית לחשוב באופן תבוני.

כיום, אנשים רגילים לבקש שורות תחתונות, לדרוש מסרים קצרים ופעמים רבות שטוחים, ולתעדף אותם על פני מסרים מורכבים, כי בתוך בליל המידע, הגודש וההצפה – הקשב האישי נפגע וכך גם היכולת להעמיק.

למי יש סבלנות לקרוא לעומק, להשוות מידע, לבחון אמת ושקר, להצליב נתונים, ולפתח אוריינות דיגיטלית, אם אפשר לצרוך מידע מוחלט, מקוטב, שמתאים כמו כפפה ליד למה שהאדם מזוהה איתו ומגדיר את עצמו באמצעותו?

לצד אלו אשר נעדרים אוריינות דיגיטלית, מצויים אלו אשר העדר החוסן התודעתי והנפשי, פוגם ביכולת שלהם ליצור אנליזה של מידע, לנתח מגמות או להכיל רעיונות מורכבים, ולמעשה יוצר נסיגה קוגניטיבית ועצלות מנטלית, ועולם שבו מציאויות רבות מתקיימות זו לצד זו במקביל, מה שאני קוראת לו ״פיצול מציאויות״.

מה זה פיצול מציאויות?

אנחנו חיים על פני אותו כוכב ואולי גם באותו תחום גיאוגרפי, מדינה, אזור או שכונה – אך פעמים רבות איננו נמצאים באותה המציאות.

המונח שאני מלמדת וקוראת לו פיצול מציאויות מתאר מצב שבו, בו-זמנית, על פני כדור הארץ מתקיימות מציאויות שונות זו לצד זו, כשהן מייצגות גישות וספי תודעה אך גם אורח חיים, תפישת עולם ודרכי פעולה הנגזרים מהם.

סביבת המציאות של עולם ארץ עוברת בימים אלו שינוי עומק המשנה את החומר החי ואת התודעה האנושית, וכתוצאה מכך המציאויות השונות, אשר דרו בכפיפה אחת – מתחילות להתרחק זו מזו.

אם בעבר בעולם ארץ התקיימה חלוקה למציאויות על בסיס פיזי, גיאוגרפי, שפתי, לאומי ואפילו דתי, הרי שהיום הממשק בין מציאויות שונות מתקיים יותר ויותר על בסיס ספי תודעה ותאימות תודעתית, ערכית ותידרית.

בחלק מן המציאויות ישנו חופש בחירה, כבוד הדדי, חלוקת משאבים הוגנת וחיבור לערכים מתקדמים ואוניברסליים, ואילו באחרות – לא מתקיים חופש אלא דיכוי, ניצול, תמרון, מניפולציה ושימוש באנשים בתור משאב ותו לא.

בתוך פיצול המציאויות יהיו כאלו שיבחרו לשהות בטווחי מציאות שיש בהם שמרנות, סגירות וקפיאה על השמרים, חיבור לערכים לוקאליים ומגזריים שנוגדים את הפלורליזם והבחירה החופשית, ואילו אחרים, יבחרו להפתח למציאויות המייצגות חדשנות ופתיחות, פלורליזם וערכים אוניברסליים המביאים את השלב האבולוציוני הבא.

לא רק אוריינות דיגיטלית – הכישורים והמיומנויות שנדרשים לאדם של המאה ה-21

העולם הזה של פיצול מציאויות מסווג לא רק על פי תפישת העולם וסף התודעה, אלא גם על ידי מיומנויות וכישורים שיגדירו באיזו מציאות נחיה ונתקיים.

בעולם הזה של פיצול מציאויות, ישנם אנשים שמסוגלים לחשוב, לנתח, ליצור שקלול ואנליזה של מידע, להבין כיצד פועלות מגמות של השפעה על תודעת המונים ובכך לקיים בוחן מציאות ועצמאות, וישנם אנשים שנשאים על זרמי הטרנדים, הינדוס התודעה וההשפעות ברשתות החברתיות, מבלי שהם מיומנים או מסוגלים לנתב בתוך ההשפעות הללו, ולכן הם מאבדים אוריינטציה או בוחן מציאות.

זה דומה למצב שבו לאורך זמן ממושך מישהו משתמש במחשבון כדי לקבל שורות תחתונות של חישובים, ועם הזמן היכולת הקוגניטיבית לחשב באופן עצמאי תרגילים מתמטיים הולכת ומתנוונת עד למצב שהיא אובדת לגמרי, והאדם תלוי לחלוטין במחשבון גם כדי ליצור חישובים ממש פשוטים, ובנוסף הוא כבר לא יודע לזהות האם התוצאות המופיעות על גבי המחשבון הן הגיוניות ונכונות או שגויות.

רוב האנשים נעים בתוך אוקיינוס המידע, באופן בלתי מבוקר ובלתי מודע, כשהם לא באמת מסוגלים למיין מידע, לבדוק מידע, להבחין בין אמת ושקר, או ליצור בחינה של נתונים והשוואת נתונים, באופן שמאפשר לסווג את הנתונים הללו, לזהות קשר בין אירועים ומצבים שונים לסיבות שיצרו אותם ולעקוב אחר הרצף שבין בחירות, תוצאות והשלכות.

המגמה הזו מחלישה את הציבור והופכת אותו נתון להשפעות שאינו מודע להן, פגיע ברמה התודעתית, מושפע ומתומרן מבלי שהוא ער לכך.

כדי לשגשג ולצמוח, אנחנו נדרשים ללמוד מחדש כיצד להבחין בין ״טוב" ו"רע״ ״בונה" ו"הורס״, לסווג מידע, למיין מידע ולזקק את מה שנכנס לתודעה שלנו, ונוגע במחשבות, ברגשות ובסגנון החיים.

היכולת ליצור  אומדן ולדעת להבחין בין טוב ורע מהותית ליכולת לחיות חיים בריאים, מספקים והרמוניים, כי היא מאפשרת לנו להגדיר גבולות לחיים שלנו ולקבוע מה אנחנו כוללים בתוכם ומה אנחנו מסלקים ומדירים.

אם קיימים סביבנו כוחות רעילים והרסניים שאנחנו חשופים להם, חשוב שנדע לזהות אותם ולא לשתף איתם פעולה, וזאת כדי לאפשר לעצמנו לנהל חיים שבהם משאבי הנפש, התודעה והרגשות מכווננים כלפי מה שבונה, תומך וחיובי, מה שמקדם אותנו להיות בני אדם מסופקים, מאוזנים ומאושרים, ומתוך כך גם טובים יותר לסביבה שלנו.

אנחנו נדרשים בעת הזו, יותר מאי פעם, לקיים את היכולת לזהות ולשים את האצבע על הכוחות הרעילים וההרסניים בתוכנו, ואז למגר אותם מתוכנו ולא לתת להם במה ומקום. אנחנו נדרשים ללמוד לעשות זאת בתוקף ובפרואקטיביות, שיש בהם כל העת הקפדה על ערכים, מוסר ומאור פנים.

הכל מתחיל בתודעה

כשמנסים להבין את המציאות בארץ ובעולם, ממש חשוב להבין שהכל מתחיל בתודעה.

מהי תודעה?

התודעה האנושית היא כעין בריכה של רעיונות, שאל תוכה אנחנו מזרימים את המחשבות שלנו, את התפישות שלנו על עצמנו ועל העולם, את הידע שאנחנו צוברים, את הזכרונות ואת החוויות שחווינו – הכל זורם אל בריכת התודעה שלנו, ממלא אותה ונשפך ממנה אל כל היבט בחיינו.

הבריכה הזו, יכולה להיות צלולה ונקייה, שלווה והרמונית, בה המחשבות והרעיונות שלנו שוחים בחופשיות, מפרים זה את זה באופן יצירתי ותומך, וניזונים מזרמי תודעה תבוניים, חיוביים וצלולים, המאפשרים לנו ליצוק אל תוך הנפש והחיים והיומיום שלנו מהות ומשמעות.

ולחלופין, הבריכה הזו גם עלולה להיות עכורה ומזוהמת על ידי זרמים מחשבתיים שאנחנו מכניסים אליה, במודע או שלא במודע. זרמים שליליים, המזיקים לנו ומרעילים את הנפש.

כתבתי על כך בהרחבה במאמר ״בריכת התודעה״

העולם שלנו מצוי במעבר הגדול שמאופיין במאבק איתנים בין עולם ישן, שהולך ומתפרק, לבין עולם חדש ועידן חדש שמשנה את במת המשחק.

אנחנו מתקדמים בקצב מהיר אל עבר עידן שישנה את פני האנושות לבלי הכר, ושיוביל לעולם שבו מתקיים פיצול מציאויות בין כאלה שהמחשבה שלהם חופשית והם מקיימים חוסן תודעתי ורגשי ויכולת למיין מידע, לבחון מידע ולעבד רגשות באופן מאוזן, לבין כאלה שלא ישכילו ליצור זאת, ואשר התודעה שלהם תעוצב על ידי בעלי אינטרס, שיהנדסו את המחשבה שלהם כרצונם, באמצעות לחיצה על כפתורי הרגש כדי לשמר אותם במצב מתמיד של מתח, פחד, הישרדות, טשטוש ומיסוך.

היכולת להתנהל בתוך העולם שלנו, המצוי במעבר הגדול, תדרוש מאיתנו כאנושות ליצור אבולוציה, ללמוד לעבד מידע ורגשות באופנים חדשים, לפתח חוסן תודעתי ורגשי וגם בוחן מציאות בתוך סביבת מציאות שבה הגבולות שבין אמת לשקר ובין מציאות לבדיה ילכו ויטשטשו.

מי שלא יפתח את התודעה שלו ויבסס חוסן תודעתי ורגשי, יהפוך נשלט ויאבד את הזכות למחשבה חופשית מבלי שיהיה מודע לכך.

אנחנו רואים את זה כבר קורה כאן ועכשיו, בעוצמה מודגשת ומצמררת.

אנחנו חיים בישראל וגם ברחבי העולם בסביבה מזוהמת תודעתית.

אנחנו נתונים להשפעות רבות, מאוד שליליות ומגמתיות, שהאינטרס שלהן הוא להשתמש בכוח שלנו ולתמרן את העוצמה הנפשית שלנו כדי לשרת מטרות כלכליות ופוליטיות. רוב האנשים אינם עוצרים לרגע כדי לזהות את הזיהום התודעתי הזה, וכדי לרכוש כלים ומיומנויות שמאפשרים להתמודד איתו ולהתנהל בתוכו בביטחה.

הכל מתחיל בתודעה, ביכולת הקוגניטיבית למיין ולנתח מידע, וביכולת הרגשית לעבד רגשות באופן מהיר ועמוק מבלי לצאת מאיזון. החוסן הרגשי והתודעתי הם אלו שיקבעו האם נהיה ערים ונקיים בחירה חופשית, או שנהיה נשלטים ומתומרנים בתוך מציאות פיקטיבית, שמהונדסת על מנת לכלוא את הנפש ולתמרן אותה.

מנהיגים פופוליסטיים הבינו את זה כבר מזמן, כשבנו מנגנונים מפותחים של הינדוס תודעה, גזלייטינג ושליטה בדעת הקהל ובאמצעי התקשורת. 

הפוליטיקאים הללו מיומנים מאוד בלעצב את התודעה הציבורית כרצונם. הם יודעים לספר סיפור באופן שסוחף את אלו המחפשים מנהיג ״גדול מהחיים״ שיוביל אותם מבלי שהם יצטרכו לקחת אחריות, לחשוב בעצמם או להפנות זמן ומשאבים למעורבות בעיצוב המרחב הציבורי המשותף לכולנו.

ממדי המציאות השונים – תעתועי הממד הרביעי

לחיים בתוך פיצול מציאויות יש היבט נוסף שקשור ליכולת לתפוש, להכיל ולשלוט בממדי מציאות שהם מעבר לממד הפיסי והגשמי. אלו הם ממדי מציאות שמתקיימים במרחבים של תודעה אישית ותודעת המונים.

השליטה שאני מתארת לכם היא שליטה בממד נוסף של מציאות, שרוב הציבור אינו מודע לו ואין לו את ההכשרה, הכלים והמיומנויות להתנהל בתוכו או לשלוט בו.

זהו הממד הרביעי – ממד שיש בו מסוגלות לראות את הקשר בין עולם הסיבות לעולם התוצאות, לבחון תהליכים ומגמות רחבים ואף להשפיע עליהם, וכך גם להשפיע על תודעת המונים.

הכניסה לממד הרביעי עוברת דרך יכולת תודעתית וקוגניטיבית. אך כאשר היכולת הזו אינה מלווה באינטליגנציה רגשית מפותחת, באמפתיה ובמאור פנים, היא מובילה למגמות הרות אסון. אנו רואים זאת לנגד עינינו בישראל כמו גם במקומות נוספים בעולם.

מנהיגים פופוליסטים, ראשי תאגידים ובעלי הון, יודעים לשלוט בנרטיב, לטעת רעיונות ולהפיץ אותם כך שיתפשטו ויהפכו לאופייני חשיבה נפוצים ולתפישת המציאות של ציבורים רחבים, שבטוחים שהחשיבה שלהם חופשית ועצמאית, כאשר בפועל הם מדקלמים דפי מסרים, וחושבים מחשבות שנשתלו במוחם באופן מגמתי ומשקפות את המסרים והמציאות שבעלי אינטרסים מעוניינים לקדם.

ממה אתם ניזונים מנטלית ותודעתית?

בדיוק כמו שאוכל מזין את הגוף שלכם – כך רעיונות, תפישות ודימויים מזינים את המחשבה והתודעה שלכם, ומשפיעים על תפישת העולם, הזהות העצמית, היעדים והמטרות שאתם מציבים לעצמנו לשם מימוש עצמי.

האם שאלתם את עצמכם, מהו מקורם של היעדים והמטרות שאתם מציבים לעצמכם בחיים? האם הם נובעים מרצון טהור ומגיעים מן העצמי האותנטי שלכם? או שהם תוצר של נורמות ומוסכמות חברתיות שמתוגברות ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת באופן מגמתי, ומשפיעות עליכם מבלי שתהיו ערים לכך?

האם מה שאתם רוצים, משקף באמת את הטבע העצמי שלכם ואת מי שאתם?

כפי שמזון מתועש, מהונדס ומעובד לא מספק הזנה ראויה ואף עלול להזיק – כך גם מידע מעובד ומהונדס עלול להזיק לתודעה. הוא עלול לפגוע ביכולת המנטלית למיין מידע, ליצור בחינה ואנליזה של רעיונות באופן תבוני ובהיר, ולהגדיר מטרות ויעדים אישיים וחברתיים, שהם אותנטיים ומובילים למימוש עצמי שיש בו סיפוק ורווחה גופנית ונפשית.

תרבות הפייק ניוז משגשגת על המצע הזה של עצלות מנטלית והיעדר היכולת לבחון מידע ולקיים לוגיקות פשוטות שבעזרתן ניתן לבחון את המציאות.

כתבתי על כך בהרחבה במאמר טרור בעידן הפוסט אמת, שעסק בסערה העולמית סביב הסוגייה הישראלית-פלסטינית בתחילת מלחמת "חרבות ברזל". המאמר עמוק וארוך ואני בוחרת להביא לכם כאן ציטוט מתוכו:

בהיצמדות של השמאל העולמי לארגוני טירור הפועלים לכאורה בעבור המאבק הפלסטיני, הוא נוטה לראות תמונה שטוחה וחד מימדית של המציאות, תמונה של מאבק צודק למען חופש, שחרור וזכויות אדם למיעוט מוחלש.

ההשטחה של התמונה, וזווית הראייה החד-מימדית, יוצרת נקודת עיוורון בשדה הראיה, כעין ״שטח מת״ בפרספקטיבה השמאלית של המפה. השמאל שמתיימר להיות נאור ולעמוד לצד כל אדם באשר הוא אדם, אינו מזהה את הכשלים הקיימים באג'נדה הלאומנית של "לוחמי החופש"  שבהם הוא מצדד, שכוללת טרור נטול אבחנה, פגיעה קשה בזכויות אדם, בנשים, בלהטבי״ם ובכל אדם שאינו גבר מוסלמי דתי. זאת לצד שאיפה להרוס את ישראל ולבטל את קיומה כבית עבור יהודים או ישראלים בני דתות שונות, המחוברים לישראל ורואים בה את ביתם.

איננו חיים בריק. אנחנו יצורים חברתיים שנתונים להשפעות מרובות. אם טרום עידן האינטרנט ההשפעות הללו היו מתונות ומוגבלות לזמן ומקום, הרי שעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט הגביר מאוד את ההשפעות וחשף אנשים לכמויות מידע אדירות שהם אינם מסוגלים לעבד או לסנן.

אנחנו חיים כיום בסביבת מציאות שונה לחלוטין מזו שהתקיימה כאן לפני עשור או שניים או שלושה אחורה. הכל הפך מהיר יותר, מוקצן הרבה יותר ונטול סייגים להתפשטות של מידע ומגמות חברתיות ותרבותיות.

מידע משפיע עלינו ומשנה אותנו, מידע משפיע על התודעה האישית ומתוך כך על המציאות הסובייקטיבית והקולקטיבית ומשנה גם אותה.

איש לא הכשיר אנשים לעידן החדש הזה, שדורש התפתחות תודעתית, קוגניטיבית ורגשית, טרנספורמציה של הנפש האנושית ופיתוח מיומנויות חדשות.

תודעה משפיעה על המחשבה, ומחשבה יוצרת מציאות

האם שאלתם את עצמכם פעם, עד כמה אתם באמת חופשיים לחשוב ולרצות?

תודעה משפיעה על המחשבה, ומחשבה יוצרת מציאות – ומי שמבינים את המנגנון הזה, משתמשים בו בשירות האינטרסים שלהם ומעצבים ביודעין את התודעה האנושית כדי ליצור מגמות תרבותיות וחברתיות.

כוחות פופוליסטיים מעודדים בורות, שטחיות, קיטוב והליכה במסלולים ידועים מראש, שמשאירים את הציבור ממוסך, במרדף מתמיד אחר מילוי הבור הפנימי באמצעות עוד ועוד גירויים מנטליים ורגשיים.

כאנושות, אנחנו בעיצומו של תהליך הרסני שיוצר התמכרות, ניכור ופירור המרקם החברתי, ירידה ביכולת להכיל רוחב יריעה רעיוני, לצד מגמה הולכת וגדלה שבה עוד ועוד אנשים מאמצים תפישת עולם פשטנית, מקוטבת וילדותית, שמחלקת את העולם בצורה דיכוטומית ל-״טובים״ ו-״רעים״, ״אנחנו״ ו-״הם״, מבלי להיות מסוגלים לחשוב חשיבה מורכבת, שיש בה מיומנות של התבוננות על המציאות באופן עמוק, מרובד ורב-ממדי.

הכשרה לחיים כאדם במאה ה-21

הפתרון לכל המגמות הללו קיים, וטומן בחובו הכשרה של האנושות להתנהלות בסביבת המציאות החדשה הזו, פיתוח של חוסן תודעתי ורגשי, רכישת כלים ומיומנויות לנתח מידע, להכיל ידע ולהעמיק בו, וליצור את העיבוד המחשבתי והרגשי מתוך בסיס נפשי איתן.

הבסיס האיתן הזה, מתחיל בתודעה ובטיפוח ערכי ליבה, שמהווים כעין סנן פנימי.

הסנן הנפשי הזה, מאפשר לזקק את ההשפעות הרבות, לדעת להבחין בין עיקר לטפל ובין מה שתורם לעצמי לבין מה שמזיק לו, להבין להיכן למקד את תשומת הלב האישית, להגדיר ״טוב״ ו-״רע״, ולקיים בוחן מציאות הנובע ממיומנות נפשית המאפשרת להתבונן על העולם בעין תבונית, וברגשות מאוזנים שאינם נוהים אחר קיטוב, הסתה, עירפול חושים, ספינים ושאר השפעות.

אני מתארת לכם מיומנויות חדשות שהן תוצר של הכשרה לחוסן תודעתי וחוסן רגשי.

האנושות נדרשת לרכוש מיומנויות חדשות, ובהן:

• הכשרה להבנת ההקשר הכולל שבתוכו מתקיימים החיים שלנו
• כלים לניהול פני הנפש בתוך סביבה מרובת השפעות
• כלים לעצמאות מנטלית ורגשית
• כלים לניתוח מידע והבנת מגמות

וכל אלו לצד למידה והטמעה של ערכי ליבה, שהם אלו שיוצרים בסיס נפשי יציב ואיתן ויכולת של אנשים לעבור מניכור לחיבור, לשתף פעולה, להתעצם על מנת להעצים ולקיים חיים מספקים ומאוזנים, ובעיקר מוגנים מפני השפעות בלתי רצויות.

העתיד כבר כאן

העתיד שלנו ייקבע על ידינו – הוא יוגדר על ידי היכולת או היעדר היכולת שלנו לקחת אחריות על הבחירות שלנו ועל התודעה שלנו, על ידי המוכנות שלנו ליצור טרנספורמציה ואבולוציה נפשית ותודעתית ולרכוש כלים להתנהלות בתוך המציאות של העולם, שדוהר קדימה אל עבר חוקיות חדשה, שדורשת מיומנויות חדשות.

אנחנו נדחקים כציביליזציה עם הגב לקיר כדי שנתעורר, נתפקח, נגדיר ערכים ואמות מידה ברורים ונרכוש כלים שיאפשרו לנו להישאר חופשיים וערים ולעצב מציאות באופן מודע ואחראי.

זהו העתיד, והוא כבר כאן.

זה הזמן להתמקד בהכשרה למאה ה-21 שמבשרת על עידן חדש, שמזמין אותנו להשתנות, להתפתח, להתחדש ולרכוש כישורים ומיומנות חדשות.

הפוסט אוריינות דיגיטלית, תודעתית ונפשית – פיתוח מיומנויות בעידן החדש הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

עולם שבו רעיונות ומחשבות הופכים למעשים, חוויות ותוצרים, באמצעות תהליכים שאורכים זמן, דורשים עשייה ופעולה, והליכה בדרך עד להגעה לשלב של קטיפת פירות.

לא פעם כתבתי כי ״צעד ועוד צעד יוצרים דרך״ ובכך כיוונתי לכך שמסע החיים על פני האדמה, הוא מרחב של התנסות וחוויה, שבו אנחנו צוברים בהדרגה עוד ועוד מהלכים ובחירות מצטברות, שבהם אנחנו מגשימים רוח בחומר. 

אנחנו עושים זאת תוך כדי תנועה, בזמן ובמרחב, שסוללת דרך ייחודית שהיא נתיב החיים שלנו, מהלך חיים שאותו אנחנו מעצבים תוך כדי תנועה, בחירות שאנחנו בוחרים ומעשים שאנחנו עושים.

בעולם שבו אנו חיים – אנחנו לוקחים רעיונות, השראה, רצונות ותשוקות, שכולם מופשטים ותיאורטיים, ומובילים אותם אל ההגשמה דרכנו ובעדנו – דרך העצמי האנושי שלנו, שהוא כלי ההגשמה, המוציא מן הכוח אל הפועל.

בתוך עולם שכזה, העצמי האנושי הוא כלי ההגשמה של חלומות ורצונות, תשוקות ומחשבות. 

המחשבה על הנפש והגוף שלנו, ככלי היוצר אלכימיה ומתרגם איכויות ערטילאיות או מופשטות לכדי ממש, מובילה לשינוי גישה כלפיהם.

כשאני חושבת על הגוף והנפש שלי, אני מלאת התפעמות על מלאכת המחשבת המופלאה הזו שנקראת היישות האנושית. זה ממלא אותי בהודיה כלפי הגוף והנפש שלי וגם בהרבה כבוד כלפיהם, הערכה, והשקעה בהם.

ההבנה שהגוף והנפש מאוד משפיעים על מי שאנחנו, על מי שנהיה ועל מה שנוכל ליצור ולהגשים – מובילה למסקנה, כי חשוב להיות בתשומת לב כלפיהם, להקשיב להם ולהיות מחוייבים לטפח ולפתח אותם על בסיס מתמיד.

מתוך כך נובעת הנחת יסוד משמעותית למימוש העצמי שלנו הקובעת כי אם נרצה לממש את עצמנו באופן המיטבי ביותר, נדרש להפוך את הכלי הנפשי והגופני לרהוט ואיכותי ככל שניתן, למקצע ולשפר אותו, כך שיוליך את ההשראה והחזון באופן המיטבי אל ההגשמה הלכה למעשה.

חריצות, היא הדרך לכך.

בחריצות יש תבונה והבנה של מהלכי חיים על פני האדמה. כלומר, חריצות נובעת מהכרה פנימית עמוקה כי אנחנו חיים בעולם של חומר וגשמיות, שאותם אנו מניעים ועליהם אנחנו משפיעים באמצעות הגוף והנפש שלנו. 

ההבנה של החוקיות הזו מעוררת את התכונה הפנימית של חריצות ככוח פנימי בונה ותומך מהלכי חיים וחוויה נפשית של סיפוק וקטיפת פירות.

אם כך, מה מאפיין את האיכות הנפשית של חריצות?

בחריצות יש הרבה כבוד לנפש האנושית, למחשבות, לרגשות ולהרגלי החיים, ושאיפה שהם יהוו ערוצים שמשקפים את החזון בצורה הטובה ביותר.

בחריצות יש התבוננות על כל מה שמקיף אותנו – הגוף, הנפש, הבית והסביבה, החפצים, הטכנולוגיה, הכישורים והמיומנויות, העבודה, הקשרים החברתיים והמקצועיים, סדר היום, ההרגלים ומתווי הנפש שלנו – בהרבה מאוד הערכה ורצון לטפח את כל אלו ולמקצע אותם, כי הם מאפשרים לנו להגשים את מי שאנחנו, את החזון האישי הייחודי שלנו.

והחזון האישי לא חייב להיות בומבסטי. החזון האישי הוא כל רעיון או רצון שיוצק אל החיים שלכם משמעות וערך, משמח אתכם וממלא אתכם בתכלית.

החריצות וההתמדה הם אלו שמאפשרים ליצור את הגשר שבין החזון המופשט והתיאורטי, לבין המציאות.

זהו גשר בין המצוי לרצוי – בין מה שמתקיים בחיים שלכם לבין מה שתיצרו להגשים.

כדי להמחיש את הדברים ביתר שאת, אנסה להציג לכם זווית ראיה נוספת על הקיום האנושי שלנו.

מנקודת המבט שלי, להיות בן אדם, זה למעשה לקיים מהלך חיים, התפתחות וגילוי עצמי, שבהם אינטליגנציה תבונית ומופשטת, מגולמת בגוף ונפש שהם למעשה חומר חי שנושא את התודעה התבונית ומאפשר לה לבוא לכדי ביטוי בעולם גשמי וחומרי.

אם כך, להיות בן אדם, זה למעשה סוג מסויים של התמקצעות, שתכליתה לתרגם רוח לחומר, באופן רהוט, עשיר, יצירתי, מתחדש ומתפתח. 

ואם להיות בן אדם זו סוג של התמקצעות – אז המסקנה הברורה היא שנדרש להתמקצע בקיום המיוחד הזה שנקרא להיות בן אדם, להכיר את המכניזם שבתוכו העצמי מגולם, להתיידד עם כלל מרכיבי הישות האנושית, ולצבור בהם מיומנות על פני כל הרצף שבין רוח לחומר: 

להרחיב ולפתח את התודעה, 

לשכלל ולשפר את המודעות העצמית, 

להכיר את הנפש על כלל מרכיביה, 

לשכלל את העולם הרגשי ואת המנעד הרגשי, 

ללמוד להקשיב לרצונות השונים, לסווג ולמיין אותם ולהביא אותם לכדי ביטוי, 

לבסס הרגלי חיים תומכים 

ולטפח את הגוף.

 כדי לצבור את ההתמקצעות הזו בלהיות בן אדם, נדרשת חריצות.

חריצות כערך וכדרך חיים – אש תמיד

פעמים רבות בעולם שלנו, ישנה נטיה להסתכל על התוצאות וההישגים של אנשים ולהתעלם מן הדרך שהובילה לשם.

מה שיכול להיראות זוהר, הרמוני, מעורר השראה, בדרך כלל יהיה תוצר של משמעת עצמית, חריצות, התמדה, סבלנות והתמקצעות במיומנות של הגוף והנפש, כדי להוביל לתוצאות ולתוצרים הרצויים לאדם.

אם אני מסתכלת על סדר היום שלי, על העשייה וההגשמה, התוצרים והפירות שאני קוטפת בדרך – אני רואה את החריצות ששזורה בכל אספקט בחיי.

החריצות היא איכות נפשית שנובעת עמוק מתוכי, כי היא מכוונת אותי להתנהלות מעשית ופרקטית שהיא בעדי, ובעד מה שחשוב לי ואני רוצה להגשים.

החריצות כמצב הוויה ותודעה נפשי, מוזנת מרצון מתמשך להגשים את מה שחשוב לי ויש לו משמעות וערך בעבורי. זהו רצון שבוער בתוכי באש תמיד – להבה אשר לעולם אינה נכבית או דועכת.

החמצן שמזין את אש התמיד הזו, הוא הרעיונות, החזון והערכים שאני מאמינה בהם, ואותם אני רוצה להגשים.

החריצות דורשת ממני משמעת עצמית, ויכולת להתגבר על מניעות ואתגרים, אך זה לא נחווה כעול או סבל, אלא כמאמץ אפקטיבי, פרקטי ויעיל, שבו אני מתעלת את האנרגיה הנפשית והגופנית שלי כלפי מה שחשוב לי באמת, ועושה זאת בהתמדה, מתוך שאיפה מתמדת לצבור עוד ועוד מיומנויות ולהשתפר תוך כדי התנועה, עד להגעה למצוינות שממנה אני יכולה לנבוע לשלבים חדשים של מימוש והגשמה.

מנקודת המבט שלי, חריצות היא איכות נפשית מאוד פרקטית, והיא זו שמאפשרת ליצור תהליכים באופן שלם, מלא ורהוט, שמוביל בסופו של דבר לקטיפת פירות ולתחושה של סיפוק, גם אם זה דורש סבלנות, ניהול זמן, הקפדה והתמדה, ואפילו אם זה לאורך שנים.

החריצות נובעת מתפישה של העולם הזה כעולם של הגשמה שאין בו הצלחה או כישלון, כי כל התנסות היא חיובית, מכיוון שצברתי בה ניסיון וכלים שאוכל להיעזר בהם כדי להמשיך ולפעול למען ההגשמה של החזון, שתמיד עומד לנגד עיניי.

בחריצות יש גם תקווה, שנובעת מהיכולת לחלום, לדמיין ולברוא בעיניי רוחי את מה שאני רוצה ליצור, ובכך לקרב אותו אל ההגשמה.

איך מתגברים על סביבת מציאות שמעודדת עצלות וחוסר סבלנות?

עבור הרבה מהאנשים, חריצות היא מילה שיכולה להיות טעונה כי היא מקושרת אסוציאטיבית לעולם תחרותי שיש בו רדיפה אחרי הישגים, הצלחות וכשלונות לצד חוויה של עול ומאמץ.

בעולם שבו אנו חיים, רבים מאותגרים ביכולת לקיים אורח חיים שיש בו חריצות, התמדה ולאורך זמן, ומשמעת עצמית שנובעת ממשמעות.

האקלים החברתי והתרבותי שבו אנו חיים, רווי במערכות השפעה שיוצרות הסחות דעת והפרעות, וגם מציבות מכשולים ואתגרים שלא מאפשרים לנו למקד את תשומת הלב שלנו במה שחשוב לנו.

הסביבה הדיגיטלית והטכנולוגית פעמים רבות דוחפת לסיפוק מיידי, ומעוררת חוסר סבלנות, חוסר יכולת להעמיק בדברים לאורך זמן, וגם נהייה אחר טרנדים ונורמות שלא תמיד תואמים את העצמי האותנטי ואת הרצון הפנימי הטהור והנקי מהשפעות. 

בכך רבים מוצאים את עצמם מנסים להתמיד ולהיות חרוצים כלפי משהו שאין להם רצון פנימי, כנה ואותנטי כלפיו. הם מתחילים תנועה של הגשמה אך משמרים בתוכם ספק או דואליות, שמקשים עליהם להתמיד לאורך זמן, וכשהתוצאה הרצויה לא נראית באופק הם חווים מפח נפש ותחושת כישלון, שפוגעת בערך העצמי, ומרחיקה אותם מהרצון האותנטי.

בניגוד לתנועה הישגית שנובעת מכוח דחף ותלות בתוצאה חיצונית, החריצות שנובעת מתוך חיבור לחזון אישי ומשמעות פנימית, יוצרת משמעת עצמית ותנועה מתמשכת, שמכבדת את מקצב החיים, נעה בתוכו מתוך הקשבה, ערות ושמירה על הכיוון והכוונה לאורך זמן.

לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד ולהתחדש

לוהאריה

אחת הדרכים לטפח חריצות נפשית, היא להרגיל את עצמנו להעביר את המיקוד ממה לא בסדר או מה לא עובד בחיים שלנו, אל עבר מה אנחנו רוצים שיקרה ויוגשם.

בתוך תהליכי העבודה במרכז שלנו, כשאנחנו נתקלים באתגרים או משוכות שצריך לעבור, אני שואלת את החברים שאיתם אני עובדת: מה אתם רוצים שיקרה? איך אתם רוצים שהמציאות תראה?

השאלה הזו מפנה את המיקוד אל עבר רצון ההגשמה, ובכך יוצרת בהירות נפשית גדולה, מעודדת חשיבה יצירתית, מסלקת עכבות נפשיות, ספק ודואליות, ומחדדת עד מאוד את הכיוון ואת הכוונה.

התשובה לשאלה הזו מאפשרת למקד את כוחות הנפש השונים, המחשבות, הרגשות והמעשים, בעשייה פרואקטיבית וחרוצה, שתכליתה לסלול דרך אל המציאות הרצויה.

מה בין חריצות לסבלנות ואורך רוח?

כשאני מתבוננת על תנועת החיים, אני רואה אותה כעין פעימה, שיש בה מקצב אישי ותדר עצמי שמבטא את הייחודית של האדם.

תנועת החיים מוליכה אנרגיה תבונית דרך ממדים שונים של העצמי עד להגשמה הלכה למעשה.

זוהי פעימת חיים, שנובעת מגרעין העצמי, הטמון עמוק בפנימיות של האדם, ויש בה רצון לבוא לכדי ביטוי, ליצור ולהגשים. הפעימה הפנימית, שאני מתארת לכם, מגיעה מן העצמי המזוקק ויש בה משאלת לב לצקת משמעות לקיום האישי.

פעימת החיים הזו, המגיעה מגרעין העצמי, נקלטת בתוך הנפש בכעין חלל פנימי שהוא מרחב נפשי של חלום ודמיון, כמו רחם הנמצא בנפש האדם, שבו כל האפשרויות להגשמה מתקיימות בו זמנית ומצויות בסופרפוזיציה במרחב תיאורטי ומופשט שבו הכל אפשרי. 

משם הפעימה הזאת מהדהדת את אדוותיה אל המעטפת החיצונית של העצמי, התודעה, המודעות העצמית, הערכים, הרגשות, הכישורים האישיים, המיומנויות שצברנו וכל מה שמאפשר לנו להתחיל ולתווך את העולם הפנימי אל המציאות הגשמית.

המעטפת של העצמי היא כלי ההגשמה שבונה את הגשר בין העולם הפנימי לבין מציאות החיים, ומאפשר להשפיע עליה, ולהגשים תוצרים ממשיים וגשמיים.

החריצות היא זו שמאפשרת ליצור את התהליך השלם והמלא שבו אנחנו מצליחים להוליך את הפעימה הפנימית, מגרעין העצמי, דרך החלל הפנימי, אל מעטפת העצמי הגוף והנפש ולגעת בקרקע, בתהליך שלם ומלא שיוצר הגשמה של רוח בחומר.

החריצות וההתמדה שזורות באופן הדוק עם סבלנות ואורך רוח.

מהו אורך רוח?

אורך רוח היא איכות נפשית שמבטאת את היכולת להחזיק את ההשראה ואת הרוח לאורך כל שלבי תהליך ההגשמה עד שרעיון בא לידי ביטוי בחומר, מבלי שההשראה או החזון יבלעו בהדרגה בתוך תהליכי ההגשמה,יתפוגגו ויאבדו מהתוקף שלהם.

זוהי יכולת להחזיק את החזון לאורך זמן, בהתמדה וסבלנות, כאשר המהות וההשראה, הן כעין מגדלור, המאיר את הדרך אל העתיד הרצוי ועוצמת הרוח מאפשרת לפסוע בדרך בזמן ההווה ביציבות ועקביות.

אורך הרוח מאפשר לפסוע בבטחה אל העתיד הרצוי, תוך פרישת גשר יציב ובטוח אליו, כאשר אור החזון מאיר את הדרך, כך שהרוח משפיע על החומר וחזון הופך לממשות.

מאין שואבים מוטיבציה? מהם כוחות החיים?

בגרעין העצמי מצוי הניצוץ שמתניע את תהליכי החיים השונים – הרצון לגילוי עצמי והגשמה עצמית.

בחלל הפנימי מצוי הדלק של המימוש העצמי – המשמעות שאתם רוצים לצקת לחייכם. המשמעות היא זו שטוענת את התנועה, את החיים והיומיום, ברעיונות, השראה, חזון וערכים שחשובים לכם, ושאותם תרצו להגשים.

ובמעטפת העצמי טמון המנוע שמניע את התהליכים האלו – כוחות הנפש והגוף שלכם, שכאשר הם פוגשים את עוצמת רצון ההגשמה שלכם ומשאלת הלב לבטא מהות ומשמעות, הם נטענים בחריצות, יכולת התמדה, משמעת עצמית וסבלנות.

כשאנחנו מקשיבים לקולו של העצמי האותנטי, מחוברים לניצוץ הפנימי ומעניקים למנוע את הדלק המזוקק, הנקי והאופטימלי, אנחנו מאפשרים לו לעבוד באופן הרמוני, במקצב שתואם את פעימת החיים האישית.

ואילו כשאנחנו מנסים להאיץ את המנוע הזה באופן לא מאוזן, מתוך רצון הישגי שאין בו כבוד למקצב האישי ולתדר העצמי, או הקשבה פנימית לעצמי הייחודי והאותנטי, אנחנו עלולים להוביל את עצמנו לכילוי של מיכל הדלק ולתנועה לא מאוזנת שמרוקנת את הנפש מאנרגיה ומתישה את הגוף.

לכן חשובה תשומת הלב לגוף ולנפש, וההקשבה למכלול הכוחות המרכיבים את הישות האנושית.

תשומת הלב, ההקשבה, הכבוד והבנת החוקיות של תהליכי החיים כאן על פני האדמה, מאפשרת לסגל את המיומנות לפעול במתינות, חריצות, התמדה וסבלנות, מתוך הקשבה לרצון האותנטי ולמשאלת הלב, חיבור למהות ומשמעות, מוכנות להתמיד ולצעוד בדרך חיים של הגשמה ומימוש, והכרה בכך שצעד ועוד צעד יוצרים בהדרגה דרך, ומובילים לקטיפת פירות.

הפוסט אש תמיד – על חריצות והתמדה הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.