אנחנו עוברים בית. בין האריזות והארגזים אני יושבת ומסתכלת על מה שהיה אמור להיות ה-״סלון״ של הבית, ובפועל, הפך למרחב ההגות והכתיבה שלי, שבו במשך המון שנים, כתבתי, נסקתי למחוזות של מעוף והשראה, העמקתי ברעיונות ובפילוסופיה שפיתחתי, הכנתי מצגות, סמינרים, ערכות קלפים וישבתי לי בכורסא שלי שהפכה להיות כעין מכונת מסע בזמן, שבה טיילתי בין עולמות, מסלולי זמן, ושפע של מציאויות. 

כעת הכל כמעט ארוז ונראה שונה וריק, ואני מוצאת את עצמי חושבת עד כמה מעבר בית הוא דוגמא מצויינת לתהליכים של שינוי וטרנספורמציה.

מעבר הבית הוא תהליך שהתחיל ברצון ובתחושה פנימית שהגיע הזמן להשתנות, להתרחב ולהתחדש. הרצון הזה מרגיש תחילה כמו דגדוג פנימי, שמעורר מבפנים ידיעה כי הגיע הזמן לנוע הלאה אל מרחב חדש ואל תקופה חדשה.

הבית שלנו מקסים והשקענו בו המון אהבה ועשייה. זה מי שאנחנו – בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, אנחנו מביאים את המיטב שלנו, מתוך הערכה לחומר וכבוד לרגע, גם אם הוא זמני וחולף. 

לכן, כשהתעורר הדגדוג הפנימי ועימו ההבנה כי פרק הסתיים ופנינו למעבר בית – התחיל תהליך שהבסיס שלו היה מאוד חיובי ולא מתוך אילוץ או חוסר שביעות רצון, אלא מתוך סקרנות ותשוקה, ידיעת לב והקשבה סבלנית למה שהתחולל בחלל הפנימי שלי וקרם שם עור וגידים, עוד לפני בכלל שהתחלנו את תהליך החיפוש של המרחב הבא שלנו.

בתוך התהליך הזה פעלתי על פי התודעה והמודלים שאותם אני מלמדת במודול 2 שממשיך את מודול 1 ועוסק בתהליכים של שינוי, יצירה ובריאה של מציאות, ואפשר לומר שהתייחסתי לכל הפרויקט הזה כ-״עבודת הגמר״ של מודול 2 כדי לממש את בית חלומותיי, כפי שראיתי אותו בעיני רוחי, ושיקף מציאות חדשה לגמרי.

במעבר בית אנחנו מפרים ומערערים במודע מצב קיים, גם אם הוא מקסים והרמוני, כדי ליצור אחר-כך מרחב מגורים וחיים חדש – בית.

הערעור היזום של מצב קיים הוא לא תמיד נוח – כי הוא מפר את ההרמוניה הקיימת ויוצר דיס-הרמוניה רגעית וזמנית, שאחריה ניצור הרמוניה על בסיסים חדשים ובמישור מציאות חדש.

אנשים בדרך כלל לא אוהבים שינויים.

הנטייה הנפשית-אנושית היא להיקשר למצב הקיים ולהיאחז בו, וזאת מתוך פחד לאבד, להפסיד, להיכשל, או ללכת אל הלא נודע ואל מצב של חוסר וודאות.

זה נובע ממצב תודעה הישרדותי שבו המערכת המנטלית, מקודדת מילדות, לקחת בחשבון תרחישים שיש בהם איום, כדי להגן על העצמי מפני פגיעה בעולם מרובה אפשרויות, שחלקן חיוביות וחלקן שליליות ומאיימות.

הדבר מוביל לכך שהמוח מקטלג איומים וסכנות, והמערכת הרגשית מגיבה לכך בהיקשרות למצב הקיים שנתפש כבטוח, מכיוון שהוא כבר מקוטלג במחשבה ומאפשר אוריינטציה בתוך סביבה שתועדה ברמה המנטלית והיא מוכרת וידועה.

לכן, כאשר מצב קיים משתנה, הדבר מביא עימו פעמים רבות חוויה רגשית של מועקה, כאב והימנעות מתרחיש של סיום או פרידה מן המוכר והידוע.

בערכת קלפי "לצאת מהסיפור" שעוסקת בשלבים השונים בתוך תהליכי טרנספורמציה, יש קלף בשם "חליפה צרה" – שמדבר על המצב הזה, שבו אנחנו נדחפים לערער מצב קיים באופן יזום, זאת מכיוון שהמצב המוכר והידוע מתחיל להיות ממש לא נוח, ומרגיש כמו להתנהל בתוך חליפה שבעבר התאימה לנו בול, אך כיום כבר קטנה עלינו בכמה מידות, מצרה את צעדנו ומגבילה את התנועה שלנו.

הנטיה להצמד למוכר ולידוע, וההיקשרות ל-״חליפה הצרה״ עלולה ללכוד את האדם בתוך תדמיות, הרגלים ומשחקי תפקידים שבאמצעותם האדם מגדיר את הזהות שלו ואת החופש שלו (לכאורה), ולמנוע ממנו להמשיך ולצמוח בתהליך של גילוי עצמי.

איך נראה אדם שלובש "חליפה צרה"?

״החליפה הצרה״, יכולה לבוא לכדי ביטוי בכל מיני נושאים בחיים:

זה יכול להיות בבית מקסים ואהוב שכבר לא משרת את הצרכים המתפתחים שלכם, ואתם זקוקים למקום רחב יותר או חלוקת חדרים שונה.

זו גם יכולה להיות מערכת יחסים שסיימה את תפקידה, עבודה שכבר לא מעניינת אתכם ואין לכם בה אתגר, סיפוק או משמעות. זו יכולה להיות תפישה שלכם על עצמכם שמצמצמת אתכם ולא מאפשרת לכם להתפתח למקומות חדשים, הרגלים שיש לכם ואתם רוצים לשנות, או אפילו איכויות ותכונות נפשיות שבעבר שרתו אתכם ועכשיו כבר לא.

למשל – אם בעבר השתמשתם בכעס ככוח מניע ודוחף אתכם להישגים, אתם יכולים למצוא שהכעס כבר אינו כוח מניע והוא הפך ל״חליפה צרה״ – אנרגיה נפשית שמזיקה לכם, כי השתניתם, התפתחתם וכעת אינכם זקוקים יותר לכעס ככוח התנעה ואתם מסוגלים להתפתח מתוך יצירתיות וסקרנות.

או מערכת יחסים שהיתה מבוססת על ריצוי ותחושת קטנות ולימדה אתכם שיעור בביטול האגו, או לימדה אתכם להאמין בעצמכם ולהקשיב לעצמכם, הופכת ל״חליפה צרה״ שסיימה את תפקידה כאשר למדתם לשחרר את האגו וביססתם ענווה וגמישות, חוויה של מסוגלות ויכולת, חוסן נפשי ורגשי,  ובכך אתם נדרשים לנוע הלאה אל מערכת יחסים שבה תוכלו לבטא נוכחות ועוצמה.

אם תתבוננו על נתיב חייכם תוכלו לראות עוד ועוד דוגמאות מן החיים, שבהן זיהיתם מתי ה״חליפה״ הפכה צרה ונדרשתם לפשוט אותה, לשחרר אותה וללבוש בגד חדש ההולם את מידותיכם החדשות.

למה אנשים מתקשים לשחרר את אזור הנוחות?

ישנם אנשים שכאשר מתעורר קול קריאה פנימי והם חשים בהתרחבות הפנימית שמבקשת לבוא לידי ביטוי – הם מוכנים להוריד את ה״חליפה הצרה״, לצאת מאזורי הנוחות, להתגבר על פחדים ומניעות, ובכך להתרחב אל תוך ״חליפה חדשה״ שמאפשרת להם לבטא את עצמם ותואמת אותם.

אני קוראת לתנועה הזו: מעבר מאזור נוחות לאזור התפתחות.

אך ישנם אנשים שבוחרים במודע להישאר בתוך ״חליפה צרה״.

אלו אנשים שמתקשים להתמודד עם שינויים, ויכולים גם במשך שנים רבות ואפילו חיים שלמים, לוותר על הזכות לחיות בעוצמה, בנוכחות ובהגשמה עצמית, ובמקום זה, שרויים בביטול עצמי – בחירה מודעת לבטל את הרצונות, השאיפות והחלומות, ולשים בצד את ההגשמה העצמית או את השאיפה הבסיסית לחיים שיש בהם משמעות, הרמוניה פנימית, רווחה ונינוחות.

הביטול העצמי נובע מחוויה נפשית של חוסר מסוגלות, פחד להיפגע, להיכשל או לטעות, וגם כתוצאה מהתרחקות גדולה מן העצמי האותנטי – עד שאין בכלל מסוגלות לזהות מי אני באמת ומה אני רוצה.

בכך ״החליפה הצרה״ הופכת להיות דרך חיים, שבה האדם חווה עול, קושי, חוסר סיפוק ותחושה מתמדת של דיס-הרמוניה שהופכת להיות המצב הטבעי, כי "אלו החיים".

המפתח לחיים של הרמוניה עם עצמכם, משמעות, הגשמה, עוצמה ונוכחות, טמון ביכולת לא לנטוש את העצמי האותנטי, ללמוד לזהות את קולו בתוך הנפש, להקשיב לו, להיות נאמנים אליו ולשמר דיאלוג עם העצמי הפנימי שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו, שחולם, משתוקק, יודע את עצמו, חש תחושת מסוגלות ויכולת, ודוחף אתכם מבפנים להביע את עצמכם.

טבעה של הישות האנושית – התפתחות, שינוי וגילוי עצמי

העצמי שלנו, בדיוק כמו עולם הטבע ועונות השנה – בנוי בטבע המקורי שלו להשתנות, להתפתח, להשיל ולהתחדש.

להתפתחות אין מסלול עוקף שינוי – רק כשאנו מעזים להפר את הקיים, אנו פוגשים את החירות ליצור משהו חדש. 

ההפרה של מצב קיים, לא חייבת לחולל דרמה או דיס-הרמוניה אלא יכולה גם להיות תהליך שקט של הקשבה, בירור פנימי, העזה לחלום, להפליג על כנפי המעוף והדימיון, ולרקום היתכנות בעולם הפנימי שבהדרגה משרה השראה על העולם החיצוני, עד להגשמה של הרצוי והפיכתו למצוי.

הטבע העצמי שלנו הוא טבע של גילוי עצמי והוא נועד לאפשר לגוף, לנפש, לרוח ולתודעה, להתחדש ולהשתנות, באופן גמיש ואורגני, כל פעם בתיאום לרצון, הנובע מתוך העצמי הפנימי והמזוקק, אשר מכוון את האדם אל עבר התפתחות וצמיחה, כאשר הגשמיות היא כלי ההגשמה.

עקרונות תומכי תנועה שנובעים מתוך הגישה האינסטרומנטלית

אחד הנדבכים הבסיסיים בפילוסופיה שאותה אני מלמדת היא הגישה האינסטרומנטלית, הרואה בעצמי האנושי וכוחות הנפש השונים ערוצי ביטוי של המהות הקוסמית – הנשמה, בתוך חוויית החיים על פני האדמה.

הגישה האינסטרומנטלית מתייחסת לאנושיות שלנו ככלי דינמי שניתן לעיצוב ושינוי. זהו כלי שעלינו להוקיר אותו, לכבד אותו ולהתמקצע בו, כערוץ המימוש וההגשמה שלנו כאן על פני האדמה – מה שאני קוראת לו: ״גשמיות מגשימה״.

אימוץ הגישה האינסטרומנטלית מאפשרת להתבונן על עצמנו לא רק מזווית המבט של העצמי האנושי, אלא גם מזווית המבט של הישויות הקוסמיות שאנחנו, אשר חוות חוויית חיים גשמית בתוך גוף ונפש שמתווכים את האינטלגנציה הקוסמית ומגשימים אותה עלי אדמות, מתיאוריה למימוש.

כדי לשרת את הטבע הקוסמי שתכליתו גילוי עצמי והתפתחות, ישנם עקרונות מובנים ומוגדרים, שיש ללמוד אותם ולצבור בהם מיומנות, והם תומכים את היכולת להשתנות ולהתחדש בעולם שהנטייה שלו לדחוף לקיבעון והיקשרות למוכר ולידוע.

חלק מן העקרונות הם:

• הסכמה לנוע לאזור חדש ובלתי מוכר, אשר לעיתים חורג ממה שנתפש כמקובל ונורמטיבי.
• שינוי תפישות ואמונות עליהן העצמי מבסס את תחושת הוודאות והביטחון האישי, ולעיתים אף מעבר יזום דרך ״הלם אונטולוגי״.
• שחרור היאחזות והיקשרות למציאות הקיימת שמגדירה את העצמי ומתן גיבוי רגשי לתהליכים של שינוי, סיום ופרידה, המחוללים לידה של משהו חדש.
• שינוי הרגלים, אופייני פעולה מוכרים, התניות והתמכרויות לטובת התנסות, חקירה ורכישה של מיומנויות וכישורים חדשים, לצד הרגלים חדשים, שתומכים את הגילוי העצמי והטרנספורמציה.

המעגל הסגור של עוד ועוד מאותו דבר

מכירים את הטיית השליליות? זוהי הטיה קוגנטיבית שכתבתי עליה במאמר "הטוב במיטביותו", והיא מעצבת את תודעתנו לחפש סכנות במקום הזדמנויות.

הפחד להפר מצב קיים נובע מהתנייה הישרדותית שכזו, שמחזקת מעגל סגור של שימור הקיים, גם כשהוא מכאיב או כבר לא מתאים לנו יותר כי השתנינו.

התנסויות החיים השונות יוצרות מאגר של מסקנות ותפישות שיש לאדם על עצמו, על העולם, על מהות החיים, על המציאות, על מה אפשרי ומה לא, מה מסוכן ומה בטוח. הן אף מגדירות אוריינטציה ופרשנות ספציפית לאירועים ותרחישים היסטוריים, אישיים וקולקטיביים.

מאגר המסקנות הללו, אישיות וקולקטיביות, מקודד אל הגוף והנפש, כתשתית מחשבתית ורגשית שהיא לעיתים קרובות בלתי מודעת, והיחס אליה הוא כאל המציאות הבלעדית והמוחלטת.

בכך נוצר מצב אבסורדי שבו האדם פועל בהתאם לדפוסים המחשבתיים והרגשיים, יוצר שוב את אותם תוצרים, ובכך מנציח את המסקנות, בהיעדר יכולת או מוכנות לערער עליהם כדי לפרוץ את המעגל הסגור, להשיל את ה״חליפה הצרה״ ולעצור את המעגל הסגור של ההנצחה, לטובת גילוי עצמי והתחדשות.

הדבר מזכיר לי משל ששמעתי פעם, על איש אחד ובור אחד:

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים

מאת פורשיה נלסון

פרק ראשון

אני הולך ברחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני נופל לתוכו.

אני אבוד… אני חסר אונים.

זו לא אשמתי.

לוקח לי נצח לצאת משם.

פרק שני

אני הולך באותו רחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני מעמיד פנים שאני לא רואה אותו.

אני נופל שוב לתוכו.

אני לא מאמין שאני שוב באותו מקום.

אבל זו לא אשמתי.

עדיין לוקח לי הרבה זמן לצאת.

פרק שלישי

אני הולך באותו רחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני רואה אותו.

אני נופל לתוכו… זה כבר הרגל.

העיניים שלי פקוחות.

אני יודע איפה אני.

זו אשמתי.

אני יוצא מיד.

פרק רביעי

אני הולך באותו רחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני עוקף אותו.

פרק חמישי

אני הולך ברחוב אחר.

ביחס לסיפור הזה, הרי שההתניות התפישתיות שלנו מסלילות אותנו להמשיך לעבור שוב ושוב באותו הרחוב מפני שאנחנו חושבים שאין בלתו, ליפול לאותו הבור, מכיוון שזה מה שאנחנו רגילים ואף מאמינים שהוא האפשרות היחידה, לא להבחין בקשר שבין הבחירות לתוצאות ולהשלכות, להתנער מאחריות ולשוב פעם אחר פעם לאותו הבור המוכר והידוע.

העצמי האנושי ומסקנות החיים – מציאות אחת מיני רבות

היכולת לפרוץ את המעגל הסגור, מתחילה בהכרה הבסיסית בכך שהמסקנות המחשבתיות והרגשיות שלנו משקפות מציאות סובייקטיבית וחלקית, שהיא תוצר של העולם הגלוי לאדם.

זה ממשיך במוכנות לשנות את נקודת המוצא התפישתית על העצמי, על האפשרויות השונות ועל העולם – כדי לחצות סף ולצאת מן המעגל הסגור שמנפק עוד ועוד מאותו הדבר.

כדי לצאת מן המעגל הסגור של עוד מאותו הדבר – עלינו להכיר בכך שהמסקנות שיש לנו על עצמנו ועל העולם, הן תוצר של היסטוריה שהיא רק מציאות אחת, אישית וסובייקטיבית, שההנצחה שלה מעכבת את האדם מלהפתח אל עוד אפשרויות רבות, שונות ומגוונות, להגשמה עצמית.

מעבר למעגל הסגור של ההנצחה קיימים עוד וריאציות של העצמי,  ועוד פוטנציאלים שניתן לנו לממש ולהגשים, ומצויים מעבר לתקרת הזכוכית האישית, מבעד למחסום התפישה המוגבלת או המוחלטת, המגדירה עבורנו מה אפשרי ומה לא, מי אנחנו ומה ומי נוכל להיות.

כדי ליצור ממשק לווריאציות הנוספות ולהגשימן, בתור התחלה, יש להסכים להתחדש ולשחרר אחיזה ב״אמיתות״ המוחלטות, המוכרות והידועות, גם אם הן מגדירות את העצמי ויוצרות תחושת ביטחון, וודאות וזהות.

כלומר, נדרש להכיר בכך שלצד ״הרחוב המוכר״, שיש בו תחושת וודאות וביטחון לצד כאב וקושי – ישנם רחובות נוספים שאפשר לבחור להלך בהם, שחלקם נפלאים מאוד – אך כדי לגלות אותם נדרש להיפרד מהרחוב הישן, ולקיים מוכנות להתנסות ולפסוע ברחוב חדש ולא מוכר.

לא פעם אמרתי לתלמידים שלי, שכולנו יודעים היטב לכאוב ולסבול, ולכן, האפשרות שנגיע לרחוב שיש בו סבל וכאב לא אמורה לאיים עלינו כי אנחנו מכירים אותם. במקום זאת, כדאי לשאול – ומה אם אגיע לרחוב שמציע לי שמחה, עונג, סיפוק ומשמעות? האם זה שווה את הסיכון שבלנוע אל רחוב לא מוכר, לפסוע בו ולהתיידד עם מה שיש לו להציע?

ההסכמה לשחרר את המוכר ולשהות לרגע באיזור בלתי ידוע של חוסר וודאות ושאילת שאלות, מאפשרת להתיידד, בעידון ובהדרגה, עם היצע חדש של אפשרויות, עם מחשבות חדשות, רגשות חדשים, רצונות רעננים והרחבה של אמונות היסוד על עצמנו ועל העולם.

אחר כך, נדרש ליצור התנסויות חדשות ולצבור ניסיון ולמידה במישור החדש, שאותו לומד האדם להכיר ואיתו הוא מתרועע. בשלב הזה נדרשים אורך רוח, סבלנות, חריצות והתמדה עד שהגמלוניות הופכת למיומנות ורהיטות, והאדם משנה גישה על עצמו ועל העולם.

זוהי הדרך ליציאה ממעגל ההנצחה, שיש בו הישרדות ופחד, אל עבר מישורים חדשים של צמיחה וגילוי עצמי – שהופכים לבסיס ומצע שהאדם מבין אותו, שולט בו וצובר בו הצלחות וחוויות חיוביות שמובילות לעוד ועוד מישורים של גילוי עצמי.

התנועה שאני מתארת כאן היא בלתי נגמרת, ואין לה תקרת זכוכית.

בכל פעם המישור ש"נכבש" על ידי האדם יהווה מצע להמשך התפתחות, התרחבות ותנועה אל עבר המישור הבא.

אך כדי להצליח ליצור את התהליך שאני מתארת, באופן שלם ורהוט, חשוב לקיים מובהקות.

מובהקות בתהליך שינוי ובריאת מציאות

דיברתי בעבר על כך שתשומת הלב שלנו היא מגבר תדרים, וכי ישנם גורמים המשתמשים במגבר התדרים הזה, בכוונת זדון, כדי ליצור מציאויות שמנציחות את המצב הקיים.

בתוך תהליך השינוי שתיארתי, ישנם רגעים שבהם מתערער מצב קיים, ולרגע האדם חווה חוסר וודאות וחוסר הרמוניה, שעלולים לאיים על הזהות העצמית המוכרת והידועה ולהקשות על הנפש.

זהו שלב שבו החלה להיווצר תנועה פנימית, שניתן לדמותה לכעין רגל המגששת במישור החדש מתוך רצון להעביר בהדרגה את הרגל השנייה, אולם טרם התבססה נקודת משען חדשה, שמאפשרת להעביר את כל המשקל אל המישור החדש.

ברגע הזה, מערכות התפישה, האמונה, המגדר העצמי ואף ההרגלים אשר עליהם האדם שעון, והם מוכרים וידועים לו, מתערערים – מה שעלול לעורר חוסר וודאות, קושי ופחד לאבד את הזהות העצמית.

איך הרגע הזה עשוי להיראות בחיים עצמם?

• חוויה של חוסר חיוניות, עייפות, ירידה בכוח הרצון ואפילו טשטוש ובלבול
• תחושה של מוות או סיום וסוף שיש בהם עצב, כאב והצפה רגשית
• חיפוש אחר הסחות דעת ונהייה אחר השפעות שליליות, שמרחיקות מן הרצון לשינוי או ממה שתומך התחדשות
• אובדן אוריינטציה, זיגזוג, שניות (דואליות) ו״שכחה״ של מה שהוביל אותנו לרצות להתחדש וליצור שינוי
• היאחזות במוכר והידוע, היקשרות למניירות ואופייני פעולה, קושי לשחרר הרגלים ואפילו הליכה אחורה להתמכרויות והרגלים ישנים שלא תומכים את ההתחדשות והצמיחה

במצבים האלו, חשוב מאוד לשמר את המחשבה והרגשות מכווננים כלפי מה שנרצה ליצור ולהגשים, כדי לתעל את כוחות הנפש שלנו אל עבר מה שאנחנו רוצים לברוא ולממש, ולא אל עבר מה שאנחנו פוחדים וחוששים ממנו.

ממש חשוב להמשיך להיות ממוקדים ומובהקים כלפי הרצון שלנו ולא לזגזג או לקיים שניות (דואליות).

בשלב הזה אני ממליצה לאמץ את צורת המחשבה שבה אינכם ממוקדים במה אתם עלולים לאבד, אלא, במה אתה עשויים להרוויח, ובכך לשמר שלמות פנימית מבלי להתפתות להיעדר מובהקות ודואליות.

היעדר מובהקות = שניות (דואליות).

השניות מאריכה את השהות במצב של "רגל פה רגל שם". היא יוצרת ריצוד של הנפש, מגבירה חוויה של עול, סבל וחיכוך, בולמת חציית מסה קריטית, מנציחה מסקנות עבר ויוצרת רגרסיה שמובילה בחזרה לתנועה במעגל הסגור של עוד מאותו הדבר.

כל אלו יוצרים תסכול, ספק ופקפוק ביכולת ליצור מציאות, לצד אובדן האמונה במסוגלות ובערך העצמי.

לעומת זאת, מובהקות = מוליכות ותנועה שיש בה כיוון וכוונה ברורים.

המוליכות מעודדת התמדה, אורך רוח וחריצות, ומובילה לחציית מסה קריטית וקטיפת פירות, שיש בהן צמיחה, תחושת ערך, מסוגלות וחוסן. בכך המובהקות היא מאוד פרקטית, היא חוסכת הרבה משאבי נפש, תסכול וקושי, ומאפשרת תנועה הרמונית ממצב למצב.

מוזמנים לצפות בסרטון הקצרצר הזה שמדבר על כך.

מהי פוסט-טראומה קולקטיבית ואיך כל זה קשור למצב בישראל?

כפי שכתבתי בפרקים הקודמים, אנו נוטים לקטלג התנסויות וחוויות, להיקשר אליהן ברמה הרגשית ולהתייחס אליהן כאל מציאות מוחלטת וכאל התרחיש הבלעדי האפשרי, גם אם תרחיש זה מסב לנו פעם אחר פעם כאב, קושי וסבל.

הדבר ממצב תודעה הישרדותית שהיא גם אישית אך גם קולקטיבית ומשפיעה על מהלכים חברתיים ותרבותיים רחבים מאוד.

פוסט-טראומה קולקטיבית יוצרת שדה תהודה שבו זיכרון טראומתי נצרב לא רק במוח האישי, אלא גם במערכות הקולקטיביות של תרבות, עם ותודעה. 

זיכרונות טראומתיים, כאשר אינם עוברים טרנספורמציה, ממשיכים לפעול מתחת לפני השטח, כהטיה תפישתית שמקרינה את העבר על ההווה ומייצרת עיוות בתפישת המציאות שמשפיע על הבחירות בהווה ומנציח פעם אחר פעם את אותו עתיד.

כך נוצרת חזרה לא מודעת על אותם דפוסים, תגובות והתנהגויות, שמולידה לופ שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

אפשר לראות את הלופ המתואר כאן בישראל, שבה, המצב שהגענו אליו בטבח ה-7.10 והאירועים שקרו בעקבותיו, נובע מהיקשרות של שנים לתפישות, דרכי התנהלות, אמונות ורעיונות שהובילו למציאות יותר ויותר קיצונית, אלימה ושלילית.

מציאות שממשיכה להתדרדר ולהנציח את אותם מצבים בווריאציות שונות, עד שנבין, נתפקח ונסכים לשנות גישה וליצור טרנספורמציה קולקטיבית שיש בה התחדשות ערכית, תפישתית, פוליטית, חברתית ומעשית שמובילה גם לריפוי רגשי.

השלבים ליציאה מן המעגל הסגור של הטראומה האישית והקולקטיבית:

• הכרה בכך שהזיכרון הטראומתי אינו “האמת” הבלעדית והמוחלטת, אלא מצע שיש לו פוטנציאל להתמרה, כאשר נוצרת הסכמה לפגוש אותו בעיניים חדשות
• מסוגלות להתבונן על הסיטואציה מנקודת מבט מורחבת שאין בה טביעה רגשית בכאב, הזדהות, זעם ורצון נקמה, שמטשטשים את היכולת ליצור אנליזה תבונית ובלתי מוטה
• מוכנות כנה לזהות מגמות ותהליכים, לקשר בין בחירות, תוצאות והשלכות
• בחירה מפוקחת ומודעת – של לא לעשות עוד מאותו הדבר והסכמה לעשות זאת ביחד עם עוד אנשים, ובכך ליצור אלטרנטיבה, כאשר אחיזת הידיים מחזקת ומעודדת את האנשים לנוע אל הבלתי נודע, ולעשות זאת מתוך חוויה של שייכות וערבות הדדית
• מוכנות להפר מצב קיים, לנסות ליצור משהו חדש שאינו שעון על הקידוד המנטלי והרגשי, ולחולל תנועה של התחדשות ריפוי, בהירות והתפקחות, שמוכיחה את עצמה ומייצרת קידוד מנטלי ורגשי שונה וחדש
• בחירה מחודשת במסלול שמשנה את ההווה ומשפיע על העתיד
• יציאה מן המעגל הסגור ותנועה אל עתיד חדש

המיקרו והמאקרו – תרבות הניכור

כל מה שתיארתי כבעיות ופתרונות לחציית סף בתהליכים האישיים ובתהליכים שלנו בחברה הישראלית – רלוונטי גם לגבי תהליכים קולקטיביים חברתיים ותרבותיים ברמה האוניברסלית והגלובלית.

העולם מרובה ההשפעות שבו אנו חיים, הוביל לכך שרבים מנותקים מן העצמי הפנימי והמזוקק שלהם ולכודים בתדמיות, מגדרים, מוסכמות וציפיות שמרחיקים אותם ממי שהם באמת.

בעולם שכזה, ישנה נטיה רווחת לפעול בניגוד לתדר העצמי ולרצון העמוק הטמון באדם, שהינו כוח מקור, כוח אלוהי, לחולל מציאות ולהשפיע על עולם הממשות הגשמי.

בכך ישנה נורמה רווחת, שבה אנשים חיים ופועלים בהתאם להבניות חברתיות ותרבותיות, גם כאשר הן מובילות למסלולים שמנוגדים למה שנכון וטוב לאינדיבידואל, וליכולת שלו להגשים את עצמו ולצמוח בתהליך של גילוי עצמי.

במקביל לכך, תרבות המשפיענים והרשתות החברתיות, מעודדת לכאורה אינדיבידואליזם ומיקוד בעצמי, אך בפועל יוצרת עדריות, שאיפה למיצוב עצמי והישגים, מבלי להעניק כלים להכיר את העצמי הייחודי, את טיבו ואת רצונותיו המזוקקים. בכך האינדיבידואליזם הופך לביטוי שטוח של האדרה עצמית, מילוי עצמי וניכור – שבינם לבין מימוש עצמי אופטימלי המרחק הוא רב.

הנטיה הזו פוגעת גם בפרט וגם בכלל, מכיוון שכאשר האדם מחובר לעצמו ולמימוש העצמי שלו, מסופק ושבע רצון, זה מקרין על כל ההיבטים בחייו, ובתוכם מערכות היחסים השונות, ויוצר הדהוד חיובי תומך ומעצים שבו ישנה הפריה הדדית, טיפוח השונות והמגוונות מתוך קבלה עצמית ואותנטיות, שמובילה לקבלה את האחרים, וליכולת ליצור שיתופי פעולה הרמוניים שמעודדים התחדשות וצמיחה אישית וקולקטיבית.

במציאות בה אנו חיים, אנשים רחוקים מעצמם ומאחרים, מסתמכים על ייצוגים דיגטליים, מצגי שווא, ועל איך הדברים נראים כלפי חוץ (ממליצה לכם לקרוא בהקשר הזה את המאמר על תופעת איתות סגולה הרווחת מאוד ברשתות החברתיות).

אנו חיים בתרבות של ניתוק, ניכור ומאבק על משאבים שמתבססת על תודעת פחד, הישרדות ובלימה של תהליכי שינוי והתחדשות שמאיימים על המוכר והידוע, או על תפישת המציאות שמעצבת את הדימוי העצמי והזהות העצמית.

זוהי מציאות שמשקפת פרדוקס קיומי של הרס עצמי קולקטיבי, הן כציביליזציה והן את הפלנטה.

זהו פרדוקס אוניברסלי, שבו במקום להתנהל מתוך שיתוף משאבים והפריה הדדית, האנושות מתנהלת במאבק על משאבים ותחרות על משאבים, בתהליכים שבהם נשמות-תולדות מקור, אינטיליגציות תבוניות המגולמות בגופים פיסיים, פוגעות האחת בשנייה ומחלישות האחת את השנייה ומתמכרות לייצוגים דיגטליים וחברתיים שאין בהם אותנטיות או חיבור אמיתי לטבע העצמי וליכולת להתחבר זה עם זה על בסיס מכנים משותפים גבוהים ואוניברסליים. 

בתהליכים הללו הנשמות – תולדות המקור, המגולמות בגוף ונפש אנושיים, איבדו את המסוגלות להפעיל את עוצמת ה-ביחד, ולהתקיים במארג של קשרים חיים שמקנה חוויה של ביטחון קיומי, שייכות, ערכיות והפריה הדדית. מארג שהוא כעין סופר-אורגינזם, נחיל של ישויות תבוניות המגולמות בגוף פיסי, כקהילה אנושית שבה הפרט והכלל שזורים בהרמוניה, מקבלים ומנחילים, מתעצמים ומעצימים.

הפחד מגילוי עצמי, שינוי, התחדשות וטרנספורמציה שיש בהם הפרה מודעת של מצב קיים לטובת בניה של מצב חדש, פוגעת הן במימוש העצמי וברווחה האישית והן בחוויה האנושית הקולקטיבית.

ההתרחקות מן הטבע העצמי של התחדשות וגילוי הובילו להתרחקות של הפרט מהכרה בעוצמה האישית ומהיכולת לברוא מציאות.

מתוך כך מרבית האנשים נסחפים בזרם מבלי להכיר בכך שיש להם את היכולת להשפיע עליו, לעצב את העצמי ואת המציאות במודע, לצמוח, להתחדש, להתרענן ולחוות שגשוג והזנה.

לראות את הקיים

המהלכים הללו, שהפכו להבניה תרבותית רווחת, מעצבים את התרבות בת זמננו באופן שמרחיק אותנו כציביליזציה מעיקרון היסוד: ״לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש״ – זהו עיקרון שעומד בבסיס הפילוסופיה שלי ובבסיס הקיום כולו, והוא מפתח לחיים בני-קיימה שיש בהם משמעות ותכלית פנימית שבאה לכדי ביטוי בחיי היומיום, מחברת את האדם לטבע הקוסמי ולתדר העצמי, ומאפשרת קיום הרמוני שיש בו צמיחה ושגשוג.

העיקרון הזה אינו רק פילוסופי-תיאורטי, אלא יש לו משמעויות יישומיות ופרקטיות, שאם נאמץ אותן, ישנו כליל את במת המשחק האישית והקולקטיבית.

אם האנושות תשכיל לזהות את העוגנים המזוקקים והיסודיים שכבר מתקיימים בתוכה ומגדירים אותה, היא תגיע לאבני יסוד ומוסכמות קולקטיביות אוניברסליות ערכיות, שניתן לנבוע מהן לשלב חדש והן שיכתיבו הבניות תרבותיות ואופייני פעולה חדשים. 

זוהי תשתית יציבה שכבר קיימת וניתן לזקק אותה מתוך התרבות האנושית כך שהיא תתפקד כמסילה וכגשר בעבור התנועה של האנושות כולה ממצב קיים למצב הבא, ומעידן אחד לאחר.

היכולת ליצור תנועה בהתאם לעיקרון היסוד "לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד ולהתחדש" תאפשר לנבוע מהקיים והיש ברמה החברתית והתרבותית הקולקטיבית, ולהתמיד ליצור התחדשות שתערער באופן יזום ומבוקר על הבניות תרבותיות ואופייני פעולה שכבר לא משרתים אותנו כציוויליזציה, אלא מכלים אותנו ומאיימים על קיומנו.

עוגנים כבסיס המאפשר לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש

אחד הדברים המשמעותיים שחשוב להכיר בהם בתהליך של שינוי יזום, הוא ההבנה שהתהליך לעולם לא קורה בתוך ריק (ואקום).

כשאנחנו מערערים מצב קיים, אנחנו נובעים מהקיים והיש ומתמידים להתחדש – כלומר, בכל שלב בתהליך, תמיד נוכל להישען על עוגנים שכבר מתקיימים בתוכנו ובחיים שלנו.

העוגנים האלו מתבטאים ככישורים ומיומנויות שצברנו, הישגים שהשגנו, חומר, רכוש, כלים וחפצים שכבר יש לנו, קשרים חברתיים, קהילה או משפחה תומכת ועוד.

אחד העוגנים המשמעותיים ביותר, שמאפשר לצלוח כל תהליך שינוי וגם מצבים של טלטלה וכאוס, הוא עוגן ערכי, שיש בו אמונות יסוד פנימיות שמעניקות לנו מבפנים כוח, עוצמה ומשמעות.

אמונות היסוד מהוות תשתית פנימית יציבה, שמאפשרת לעבור דרך החוויה הנפשית, הרגשית או המחשבתית ולנוע ״מאזור נוחות לאזור התפתחות״.

אינני מדברת על אמונה עיוורת – אני מדברת על תשתית של ערכי-על, ערכי מהות אוניברסליים, שהאדם מאמץ אל ליבו כבסיס פנימי איתן המהווה נקודת התייחסות פנימית, מצפן שיכול לסייע בקבלת החלטות והתמודדות עם בחירות ומצבי חיים מאתגרים.

ערכי העל מאפשרים בוחן מציאות מתמיד, ומהווים משענת פנימית שמאפשרת לערער מצב קיים במודע, לעבור דרך אזור לא מוכר ולא ידוע ודרך חוויה של חוסר ודאות, מבלי שהבטחון והמובהקות יתערערו, מכיוון שמתקיימת ודאות פנימית – עוגן פנימי יציב בנפש ובמחשבה, שהאדם בוחר להתמסר אליו.

במצבים שבהם ההטיה הקוגניטיבית האוטומטית היא כלפי תרחישי שלילה, העוגן הערכי מתפקד כמעין מסילה קוגניטיבית ורגשית חלופית, שהאדם בוחר בה במודע והיא תומכת אותנו מבפנים ומסייעת לו ליצור את המעבר ללא קרטוע, זגזוג, דעיכה והיחלשות של הרצון.

התשתית הערכית של ערכי-על אוניברסליים, יכולה להוות עבור האדם מרחב פנימי יציב ודינמי, שבו הוא זוכר את מהותו הנצחית ואת משמעות קיומו.

זהו מרחב בטוח, שבו מתקיים חיבור טהור לעצמי המזוקק, עצמי שאינו נסחף בזרם או מוטה מבחוץ, אלא נוכח ככוח פנימי יציב ואיתן – מרחב בתוך הנפש שמאפשר לנוע בבטחה מאזור נוחות לאזור התפתחות, מבלי לחוש איום קיומי.

עוד על כך תוכלו לקרוא במאמר עוגנים לאיזון נפשי בתקופה של חוסר יציבות.

ולסיום, שש הנחות יסוד לתהליך יזום של שינוי והתחדשות:

כאשר תרצו ליצור תהליך של שינוי יזום, אני ממליצה כי תאמצו אליכם את הנחות היסוד הבאות:

• לכל אחד ואחת ישנה יכולת ליצור מציאות, לחולל שינוי ולהשפיע
• בכל אחד ואחת טמון רצון לגילוי עצמי ורצון להשפיע וליצור מציאות, שנדרש לחשוף אותם ולהגיע אליהם דרך שכבות הנפש השונות
• כדי להתפתח בתהליך של גילוי עצמי, יש להסכים לערער במודע מצב קיים ולהחליף הרמוניה קיימת בהרמוניה שתיווצר בהדרגה על בסיסים חדשים.
• כדי להתחדש, להתפתח ולחולל שינוי יש תחילה לנקוט עמדה ואז לנקוט פעולה
• כדי ליצור שינוי יש לנקוט בפעולה פרואקטיבית לאורך זמן, בהתמדה, סבלנות ואורך רוח עד שהדבר הופך לממשי
• להיות אנושי, זה להיות במצב של גשמיות מגשימה. מתוך כך, אנחנו הגשר שבין המצוי לביו הרצוי ולכן עלינו לפעול על פני כל הרצף שבין תודעה למשמעויות היישומיות שלה ולביצוע בפועל.

הערה לתלמידים שלנו: העקרונות שבהם אני נוגעת במאמר הזה נלמדים בהרחבה בשיעורי המבוא למודל הבריאה הדינמית, כחלק ממודול 2.

בנוסף, ערכת כלים, עקרונות ומודלים לליווי תהליכי שינוי – תוכלו למצוא במסלול להכשרת מטפלי LTT.

שלכם באהבה,

לוהאריה

הפוסט מאזור נוחות לאזור התפתחות – ערעור יזום של מצב קיים הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

אינני שחקנית שחמט, ומעולם לא למדתי לשחק את המשחק הזה, אך אני יודעת שמשחק השחמט הוא אחד המשחקים העתיקים, החכמים והמורכבים ביותר הקיימים בתרבות האנושית, כשההערכות למספר המצבים החוקיים בשחמט נעות בין  10⁴³ ל-10⁴⁷ .

משחק השחמט דורש מסוגלות מנטלית מפותחת, ויכולת לחשב ולשקלל מהלכים והסתברויות בראייה מרחיקת לכת, אך מלבד היכולת האנליטית משחק השחמט דורש גם מיומנות נפשית ורגשית שבלעדיהן שחקן השחמט עלול ליצור מהלכים שגויים.

שלום, שבין שלל תחביביו הוא גם חובב שחמט, שיתף אותי שהחלק שהכי קשה ומאתגר לו במשחק הזה, הוא להתאפק ולא ליצור מהלכים של תקיפה, לפני שהוא יוצר מהלכי הכנה והיערכות, כדי שהמתקפה תהיה אפקטיבית ומתואמת לחוקיות של משחק השחמט, על התהליכיות שבה.

משם נסובה השיחה לחשיבותה של היכולת הנפשית להכיל תהליכים ברמה הפנימית, וזאת לפני שמוציאים אותם לפועל בפעולה בעולם הממשי.

היכולת הנפשית להכיל תהליכים לפני ההוצאה שלהם מן הכוח אל הפועל, דורשת איכות נפשית של סבלנות, וזה בולט מאוד במשחק השחמט שבו התכנון האסטרטגי דורש את האיכויות הללו.

כאשר לשחקן יש יכולת הכלה, תבוניות ואורך רוח – הוא מתבונן על תהליכים, סוקר אותם, מתכנן, יוצר אסטרטגיה, הוגה ומכיל את התרחיש הרצוי בפנימיות שלו בטרם הוא הופך את הרצוי למצוי באמצעות המהלכים הטקטיים על לוח המשחק.

כדי לעשות זאת ללא תחושת קושי, סבל או עול, נדרשת סבלנות.

המקצב האישי

לכל אדם יש מקצב פנימי משלו, המשקף את התדר העצמי שלו ואת העצמי הייחודי. 

גם לכל מה שמתקיים ברחבי הקוסמוס יש תדר עצמי, שהוא חלק מן הקיום הכולל שכולנו חלק ממנו.

ניתן לדמות זאת לדופק חיים שיש לו תדר ספציפי – פעימת חיים שסביבה מתנגנת מנגינת העצמי הייחודית.

הפעימה האישית הייחודית, נועדה להתחבר בסנכרון הרמוני לכל שאר הפעימות של כל מה שמתקיים ולהרכיב מערכת מרובת חלקים, באקוסיסטם קוסמי שכלל מרכיביו תומכים זה את זה, מפרים האחד את השני וגם משלימים זה את זה, במארג של קיום תבוני מתפתח.

כלל הפעימות של כל מה שמתקיים, יוצרות כעין ״תזמורת שלמה״ ובה ריבוי כלי נגינה וריבוי תפקידים מוסיקליים המפיקים כולם סימפוניה קוסמית הרמונית ויפיפיה.

איך זה קשור לתהליכי חיים הרמוניים?

כדי לקיים תהליכי חיים שיש בהם איזון והרמוניה, בתוך עולם דינאמי ורווי במערכות השפעה, נדרשת היכולת להקשיב לפעימה הפנימית ולמיקצב האישי, להיענות לו ולשמור את התיאום אליו.

המקצב הפנימי נועד לבטא סיגנל מובהק, שמגדיר ומייצב את מחזורי ההתפתחות שבהם פוסע האדם במסלול חייו על פני האדמה, ולהוביל בנתיב של הגשמה עצמית ומימוש מועצם.

התיאום למקצב ולפעימה האישית, מסייע להתחבר לטבע העצמי הייחודי ולהישאר נאמנים לו, והוא גם מבטיח שניצור תהליכי חיים שלמים ומלאים, שבהם נגשים רעיונות ורצונות, הלכה למעשה, בחיים עצמם.

כאשר ישנו חיבור לתדר העצמי, הקשבה ל-״מנגינת הקיום הייחודית״ ונאמנות למקצב האישי הייחודי והאותנטי, הדבר מוביל לחוויה של שלום פנימי והרמוניה של האדם עם עצמו.

הקשר שבין המקצב האישי לסבלנות

כאשר האדם נאמן למקצב האישי שלו ולתדר העצמי הייחודי, ואינו מוטה על ידי הסביבה החיצונית, הוא מקיים בתוכו את האיכות הנפשית של סבלנות, ככוח נפשי שתומך אותו בתהליכי החיים השונים ומאפשר לו ליצור מהלכים מדורגים ומאוזנים המגיעים לכדי שלמות ומימוש. 

סביבת המציאות שבה אנו חיים, וקצב החיים המודרני, האינטנסיבי ורווי הגירויים וההשפעות, אינם מעודדים סבלנות. נהפוך הוא, הם עלולים לערער את שיווי המשקל הפנימי, לדחוף ולהאיץ תהליכים שטרם יצרו הבשלה, לעודד תלות בתוצאה מתוך תחרותיות והשוואתיות, ולשבש את החיבור למקצב האישי.

ההבנה שתהליך ההגשמה יוצר העברה שלמה של רעיון, מן המצב התיאורטי שלו אל המימוש בפועל, ופורש גשר בין הרצוי למצוי – היא זו שמאפשרת לאדם לכבד את התהליך של פרישת הגשר הזה שבין הרצוי לבין המצוי, ולהגשים חלומות, תשוקות ורעיונות בעולם הגשמי.

לשם כך נדרש אורך רוח, המאפשר הבנייה מדורגת, נדבך על גבי נדבך, ותיאום בין הכוונה המקורית לבין המימוש בפועל, ואז רוח יכול להשפיע על חומר – וחזון הופך לממשות, באופן שלם ורהוט.

אך בבסיס כל אלה נדרש שינוי תפיסתי ביחס של האדם לעצמו, לנפשו ולגופו, ויכולת לראות ביישות האנושית הגשמית כלי של הגשמה המאפשר ליצור אלכימיה ולתרגם אנרגיה תיאורטית ומופשטת לתצורות מוגשמות בחומר, הלכה למעשה.

האדם ככלי הגשמה – מעולם מופשט וקלוש לעולם ליניארי ודחוס

מעצם היות האדם ישות תבונית, בני האנוש מקיימים עולם פנימי שהוא מופשט ותיאורטי. 

זהו עולם של חלומות, מאוויים, דמיון, מעוף, השראה, רעיונות ודימויים, שמתקיימים כולם במצב מופשט במרחב פנימי שאין בו מגבלה של חומר, זמן, מרחב או אפשרויות, מלבד גבולות התפישה, המעוף והדמיון, שמגדירים את מה שנוכל לדמיין וליצור בתוכנו.

תארו לכם את האדם כרציף שפרוש על פני ממדים רבים ומצבי זמן רבים ממצבים מופשטים ותיאורטיים ועד למצבים גשמיים, חומריים וליניאריים.

האדם מחובר לרצף הזה שבין רוח לחומר רצף שבו הזמן הוא ספיראלי, ומאפשר תנועה משכבת זמן אחת לאחרת בריבוי מסלולי זמן שכולם נובעים מן הפעימה הקוסמית הבראשיתית.

הרצף, אותו אני מתארת לכם, מתחיל משכבות מציאות תיאורטיות ולא חומריות – אזורים מופשטים שבהם הזמן מתקיים במקביל בהרבה מאוד מסלולים ומחזורי זמן שקשורים ושזורים זה בזה, וממשיך עד הרובד הגשמי, המוחשי והתלת-ממדי, שבו הזמן נע באופן לינארי מן העבר אל העתיד, בתנועה מעגלית, תהליכית, איטית וקצובה.

על הרצף הזה נמצאים המעוף, ההשראה, הדמיון והחלימה – אלו הן איכויות אנושיות שמתקיימות במצב זמן קוסמי, שבו מחשבה הופכת למציאות פנימית מופשטת באופן מיידי.

התהליך שבו הדימוי התיאורטי הופך להישג ממשי ומוגשם הלכה למעשה במציאות שמחוץ לעצמי, הוא תהליך של פרישת גשר בין הרצוי למצוי, ובין זמן קוסמי לזמן ליניארי.

בתהליך זה, האדם הוא הכלי המתווך עולם מופשט לעולם גשמי.

העולם המופשט מתאפיין בטווחי גל עדינים וגבוהים, התדירות שבו גבוהה והחומר שבו קלוש – ישנו ריווח גדול בין החלקיקים שבו והוא מרחב פתוח וגמיש. ואילו העולם הגשמי מצוי בטווחי גל נמוכים ופיסיים, שבהם החומר ממוצק, הצפיפות שלו גדולה, התדירות שלו נמוכה ואיטית והוא נוטה לתבניות ומסגרות.

הפער בין מצב הזמן הקוסמי, שבו מחשבה הופכת לבריאה ויצירה באופן מיידי, לבין תהליכי ההגשמה האיטיים והתהליכיים בעולם הגשמי ובזמן הליניארי, נובע מן הפער התדרי שבין העולמות התיאורטיים שבהם מצויים המחשבות, הרעיונות, החלומות והרצונות, לבין עולמות ההגשמה, הביצוע והמימוש בפועל.

זהו הפער בין הרצוי למצוי – הקצב בו אנו חושבים, חולמים ורוצים (הרצוי), לבין הקצב שלוקח לרעיון ולחזון להפוך לדבר ממשי (המצוי).

למה כל כך קשה לנו לקיים סבלנות?

סבלנות נחווית לרוב האנשים כסבל, וכמאמץ נפשי גדול, מכיוון שתהליכי הגשמה דורשים יכולת להחזיק אנרגיה ולשלוט באנרגיה, כלומר להכיל את האנרגיה הנפשית ברמה הפנימית ולאפשר תהליכים של עיבוד עד להבשלה נפשית שמאפשרת להתחיל ולהוציא את האנרגיה הזו מן הכוח אל הפועל ומן הפנים כלפי חוץ.

סבלנות דורשת מאיתנו לתת מקום בתוך הנפש למחשבות, רגשות, רצונות ותשוקות, ולהרחיב את יכולת ההכלה שלנו, כאשר פעמים רבות הנטייה הנפשית, היא לפרוק את האנרגיה הזאת כלפי חוץ באופן מיידי, כי הנפש מתקשה להכיל את ההתרחשות הזו לאורך זמן.

סבלנות היא למעשה יכולת נפשית לתעל את האנרגיה הנפשית מן הפנים כלפי חוץ, באופן מבוקר, מאוזן ומתמשך.

אימוץ תפיסה אינסטרומנטלית

היכולת הנפשית הזו של סבלנות יכולה לקבל זריקת עידוד משמעותית, אם מאמצים תפיסת עולם אינסטרומנטלית, הרואה בעצמי האנושי כלי הגשמה שנדרש לדייק ולמקצע אותו.

התפיסה את העצמי האנושי, ככלי שדרכו אנו מגשימים את עצמנו, אינה גורעת מן החוויה האנושית, אלא דווקא מאפשרת לנו לשפר אותה ולהפיק מן האנושיות שלנו את המיטב.

נסו לחשוב על כך, המחשבות, הרגשות, הנפש, הגוף – כולם כלים שניתן לנו למקצע אותם ולהפוך אותם לאמצעים רהוטים המאפשרים לנו מימוש מועצם וביטוי עצמי עשיר ומגוון.

אלו הם סוגים שונים של אינטיליגנציות שניתן לנו לפתח כדי לאפשר לעצמנו לבוא לכדי ביטוי באופן שבו אנו משתמשים בכלים השונים הללו ולא הם מנהלים אותנו ללא כל שליטה או אבחנה מודעת.

הכלה

ההכלה נובעת מן ההבנה שהעצמי האנושי הגשמי הוא הכלי המגשים, שמאפשר לנו לתרגם רעיונות מופשטים ולהביא אותם לכדי מימוש בעולם הגשמי.

ההכלה מכוונת לביסוס של הגוף והנפש ככלי והיא מתקיימת הן כממד תודעתי והן כמרחב נפשי, שמאפשרים ליצור תהליך שלם ומלא. 
ההכלה מאפשרת תהליך שמכבד את התדר העצמי והמקצב האישי.

ההכלה מובילה במסלול טרנספורמטיבי שמתחיל בפנימיות, עד שהעצמי מגיע להבשלה שמאפשרת להוציא מן הכוח אל הפועל ולקטוף את פירות התהליך.

מה שאני מתארת לכם כאן, כמובן לא נוגע רק למשחק השחמט.

למעשה, רוב האנשים נוטים לפרוק את האנרגיה הנפשית שלהם ללא בקרה, כי הם לא מסוגלים להכיל אותה, ולאפשר לה להיות במצב של התהוות.

בתהליך שלם ומלא של יצירה שנובע מהרצון האותנטי העמוק שמצוי בפנימיות האדם, ומתגשם באופן רהוט במציאות הממשית, ישנו שלב ביניים שאני קוראת לו ממד ההתהוות.

ממד ההתהוות הוא ממד של שקט ושל התרחשות מעודנת ופנימית. יש בו התארגנות של הכוחות הפנימיים שבאדם, והתהוות של תצורה הולוגרפית, תחילה בתוך האדם פנימה, לפני שהדבר מתגשם במציאות שבחוץ. 

זה שלב בתהליך שיכול להתפענח בעולם הנפשי כ"שום דבר לא קורה", או "אני לא רואה תוצאות" – כשלמעשה ההתרחשות היא פנימית, ומצוייה בחלל פנימי, שמתרחב להכיל את המחשבות והרצונות, הרעיונות ואפשרויות המימוש, שרוקמים תצורה במציאות הפנימית, כמעין הדמיה הולוגרפית, לפני ההגשמה במציאות החיצונית, הגשמית והממשית.

הנטייה הנפשית לפרוק את האנרגיה הנפשית ולא להכיל אותה בממד ההתהוות, הופכת לנפוצה יותר ויותר בתרבות בת זמננו, המתאפיינת בקוצר רוח, סיפוק מיידי ומסרים מהירים.

כך נוצר הקושי להכיל את הפער שבין הרצוי למצוי, והסבלנות הופכת למצב של סבל.

אז מהי בעצם סבלנות?

סבלנות היא ממד תודעתי וגם מרחב נפשי, שמאפשר לנו להכיל בתוך העולם הפנימי שלנו את קשת המחשבות, הרצונות והרגשות, וגם את המחשבות היישומיות, כמציאות פנימית בת-קיימה, בטרם נקטנו פעולה ממשית בעולם ההגשמה.

מרחב הסבלנות הוא מרחב של הגות, תכנון וחשיבה, שמסוגל להכיל בתוכו אנרגיה גולמית – רצון, חזון ותשוקה, יחד עם יכולת מנטלית לדמיין וליצור מעין "הדמיה הולוגרפית" של המציאות הרצויה, על מגוון אפשרויות ההגשמה והמימוש של הדבר.

הסבלנות מחזיקה את האנרגיה הגולמית בתוך המרחב הפנימי, באופן שמאפשר בהמשך ליצור את הצעדים האפקטיביים והפרקטיים כדי להוליך את כל מה שמתחולל בעולם הפנימי, את החזון, הרצון וההדמיה הפנימית שיצרנו, אל עבר המציאות הממשית.

הדבר יוצר מצב שבו מציאות פנימית, או הדמייה פנימית, מתורגמת לעשייה פרקטית, למעשים, הרגלים, מיומנויות וכישורים הלכה למעשה, שמאפשרים לנו לבטא את הרצון שלנו בפועל, הלכה למעשה.

הנחות מוצא לקיום תהליך שלם ומלא

היכולת להגשים תהליכים בחיים, דורשת אורך רוח.

זוהי יכולת לקחת רעיון, מחשבה או חזון ובשלב הראשון להחזיק אותה בתוכנו, במרחב הפנימי לאורך זמן.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Louharya | לוהאריה (@louharya)

אורך רוח נובע מההבנה שאנחנו הגשר בין התיאוריה להגשמה, בין הרוח לחומר, וכדי להוציא את הדבר מן הכוח אל הפועל נדרש ליצור תהליך שלם ומלא.

בנוסף, נדרשת ההבנה שהאנרגיה הנפשית ומה שאנחנו חווים כרצון, תשוקה, רעיון ומחשבה – נועדו לעבור דרכנו ובעדנו, לעבור עיבוד, התמרה וסובלימציה ולהפוך למציאות מוגשמת, דרך הנפש והגוף שלנו, שמהווים גשר בין רוח לחומר.

זהו ההיבט היישומי של התפיסה האינסטרומנטלית שאותה תיארתי בפרקים הקודמים.

הגשר הזה שאנחנו מהווים, הוא גשר של אורך רוח, שבו אנחנו לוקחים את האנרגיה הנפשית, מכילים אותה ומאפשרים לה להתבסס בתוכנו, עד שנוצרת בשלות להגשמה והבאה לידי ביטוי שלה במציאות החיצונית.

ניתן לחלק את התהליך הזה לשלושה ממדים.

שלושת הממדים של ההגשמה

1. אורך רוח – הממד התיאורטי והאסטרטגי

הממד של אורך הרוח הוא ממד תיאורטי, אסטרטגי ומופשט.

זהו ממד שהוא למעשה מרחב פנימי שמכיל ריבוי מציאויות ואפשרויות הגשמה – כאשר העצמי מסוגל להתבונן בכל אלו, לבחון אותם, לחשוב ולשקלל באופן תבוני.

זה מרחב שבו הנפש מכילה את הרעיוניות, ההשראה והחזון ומאפשרת להם להיות מציאות בת-קיימה ברמה הפנימית – כהדמייה מנטלית של היתכנות.

אפשר לומר שהממד של אורך הרוח הוא ממד "רוחני", בטרם האנרגיה הגולמית הפכה לאנרגיה מוגשמת, גשמית ומוחשית שניתן לתפוש באמצעות החושים הגשמיים שלנו.

2. סבלנות – ממד ההתהוות

בממד הסבלנות ישנה הכלה של כוחות הנפש, התחושות, הרעיונות, התשוקות והרצונות.

זוהי הכלה של האנרגיה התיאורטית ויכולת לאפשר לה לנוע בתוך האדם, להשפיע עליו וליצור בו הבשלה ברמה הנפשית.

זוהי יכולת לשהות במצב של המתנה נינוחה – שאין בה קושי או סבל, מכיוון שאין בה את הרצון לפרוק את האנרגיה הגולמית אלא להפך, להכיל אותה ולאפשר לה להבשיל בתוך הנפש, להשפיע על האדם ולשנות אותו.

זהו ממד של המתנה, הכלה והבשלה.

בממד הסבלנות אין פסיביות או דחיינות אלא דווקא פרואקטיביות – זהו ממד מלא בעשייה שמצויה בחלל הפנימי, ושיש בה רקימה של המיומנות והכישורים הנפשיים, הבשלה נפשית, רעיונית, מחשבתית ורגשית, דיוק וטיוב של הרצונות וגם רכישת כלים נפשיים, מודעותיים ותודעתיים.

3. חריצות – ממד ההגשמה

בממד החריצות אנחנו למעשה חורצים את החומר – יוצרים חריצה של העולם הגשמי ומפלסים את השביל שבין התיאוריה למימוש, בצעדים מדודים, שקולים ומבוקרים.

בשלב זה האדם מגייס לטובת ההגשמה והמימוש את כל המשאבים העומדים לרשותו – הגוף, הנפש, ההרגלים, המיומנויות והכישורים, הקשרים החברתיים, האמצעים הגשמיים וגם האמצעים הנפשיים – תחושת המסוגלות, האמונה ביכולת, והמוכנות לגבות את הרצון הפנימי אל מול מציאות חיצונית שעשויה להציב קשיים, מכשולים או מניעות.

לאחר שדייקנו, הכשרנו והבשלנו ברמת הכלי הנפשי, המודעותי והמעשי, בשלב החריצות אנחנו למעשה קוטפים את הפירות – אנחנו מגייסים ורותמים את כוחות הנפש ויוצרים סובלימציה שלהם כלפי המימוש המועצם.

כשאנחנו יוצרים את תיעול המשאבים באופן תבוני ומבוקר, אנחנו נמנעים מהנטייה האנושית לפרוק את האנרגיה באופן מיידי ולא מבוקר, שנובע מהעדר הכלה.

בממד החריצות יש תיעול משאבים שמוציא מהכוח אל הפועל ואל ההגשמה וחריצה של הדרך מן הרצוי אל עבר המצוי.

צעד ועוד צעד יוצרים דרך

התהליך שאני מתארת לכם, הוא מצב שבו צעד ועוד צעד יוצרים דרך, שמצטברת לכברת דרך, שיש בה קטיפת פירות וקפיצת דרך.

זכרו כי היכולת לסגל אורך רוח, סבלנות וחריצות משתלמות, כי הן יוצרות גשר שלם ומלא שמאפשר להגשים כאן על פני האדמה את משאלת הלב שלנו, בתהליך שלם ומלא שאין בו מפח נפש או סבל, אלא נינוחות, תחושת משמעות ותכלית, וגם חוויה של סיפוק וקטיפת פירות.

רוצים לנסות את זה חווייתית? מוזמנים להאזין להפעלה "חיבור למקצב האישי ולממד של סבלנות" ולעשות את זה יחד איתי, שלב אחרי שלב.

הפוסט סבלנות כגשר בין חזון למימוש הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

כדי להתמודד עם הזיהום באופן פרואקטיבי, נבודד את הגורם המזהם, נרחיק ונוציא אותו מתוך הגוף, נפעל לשיקום הנזק ולחיזוק של מערכת החיסון, וניצור טיפולים והרגלים מניעתיים.

אך מה קורה כשהזיהום הוא לא בגוף, אלא במקום מופשט יותר כמו הנפש והתודעה?

מה קורה כשגורם זר, עויין ופוגעני, פולש אלינו ברבדים היותר גבוהים של היישות האנושית?

האם לתודעה שלנו, שמשפיעה על כל אספקט בגוף, בנפש ובחיים – יש מערכת חיסון?

בריכת התודעה האישית

נסו לדמות את התודעה האישית לבריכה.

התודעה האנושית היא כעין בריכה של תודעה, שאל תוכה אנחנו מזרימים את המחשבות שלנו, את התפישות שלנו על עצמנו ועל העולם, את הידע שאנחנו צוברים, את הזכרונות ואת החוויות שחווינו – הכל זורם אל בריכת התודעה שלנו, ממלא אותה ונשפך ממנה אל כל היבט בחיינו.

הבריכה הזו, יכולה להיות צלולה ונקייה, שלווה והרמונית, בה המחשבות והרעיונות שלנו שוחים בחופשיות, מפרים זה את זה באופן יצירתי ותומך, וניזונים מזרמי תודעה תבוניים, חיוביים וצלולים, המאפשרים לנו ליצוק אל תוך הנפש והחיים והיומיום שלנו מהות ומשמעות.

ולחלופין, הבריכה הזאת גם עלולה להיות עכורה ומזוהמת על ידי זרמים מחשבתיים שאנחנו מכניסים אליה במודע או שלא במודע, והם שליליים, מזיקים לנו ומרעילים את הנפש.

אלו יכולים להיות זרמים מחשבתיים שמייצגים רצונות מפעילים מבחוץ, ציפיות והבניות חברתיות, שמטשטשים את הרצון האישי, הפנימי והאותנטי.

אלו יכולים להיות זרמים של מידע כוזב, שמתעתע בנפש ויוצר תמונת מציאות שקרית ואשלייתית, עד למצב של גזלייטינג ואובדן בוחן מציאות.

אלו יכולים להיות זרמים של רעיונות, שמקורם בתפישות עולם הישרדותיות ויצריות, שיבטאו מחשבות שליליות שעוינות לטבע העצמי של האדם, שהינו נדיב, אמפתי, חומל ומכיר בערכו.

אלו יכולות להיות אמונות שלנו על העולם ועל עצמנו, שמגבילות, מצמצמות את הביטוי העצמי ואף יכולות להוביל להרס עצמי ופסילה עצמית.

כל אלו ועוד, מעכירים את בריכת התודעה, ומטשטשים את היכולת לחשוב באופן צלול ונבון, ולקיים חוסן תודעתי.

זיהום של בריכת התודעה

מה קורה כאשר ישנם גורמים שמזרימים אל בריכת התודעה, באופן מכוון ובכוונת זדון, זרמים שליליים ועכורים של מידע, תפישות ורעיונות?

מה קורה כשההזרמה השלילית והמכוונת הזו, נעשית באמצעים סמויים, שאנשים לא מודעים להם ולא יודעים לזהות אותם?

המחשבות, הרעיונות והתפישות העכורים הללו, מוזרמים אל בריכת התודעה האישית ובהדרגה מזהמים אותה – עד למצב שהבריכה כבר אינה בהירה וצלולה ויש בה איכויות שאינן בעד האדם.

בתהליך ההרסני הזה, מתמלאת בריכת התודעה בהדרגה באיכויות שליליות ותפישות פוגעניות, שמתחילות להרעיל את נפשו של האדם ולפגוע בו וגם בסביבתו.

זהו תהליך מסוכן שיכול להוביל למצב שבו האדם עלול לאבד את עצמו בסבך של רעיונות, אמונות ותפישות שנוגדות את עצם היותו בן אדם ומובילות להתנהלות הרסנית.

בריכת התודעה הקולקטיבית

כפי שלכל אחד מאיתנו יש בריכת תודעה משלו, ישנה גם בריכת תודעה קולקטיבית, שמורכבת מכל הבריכות של כולנו, שמקושרות זו לזו באופן סימביוטי, ניזונות זו מזו ומשפיעות זו על זה.

תהליך הזיהום של בריכת התודעה, יכול להתרחש הן ברמת בריכת התודעה האישית והן ברמת בריכת התודעה הקולקטיבית.

זהו תהליך מסוכן והרסני שמתחיל בתודעה, ומשבש ומשפיע על הנפש, כשהוא פוגע באנשים ובחברה כולה – מכיוון שהכל מתחיל בתודעה, והתודעה היא זו שמעצבת את האופן שבו אנחנו מתנהלים בחיי היומיום ומעצבים את המציאות שלנו.

בריכת התודעה משפיעה על המחשבות שלנו, על האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו ואת העולם, על האמונות שלנו, על הבחירות שאנחנו מקיימים, על ההחלטות שלנו, ועל כל ההבניות התרבותיות השונות שמגדירות את החברה שבה אנו חיים.

לכן היכולת להשפיע על התודעה, לזהם ולהחדיר אליה רעיונות, אמונות ותפישות – היא כלי השפעה אדיר, שמאפשר שליטה בתודעת המונים, ובכך עיצוב של המציאות בשירות של אינטרסים פוליטיים וכלכליים.

דיברתי על האופן שבו בעלי אינטרס שולטים בתודעת המונים באמצעות אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות, ועל ההשלכות ההרסניות, החברתיות, התרבותיות והכלכליות – במאמר כסף קונה מציאות.

אבל אפשר גם לעצב תודעה באופן חיובי, מתוך כוונה טהורה ובמאור פנים.

איך מעצבים תודעה באופן חיובי?

בעזרת המודעות העצמית – היכולת המנטלית והרגשית לקיים בקרת איכות על התודעה.

זוהי יכולת להיות ערים ומודעים למחשבות שלנו, לתפישות שלנו, לרעיונות שאנחנו מאמצים ולמקורות ההשראה שמהם אנחנו ניזונים – זוהי יכולת מנטלית ורגשית לקיים בקרת איכות על בריכת התודעה האישית.

המוּדעוּת העצמית, היא זו שמאפשרת לנו להזרים אל בריכת התודעה שלנו את מה שתומך אותנו, את מה שבעדנו ובעד היכולת שלנו לחיות חיים איכותיים ובעלי משמעות, חיים שיש בהם ערכים חיוביים שגורמים לבריכת התודעה להיות צלולה ובהירה ולנפש להרגיש רווחה, איזון ועוצמה.

כשאנחנו מודעים לקיומה של "בריכת התודעה" שלנו, לגורמים העוינים לה ולצורך החיוני לשמור על סביבה תודעתית נקייה וצלולה, ניתן לנו לעצב את בריכת התודעה שלנו באופן מודע, ולקיים בקרה, סינון ופילטור של הזרמים שנכנסים אליה.

זוהי יכולת ליצור סביבה שאינה סטרילית, סגורה ומנותקת מהעולם, אלא פתוחה לזרמי תודעה חדשים, לרעיונות, השראה, מחשבות, ידע חדש והבנות, שמזינים את בריכת התודעה באופן מתמיד, ומאפשרים מרחב של הגות, יצירתיות, וגם בוחן מציאות ואומדן עצמי וסביבתי באופן מאוזן, חיובי והרמוני כלפי האדם והסביבה שלו.

היכולת לשמור על בריכת התודעה נקייה וצלולה, דורשת מן האדם מסוגלות לשלוט בזרימה המבוקרת של אינפורמציה אל בריכת התודעה. זוהי מיומנות נרכשת של בקרה עצמית, שמאפשרת לאדם לא לתת לזרמים תודעתיים להכנס ולצאת מבריכת התודעה באופן אוטומטי ובלתי מבוקר, אלא לקיים תהליך מודע של ״בקרת איכות״ על מה מוזרם ונכנס אל בריכת התודעה, ומה נבלם ולא נכנס אליה.

זוהי יכולת לבחון היטב ממי אנחנו שואבים השראה, וממי וממה אנחנו מושפעים, להגדיר מדדים ברורים למה אנחנו מכניסים אל בריכת התודעה ומה לא – ולבחור במקורות השראה שתואמים את האנרגיה והאטמוספרה שאותה אתם רוצים להנכיח בבריכת התודעה שלכם.

זוהי יכולת להציב תנאי סף וסטנדרטים ערכיים, שאם רעיונות או אנשים אינם עומדים בהם – אין להם כניסה אל בריכת התודעה שלכם.

זוהי יכולת לבחון מידע ועובדות על ידי הצלבת מידע, מתוך הכרה בכך שלאמת יש פנים רבות, ואנחנו כל פעם יודעים רק את מה שאנחנו יודעים, ומתוך כך יכולת לקיים פתיחות מחשבתית, להימנע ממוחלטות ואטימות ולהסכים להתרחב לעוד פנים ואספקטים שינפיקו תמונת מציאות שלמה יותר ומגוונת יותר.

זוהי יכולת נפשית ורגשית, לשמור על אובייקטיביות ואיזון, ולא ליצור היקשרות רגשית לרעיונות, עמדות, תפישות או ידע, שמגדירים את הזהות העצמית, ויוצרים תעדוף מוטה ולא מאוזן של תכנים שמזינים את הזהות הזאת, גם אם הם מציגים תמונת מציאות מתעתעת ואשלייתית.

האובייקטיביות, היעדר ההיקשרות לרעיונות והאיזון המחשבתי, חיוניים ליכולת ליצור מודעות עצמית, אומדן ובקרה – אולם אין פירושם "ניטרליות" או ניתוק מהמציאות, אלא מצב שבו האדם מגבש עמדות, ערכים ודעות, מקבל השראה וידע, ואוסף את כל אלו לאוסף האישי שלו, שאותו הוא אוצר בקפידה ומאחסן בבריכת התודעה האישית כ-private collection איכותי שהוא הבסיס לצמיחה ושגשוג של האדם ושל הקהילה בה הוא חי. אני מתארת לכם מצב של הקפדה והשקעה בתודעה, מתוך ההבנה שהיא אוצרת את מסע החיים האישי, ומתוך הבנה שהתודעה מעצבת את נפש האדם ומשפיעה על הלך הרוח, על העולם הרגשי, על סגנון החיים ועל אופייני ההתנהלות.

התודעה מגדירה את האדם שאנחנו, ולכן ההקפדה על אוֹצרוּת תודעתית ועל ניקיון בריכת התודעה, מניבה מצב אופטימלי שבו התודעה העצמית חוסה על הרגש, ורותמת את הגוף והנפש לפעולה פרואקטיבית בעד מה שמשרת את הרצון, החזון והמימוש המועצם.

ההמלצה שלי אליכם

כמו שלא תאפשרו לאנשים להשתין אל הבריכה או המעיין שבו אתם רוחצים – אל תאפשרו להשפעות שליליות לזרום באופן חופשי אל בריכת התודעה שלכם.

הגדירו לעצמכם סטנדרטים ערכיים – ערכים אוניברסליים ודמוקרטיים שיהווה עבורכם כלי בקרה ואמות מידה, שיסייעו לכם לאפיין ולזהות כוחות שמבקשים להשפיע על בריכת התודעה שלכם.

כאשר תעשו זאת כמה וכמה פעמים – אתם תרכשו מיומנות שתאפשר לכם לזהות ספינים, גזלייטינג, מצגי שווא, רעיונות שליליים שלוחצים על כפתורי הרגש והנפש  שלכם, וזרמים מחשבתיים שמשודרים אליכם והם כמו ביוב תודעתי שזורם ללא כל סינון ובקרה.

 בריכת התודעה שלכם משפיעה על כל אספקט בחיים שלכם ובמימוש העצמי שלכם, והיא יוצרת את המציאות האישית והקולקטיבית, לכן התייחסו אל בריכת התודעה שלכם כאל המרחב שבו אתם אוצרים בקפידה ועידון רעיונות, השראה, ידע, תפישות ומחשבות שהם הבסיס לכל מי שאתם ולכל מי שתוכלו להיות.

בריכת התודעה היא נכס מהותי שהוא בבעלותכם ותחת חסותכם, לכן שימרו עליה צלולה ונקייה מזרמים עכורים ומזהמים, וטפחו אותה על בסיס קבוע ומתחדש.

זה יגדיר את העתיד שלכם ושל כולנו.

עוד על השקעה בטיפוח התודעה – מוזמנים לצפות או להאזין לפודקאסט "מגשרים עולמות"

הפוסט בריכת התודעה הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

על מנת ליצור תשתית ומסגרת להתנהלות של חברה הטרוגנית, המורכבת באופן טבעי, מגישות שונות, מנהגים שונים, ספי-תודעה מרובדים, וגוונים רבים – נדרשת מסגרת קולקטיבית המהווה מוסכמה.

המסגרת הזו בנויה על ערכים שמקובלים על כולם, ונורמות שנובעות מן הערכים הללו ומגדירות אופייני התנהלות, המוודאים כי החברה תתנהל באופן מוסדר והרמוני.

אך אין זה מספיק להסכים על ערכים ואמות מידה, אלא נדרשת גם הסכמה משותפת לפתח ולעדכן את המסגרת הערכית, כך שהיא תשרת את הכלל ותותאם על בסיס קבוע לצמיחה והתפתחות תודעתית ומעשית.

כלומר, על מנת ליצור מסגרת ותשתית אופטימלית לצמיחה ושגשוג של ציוויליזציה, נדרש להגדיר מסגרת ערכית המורכבת מערכי-על המקבלים קדימות, וגם נדרש להגדיר את התשתית הזו כך שתפעל באופן מתמיד במה שאני קוראת לו ״קוד פתוח״ כך שהם יהיו פתוחים לדיון, הגות, העמקה ועדכון.

ערכים מסייגים ומציבים גבולות, ומהווים מצפן ומורה דרך להתנהלות אנושית בעולם גשמי רווי בהשפעות וגירויים.

ערכים מאפשרים לנו לבטא את המיטביות שבאנושיות, תוך התגברות על מכשלות הגוף והנפש.

Pornography is a question of Geography 

John Patrick

מכירים את האימרה: ״פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה״?

האימרה הזו מתייחסת לכך שתפישה נגזרת מערכים, המשתנים בהתאם לכל תרבות ומקום והנורמות המקובלות אצלה, והיא אינה מוחלטת. 

לדוגמה, בשבטים ילידיים, חזה חשוף של אישה הוא דבר מקובל , נפוץ ונורמלי, בעוד שבחלקים ניכרים בחברה המערבית השמרנית, חשיפת חזה נשי בציבור נחשב כאקט מיני בוטה ושערורייתי, ובמדינות איסלמיות, כמעט כל חלק חשוף של גוף אישה נחשב מיני, פורנוגרפי, חוטא ומנוגד לחוק.

ערכים הם תשתית חברתית המשתנה בין תרבויות שונות וספי תודעה שונים, ולכן כאשר נעבור ממקום למקום ומתרבות אחת לאחרת, נראה ציווים, אמונות ותפישות באשר למה שמקובל וראוי, שהם תוצר ערכים ושל הנורמות הנגזרות מהם.

הערכים נועדו להתפתח במקביל להתפתחותה של החברה, להיות גמישים ודינמיים ובכל פעם לבטא משמעויות חדשות, נורמות חדשות ואופייני התנהלות שמשקפים צמיחה והתפתחות תרבותית. לעיתים מה שנחשב שערורייתי ולא מתקבל על הדעת כיום, היה נחשב לגיטימי במאה הקודמת, ולהפך.

מה הם ערכי-על?

כשאומרים "מוסר" או "ערכים", אנשים שונים יחשבו על דברים שונים.

לכל תרבות וחברה יש מערכת של עקרונות, ערכים ומוסכמות שנובעות מתוך תפישת העולם שלה, או כאלו שהתפתחו מתוך הצורך הארגוני – חברתי שלה.

אך לתפישתי, מעל לכל אלו, ישנה מערכת חוקים אוניברסלית מוגדרת, המהווה מסגרת ערכית חיונית לקיום הרמוני של חברה. 

זוהי מסגרת שההגעה אליה היא על ידי חציית סף תודעתית, שחושפת בפני האדם את ההכרה כי כולנו מאותו מקור, חלק מאותו מכלול. הדבר מוביל לאימוץ גישה אוניברסלית המעוררת באדם את השאיפה לתת לערכים אוניברסליים ביטוי בחיים עצמם, ולהעניק להם משמעות ישימה בהתנהלות היומיומית, כפרטים וכחברה אנושית.

לערכים האוניברסליים והגלובליים, המצויים מעל ערכים מגזריים או לוקאליים, אני קוראת ערכי-על.

על מנת להבין את חשיבותם של ערכים בכלל וערכי-על בפרט, ארצה לדון תחילה בתפקידם של המוסר והערכים בהתפתחותה של החברה האנושית.

תפקידם של מוסר וערכים בהתפתחות האנושית

לאורך תולדות ימי האנושות, המוסר והערכים יצרו סדר, איזון ותיאום בין שני כוחות שהיתה להם נטיה להתנגש: הצרכים של הפרט אל מול הצרכים של הכלל. בכך, היוו המוסר והערכים תשתית שנועדה לאפשר לחברה האנושית להתקיים ולהתפתח באופן הרמוני.

זו היתה בראש ובראשונה קונסטרוקציה, שנועדה לאפשר לאנשים לקיים ממשקים ותקשורת באופן הרמוני על פי קודים חברתיים – אמות מידה שיוצרות מסגרת תרבותית-חברתית, שבתוכה אנשים יוכלו לחיות ולהתפתח.

המוסר והערכים היוו מערכת סייגים, שנועדה להגן על האנשים מפני עצמם, ולהגן על החברה כולה מפני פרטים בתוכה. בכך הגנה המערכת הערכית על קיומה של החברה וביססה מוסכמות חברתיות שיצרו סדר ואמות מידה ברורות המכתיבים קודים חברתיים והתנהגותיים.

דוגמה למערכת ערכים שכזאת היא עשרת הדיברות שהובאו במה שמוכר כארכיטיפ של ״מעמד הר סיני״.

מעמד הר סיני, מייצג את הקיבוץ של שבטים שונים ומגוונים, על מנת להעניק להם תשתית ערכית וקודים תרבותיים בסיסיים, שיאפשרו להם להתכנס סביב אמת משותפת של מהות וערכים, ליצור לכידות חברתית ולהפוך אותם לאומה המתפתחת וצומחת, ומתאמת עצמה לערכים אוניברסליים.

ניתן לראות את מעמד הר סיני, כהתכנסות שנועדה להושיט את התשתית השלמה והמלאה לתהליכים של צמיחה תרבותית משותפת, לשבטים ומגזרים שונים, שהיו מצויים בכל מיני דרגות של התפתחות, ולהם נורמות תרבותיות שונות ומגוונות.

עשרת הדיברות שהובאו במעמד הר סיני, נועדו ליצור אמות מידה ברורות שיש בהן הוראות של ״עשה״ ו-״אל תעשה״, כדי להוביל בתהליכים של טרנספורמציה חברתית, שבהם התודעה מתפתחת לשלב חדש ומתקדם יותר, המתעלה מעל לתודעה יצרית והישרדותית, ונוצרת הסתגלות חברתית לערכים, אמות מידה והלכות אדם, ההופכים לאמת המשותפת של השבטים והמגזרים השונים.

תהליך ההפנמה של הערכים, הסייגים הנובעים מהם ואמות המידה המוסריות שהם מייצגים, נועד להיות תהליך מדורג שיש בו שינוי במודעות ובתפישה האישית והקולקטיבית, בעקבות כך שינוי רגשי ונפשי, ואחריו שינוי באופייני ההתנהלות וגם בסגנון החיים הלכה למעשה.

הפנמה מלאה שכזאת, יוצרת מעבר ממצב של בחירה חופשית נטולת סייגים או גבולות, לבחירה חופשית ערה ומודעת, המתקיימת לאורם של ערכים אוניברסליים המתורגמים להלכות אדם ולקודים חברתיים-תרבותיים המשקפים צמיחה אבולוציונית, כקהילה אנושית המגלה את שורשיה הקוסמיים ומגלמת אותם עלי אדמות כחברת מופת.

עשרת הדיברות נועדו לתפקד כבסיס ערכי אוניברסלי – לא רק לישראל אלא עבור האנושות כולה. 

המערכת הזו יועדה אל הציבור של מעמד הר סיני – אסופה של שבטים שנמצאו בסף התפתחותי בסיסי והישרדותי, שבו  טרם היתה להם היכולת ליצור סובלימציה ולהטיל סייגים על יצרים, צרכים אגואיסטים, דעות ואג'נדות. אל מול המצב החברתי הזה היה רצון ליצור סדר והרמוניה, בעזרת מערכת חיצונית של סייגים, אמות מידה ונורמות התנהלות, שמתוכן יוכלו להיגזר בהמשך גם תפישות מוסריות.

מה ההבדל בין ערכים למוסר?

בעוד "ערכים" הם אמות מידה שאפשר להיצמד אליהם כאקסיומה גם מבלי להבין את החוקיות העומדת מאחוריהם, "מוסר" הוא מצב מתקדם יותר. מוסר מתאר כבר את היכולת ליצור קיטלוג שמבחין בין טוב לרע, והוא תוצר של חשיבה מתקדמת, ראיה כוללת ויכולת להכיל את המשמעות ואת הכוונה והתודעה שעומדות מאחורי חוקים, סייגים וציוויים.

בחברה שמצויה בסף התפתחות בסיסי ויצרי, שיש בה תחרות על משאבים, אגו דומיננטי ומיסוך תודעתי, התפישה המוסרית אינה מוכלת, ולכן נדרשת מדרגה בסיסית יותר וראשונית, שמלמדת אנשים איך "לחשוב ערכים" ולתרגם ערכים למשמעות היישומית שלהם בחיי היומיום.

בתהליך מדורג של התפתחות חברתית ותרבותית, תחילה מובאים ערכים כמערכת סייגים חיצונית שכופה נורמות מסוימות על החברה, ובהמשך נוצר תהליך טבעי ואורגני של התרחבות תפישתית ותודעתית, שמאפשרת לאנשים להכיל ולהבין את התפישה המוסרית שממנה נגזרים הערכים.

זהו מעבר הדרגתי שבו תהליך קבלת ההחלטות של אנשים עובר ממצב של אילוץ מבחוץ למצב של בחירה חופשית, שנובעת מחיבור למשמעות וערכים, ולסדרי עדיפויות אישיים.

בתהליך ההדרגתי הזה, אנשים מתנהלים תחילה על פי קודים חברתיים כי אינם רוצים להיענש על ידי מערכת אכיפת החוק וחוששים מנידוי חברתי. אך בהמשך, הם עוברים התפתחות תודעתית ונפשית, לצד עידון רגשי, מחשבתי וגופני, הנובעים כולם מהפנמה של ערכים ומוסר, עד לשלב התפתחותי חדש, שבו הטרנספורמציה הנפשית והתודעתית מובילה לשינוי סדרי העדיפויות שלהם וסגנון החיים שלהם, והם מציבים לעצמם סייגים התנהגותיים.

אני מתארת לכם התפתחות אבולוציונית שיוצרת הבשלה תודעתית ונפשית, כך שמערכת הערכים והמוסר הופכת לקונסטרוקציה מנטלית, המתפקדת כתשתית נפשית יציבה ומאוזנת.

התשתית המנטלית של ערכים ומוסר מאפשרת לאדם ליצור הרמוניה פנימית כלפי עצמו, ומאפשרת לו ליצור ממשקים חברתיים שיש בהם הרמוניה אל מול אחרים.

האימוץ של ערכים ומוסר כתוצאה מתהליך טרנספורמציה אישי, מאפשר לאדם ליצור אומדן עצמי וסביבתי, ויכולת לנווט את דרכו בתוך עולם מרובה אפשרויות. באופן הזה נוצר שימוש במוסר ובערכים, ככלים שמאפשרים לו להבחין בין טוב ורע, ובכך לסייג את הבחירות האישיות על ידי בחינה של מעשים ובחירות כמוסריים או כבלתי-מוסריים, בהתאם למידת ההתאמה שלהם לערכים.

בשלב מתקדם יותר, הערכים והמוסר מהווים כלים להתבוננות פנימית, בקרת איכות ובחינה של בחירות, תוצאות וההשלכות שלהן. זה נעשה מתוך מסוגלות כנה לקחת אחריות על בחירות שכבר נעשו, ולשנות כיוון במידת הצורך, כאשר הערכים מהווים כעין מצפן המראה את הדרך.

סולם ערכים – גשר בין עולם תיאורטי להתנהלות גשמית

סולם ערכים, כשמו כן הוא – זוהי מערכת מדורגת, מעין סולם שמהווה גשר בין עולם של מחשבה תיאורטית ועילאית לבין עולם גשמי והתנהלות מעשית, פרקטית ויומיומית.

מעצם טיבו, סולם ערכים הוא מבנה מדורג של עקרונות ואמות מידה, שנועד לאפשר לאנשים פסיעה על גבי השלבים שלו, תוך התפתחות וצמיחה הן של האדם והן של החברה והקהילה.

בסולם ערכים תקני יש ערכי-על. אלו ערכים בעלי קדימות ועדיפות, שהם כמו מטריה שתחת חסותה נמצאים הערכים האחרים.

ערכי-העל הם ערכי אדם גלובליים, שנגזרים מתוך תפישת מוסר אוניברסלית. זהו סט של ערכים, עקרונות, אמות מידה ונורמות, שתכליתו למקסם את היכולת הן של הפרט והן של הכלל לצמוח באופן הרמוני.

אלו ערכים שמעניקים אפשרות ביטוי להטרוגניות האנושית, ומרחב בעבור הפרטים השונים להתפתח, לממש את הפוטנציאל שטמון בהם, ולעשות זאת כשתועלת הפרט ותועלת הכלל שזורות זו בזו באופן הרמוני, תוך שמירה על חירות, שוויון זכויות ואפשרויות, ויכולת לבטא כבוד לכל אדם ואדם באשר הוא אדם.

מאחר ואלו ערכים אוניברסליים, שמבטאים מוסר אנושי בסיסי, הם נדרשים להיות מעל לכל מערכת חוקים או ערכים אחרת.

בעולם שלנו, ישנם סוגים מגוונים של מנטליות ותרבויות, דתות, לאומים וחברות, שיטות כלכליות ועוד. זהו עולם מרובה מציאויות, זירות ומגרשי משחק, שחלקם אינם מנוהלים על ידי מערכות ערכיות ותפישות מוסר, אלא על ידי מערכות של אינטרסים, או לחלופין על ידי מערכות אמונה מיושנות ושמרניות.

מערכות האינטרסים הפוליטיים או השאיפות הקולוניאליסטיות והמיסיונריות, יכולות להיות חלק מ"מערכת הערכים" של חברה, אולם אלו ערכים שמיקומם בחברה תקינה ובת-קיימא, שבה נשמר הסדר הטוב – נדרש להיות בתחתית סולם הערכים, מתחת לערכים האוניברסליים, והם אמורים להיות כפופים להם.

בפועל, אנחנו חוזים כעת בדוקטרינות ומשטרים סמכותניים אשר מציגים כלפי חוץ את "הערכים שלהם", אך הערכים הללו אינם נגזרים מתפישות מוסר, אלא משאיפות לא מוסריות לצבור כוח והשפעה ולהשיג שליטה על בני אדם ועל משאבים, כאשר שאיפות אלו דורסות ערכים אחרים כמו זכויות אדם, הוגנות ושאיפה להרמוניה וצדק, שהם ערכים אוניברסליים שנועדו להיות בראש סולם הערכים, מעל לכל ערך אחר.

בצפון-קוריאה, לדוגמה, הוטלו על גברים סנקציות שנוגעות לאיסור על סוגי תספורות. תושבות המדינה שמבקרות אצל הספר יורשו לבחור מתוך קטלוג מצומצם של תספורות שנחשבות "ממלכתיות", ראויות ונאותות לנשים, והגברים נדרשים לקטלוג מצומצם אפילו יותר – והם נדרשים לבחור תספורות שמחקות את סגנונו של השליט. הסנקציות, שמצמצמות את חופש הביטוי של הפרט, נובעות מתוך אינטרס פוליטי שלא לאפשר לתרבות המערבית לחלחל אל המדינה הסגורה, אינטרס שלפי שליטי צפון-קוריאה, גובר על זכויות האדם על גופו.

בישראל, שלא השכילה ליצור חוקה שמגדירה הפרדה ברורה בין דת למדינה, ישנו קונפליקט מתמשך בין ערכי-על שאותם מייצגת הדמוקרטיה, לבין ערכים ועקרונות דתיים, כאשר באופן סדרתי נדרסים ערכים ועקרונות דמוקרטיים כמו הזכות לשיוויון, חופש דת ופולחן, וסיוע לחלשים ומעוטי יכולת, לטובת חוקים והגבלות שנגזרים מתוך איסורים דתיים, כמו השבתת התחבורה הציבורית בשבת, הדרת נשים במרחב ציבורי, הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח, ועוד. כתבתי על כך במאמר זה לא ימין ושמאל – זה בין אדם לאדם.

מה הם ערכים אוניברסליים?

התפישה הליברלית הרווחת בעולמנו, מדברת על כך שכל בני האדם שווים ולכן לכולם זכות שווה לבוא לידי ביטוי. 

אולם לתפישתי זוהי הגדרה בעייתית, מכיוון שכאשר ערכים של "שיוויון זכויות" הופכים לחוקים, המנותקים מערכי-העל האוניברסליים, נוצרת מסקנה פרדוקסלית שבה ישנו שוויון בין חלקים מוסריים בחברה לבין חלקים לא מוסריים בחברה, מה שמוביל לקונפליקטים, פרדוקסים מוסריים ואף פגיעה בחברה ובפרטים הטמונים בה, בשם העיקרון השרירותי של הזכות לשיוויון.

הדוגמה הטובה ביותר לכך, היא מתן זכות שווה למגזרים אנטי-דמוקרטיים, שעושים שימוש ציני בכלי הדמוקרטיה כדי לחסל את הדמוקרטיה. אלו מגזרים שכל עוד הם אוחזים בכסף ויכולים לקנות בו שטחי פרסום ואהדה, אין כל הגבלה על פעילותם המסוכנת, בשם הזכות לשיוויון.

למעשה, איננו שווים. אנחנו שונים ומגוונים, ולכל אחת ואחד מאיתנו מגיעה הזכות השווה להביא לידי ביטוי את הייחודיות שטמונה בו, ואת הפוטנציאל האישי שגלום בו, כדי לבוא לידי ביטוי ברמה האופטימלית – אך בסייג אחד מרכזי: כל עוד הביטוי האישי אינו פוגע בערך העל של שוויון הזדמנויות וזכויות של אחרים.

הקונפליקט המוסרי נוצר, כאשר בשם ערך השיוויון יכול אדם או ארגון בעל אג'נדות חשוכות, שהוא בוּר, ממוסך, תומך בטרור, באלימות, דיכוי, הדרה והרס החברה, לקבל את הזכות השווה לבטא את דעותיו ועמדותיו כמו אדם שמייצג ערכים של חופש מחשבה וליברליזם.

חלק מהבעיה בעולם שבו אנו חיים, היא שיש התנגשויות בין זירות, ושאנשים לא יודעים לאפיין את הזירות השונות ולהבין שהן לא שוות.

באופן הזה, נוצר מצב שבו גופים, מגזרים או ארגונים, שמנוגדים לחלוטין לדמוקרטיה ולערכים אוניברסליים, ושמייצגים רגרסיה, הרס ואף טרור, מקבלים יחס דמוקרטי שווה כמו איגודים, ארגונים או ישויות מדיניות שמייצגים ערכים מתקדמים. 

מתוך ההכרה בכך שאנחנו שונים ומגוונים, ואיננו שווים – גם לא בסף-ההתפתחות וברמת המוסר שלנו, יש לנו אפשרות כחברה לדרג את רמות ההתפתחות והערכים המגזריים השונים וליצור סדר עדיפויות, שיוצר סדר חברתי ברור. הסדר החברתי הזה מעניק לפרטים בתוכו יותר מקום מאשר לאחרים, מפני שהם מייצגים את המוסר – את הקידמה, ההכלה, ואת היכולת להתפתח ולפתח את החברה, להתעצם ולהעצים אחרים.

היכולת לבטא מוסר, היא היכולת לדרג את שלבי האבולוציה בתוך החברה, לאפיין שלב מתקדם יותר על פני שלב נחות יותר, ולתעדף את השלב המתקדם יותר.

זה אמנם לא פוליטיקלי-קורקט, אולם אמרתי וכתבתי לא פעם, כי אנשים וחברות שיש בהם שמרנות, הדרת נשים, קיפוח מיעוטים, דיכוי של מגזרים ודעות גזעניות – מייצגים שלב נחות בסולם התפתחותי של חברה, ונדרשים להרכין ראש אל מול אנשים וחברות שיש בהם ביטוי לכלל חלקי החברה, ושיוויון זכויות.

סולם הערכים, כשמו כן הוא – הוא סולם, ובו יש דירוג.

אתן לכם כמה דוגמאות.

ערך של הדרת נשים הוא ערך נמוך יותר מערך של שיוויון זכויות לכל מיגדר ומיגדר, מכיוון ששיוויון הזכויות לנשים, כבר כלול ומוכל בערך של שוויון זכויות לכל אדם.

ערך של פמיניזם או תמיכה בלהט"ב, הם נמוכים יותר מערך-העל שהוא כבוד לאדם באשר הוא אדם בלי שום התייחסות למין או למגדר שלו, זאת מכיוון שהוא מכיל בתוכו את הכבוד לכל המגזרים כולם.

בתוך הערכים האוניברסליים טמונה הכרה בשונוּת ובמגוונוּת האנושית, ואף טיפוח שלה, על ידי יכולת לתת לכל אחת ואחד לבטא את הייחודיות שלו, כל עוד הייחודיות הזו אינה פוגעת ומבטלת את האחרים, או את הערכים הדמוקרטיים.

היכולת של תרבות ליצור בידול ודירוג, ולתת קדימות למגזרים שמבטאים את הערכים האוניברסליים, שהם ערכים מתקדמים יותר ומייצגים חלקים גבוהים בסולם ההתפתחות החברתי – היא זו שתאפשר לחברה לטפח את הפוטנציאל שגלום באנשים. 

בדרך זו  תוכל החברה ליצור תיעול -משאבים בין המגזרים השונים באופן הרמוני ומושכל, ובאופן שתורם להתפתחות של החברה ומעניק לאנשים את הכלים, המשאבים והיכולות לממש את הפוטנציאל האופטימלי שלהם.

איננו שווים. אנחנו שונים ומגוונים, ולכל אחד מאיתנו מגיעה הזכות השווה להביא לידי ביטוי את הייחודיות שטמונה בו, ואת הפוטנציאל האישי שגלום בו, כדי לבוא לידי ביטוי ברמה האופטימלית – אך בסייג אחד מרכזי: כל עוד הביטוי האישי אינו פוגע בערך העל של שוויון הזדמנויות וזכויות של אחרים.

התנגשות בין ערכים, תפישות עולם ותרבויות

כחלק מתקופת המעבר הגדול, אנו רואים במציאות סביבנו קיטוב שהולך ומקצין, ואיתו הולכים ומעמיקים הפערים בין מנטליות ותרבויות, וההתנגשויות בין סטים שונים של ערכים. 

כל אלו מפגישים אותנו עם אתגרים ודילמות מוסריות, שנובעים ממאבק בין מוסכמות, תפישות עולם, גישות וערכים, ומהקושי לשחק משחק משותף בכמה מגרשים שונים.

המאבקים והקונפליקטים שאנו פוגשים, נובעים מהפרות של ערכי-על אוניברסליים לטובת אינטרס אינדיבידואלי של מגזר, מדינה או דת כזו או אחרת. זו התנגשות בין זירות, שהיא גם התנגשות בין אינטרסים, ובמקרים רבים – גם התנגשות בין מערכות אמונה ותפיסות מוסר.

ניקח לדוגמה את נושא החטופים באירועי ה-7.10.23. אלו אנשים שנחטפו מתוך מגרש משחקים אחד, ונגררו אל מגרש משחקים אחר עם נורמות וערכים אחרים לגמרי. זה יצר מפגש בין שתי זירות שאין תאימות ביניהן – מכיוון שאין תאימות בין הערכים של החמאס לבין הערכים של מדינת ישראל.

כאשר העולם יוצר סימטריה בין ארגון טרור קיצוני ואלים, לבין צבא היוצא למלחמה כתוצאה מהתקפה על שטח ריבוני, ומשווה טרור ברוטאלי הכולל פשעים כנגד האנושות בשם קיצוניות דתית, לפעילות צבאית של מדינה דמוקרטית שמנסה למגר ארגון טרור הרוצה בחיסולה – נוצרת למעשה רמיסה של סט ערכים אחד על ידי סט ערכים נמוך ממנו.

זהו אקט אלים וברוטאלי שגם בתוך הזירה הבינלאומית מהדהד ומציף כשלים מוסריים וערכיים, כמו שאלת המשא-ומתן ושחרור החטופים במחיר שחרור מחבלים, שבמובנים רבים חיכו, ואולי אף היו שותפים ביצירת התנאים לעסקה שכזו, כדי שיוכלו להשתחרר מהכלא, להמשיך ולפגוע. 

או הדילמה הנוספת שקשורה לפגיעה של אזרחים חפים מפשע ובהם נשים וילדים, שמהווים "מגן אנושי" לאנשי חמאס, ונהרגים כתוצאה מהפעולות הצבאיות של צה"ל, שמנסה לצמצם את כוחו של החמאס למנוע ממנו פעולות טרור נוספות בעתיד. 

ישראל, כמעין מיקרו-קוסמוס של הקוסמוס, מתמודדת מול אתגרים כוללניים, שנוגעים לכלל האנושות ומציפים שאלות ערכיות ומוסריות המשתקפות הן במלחמה המתרחשת אל מול חמאס וחיזבאללה והן ברמה הפנימית במלחמה על הדמוקרטיה וכנגד הסיאוב השחיתות והקיצוניות הדתית לאומנית.

בבית הספר למנהיגות (התמחות שהיא חלק מתכנית ההכשרה של המרכז שלנו) אחד מערכי-העל שאנחנו מלמדים הוא תוקף פעיל במאור פנים, והמשמעות שלו היא יכולת להציב סייגים להתנהלות שמערערת את הערכים האוניברסליים, ולהצליח ולעשות זאת בתוקף, אך מבלי לאבד את עצמנו בדרך, מכיוון שבניסיון להגן על ערכים דמוקרטיים – אנחנו עלולים לאבד את הדמוקרטיה, ובניסיון ולהגן על עצמנו מפני תוקפנות – אנחנו עלולים להפוך להיות התוקף. 

היכולת לפעול בתוקף פעיל כדי להגן על ערכים אוניברסליים ודמוקרטיים, ולשמר את מאור הפנים ואת הערכים עצמם, דורשת מיומנות תודעתית ומוסרית להכיל מורכבות.

 במעבר למאה ה-21, המיומנות הזו הופכת קריטית והיא דורשת חוסן תודעתי וחוסן רגשי, וכוללת חיבור לתבוניות, לבוחן מציאות בהיר, ולערכי-על, שהעמידה בהם היא תנאי סף להשתתפות במשחק הפוליטי.

פוליטיקת הזהויות – סכנה ערכית ומוסרית

בעת הנוכחית, הפופוליזם הולך וגואה תוך שהוא יוצר הינדוס של התודעה, והעצמה של הקשר הרגשי בין אנשים לבין מנהיגים סמכותניים ופופוליסטים.

הזיקה הרגשית לדעה פוליטית, וההישענות עליה כמגדירה את הזהות העצמית, יוצרים עיוורון תודעתי, רוחני וערכי שלא מאפשר שיח אמיתי, הגמשה של תפישת העולם ושל דעה ועמדה, או יכולת להחליף דעות ולהגיע להסכמות.

הערכים הדמוקרטיים, שמחוברים לערכים אוניברסליים, לא שייכים לימין או לשמאל, הם מצויים מעל לספקטרום הפוליטי ומהווים תכסית שמאפשרת הן לימין והן לשמאל לפעול ביחד תחת מטריה ששומרת ומגנה על זכותם הבסיסית להתקיים ולהתפתח.

בעולם אנחנו עדים לקריסה של הקטבים הפוליטיים – זהו תהליך אוטואימוני, שבו בשם ההתמכרות לאשליה של ימין או שמאל, אנחנו מוותרים על ערכים בסיסיים, ובכך משמידים כל חלקה נאורה בתרבות שלנו.

הנה כמה דוגמאות לכך:

תנועות פמיניסטיות

הערכים של תנועת #Metoo נועדו להגן על זכויות נשים, מתוך ערכי-על שאומרים – כולנו בני אדם, לא משנה מאיזה מין אנחנו.

אולם במסגרת הטבח שביצעו חמאס ב 7/10/23 נשים נאנסו בברוטליות, אך תנועת me too לא פצתה פה למען הקורבנות או הגנה עליהן. זה קרה מפני שעל הערך של חופש הפרט על גופו, והחופש של אדם להתקיים ולהיות מוגן מפני אלימות מינית ואלימות בכלל – גבר האינטרס הפוליטי, והמגדר של "מגני החלשים" שתאם לנרטיב של החמאס שהציג את העם הפלסטיני החלש והמדוכא.

כלומר, סט הערכים של הפמיניזם נדרס מכיוון שבתפישתם של המאמינים בו, הוא לא כפוף לערכים אוניברסליים, אלא מפריד בין אישה לאישה בפוליטיקת זהויות שבה נשים ישראליות פחות נחשבות מאחרות.

תנועת BLM

הערכים של תנועת Black lives matter, נועדו להציף למודעות את היחס המשטרתי המפלה כלפי שחורים, מתוך ערכי-על שאומרים – כולנו בני אדם, לא משנה מאיזה גזע אנחנו.

אך גם במקרה הזה תנועת black lives matter בחרה צד, כשאנשיה עמדו וקראו לאינתיפאדה ול"התקוממות אלימה", או במילים אחרות – טרור.

תנועות סביבתיות

הערכים של תנועות למען סביבה ואקלים נועדו להגן על כדור הארץ ולתעדף את השמירה עליו על פני כל אינטרס כלכלי כזה או אחר, בהיותו הבית וסביבת מחייה המאפשרת חיים עבור כל יושביו ללא הבדל של דת גזע ומין ומתוך ההכרה כי כולנו אזרחי הפלנטה.

בפועל, גרטה טוננברג, המזוהה עם מחאת האקלים הגלובלית, הצטלמה לרשתות החברתיות, הגיעה להפגנות עם כאפייה, ונקטה עמדה פרו-פלסטינאית מבלי להבין את מורכבות הסכסוך. היא לא הביעה שום גינוי על הטבח שביצע החמאס ובכך פגעה אנושות באוניברסליות של התנועה למען הסביבה.

בדומה לגרטה, אנשים רבים שרואים עצמם דמוקרטים וליברלים, נקטו עמדות מגזריות, ובכך בחרו להפנות את גבם כאשר נעשו פשעים כנגד האנושות, שדורסים את ערכי-העל של הדמוקרטיה.

פוליטיקת הזהויות אל מול ערכי-על

ערכי הדמוקרטיה נועדו לאפשר חופש ייצוג לכלל המגזרים השונים בחברה, והם נגזרים מתוך ערכי-על שלפיהם לכל אזרח ישנה זכות לחירות, שיוויון זכויות ואפשרויות.

המשותף לכל המערכות והארגונים האלו היא היותם נגזרים מתוך ערכי-על אוניברסליים.

פוליטיקת הזהויות היא מסך של ערכים ועקרונות מגזריים ולוקאליים, שמסתירים את הערכים האוניברסליים. 

הנהייה אחר סט ערכים מגזרי, תוך היעדר נאמנות לערכי-על, מביאה למצב של אובדן דרך, אובדן המצפן המוסרי, ולפרדוקסים שצפים בעוצמה בארץ ובעולם.

אחד הפרדוקסים המובהקים הוא הפרדוקס של חופש הפולחן – זהו ערך שנמצא במסגרת הערכים הדמוקרטיים ומעניק לכל אחד ואחת את הזכות לתת ביטוי לאמונתו באופן שהוא רואה לנכון.

 אולם אם נתבונן על דתות שבהן, כחלק מחופש הפולחן, יש קידוש פרקטיקות של הדרת נשים, או פגיעה בזכויותיהן וביכולת שלהן להשפיע, לקבל ייצוג ולהתבטא באופן אותנטי – כאן למעשה הערך של חופש הפולחן דורס את ערך-העל של החירות, שיוויון הזכויות וההזדמנויות לכל אדם באשר הוא אדם.

הדילמה המוסרית הזו נוגעת בנושא של זכות הבחירה החופשית.

העולם הזה נועד להיות עולם של בחירה חופשית, אולם במציאות של בחירה חופשית יש מגוון רחב מאוד של אפשרויות, וכל אדם נדרש לסייג את הבחירה החופשית שלו בתבונה, מה שדורש מאנשים להעניק קדימות לערכי-על, ולתעדף אותם באופן מובהק על פני המגזר או האג'נדה האישית.

ברגע שהנאמנות לערכים אוניברסליים וגלובליים, מהווה אמת משותפת שמוסכמת על כולם  – בין אם אתה אישה, יהודי, איסלאמי, נוצרי, פמיניסט, קפיטליסט או ליברטריאני, הרי שהיכולת לתעדף את ערכי-העל יוצרת את האפשרות לריבוי זירות ומציאויות להתקיים זו לצד זו, מבלי לפסול האחת את השנייה.

כולנו מאותו מקור

אם נתבונן על הערכים האוניברסליים, שנמצאים בראש הסולם, נמצא כי ערך מרכזי ביניהם הוא ערך הכבוד לאדם באשר הוא אדם, כלומר, כיבוד השונות והמגוונות, והחופש לבוא לכדי ביטוי ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אדם.

אחד הדברים שהעסיקו את האנושות בתהליך הההתפתחות שלה במבנים ארגוניים של קהילות, שבטים, ממלכות, אימפריות ומדינות, היא ההתנגשות בין טובת הכלל לחירות הפרט, כאשר לעיתים היתה זו המדינה או החברה שהיתה מעל לכל, ולעיתים, כפי שאנו חוזים בחברה המודרנית, נוצר קידוש של האינדיבידואל וההעצמה של הפרט על חשבון הקהילה והחברה. 

אולם בשתי הגישות האלו ישנו טשטוש וחוסר הבנה של האוניברסליות, ושל היות כולנו חלק ממכלול אחד.

הבנת היסוד שאני רוצה להדגיש בפניכם היא שהפרט מוכל בכלל.

כולנו מאותו המקור – הזרמים, הדתות, הלאומים, השפות, האוריינטציות, האג'נדות, והתורות הכלכליות והפוליטיות, יצרו כולם מגוונות גדולה, שבה פעמים רבות ״מרוב עצים לא רואים את היער״. ואם אמשיך את הדימוי הזה, אז גם ״מרוב ענפים לא רואים את העץ, ולא מזהים שכל הענפים כולם קשורים ומחוברים לגזע אחד״. 

הגזע הזה, הוא המקור שכולנו חלק ממנו, והביטוי של החיבור הזה בין כלל הזרמים באנושות, הוא היותנו סופר-אורגניזם שמורכב מכל בני משפחת האדם.

הנפרדות והקידוש של האינדיבידואל ושל המגזרים השונים, יצרו את הצורך המוקצן והמוחצן של אנשים בעת הזו להיות ייחודיים, מיוחדים ובולטים, וליצור מובחנות שתעניק להם נקודות בעולם החברתי, גם אם המובחנות והבולטות הזו היא שלילית, אגוצנטרית, יוצרת מצגי שווא ונטולת אותנטיות. 

הדבר הזה יוצר בלבול, שבו אנשים לא רואים את הקשר שבין הבחירות שלהם לבין ההשפעה של הבחירות הללו על המכלול שבתוכו הם חיים.

הניתוק והניכור שבין אנשים לבין הישות האנושית האוניברסלית – המין האנושי שכולנו חלק ממנו, יוצרת מציאות שבה רוב האנשים לא מכירים בכך שהם מושפעים זה מזה, טמונים בתוך המכלול האנושי כולו, מוזנים ממנו, משפיעים עליו ומושפעים ממנו ושגורלם תלוי בגורל המין האנושי כולו, ללא קשר לדת, מין, גזע ולאום.

המצב הפרדוקסלי הזה, מוביל לכך שאנשים לא מקיימים אחריות על הבחירה החופשית שלהם או על התנהלותם האישית.

בתוך האוניברסליות, והסופר-אורגניזם שאנו מהווים כמין אנושי, נדרש לחצות שלב אבולוציוני שבו אנשים מכילים את העובדה שהאינטרס של הכלל הוא מהותי בעבורם כפרטים.

דמוקרטיה יש להרוויח

אם נסתכל על הישות של מדינה – לאורך ההיסטוריה, פעמים רבות, נוצרה התנגשות בין החירות של הפרט לבין הכוח של המדינה, כשהיום ברוב המדינות הדמוקרטיות, כשמדובר בחקיקה ואכיפה, חירות הפרט גוברת ברוב המקרים. כתוצאה מכך, במדינות דמוקרטיות רבות אנו רואים תהליכים שיש בהם פגיעה במדינה בחסות החוק, או כרסום של יסודות הדמוקרטיה תוך שימוש בכלי הדמוקרטי עצמו.

המצב הזה מתאפשר כאשר אנשים כושלים בהבנה של מהות הדמוקרטיה, ומדינות לא לוקחות אחריות על הצורך לחנוך אנשים להיות ראויים לזכות הדמוקרטית.

מנקודת מבטי, דמוקרטיה היא שיטת משטר "למתקדמים". היא מיועדת לאנשים חושבים ותבוניים, שמכילים ערכים אוניברסליים. קיום של מדינה דמוקרטית מבלי לחנוך את הציבור לנהל יחסי גומלין עם הדמוקרטיה, וקידוש של חופש הפרט ללא חינוך של הפרט, יוצר מצב פרדוקסלי שבו גורמים שליליים, משתמשים בדמוקרטיה על מנת לפגוע בדמוקרטיה, לכרסם בערכים שאותה היא מייצגת ולמעשה לכרות את הענף שעליו גם הם יושבים.

ישנם רבים שחרדים לחופש הפרט וחיים בפחד וחשש מפני משטרי "האח הגדול", בהם המדינה חודרת לרשות הפרט וכופה עליו מערכת חוקים נוקשה, שלא מאפשרת חופש ביטוי, מחשבה והתנהלות. אל מול הפחד הזה, על המדינות הדמוקרטיות מוטלים סייגים ברורים שנוגעים לצנעת הפרט ולמגבלות האכיפה.

אולם את הפחד מגזילת החירויות נדרש לאזן עם השאלה – האם האנשים משכילים להיות ראויים לחירויות האלו?

מה הטעם בחירות הפרט וצנעת הפרט, בחברה של פרטים בורים, ממוסכים, שנוהים אחר מצגי שווא ופעולות הינדוס תודעה, ויוצרים בחירות מצטברות שמובילות להרס קולקטיבי והובלה של החברה כולה אל התהום?

כדי שהפרט יהיה זכאי לחירות, ולזכות לשמר את החופש שלו ואת צנעתו, הוא נדרש להיות מסוגל להטיל סייגים על עצמו, ולא לעשות דברים שיפגעו במכלול שהוא מהווה חלק ממנו. 

אם אנשים לא מקבלים חינוך לדמוקרטיה ולא עוברים הכשרה להטיל סייגים על עצמם ועל הבחירות שלהם באמצעות נאמנות לערכים אוניברסליים, נוצר מצב שנדרש להטיל עליהם סייגים מבחוץ, גם אם הדבר כרוך במחיר של צמצום החופש שלהם.

היעדר ההכשרה לחיות בתוך סביבת מציאות דמוקרטית וחופשית, יוצר מצב שבו פעמים רבות החופש הדמוקרטי מוליד שרשרת של בחירות שמצטברות ומובילות לנזקים שמכלים את הקהילה, החברה, המדינה ובהתבוננות מצטברת – גם את האנושות כולה.

משבר האקלים הוא דוגמה לכך. 

הוא תוצר של יחסי גומלין מעוותים ואינטרסנטים בין תאגידים ובעלי כוח והון לבין ציבור שאינו ער לבחירות המצטברות שלו לאורך חייו, ומקדש את "השוק החופשי".

״השוק החופשי״ בפועל כלל אינו חופשי, אלא נשלט בידי תאגידים וקשרי הון-שלטון, באופן שמשאיר את הכסף והמשאבים לכודים במעגל סגור – זהו סטטוס-קוו שנשמר ולא מאפשר התקדמות וחדשנות, למרות שמחיר השמירה על הסטטוס-קוו הזה מהווה סכנה לקיום האנושות, מאחר והוא מנציח את כילוי משאבי כדור הארץ ואת הפיכתו לסביבה שלא מאפשרת את המשך קיום המין האנושי.

התוצר הוא שכדור הארץ תלוי על בלימה.

דוגמה נוספת, הוא תהליכים אוטואימוניים שקרו כאן בישראל, חברה דמוקרטית צעירה יחסית, שבשם החופש איפשרה בהדרגה לכוחות קיצוניים לכרסם בדמוקרטיה, וליצור שימוש בחופש הביטוי ובאמצעי המדיה והתקשורת כדי לשסות, להפריד, לקטב ולהדיר באופן שערער את כל המציאות בישראל ומוביל אותה אל סף התהום.

אנחנו רואים את זה גם במדינות נוספות בעולם, שבהן באמצעים דמוקרטיים עולים כוחות לא דמוקרטיים ומאיימים על הדמוקרטיה.

כדי לאפשר לחברה האנושית להתקיים כחברה בת קיימא, נדרש לאמץ סט של ערכים אוניברסליים, ערכי-על שכל הערכים האחרים כפופים להם.

משמעות הדברים היא שדת ופולחן לא מקבלים קדימות, ודעות קיצוניות שפוסלות חופש, שוויון או קיום של בני אדם אחרים – גם הן מצויות בתחתית סדר העדיפויות החברתי. 

אך מעבר לכל אלה, נדרשת התבגרות מהירה של האנושות, ויכולת לסייג את החופש שמתקיים במגזרים השונים לבטא דעות הנוגדות ערכים אוניברסליים.

רגולציה בשירות האבולוציה – חופש המחשבה

בעיניי, בתוך הערך המרכזי של חופש של האדם לבוא לכדי ביטוי, ולממש את הפוטנציאל הגלום בו – נמצא גם חופש המחשבה, שאחת הנגזרות שלו היא הגנה על התודעה האנושית מפני התערבות ומניפולציה, הנדוס תודעה ותמרון שלה.

החלת רגולציה על רשתות ותשתיות מידע, באופן שתומך מחשבה חופשית, עשויה להישמע כמו צעד קיצוני ודרמטי, אולם היא מהווה מהלך שיש בו הצלה מפני מציאות קיצונית ודרמטית, של שליטה תודעתית באמצעות רשתות המידע וערוצי תקשורת, שמנצלות את  החולשות של המשתמשים בהם כדי ליצור מניפולציה על התודעה, ולמנוע חירות מחשבתית אמיתית, וכל זאת כדי לשרת אינטרסים כלכליים ופוליטיים.

זהו צעד נדרש על מנת לאפשר לאנושות עתיד בר-קיימה, כי אם לא נעשה זאת, אנחנו עלולים לכלות את עצמנו בתוך המרחב הפתוח והמאפשר, אך העדין והשברירי של הדמוקרטיה.

חוקרי התנהגות מזהירים מפני מיסאינפורמציה ודיסאינפורמציה, ומסמנים אותן כסכנות הגדולות ביותר לאנושות כיום.

דמוקרטיה – חובות וזכויות

אם הגעתם לחלק הזה, כבר ברור לכם שהדמוקרטיה משקפת ערכי-על, שמהווים מטריה מוסרית ורעיונית שהיא גלובלית ואוניברסלית.

דמוקרטיה לא רק שמציגה את הביטוי המעשי של ערכים ברף הגבוה שלהם, אלא גם מעניקה לבני האדם המשתתפים במהלך הדמוקרטי את הזכות להשפיע על המציאות האישית והקולקטיבית ולעצב אותה במודע.

כלומר, דמוקרטיה, בניגוד למשטרים סמכותניים, מעבירה הרבה עוצמה לידיים של אנשים, ומכבדת את זכות הבחירה שלהם ואת השקפת עולמם. אך העוצמה והזכויות שהדמוקרטיה מעניקה דורשות מאנשים לגבות זאת באמצעות בגרות נפשית ותודעתית, ואחריות אישית וקולקטיבית.

על מנת לשמור על הזכות לחירות ולדמוקרטיה, נדרש להגן על הזכויות שהדמוקרטיה מקנה (גם למחריביה), ולהקפיד על החובות שהדמוקרטיה דורשת מכלל אזרחיה (וגם ממנהיגיה).

חובת ההגנה על הדמוקרטיה ועל ההליך הדמוקרטי – הוא ערך שחל על כל האנשים על פני כל הקשת הפוליטית, שמשתתפת במשחק הפוליטי.

מדינה השואפת להיות דמוקרטית, נדרשת לספק מרחב תומך לכלל אזרחיה, לוודא כי נבחרי הציבור עומדים בתנאי סף והם בעלי כישורים נפשיים ומקצועיים להנהיג, וכי הם אכן משרתים את הציבור ורואים את טובת הכלל על מנת שהרשויות השונות יפעלו ללא רבב ומתוך מצויינות.

על המדינה להתחייב להיות בית שמעניק תחושה של קבלה, שייכות וביטחון לכל תושביו, תוך התבססות על ערכים מובהקים הברורים לכולם וחלים על כולם.

בנוסף, על המדינה להתחייב לחנוך את כלל האזרחים להציב את הערכים הדמוקרטיים בראש סדרי העדיפויות, להעצים את האנשים, וליצור רגולציות שתכליתן ביסוס של תשתיות קהילתיות וחברתיות שיטפחו את התודעה, המחשבה והנפש של הציבור, כך שאנשים יחזיקו בסט ערכים המגן עליהם מפני סכנות חברתיות. זהו עידוד של חוסן תודעתי ורגשי, ועצמאות מחשבתית.

מדינות נדרשות להתמיד להתחדש ולהתפתח, לרענן דרכי חשיבה, רעיונות וערכים, וגם לקיים בקרה על מגמות הרסניות שפועלות בניגוד לערכים המוסכמים על כולם, על מנת ליצור דמוקרטיה ערה ופעילה, שיודעת להגן על עצמה.

כפי שהתפקיד של החברה האנושית או המדינות הוא לחנוך ולספק את הידע – כך התפקיד של אנשים הוא לקחת אחריות ולהיות מספיק חרוצים ותבוניים כדי ללמוד, להתפתח ולהיות ראויים לדמוקרטיה ולבחירה חופשית.

כאמור בתחילת הפרק הזה, גם לאזרחי המדינה ישנן חובות מוסריות, ביניהן, ליצור הסכמות ברורות שמהוות אמת משותפת שהיא מעל המגזרים השונים, להתעלות מעל זהותנות, להוקיר, לשמור ולגלות אחריות כלפי זכות הבחירה החופשית, לבחון את המוסכמות התרבותיות על בסיס מתמיד, להתמיד להתחדש, לרענן נהלים וערכים ולוודא כי אופייני ההתנהלות השונים אכן משרתים את החברה באופן המיטבי.

הרבה מהאנשים לא באמת לוקחים אחריות על הבחירה החופשית שלהם ועל סט הערכים שמניע אותם, והם פועלים באופן מוטה המושפע מהינדוס תודעה, מנטייה נפשית לפרוק מטענים שליליים, נפרדות, בורות, עצלות מנטלית, דעות קדומות, שמרנות, נוקשות ועוד. הפופוליזם מנצל את הנפש האנושית, ואת הנטייה לעצלות המחשבתית, ודורס ערכים ומוסר באמצעות הטמעה של מסרים שטוחים וקלים לעיכול שיוצרים השפעה מהירה על הרגשות והמחשבות.

אל מול הפופוליזם הגואה והכרסום בדמוקרטיות, עלינו להתאמץ להתפתח, להעמיק, להכיל חשיבה מורכבת ורגשות מורכבים – וליצור תיעדוף של ערכים דמוקרטיים, שמעניקים לנו את האפשרות ליצור בוחן מציאות ברור ובהיר ואומדן של מצבים, אנשים ואירועים, על פי אמות מידה ברורות. 

הדברים הרבה יותר קריטיים ודחופים ממה שנדמה לנו. 

עם תום המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, אנחנו נדחפים כציוויליזציה לקחת אחריות על המציאות, להבין שאנחנו שותפים בעיצוב שלה, לטוב ולרע, ומתוך כך להתרחב תודעתית וערכית, כדי להציב סייגים לעצמנו מבלי שיצטרכו להציב סייגים בעבורנו.

אנחנו נמצאים בתקופת המעבר הגדול שיגדיר האם העולם שלנו ישאר עולם של בחירה חופשית, שבו יש לנו את הזכות לקחת חלק בעיצוב המציאות (באמצעות הדמוקרטיה), או שבהדרגה נעבור לעולם שבו אנחנו נשלטים, ונכפות עלינו דרכי התנהלות, מכיוון שלא השכלנו להיות ראויים לבחירה חופשית, והובלנו את עצמנו ל"מצב חירום" בו בלית ברירה החירות נשללת, כדי לעצור את הדהירה לתהום ואת ההרס העצמי.

קוד פתוח – התפתחות אישית כחלק ממכלול

אם הגעתם לכאן ואתם שואלים את עצמכם, מה זה אומר בפועל?

מהו הצעד הראשון שאפשר לעשות כעת כדי להחיל על עצמכם את הקונספט של ערכים אוניברסליים?

תוכלו להתחיל בהכלה של הרעיון שהאינטרסים האישיים שזורים באינטרסים הכוללניים. 

נסו לקיים תפישה מוסרית שמחזיקה את שתי נקודות המבט, האישית והכוללנית, ובהדרגה משלבת ביניהן, כך שאתם מתבוננים על הרצונות, המעשים, הבחירות, ההרגלים, והמחשבות שלכם – מתוך הבנה שהם משפיעים מאוד עליכם ועל חייכם, אבל גם משפיעים על הכלל, מאחר והפרט טמון בכלל, משפיע עליו ומושפע ממנו.

הסכימו לעבור מניכור לחיבור וקיימו הכרה בכך שאתם לא חיים בחלל ריק ואינכם לבד, אלא אתם מהווים חלק מקהילה, וממכלול אנושי.

זוהי הבנה משמעותית, מכיוון שהיא נוגעת במהות החיים, והופכת אותם מעיסוק מתמיד במילוי עצמי ומימוש עצמי, תוך תחושת בדידות, ניכור, הישרדות, תחרותיות ורדיפה אינסופית במנותק מהמכלול, לחיים שמחוברים להקשר הכולל שבתוכם הם מתקיימים.

זהו מעבר מפעולה בקוד סגור לפעולה בקוד פתוח, שבו אתם שואלים את עצמכם:

האם אני עסוק בעצמי כדי למלא כל הזמן את הבור הפנימי המתקיים בי?

האם אני מזוהה לחלוטין עם דעה פוליטית, אג'נדה, הדת, הלאום או הנטייה שלי, ממוקד רק בעצמי ואז אני בכלל לא רואה את האחרים?

האם אני מבין את הערכים הדמוקרטיים ואת המשחק הפוליטי שמחובר אליהם, ובוחר לכבד אותם?

האם אני מוקירה את הבחירה החופשית שלי, מסתכלת על סקאלת האפשרויות ויודעת לצמצם ולסייג אותה במודע, גם אם זה לא נוח לי?

הפדרציה האנושית

כקולקטיב אנושי  – אנו מצויים בצומת דרכים שיגדיר את ההמשך לבוא.

סרטים וספרים רבים, בתחום המדע הבדיוני, מתארים תרחישים של איום כוללני על כל יושבי כדור הארץ, כמו מגיפות מסתוריות, פלישות חוצנים, או אסונות טבע, שאל מולם האנושות מתאחדת במהירות רבה, זונחת את המאבקים הפנימיים לטובת מאבק גדול יותר על קיומה, נזכרת שכדור הארץ הוא הבית של כולנו ומתפקדת יחד כסופר-אורגניזם.

עם הגב לקיר, אין לנו ספק שנוכל לעשות זאת. אולם, למה שלא נעשה את זה מבלי שיש עלינו איום מבחוץ? 

למה שלא נבין שכולנו חלק מאותו מכלול ומאותה אחדות, כבר עכשיו?

מדוע שלא תצמח בעולם שלנו הנהגה אוניברסלית, שאינה מקומית או לוקאלית, אלא כזאת שיש בה כינוס והתגבשות של מנהיגים ממחוזות שונים לכדי מועצה אוניברסלית שמגדירה את הערכים האוניברסליים והגלובליים, יוצרת באופן ער ומודע היררכיה של ערכים ואמות מידה שמסייגים גורמים שפועלים בניגוד לערכי העל?

כדי שזה יקרה, לא חייב להיות איום חיצוני.

אם נתבונן על הכאוס שמתחולל כעת בעולם, ונרד לשורשו ועומקו, נראה שבבסיס הדברים מתקיים מאבק על משאבים, מאבק על אנרגיה ממקורות מתכלים ומלחמה על השליטה בה.

דיברתי על כך עם דר בפרק בפודקאסט שלנו מגשרים עולמות שעסק באנרגיה חופשית:

ביום שבו האנושות תפרוץ דרך בתחום האנרגיה, נוכל לייתר את השימוש בפחם, נפט וגז, וכל המפה העולמית תשתנה.

ביום שבו האנושות תפצח את הדרך ליצור אנרגיה חופשית – ואינני מדברת על אנרגית שמש או רוח, אלא על מקור אנרגיה שפועל על פי העיקרון של פרפרטום-מובילה (Perpetuum Mobile), והטכנולוגיה הזו תוצע לכולם בקוד פתוח, כל המציאות על פני האדמה תשתנה לחלוטין.

השינוי ינבע מכך שמדינות שמשתמשות בשליטה על משאבי האנרגיה ככוח פוליטי, ופועלות על פי סט ערכים ששייך לתחתית סולם הערכים, שאינו דמוקרטי או אוניברסלי, יפורקו מנשקן ומהיכולת להשפיע ולתמרן מהלכים גלובליים.

זאת תהיה קריסה של תאגידים, ממשלות צללים, ומדינות שבסולם הערכי נמצאות נמוך מאוד, אבל מחזיקות במשאבים אנרגטיים שמקנים להן כוח והשפעה.

האנושות נמצאת כיום במצב שבו במקום שתודעה וערכים גבוהים יהיו בקדמת הבמה, ועל פיהן תהיה חלוקת המשאבים, מה שמוביל זה חומר, כסף ושליטה על משאבים חומריים, כשפעמים רבות מי ששולט על חומר, כסף ומשאבים הם כאלו שהערכים שלהם הם ירודים ונמוכים.

כאנושות עלינו לשנות כיוון חשיבה, להפוך את הפירמידה שבה התודעה הקולקטיבית מעוצבת כעת על ידי בעלי אינטרסים שתודעתם ממוסכת והסולם הערכי שלהם ירוד, ולקיים מצב שבו התודעה, הרוח האוניברסלית, המוסר והערכים הגבוהים בסולם –  הם אלו שישפיעו על החומר ועל עיצוב המציאות.

יש לעשות זאת על ידי העדפה מובהקת ומתן קדימות מלאה לערכי יסוד בסיסיים שאמורים להתקיים בין אדם לאדם ובעבור כל אדם. 

אלו הם ערכים שאינם מגזריים אלא גלובליים ואוניברסליים, שעלינו להסכים עליהם כקולקטיב אנושי, ללא קשר לדת, לאום, גזע או מין – ואלו הם הערכים שמגדירים את היחסים שלנו בינינו לבין עצמנו כבני אדם, ונוגעים לשוויון זכויות, כבוד האדם וחירותו, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר הכוונה ומאור פנים, ללא הבדל בין אדם לאדם ומתוך ההכרה שכולנו מאותו המקור.

עוד על מוסר וערכים במאה ה21 בפרק 4 בפודקאסט שלנו מגשרים עולמות:

הפוסט על מוסר וערכים הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

בטרם נצא לדרך, חשוב שנכיר בכך שהדרך לגילוי עצמי, שינוי וצמיחה היא אישית מאוד.

אנחנו שונים ומגוונים. כל אחת ואחד מאיתנו הוא ייחודי ויש לו מסלול חיים אינדיבידואלי.

אך יחד עם זאת, ישנם עקרונות יסוד המשותפים לכולנו ומאפשרים תהליכי חיים של צמיחה והתחדשות, קטיפת פירות וגילוי עצמי, שיש בו סיפוק ורווחה.

ההבנה של העקרונות הללו, לצד הנחות יסוד שניתן לאמץ כמצפן, מעניקים פרספקטיבה על תכלית החיים שלנו, מאירים את הקיום האישי באור בהיר, מסייעים ליצור התנהלות ממוקדת ויעילה, ותורמים להגשמה העצמית.

את הנחות היסוד שבמאמר הזה, אציג לכם אל מול מושגים מוכרים העומדים בבסיס המחשבה וההגות הרווחת בעולמנו, באופן שמקל על ההבנה שלהן, ומוסיף למושגים המוכרים ממד חדש נוסף.

הרעיוניות שמובאת אליכם במאמר הזה, היא הגישה שלי ליצירת שילוב מאוזן בין תודעה וערכים לבין הגשמה מעשית, כחלק ממה שאני קוראת לו רוחניות רציונלית, שמקרבת אותנו אל עצמנו, ואל היכולת לבוא לכדי ביטוי באופן מפוייס ורב עוצמה, בחיים האלו.

הנחת יסוד ראשונה: שום דבר אינו מוחלט

כשאנחנו מתבוננים על המציאות, על העתיד ועל האפשרויות השונות שפרושות בפנינו, חשוב שנכיר בכך ששום דבר אינו מוחלט.

גם המציאות וגם העצמי האנושי, הם נזילים וגמישים, ויכולים להשתנות באופן דינאמי.

יתרה מזאת, הדבר "הקבוע" שמתקיים ברקע של הקיום שלנו – הוא התנועה, השינוי והזרימה, שהינם חלק מהטבע וגם מהמרקם הקוסמי, הרב ממדי והרחב, שאנחנו מהווים חלק בלתי נפרד ממנו.

הנחת היסוד ששום דבר אינו מוחלט, מגנה עלינו מפני ייאוש, אובדן תקווה, שקיעה בחידלון ופסיביות. היא ממלאת את מפרשי הנפש שלנו ברוח חזקה, שדוחפת אותנו בכוח החזון והרצון שלנו, ומסייעת לנו להתגבר על מניעות, מכשולים, פחדים וקשיים.

אימוץ הנחת היסוד כי שום דבר אינו מוחלט, מעודדת אותנו להכיר בכך שתמיד אנחנו יכולים להשפיע על מסלול חיינו ולעצב אותו, באמצעות הבחירות שלנו ובאמצעות הפעולות שאנחנו נוקטים, והאופן שבו אנחנו מתנהלים.

הנחת היסוד הזו נכונה גם לרמה האישית וגם לרמה הקולקטיבית, והיא מהווה משב רוח רענן בימים קודרים שבהם ניתן לשקוע בדכדוך ובמחשבות שהכל אבוד, סופי ומוגמר, וכי אין אופק חיובי נראה לעין.

הנחת יסוד שניה: אנחנו בעלי משמעות

אפשר לחיות את החיים ולנהל אותם תוך שאנחנו נושאים עיניים לשמיים ואומרים: ״כולו מין אללה״, "הכל לטובה", ״הכל בידי שמיים״, או ״הכל מָכְּתוּבּ״ (גורל ידוע מראש). 

לעומת זאת, אפשר לאמץ את ההנחה שיש משמעות לקיום שלנו כאן על פני האדמה ולבחירות שלנו, ולאמץ גישה פרואקטיבית. 

הגישה הפרואקטיבית נובעת מן ההכרה כי יש טעם לקיום הגשמי שלנו כאן על פני האדמה, כי אנחנו משמעותיים, והבחירות שלנו מעצבות את המציאות. 

הנחת היסוד הזו, מחזירה את העוצמה לידיים שלנו, ומביאה אלינו את ההבנה כי הקיום הגשמי שלנו יכול להשפיע על הפוטנציאלים ולשנות אותם, מאחר ואנחנו ״הביצועיסטים״ – אנחנו ישויות מטאפיזיות המגולמות בחומר חי, מה שמקנה לנו את היכולת לקחת רעיונות מופשטים ולהביא אותם לכדי הגשמה הלכה למעשה, ובכך לברוא ולעצב את המציאות.

אך מדובר ביותר מזה, כי הקיום שלנו לא רק יכול לשנות פוטנציאלים ולהשפיע על המציאות, אלא הוא נועד לעשות זאת – ובכך הוא דורש מאיתנו להשתמש ביכולת הזו, ולתת לה תוקף.

מהי משמעות הקיום? מהי התכלית? מדוע אנחנו כאן?

בואו נעיין במה שיש לאריסטו להגיד על זה.

מושג התכלית של אריסטו, או "טלוס" (Telos) ביוונית, מתייחס לכוונה, לסוף, למטרה ולתכלית של כל דבר או של כל פעולה. על-פי התיאוריה של אריסטו, כל דבר בעולם פועל לקראת תכלית או מטרה סופית. אריסטו ראה את היקום ככזה שיש לו סדר ומבנה מוגדרים, המובילים למטרות מסוימות. הוא טען כי הבנת התכלית הסופית של דבר מסוים, היא המפתח להבנת הטבע שלו.

אריסטו חקר את התכלית של תופעות טבעיות, ותיאר את התכלית כמימוש הפוטנציאל האישי. הטענה שלו הייתה כי כל יצור חי וכל תופעה חותרים לקראת השלמת התפקיד או הפונקציה שלהם בתוך המערכת הגדולה יותר. למשל, התכלית של הזרע היא להיות צמח, התכלית של סכין היא לחתוך, והתכלית של התלמיד היא ללמוד ולהשכיל. כפי שסכין טובה תהיה סכין חדה שחותכת היטב, אדם אשר משיג את מטרתו, על פי אריסטו, הוא אדם טוב.

אל מול דברי אריסטו, אגיד שתכלית החיים על פני האדמה ותכלית הקיום שלנו בגוף פיסי בעולם גשמי, היא לפעול בתוך העולם החומרי, להיות יוזמים ופעילים ובכך, לעצב את המציאות ולהשפיע עליה.

אם אנחנו יושבים על הגדר, אם איננו מעורבים, אם אנחנו ניטרליים, פסיביים, אם איננו נוקטים עמדה, אם אנו קהים ומנוכרים לעולם הגשמי, פוסלים או נמנעים ממנו, או לחלופין נבלעים בתוכו ושוקעים בו – למעשה אנחנו לא מממשים כראוי את הייעוד של הקיום האנושי.

התכלית אותה מתאר אריסטו, היא למעשה היכולת של ה-״כלי״ המגולם בעולם הגשמי, בין אם זה סכין, זרע, צמח, כוח טבע, בעל חיים או בן אדם, לממש את הפוטנציאל הטמון בו.

התכלית הקוסמית של כל הכלים כולם, היא לממש את התכלית שלהם – ולזאת אוסיף: מבלי לחרוג מעקרונות המערכת שכולנו מהווים חלק ממנה. 

סכין חדה יכולה לחולל ולהגשים מטרות חיוביות או שליליות. סכין יכולה לרפא בחדר הניתוח, או לרצוח בסמטה אפלה.

המשמעות היא, שכדי להשלים את מלוא הפוטנציאל עלינו לפעול מתוך נאמנות לערכים אוניברסליים ולעקרונות הקוסמיים, תוך מימוש מיטבי של הפוטנציאל האישי, והכרה כי האישי טמון בקולקטיבי, והכל הוא חלק מרשת אחת גדולה של קשרים חיים, הנובעת ממקור חיים תבוני שיש לו ערכי יסוד, אמות מידה ועקרונות פעולה שעוברים כחוט השני בכלל מארג החיים.

בבסיס הקיום האנושי עומדת המחויבות שלנו להעניק משמעות לגשמיות.

הדרך לעשות זאת היא באמצעות שימוש מושכל בגוף ובנפש, ככלי ביטוי שמאפשרים לצקת רוח אל חומר. זוהי יכולת לבטא יזמות, נקיטת עמדה ועשייה ממשית ופרקטית, באמצעות כוח היצירה והרצון, כדי להגשים רעיונות מופשטים ולהביא אותם לכדי ביטוי בעולם הפיזי והחומרי.

התובנה הזו חיונית להבנת התכלית של הקיום שלנו כאן על פני האדמה, וליכולת לממש תכלית זו באופן המיטבי.

לכן, הנחת היסוד הנוספת שארצה להביא אליכם וקשורה לתכלית קיומנו היא: אנחנו בעלי משמעות.

הייעוד שלנו כבני אנוש הוא לבטא רעיונות ולהגשים אותם, אך זה לא נגמר בזה.

הפרואקטיביות, נקיטת העמדה ולקיחת החלק הפעיל בעיצוב המציאות הפנימית והחיצונית, נועדו כדי לעשות שימוש מושכל בזכות הבחירה החופשית שלנו, באופן שמגשים על פני האדמה ערכים אוניברסליים ועקרונות קוסמיים ומביאם לכדי ביטוי הלכה למעשה.

זוהי תכלית שנועדה לקרב בין הנשגב והמופשט לבין הגשמי והמוחשי, ולמעשה ליישב את אוקסימורון הקיום האנושי ולחבר אלוהי לאנושי.

אנחנו חיים במציאות הזו, כדי לנהל עימה יחסי גומלין ולהשפיע עליה. 

יחסי הגומלין הללו דורשים מאיתנו לנקוט עמדה, להביע רצון, ליצור כוונה וכיוון, ובכך להגשים מסלול ייחודי וספציפי, מתוך שלל פוטנציאלים שונים ומגוונים. מסלול שאנחנו בוחרים בו בבחירה חופשית, והופכים אותו למסלול החיים שביטאנו כאן על פני האדמה.

אנחנו אלו שמגדירים את המציאות הפנימית והחיצונית באמצעות הבחירות שלנו. רק לנו יש את היכולת לגעת בחומר ובממשות ולהשפיע עליהם, מעצם הנוכחות בתוכם.

אנחנו אלו שבוחרים בין "טוב" ל"רע", בין "גן עדן" ל"גיהנום", ובין מציאות הרמונית שמשקפת נאמנה את האלוהות שבנו, לבין מציאות שמגשימה את "הפנים המכוערות" של האנושיות, הרחוקות ואף הפוכות לטבע האותנטי שלנו, כהוויות קוסמיות תבוניות, בניו ובנותיו של המקור, המשקפות פנים רבות ושונות שלו, שהן חלק מאותו מכלול.

לכן, הקיום הגשמי הוא משמעותי, וכל אחד ואחת מאיתנו הוא בעל משמעות.

הנחת יסוד שלישית: המציאות אינה חד ממדית

דֵּטֶרְמִינִיזְם (או "כּוֹרְחָנוּת") היא השקפה פילוסופית לפיה כל מאורע בעולם, פעולות, החלטות או בחירות אנושיות נקבעות באופן בלעדי על ידי סדרה בלתי נמנעת של אירועים מקדימים. לפי גישה זו, אם נדע את כל הגורמים הפועלים במציאות ברגע נתון, נוכל לחזות בדיוק מוחלט את כל התוצאות העתידיות. הדטרמיניזם מתנגש עם הרעיון של חופש הבחירה, מאחר שאם כל האירועים נקבעים מראש, הרי שלאדם אין שליטה אמיתית על החלטותיו ופעולותיו.

"החוק השלישי הנמנע" של אריסטו הוא עיקרון לוגי שעומד בבסיס הדטרמיניזם. לפי עיקרון זה, קיום של טענה והיפוכה לא יכולים להתקיים בו-זמנית. כל טענה, או שהיא אמיתית או שההפך שלה הוא האמת, אך לעולם לא שניהם יחד. ולכן, לכל סט של תנאים קודמים, יש רק תוצאה אחת אפשרית שניתן להגדיר כ"אמת", ולפיכך ניתן לחזות אותה מראש.

בתחומים שונים קיימות התייחסויות שונות לדטרמיניזם, כמו המדע, הדת והפילוסופיה של המוסר. לדוגמה, דטרמיניזם מדעי טוען שהתנהגות מדויקת של מערכות פיזיקליות ניתנת לחיזוי בהינתן מצב התחלתי נתון, וחוקי טבע קבועים. אולם, בתורת הקוונטים ובתחומי פיזיקה דינמיים אחרים, מוצגת תמונה שונה של דטרמיניזם, שבה אירועים עשויים להיות מושפעים מהסתברות, מפרשנות או מ"אפקט הצופה" ולא ניתנים לחיזוי באופן מלא.

קביעתו של אריסטו, אינה לוקחת בחשבון את טבעה הקוונטי של המציאות, ואת העובדה כי כל טענה או כל אירוע יכולים להתקיים ולא להתקיים במקביל, מכיוון שהמציאות אינה מוחלטת וחד ממדית.

למעשה, ישנם מצבי זמן רבים ומציאויות מקבילות רבות, אשר בהן מתקיימות גירסאות של מי ומה שנוכל להיות, ומה שנוכל להגשים.

הישות האנושית, הממוקמת בגוף פיסי ובאה באמצעותו לכדי ביטוי במציאות של עולמנו – היא הנקודה הנטועה בחומר, בזמן ובמרחב, על מנת להגשים חלק מן הפוטנציאלים האפשריים, ולהפוך אותם לבני-קיימא במציאות הגשמית והחומרית. 

כך אירוע מסויים הופך מפוטנציאל גלום ומופשט ל-״אמת״ במציאות הספציפית שבה הוא הוגשם בבחירה חופשית, על ידי הישות האנושית המגולמת במציאות הגשמית.

​​נקודת המוצא לפיה "אין חדש תחת השמש" מתייחסת לשרשרת האירועים כמסד נתונים, שמשחזר את עצמו שוב ושוב במעגל סגור של עוד ועוד מאותו דבר בווריאציות שונות.

זוהי נקודת מוצא שמפספסת ממד נוסף לתכלית הקיום שלנו כאן, שהוא לחולל תנועה מתמדת של התפתחות. זוהי התפתחות, שיש בה למידה וצמיחה מתוך מסד הנתונים הקיים, והרחבה של מנעד היכולות, הכישורים והידע המצטבר, שמעצם התרחבותו פותח עוד ועוד אפשרויות ופוטנציאלים שלא היו זמינים קודם לכן, כי לא התקיימו בתחום התפישה, ההכרה והיכולת.

כלומר, ההתפתחות שלנו אינה תחומה לחוקיות קיימת וקבועה. חלק אינטגרלי מהתנועה ההתפתחותית, הינה מתיחה של גבולות האפשרי, ותנועה מחוקיות יחסית אחת לאחרת. למעשה, אנחנו לא רק משתנים ומתפתחים בתוך חוקיות קיימת ותחומה, אלא גם משנים ומעצבים אותה תוך כדי התנועה בה.

כשאנחנו מבצעים פעולות, חושבים מחשבות ומקבלים החלטות, תוך כדי שאנחנו נובעים מכל מסד הנתונים שיצרנו עד כה אודות המציאות הקיימת, אך מכירים בכך שזהו מסד נתונים חלקי ומוגבל, שתמיד אפשר להרחיב אותו – אנחנו יכולים להתחדש, להתפתח בתהליך של גילוי עצמי, לערער על אמיתות מוחלטות ולפוגג תקרות זכוכית.

באופן הזה אנחנו יכולים לנוע בתהליך ספירלי ממציאות יחסית אחת לאחרת, שהיא מורחבת יותר וטומנת בחובה אפשרויות רבות יותר מכפי שהכלנו עד כה.

על המסע הזה ממציאות אחת למציאות אחרת, מורחבת, דיברתי בהרחבה במאמר הממדים – דלתות למציאויות נוספות.

הנחת יסוד רביעית: העתיד אינו קבוע

לפי ההשקפה התכליתית (טלאולוגיה, או: תכליתנות), כשם שלכל פעולה יש סיבה שגרמה לה, לכל פעולה יש גם תוצאה, שיכולה להיתפש גם כ"מטרה". לפיכך, תיאורטית, בהינתן מספיק נתונים שלוקחים בחשבון את כלל הדברים ביקום, אם מתחשבים באפקט הפרפר – ניתן לחזות מה יקרה לכל דבר.

באשר לתוצאות או למטרות, ישנן שתי גישות מרכזיות המתייחסות לכך: פטליזם (אמונה בגורל) ודטרמיניזם.

בניגוד לפטליזם, אשר מתמקד בתוצאה עתידית אשר לתפישתו הינה צפויה ובלתי נמנעת, הדטרמיניזם טוען שההווה הוא הבלתי-נמנע.

הפטליזם טוען, לרוב, ליד מכוונת של ישות כלשהי בעלת תוכנית או מטרה סופית כלשהי, ואילו ההשקפה התכליתית-הדטרמיניסטית טוענת כי ההתרחשויות בעולם הן אקראיות.

הפטליזם טוען שהתוצאה הסופית היא הקבועה, ללא תלות בדרך, ואילו לפי הדטרמיניזם ההיתכנות של דרך אחרת מעולם לא הייתה אפשרות, כי תהליך הבחירה הוא תוצר של מכלול הסיבות שהוביל אליו.

בכך, הדטרמיניזם מוביל למסקנה שתחושת הבחירה החופשית היא אשלייה, ושהתלבטויותיו של אדם הן תהליך קוגניטיבי חישובי לאורך זמן, שלא ניתן לחזות את תוצאותיו מראש, אך תוצאתו יחידה, ואינה יכולה להיות אחרת.

ובכן, האם באמת ״הכל צפוי והרשות נתונה״ וזה הכל?

לתפישתי, טבע המציאות מורכב יותר מאשר הפטליזם או הדטרמיניזם.

אכן לכל סיבה ישנו מסובב, אך התחום שבתוכו נוכל לחזות מה יקרה לכל דבר, הוא התחום שאותו אנחנו מכילים בתפישה שלנו ולוכדים באמצעות החושים, וזהו תחום שגם מגדיר מה אפשרי ומה לא אפשרי על פי חוקי המציאות שבה אנחנו מתקיימים.

אך מעבר לחוקיות המוכרת לנו ולתחומי המציאות שאנחנו תופשים באמצעות המחשבה שלנו, או לוכדים באמצעות החושים שלנו ומכשירי המדידה המדעיים המקובלים – ישנם ממדים, מציאויות ועוד רבדים של חוקיות, שאינם מוכרים לנו וטרם נחשפנו אליהם, תודעתית או מעשית.

על מנת לעשות את הדבר שלשמו הגענו לכאן, שהוא לעצב את המציאות בבחירה חופשית – אנחנו נדרשים להכיר בטבע הקוונטי והגמיש של עצמנו ושל המציאות, וללמוד לנהל יחסי גומלין מודעים עם עצמנו ועם המציאות בבחירה חופשית מודעת וערה.

תהליך צמיחה תרבותי ואבולוציוני, המקנה לתרבות את ההמשכיות, החיים וזכות הקיום, טומן בחובו את המסוגלות להתמיד ולהתחדש – כלומר, לא לעשות עוד מאותו הדבר שיוביל לאותן התוצאות, אלא להתנהל באופן תבוני היודע להסיק מסקנות, לפענח סיבות ותוצאות, להשתנות וליצור טרנספורמציה, ובכך לנוע ממישור יחסות אחד לאחר ומחוקיות אחת לאחרת, בצמיחה מתמדת שיש בה התפתחות והתחדשות.

לעיקרון האוניברסלי הזה אני קוראת: לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש והוא מתאר את הקידוד הפנימי המתקיים בכל יציר נברא כחלק מן השדה האוניברסלי, הנובע מן המקור, ומקיים חיים תבוניים מתפתחים.

העתיד שלנו אינו קבוע. אנו מעצבים אותו תוך כדי תנועה מתוך בחירה חופשית. בכל רגע, אנו יכולים ליצור בחירות שישנו את פני הדברים וישפיעו על עתידנו

מתוך ערכת מסרים מאת לוהאריה

הנחת יסוד חמישית: אלוהים אינו מופרד מאיתנו

ניתן להתבונן על הדטרמיניזם גם מתוך ההשקפה הסיבתית, לפיה כשם שלכל דבר יש תוצאה, כך גם לכל דבר יש סיבה, ואם ניצור תהליך של "ריברס אנג'נירינג" – התבוננות לאחור על שרשרת הסיבות והמניעים, נוכל להגיע, לפחות ברמה התיאורטית, ל"מניע הראשון" שהביא להתפתחות שרשרת האירועים.

הגישה הרווחת כלפי אותו "מניע ראשון" מכונה דאיזם – תפישה פילוסופית ותיאולוגית הטוענת שהעולם נברא על ידי כוח עליון, מפץ גדול או "יוצר", שאינו בהכרח האלוה המתואר בדתות מונותאיסטיות.

על פי גישת הדאיזם, לאחר הבריאה, הכוח העליון הזה אינו מתערב בעולם או בחיי האנושות באופן ישיר. 

הדאיזם מתבסס על הרעיון, שהטבע והיקום פועלים על פי חוקים טבעיים קבועים, שניתן לגלותם דרך התבונה והשכל האנושי. לכן, הדאיזם דוחה את האמונה בניסים, התגלות אלוהית ישירה, או כל צורה אחרת של התערבות אלוהית בעולם לאחר הבריאה.

אחד מראשוני הפילוסופים שהחזיקו בתפישה זו היה דמוקריטוס, שהשתייך לאסכולה האטומיסטית בפילוסופיה הקדם-סוקרטית. דמוקריטוס טען שתנועת האטומים ומיקומם היא שרירותית מבחינת תכליתה, והכרחית מבחינת סיבותיה.

לדמוקריטוס הייתי עונה שלתבונה הזו שכולנו חלק ממנה – אכן ישנו מקור, שהוא כעין מבוע קוונטי על-סופי. מתוך המקור נובעת התפתחות היררכית מדורגת של תבונה בכעין רשת נוירונית שהולכת ומסתעפת, בעודה לומדת את עצמה, נובעת מתוך עצמה ומתרחבת בהדרגה תוך כדי תהליך הצמיחה וההתפתחות, ומעצימה את יכולת השקלול, החשיבה והתפישה שלה.

ההשקפה הסיבתית, לפיה לכל דבר יש סיבה, מפרידה את הסיבה או את מקור הדברים מן הקיום שלנו כאן על פני האדמה, ואינה כוללת את ההכרה כי אלוהים אינו מופרד מאיתנו.

לעומתה הפילוסופיה אותה אני מלמדת, מובילה מניכור לחיבור, ומנפרדות לאחדותיות.

אנחנו ואלוהים אחד הם. כל בני האנוש וכל החיים כאן על פני האדמה, הם חלק מן המקור הקדמוני שהחל את תהליך הגילוי העצמי שלנו, והתפשט והתרחב אל תוך ממדים של חומר וזמן. כולנו חלק מן התבונה האוניברסלית הזו של המקור שישנם כאלה שקוראים לה "אלוהים", ומכילה את ה״מניע הראשון״, את תכלית הקיום התבוני האוניברסלי שגם האנושות היא חלק ממנו.

מקור התבונה הזו במרחבים שאינם פיסיים או גשמיים, אלו הם ממדי ומישורי קיום מופשטים וטרנסצנדנטיים, שבהדרגה מתרחבים ומתפשטים אל תוך ממדים של חומר, כבידה וממשות של תצורה גשמית.

התבונה הזו מתפתחת בתהליך מדורג, של תנועה שבה היא יוצרת כוונון עצמי מתמיד. היא מטייבת, כל העת, את הצעד הבא על ידי למידת התנועה הקודמת והסקת כלל המסקנות והתובנות ממנה. הדבר מאפשר תהליך של דיוק וסינכרון המתפתח ומשתכלל ככל שהתנועה נצברת.

כדי להיות מסוגלים לעצב את מציאות חיינו, עלינו לאמץ את הנחת היסוד שכולנו מאותו המקור, ושאנחנו בעלי משמעות, ובעלי עוצמה אלוהית, שנועדה לבוא לכדי ביטוי בחוויה גשמית.

זה דורש מאיתנו להכיר בכך שאנחנו ישויות אלוהיות, להתחבר לטבע האוניברסלי והבין-ממדי שלנו, לנוע בחופשיות בין המקרו למיקרו, לפתח את התודעה הקוסמית התבונית, שמאפשרת לנו לזהות את הקשר שבין בחירות לתוצאות ולהשלכות שלהן, לחבר עולם סיבות לעולם תוצאות ולקיים בחירה חופשית ערה ומודעת.

ההכרה כי אנחנו בעלי משמעות וערך, הינה מהותית לטובת היכולת לא ליפול למלכודת הדטרמיניזם והפטליזם, המולידות פסיביות, היעדר לקיחת אחריות, והליכה במעגל סגור של עוד מאותו הדבר, ללא הכרה באפשרויות המצויות מעבר להסללות המוכרות והידועות.

התבונה שכולנו חלק ממנה, לומדת את עצמה בתוך עולם של חומר, ולמעשה תכליתה להתפתח בתוכו במסע של גילוי עצמי שיש בו למידה, הסקת מסקנות ויכולת אינטליגנטית שלא לחזור על אותם הכשלים – אלא ללמוד מהם וליצור תרחישים חדשים מוצלחים יותר, שמובילים לצמיחה.

ההיסטוריה לא נועדה לחזור על עצמה ולנוע במעגל סגור, שבה נוצרות עוד ועוד וריאציות מאותו דבר, אלא לנוע בתהליך ספירלי שמוביל לצמיחה אבולוציונית, שבה אנחנו כציביליזציה וכפרטים מתחדשים, משתנים ומתפתחים.

אנחנו בעלי משמעות ובעלי עוצמה אלוהית שנועדה לבוא לכדי ביטוי בחוויה גשמית

מתוך ערכת מסרים מאת לוהאריה

הנחת יסוד שישית: כולנו ביטויים שונים ומגוונים של אותו המקור

בתנועה שלנו על פני הזמן והמרחב בעולם הממשות הגשמי, אנחנו נדחפים על בסיס מתמיד להכיר במקור המופשט והאוניברסלי שלנו, ולהתחבר לתכלית מסע החיים הגשמי.

נועדנו לעשות זאת כאשר אנחנו יוצקים אל תוך מסע החיים הזה את המשמעות הייחודית הטמונה בנו, כחלקים מאותו שדה אינטליגנציה טהור, מופשט ואלוהי, הנובע מן המקור ושרוי במסע גילוי עצמי והתחדשות מתמדת.

התנועה של כל אחד ואחת מבני האנוש, וגם התנועה שלנו כציביליזציה, משנה אותנו וגם משנה את העולם ואת החומר, שבתוכם אנו מתקיימים ועימם אנחנו מנהלים יחסי גומלין, מודעים או בלתי-מודעים.

לתודעה שלנו יש משמעות, וכך גם לבחירות שאנחנו בוחרים. 

כדי ליצור בחירה חופשית מודעת עלינו לדעת את עצמנו ואת סביבתנו.

הטענה הדאיסטית כי אין באמת בחירה חופשית בעולמנו, אלא רצף של פעולות שמניעות את תהליכי החשיבה והפעולה האנושיים, היא טענה הנובעת מן ההטייה המובנית הקיימת בעולמנו.

מעצם השהות בתוך מערכת המציאות שבה אנחנו חיים, חלות עלינו מערכות השפעה והטיה שרבים כלל אינם מודעים להן. 

מערכת המציאות של עולם ארץ מורכבת ממוסכמות, נורמות ומערכות השפעה, שמראש מכתיבות לאנשים את תפישת העולם, את תפישת הזהות העצמית ואת מערכות ההטיות הקוגנטיביות, הרגשיות והנפשיות, הקובעות את הבחירות האנושיות.

מאחר ורוב האנשים אינם מודעים למערכות ההטיה וההשפעה הללו, הם מנהלים את חייהם בתוך המוסכמות הקולקטיביות וההבניות התרבותיות, מבלי לערער עליהן או לשאול שאלות.

התרבות האנושית מתנהלת על פי מוסכמות והבניות חברתיות שתוחמות מראש את הבחירה של הפרט לתחומים מצומצמים, המצויים בתוך המוסכמות והנורמות המוכרות.

בכך, רוב האנשים אכן אינם באמת מצויים במצב של בחירה חופשית, אלא בוחרים בתוך ספקטרום תחום ומצומצם, שמוגבל על ידי התפישה  שלהם.

הנטייה האנושית היא להיקשר לתפישת מציאות המבוססת על המוסכמות התרבותיות והחברתיות, מכיוון שהדבר יוצר תחושת שייכות, ביטחון וודאות. ההיקשרות הזו מובילה רבים להדיפה של כל מה שמאיים על תפישת המציאות שלהם, מפר את הסדר הקיים ומעורר בהם הלם אונטולוגי.

היטיב לתאר זאת אפלטון במשל המערה שלו.

משל המערה של אפלטון

במשל המערה של אפלטון, קבוצה של אסירים נמצאת כלואה במערה, כשהפנים שלהם מופנות לקיר והם קשורים בשלשלאות, כך שלא יוכלו להסתובב ולראות מה נמצא מאחוריהם. 

מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים.

כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מקיר המערה. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים על הקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, והם מפתחים שלל תאוריות לגביהם, ובונים את תרבותם ואת עולמם הרוחני על פי הדמויות שעל הקיר.

אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו בדרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. כאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, בתחילה הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה, ואינו מסוגל להתמודד עם אור היום. אולם אחרי זמן מה, הוא מתחיל לראות צללים מטושטשים – כפי שראה על קיר המערה. ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גרמי השמיים בלילה, והוא גם יכול להבחין בצילו שלו.

האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולהוציא אותם לחופשי. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה. כעת הוא בעמדת נחיתות והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא התעוור. 

הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. הוא עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם מחליטים שאם ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה, הם ירצחו אותו, כדי לא להתעוור בעצמם.

משל המערה הוא סיפור טרגי, המספר על מערכות ההשפעה וההסללה המקבעות את בני האנוש, אשר אינן חיצוניות בלבד, אלא גם פנימיות, ונובעות מן הרצון האנושי לחוש ביטחון וודאות. הדבר יוצר מצב שבו אנשים מצמצמים את גבולות התפישה והבחירה החופשית שלהם, רק כדי להישאר באזור הנוחות והביטחון.

זוהי מציאות עגומה, שפעמים רבות לאורך ההיסטוריה האנושית הגיעה עד לכדי מצבים בהם אנשים "הפכו אוהב לאויב״, ופנו כנגד כאלה שביקשו לתרום, לקדם, להביא נאורות, וניסו לערער על מוסכמות שגויות ולהוביל אל מעבר לתקרת הזכוכית של התודעה האישית או הקולקטיבית.

אל מערכות ההטייה המובנות מתווספות מערכות השפעה המתקיימות בעולמנו, המנותקות מערכים ועקרונות אוניברסליים, ויוצרות במזיד הטייה ומיסוך של הדעת האנושית והחושים האנושיים, כדי להוליך את הציבור בתוך מסלולים ספציפיים שיש עליהם הגמוניה ושליטה של בעלי אינטרס.

לכן, עבור ציבורים רחבים, אכן תחושת הבחירה החופשית היא אשליה – מכיוון שהם מנותבים מראש ומושפעים, מבלי שהם נותנים על כך את הדעת, ומבלי שיש להם את הכלים הקוגניטיביים והתודעתיים, לפרוץ את המגבלה הזו.

על מנת להתנהל בחופש אמיתי ולקיים בחירה חופשית מודעת, שאין עליה את ההשפעה וההטייה – יש לשחרר את התפישה מן הלכידה בהבניות החברתיות, הנורמות והמוסכמות המגבילות, להרחיב את התודעה ולהיפתח לספקטרום אפשרויות שמצוי מחוץ לתקרת הזכוכית של המקובל, המוכר והידוע.

על מנת לעשות זאת נדרש אומץ לערער על העוגנים התרבותיים והחברתיים המקובלים ולפסוע כנגד הזרם וכנגד המוסכמות. נדרשים גם חוסן תודעתי ורגשי, חשיבה עצמאית, חריצות וסקרנות, שמסייעים להרחיב את התפישה ואת יכולת ההכלה המחשבתית והרגשית, כדי להתיידד באופן מדורג עם ספקטרום אפשרויות מורחב.

כל רגע הוא רגע בחירה. כל רגע הוא חלון הזדמנות. בכל רגע נתון ישנה דלת הנפתחת אל הזדמנויות חדשות – שער אל מציאות חדשה

מתוך ערכת מסרים מאת לוהאריה

הנחת יסוד שביעית: הכל צפוי וגלוי והרשות נתונה

לבחירה החופשית יש חשיבות ויש משמעות, גם כאשר היא מובילה לנתיבים הרסניים או שליליים.

מדוע?

ברחבי הבריאה, מצויות תולדות המקור במצב רב-ממדי, מופשט וקוונטי, וחוות תהליכים של גילוי-עצמי והתפשטות מתמדת אל עבר מחוזות חדשים.

נסו לדמיין זאת כנחיל של ישויות תבוניות, שכולן תולדות של המקור, משמע היבטים ופנים שונות ומגוונות שלו. הנחיל הזה נע בתוך המרחבים הקוסמיים ומנהל עימם יחסי גומלין, שבהם אינטליגנציה תבונית משחקת עם שדות אנרגיה ומשפיעה עליהם.

בכל מקום שבו חולף נחיל תולדות המקור, נוצרת הפריה שמשנה את טיב החלל הקוסמי וטוענת אותו במשמעות. כלומר, זהו מצב שבו חלל קוסמי פוטנציאלי, נטען בתודעה של תולדות המקור ומשתנה מעצם המפגש עם האינטליגנציה התבונית שלהן.

באופן הזה, נוצרת אינטראקציה בין תבונה לבין אנרגיה פוטנציאלית, מה שמוליד מציאויות רבות, שמשקפות את התודעה הייחודית של תולדות המקור.

ככל שמתקרבות תולדות מקור – שהן הוויות קוונטיות ורב-ממדיות – אל מרחבי החומר ואל העולם בו אנו מצויים, הן עוברות ממצב של ריבוי מציאויות ואפשרויות המתקיימים בו-זמנית, אל איזור שבו ישנה חוקיות לינארית, בה בכל רגע נתון רק אפשרות תיאורטית אחת מיני רבות מתמצקת ומתגשמת, בהתאם לבחירה החופשית.

עיקרון הבחירה החופשית, נועד לסייע לתולדות המקור להמשיך וליצור מציאות גם בתוך עולם גשמי, ולהמשיך לחוות תהליך של גילוי עצמי מתוך ספקטרום אפשרויות רחב. כלומר, הוא מעניק להן את האפשרות לבחור בחירות מסוימות מתוך היצע של אפשרויות רבות להתפתחות בתוך מרחבים של חומר.

זו הדרך לתרגם עולמות קוונטיים מרובי אפשרויות לעולם גשמי, שבו ישנם אומנם מסלולים תיאורטיים רבים שניתן לנוע בהם, אך רק מסלול אחד הוא זה המוגשם בפועל באמצעות הבחירה החופשית.

אם כך, במסלולים הלינאריים של עולם ארץ, אנשים יוצרים בחירות, המובילות לתוצאות ולהשלכות, המגשימות מסלולי חיים שיש בהם למידה והתפתחות.

אלו היו חוקי המשחק, לצורך ההתנסות הייחודית וצבירת המסקנות כאן במרחב הגשמי, כאשר כל הפוטנציאלים האפשריים (כמות בלתי נתפשת בדעת אנושית של פוטנציאלים), נצפו מראש ונלקחו בחשבון על ידי המקור.

הרצון היה שתולדות המקור ישקפו את טבע המקור שלהן ואת העקרונות האוניברסליים, באמצעות בחירה חופשית ערה ומודעת, שיש בה הבחנה בין טוב ורע ויכולת לסייג בחירות שאינן תואמות את כוונת המקור, ולהעדיף בחירות שתואמות את כוונת המקור ואת טיבו.

מרחב הבחירה החופשית הוא המרחב שבו ניתן לו לאדם לשקף את אלוהותו באנושיותו. הבחירה החופשית נועדה לאפשר התפתחות לשלב אבולוציוני חדש על פני האדמה, שבו מתקיימת ערות לאחריות האישית והקולקטיבית על המציאות האישית והכוללת.

זהו מצב הוויה ותודעה שבו האדם מזהה את הקשר שבין עולם הסיבות לעולם התוצאות, בין הסמוי לגלוי ובין בחירה לתוצאות ולהשלכות שלה.

הבחירה החופשית, היא שיא ההתפתחות של תולדות המקור בתוך עולמות החומר וההגשמה.

היא נועדה לפרוס גשר בין ממדים מופשטים לבין הממד הגשמי, באמצעות תהליכים שבהם בני האנוש לומדים להגשים את התודעה האוניברסלית של המקור בחיי היומיום שלהם, ובכך, למעשה, ״לקרב״ בין השמיימי והמופשט לגשמי והמוחשי.

יש קשר הדוק בין התנועה בין הממדים לבין עקרון הבחירה החופשית, מכיוון שהממדים השונים משקפים מצבי תודעה, שניתן לבחור בהם כדי לממש חיים והתפתחות.

מה הקשר בין הממדים לבחירה החופשית?

כפי שהצגתי במאמר התנועה אל הממד החמישי, רוב האנושות מצויה בתודעת הממד השלישי.

בתודעת הממד השלישי, אין ערות לקשר שבין בחירות, תוצאות והשלכות, ומתוך כך ישנה הזדהות מוחלטת עם נורמות ומוסכמות, והליכה במסלולים קבועים, מוכרים וידועים, שנקבעים על ידי אמות מידה קולקטיביות, שיש להן נטייה לקפיאה על השמרים, סטגנציה והיעדר התחדשות.

הדבר מוביל למצב שבו "אין חדש תחת השמש" – תפישה ההופכת לנבואה המגשימה את עצמה, מכיוון שרוב אלו שמצויים במצב התודעה של הממד השלישי, אכן מצויים במעגל סגור, שבו הם עושים עוד ועוד מאותו הדבר.

היכולת להתחדש, להשתנות ולהתרחב תודעתית, אינה מצויה בספקטרום של מה שאנשים המצויים בתודעת הממד השלישי מזהים כאפשרי, ייתכן ואף ראוי ורצוי. בכך, נוצר שימוש בלתי מודע בבחירה החופשית, הנותרת בתחומי המוכר, הידוע והמובן מאליו.

בתודעת הממד הרביעי, האדם כבר מזהה את הקשר בין בחירות, תוצאות והשלכות, אך עדיין הזיהוי שלו תחום ומוגבל לתפישת עצמי נפרדת ולמיקוד בצרכים הישרדותיים, שגם אם יש בהם הבנה של השלכות ארוכות טווח – הנטייה האנוכית היא להתעלם מהם לטובת האינטרס האישי וסיפוק צרכים מיידי שמתמקד בכאן-ובעכשיו. זהו מצב תודעה שעדיין רואה תחום אפשרויות מוגבל, ומצוי תחת תקרת הזכוכית של ההסללות התרבותיות, הקוגניטיביות והרגשיות. 

הממד החמישי מזמין לבחירה חופשית מודעת. זוהי בחירה לנוע אל מעבר למוכר ולידוע, תוך ראייה של הקשר ההדוק שבין העצמי לכלל. זהו המעבר מה"אני" ל"אנו" – מעבר שיש בו קיום בו-זמנית על פני רצף של ממדים, שבהם העצמי מקיים קיום אינדיבידואלי לצד קיום כוללני, כחלק מנחיל תולדות מקור המגולם בגוף ובנפש. זו המשמעות של "האדם הבין-ממדי", שאינו לכוד ומזוהה עם ממד ספציפי, אלא נע על פני כל הרצף בחופשיות.

במצב הזה – הבחירה החופשית מובילה אל מעבר למוכר ולידוע, אל אזורים חדשים, שיש בהם אפשרויות חדשות של בחירה, המצויות בתחומי שלב אבולוציוני חדש, שפעמים רבות מצוי מעבר לתקרת הזכוכית של הנורמות והמוסכמות השמרניות.

היכולת לעשות זאת דורשת מוכנות לא להישען על תבניות שכלתניות ורגשיות, כי המעבר הזה לא רק דורש ענווה והרכנת ראש, אלא גם מוכנות לחוות הלם אונטולוגי – מצב שבו קורסות מערכות האמונה שעליהן העצמי מבסס את תפישת הזהות והמציאות שלו, לטובת פרספקטיבה חדשה לגמרי, שפעמים רבות היא שומטת-לסת, מדהימה ולא הגיונית. 

המעבר דרך ההלם משתלם, כי הרחבת התפישה טומנת בחובה יכולת לממש את הבחירה החופשית באופן בו היא משרתת את מטרתה המקורית – יכולת לבחור אפיקים מגוונים מתוך מרחבים חדשים של אפשרויות קוונטיות, שמובילות לעוד ועוד ממי שנוכל להיות.

הנחת יסוד שמינית: כל רגע הוא רגע בחירה

ההבנה כי העתיד אינו קבוע היא מאוד משמעותית, וגם יכולה ממש להפחיד, כי היא מעבירה את הכוח לידיים שלנו, וגם את האחריות.

היא דורשת מאיתנו לקחת אחריות על המציאות האישית, ובשלב הבא לקחת גם חלק פעיל בעיצוב המציאות הקולקטיבית.

היא דורשת בגרות, ומוכנות להיות תבוניים ויוזמים כדי להשפיע על המציאות הפנימית והחיצונית ביודעין ובמודע.

היא גם דורשת מאיתנו להכיר בכך שעכשיו זה הזמן, ממש עכשיו, לא אחר כך, ולא יותר מאוחר, מכיוון שההווה הוא הזמן שבו אנחנו יוצרים את העתיד מתוך שפע עתידים אפשריים.

כל רגע הוא רגע בחירה, וכל בחירה מכילה בתוכה ספקטרום של עתידים פוטנציאליים.

ההבנה כי האחריות בידיים שלנו, שוללת את התפישה כי ישנו גורל ידוע מראש ובלתי נמנע. 

העתיד, שיכול להיות טוב או רע, תלוי בנו וביכולת להכיר בעוצמה שלנו ובמוכנות שלנו לקחת חלק פעיל בעיצוב המציאות.

זה דורש מאיתנו לקחת אחריות על העבר, ללמוד מן ההיסטוריה, להתחדש, לשחרר נורמות ומוסכמות שאינן רלוונטיות, ומתוך חכמת ההתנסות ליצור בחירות חדשות, שמובילות למסלול חדש, ולעתיד שאין בו הנצחה של עוד מאותו הדבר – אלא גירסה חדשה של עצמנו, הן כפרטים והן כציביליזציה אנושית.

אז אם אומרים לכם שההיסטוריה חוזרת על עצמה ואין חדש תחת השמש – זה בגלל שאיננו משכילים או מעזים להתחדש, לצאת מהקופסא ומתקרת הזכוכית ולנוע באומץ אל שלב חדש בחיים שלנו או במציאות המשותפת – שלב שהוא לא מוכר ולא ידוע, כי הוא מוציא אותנו אל מחוץ למעגל הסגור.

איך עושים את זה?

משקיעים בתודעה, לומדים להכיר את העצמי, רוכשים כלים לטרנספורמציה ולעיצוב מציאות אישי וקולקטיבי, ומתחילים לכתוב סיפור חדש – במודע, בבחירה חופשית ערה, ומתוך אחריות והבנה שזה תלוי בנו, ומה שניצור הוא שיהיה!

לקיחת אחריות על העבר, משנה באופן מיידי את ההווה ומשפיעה על העתיד

מתוך ערכת מסרים מאת לוהאריה

הפוסט דטרמיניזם ובחירה חופשית הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

את ההתנסויות והחוויות שאנו צוברים, אנחנו מקטלגים מנטלית, בעזרת תבניות מחשבה המגדירות עבורנו את תחומי המציאות. את המידע הזה אנחנו חולקים זה עם זה וכך נוצרות מוסכמות קולקטיביות ומערכות אמונה.

כאשר אנחנו מבקשים להתפתח, חשוב שנאמץ כהנחת מוצא, כי אנחנו רואים ותופשים רק את מה שנמצא בתחום של החושים הגשמיים והקטלוג המנטלי שלנו.

כלומר, תצפיות המתקיימות בתוך המרחב המוגבל של הממד הגשמי, ומבוססות על מערכת הקשרים שכלתנית, שמוגבלת לטווח המדידה של החושים הגשמיים – מעבירות אלינו אינפורמציה חלקית בלבד.

אופיין ההתנהלות הזה מאפשר לנו להתקיים ולשרוד כפרטים וכחברה, מכיוון שהוא מעניק ודאות וביטחון בתוך עולם בלתי צפוי. אולם, הוא גם יכול ליצור תקרת זכוכית שמונעת מאיתנו להכיר במה שמצוי מעבר למוכר ולידוע ומחוץ לתחום הקליטה של החושים שלנו, שעליהם אנחנו מסתמכים כאשר אנו מקטלגים ומגדירים את המציאות.

החושים והמוח שלנו מאומנים בתפישה של המוכר והידוע, והם לא מסוגלים לתפוש את מה שמתקיים בממדי קיום רבים אחרים, המתקיימים במקביל לממד הגשמי שבו אנו נמצאים.

מעבר לחמשת החושים שלנו המוכרים והידועים, יש לנו חושים נוספים, שמסוגלים לקלוט עוד ממדים וטווחים של המציאות.

החושים הללו הם חושים מטאפיסיים או תודעתיים, שהם חלק בלתי נפרד מן המכלול שהוא אנחנו; עצמי רחב ובין-ממדי, שהינו הרבה מעבר לגוף, לנפש ולעולם הגלוי לחושים הפיסיים שלנו.

מגברי התהודה

מכירים את הרגעים שבהם אינטואיציה שאינה שכלתנית הובילה אתכם ליצור בחירות, שהובילו אתכם למצבים שלא הייתם מעלים על דעתכם? או תחושת בטן שגרמה לכם לבחון החלטות או מצבים באופן חדש, שסייע לכם לפעול באופן שתומך אתכם? או ידיעת-לב שהכווינה אתכם ברגעים משמעותיים, סייעה לכם להתגבר על ספק ופחד, ולהתחבר לוודאות פנימית?

כל אלו הם חושים נוספים, שאינם גשמיים, אך הם משמשים כחושים לכל דבר, שמחברים אותנו למציאות מורחבת.

ניתן לדמות את החושים המטאפיסיים והתודעתיים שלנו, למגברי תהודה של מציאויות וממדים נוספים, שהינם מופשטים ומעודנים יותר מהמציאות הפיסית והגשמית, אך עדיין מהווים חלק מן המכלול הרחב של הקיום שכולנו מהווים חלק ממנו.

כאשר אנחנו מסתמכים רק על השכל וההיגיון, ועל התיעוד המנטלי והחושים הגשמיים שלנו, ומתעלמים מרזולוציות נוספות, או מרבדים מעודנים יותר של המציאות, אנחנו לא מאפשרים לחושים התודעתיים שלנו לפעול באופן חופשי, ולספק לנו אינפורמציה חיונית שעשויה להשפיע על ההחלטות והבחירות שלנו. בכך אנחנו גוזרים על עצמנו התנהלות בתוך תחומים של מציאות מצומצמת, ומגבילים את היכולת שלנו ליצור גילוי עצמי וטרנספורמציה, שיש בהם התפתחות וחוויה של התחדשות וצמיחה.

הטבע הטהור והאותנטי שלנו, טומן בחובו שאיפה מתמדת לגילוי עצמי והתרחבות אל מעבר לגבולות המוכר והידוע. ההסתמכות על החושים הגשמיים בלבד, כמגדירים את המציאות ואת הקיום שלנו, מובילה לפרדוקס קיומי, מכיוון שהיא בולמת את יכולת הגילוי וההתחדשות שלנו.

זהו פרדוקס שבו אנחנו רואים וחווים רק את מה שאנחנו תופשים כאפשרי או "כמציאותי", ובמקביל אנחנו תופשים כמציאות רק את מה שאנחנו רואים וחווים. בכך אנחנו לא מאפשרים לתפישה שלנו, ואף לא לחוויה ולחושים שלנו להתרחב למחוזות חדשים.

תהליך ההתרחבות, שבו אנחנו מאמנים את התודעה והמחשבה ומפתחים את החושים לתפוש ולהכיל חוקיות רחבה ובלתי מוכרת, פותח את הסקאלה של העצמי. הוא מרחיב את האדם להכיל עוד ועוד ממי שהוא, כיישות רחבה המחברת אינטליגנציה קוסמית אל גוף של חומר חי, המסוגל לשאת תודעה ולאפשר לה לבוא לכדי ביטוי בעולם של חומר וממשות.

היצור והשלולית

נסו לדמות את המכלול שכולנו חלק ממנו, ליצור ענק וצבעוני המורכב ממכלול של תאים.

זהו יצור בעל גוף גדול ורחב, הפרוש על פני כל הקיום כולו, והוא טובל את רגליו בשלולית.

אך השלולית הזו היא שלולית מיוחדת מאחר וברגע שטובלים בה, היא ממסכת ומנתקת את מי שמצוי בה, וגורמת לשיכחה של הקשר שלו עם כל מה שמצוי מחוץ לשלולית. 

נסו לדמיין את רגלי היצור, מדשדשות להן בתוך השלולית, מנומללות ורדומות, וחוות ניתוק מן הגוף הענק שהן חלק ממנו.

רגלי היצור מורכבות מהרבה תאים, שאינם מודעים להיותם חלק מרגליים – שלוחות של מכלול שלם של אותו יצור, וחלק בלתי נפרד ממנו.

עבור אותן הרגליים, השלולית מהווה את כל עולמן.

כאשר התאים הקטנים, שמרכיבים את רגליו של היצור, מזהים תאים אחרים שמשכשכים בשלולית לצידם, למשל תאים מאצבעות אחרות, הם אינם מבינים כי האצבעות הנעות להן לצידם במים, הן חלק מאותן הרגליים.

יתרה מזאת, התאים מתבוננים זה על זה ועל הבהונות השונות, חשים נפרדים ולא תופשים בדעתם שכולם חלק מאותו מכלול שלם, רחב הרבה יותר, שכולם שייכים אליו.

התאים המצויים בשלולית מנסים להסביר את הקיום שלהם ולהגדיר את היצור שהם חלק ממנו, באמצעות התמונה החלקית שהם מסוגלים לקבל ולתפוש במסגרת החוקיות המוכרת להם – השלולית.

בכך, הם מפרשים ומעניקים הגדרות ותיאורים שונים לאותו יצור אדיר ממדים שכל התאים הם חלק ממנו, מתוך הפרספקטיבה הצרה המתקיימת בתוך השלולית.

אם אותם תאים, אותם יצורי שלולית, היו פונים פנימה אל פנימיותם, הם היו מגלים כי טמון בהם מטען גנטי המכיל את תמונתו המלאה של אותו יצור, כקוד פעיל הטמוע בתוכם. זהו קוד שאליו הם יכולים להתחבר על ידי ידיעה מובהקת, או הבנה פנימית עמוקה, המאפשרת קשר עם היצור הענק מרובה התאים.

ההכרה כי הם חלק בלתי נפרד – לא רק מן הרגליים הטבולות בשלולית, אלא מיצור אדיר ורחב שפרוש על פני ממדים רבים נוספים, מאפשרת להם להיות בקשר ישיר ובלתי אמצעי עם אותו יצור.

היציאה מן הנמנום, השיכחה והמיסוך, היא תהליך המעורר את ההכרה של כל תא ותא בכך שהוא חלק ממכלול של שלוחות, רקמות וערוצים המביאים אל היצור הענק והכוללני את הפרספקטיבה של השלולית, על כל השפע הטמון בה.

זאת מכיוון שאותה שלולית, משקפת את כל המכלול האדיר שמתקיים מחוץ לה, כמיקרוקוסמוס של הקוסמוס.

במטאפורה הזאת, השלולית היא כדור הארץ, התאים הם בני האדם ואילו היצור הוא המכלול הקוסמי של תבונה מתפתחת שהאנושות היא חלק ממנה.

המדע – חוקר את השלולית ואת החוקיות המתקיימת בה, ויוצר השלכה של חוקיות זו על החלקים של היקום עליהם ניתן לצפות מתוך השלולית. זהו תפקיד חשוב עד מאוד, מכיוון שהוא ממפה את השלולית ומרחיב את הנגישות לאזורים המצויים מחוצה לה.

הרוחניות – מאפשרת למצויים בשלולית לפתח את הקשר הפעיל, שבין העצמי כתא בתוך יצור מרובה תאים לבין היצור שהוא המכלול. בכך, מתאפשר לאותם תאים להיחשף לחוקיות של המכלול, לידע, לתודעה ולהבנות המביאים נקודת מבט חדשה על החיים בשלולית, לצד חיבור ישיר אל כל המתקיים מחוצה לה.

השילוב ההרמוני שבין מדע ורוח – הוא המפתח ליציאה מן השלולית וליצירת הממשק ההרמוני אל כל המכלול האחדותי שכולנו חלק ממנו – שאפשר לקרוא לו ״שדה התודעה הקוסמי״, ״האינטליגנציה השרויה בכל״, או "האלוהות״ באשר היא.

החיבור

התשובות לכל השאלות טמונות בפנימיותנו.

לתשובות אלו מצטרף ידע רב שצברה האנושות בשנות הגות, פילוסופיה ומחקר.

זהו מצע עשיר להתפתחות בלתי תלויה הנובעת מכל הידע הקיים, אל עבר תובנות וגילויים חדשים.

עלינו רק ללמוד להקשיב, בעידון, ערנות וסקרנות, פתיחות וגמישות.

המוכנות לגלות בהדרגה את נקודת הממשק הטמונה בכל אחד ואחת ומהווה נקודת קישור אל התמונה הכוללת, מאפשרת לנו לעבור מניכור לחיבור, ולחוות את הקישוריות שבין העצמי לבין המכלול האוניברסלי, שהעצמי הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

המעבר מניכור לחיבור עובר דרך פיתוח התקשורת עם העצמי המופשט שטמון בתוך כל בני האדם, ומשם נפתחת האפשרות לתקשורת ישירה עם ״שדה התודעה הקוסמי הכולל״, ״השדה המאוחד״, ״האלוהות״, ״המקור״.

התקשורת הזו מפוגגת את תקרת הזכוכית ומאפשרת לקבל פרספקטיבה בהירה על החיים על פני האדמה, וגם הכוונה והשראה.

הפרספקטיבה הנובעת מן התקשורת הישירה הזו – היא המפתח ליכולת של בני האנוש לפעול סביב אמת משותפת, ולבטא כאן חברה אנושית הפועלת באחדותיות של שונים ומגוונים, המקיימים ביניהם הפריה הדדית, שלום ואחווה, ומחוברים להשראה מתמדת הנובעת הן ממחקר ופיתוח מדעי, והן מחיבור ישיר אל האמת האוניברסלית שכולנו חלק ממנה.

מה שנכיל בתפישתנו – הוא מה שיתאפשר לנו להגשים.

ככל שנזהה את טביעת האצבע האלוהית, את קוד המקור הטבוע בנו ובמכלול החיים על פני האדמה, כך נוכל להתפתח באופן הרמוני התואם את התכנית הרחבה שכולנו חלק ממנה.

הפוסט משל היצור והשלולית הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

אם כן, מדוע אנחנו לא חוזים בכל מחשבה שלנו ככזו שהופכת באופן מיידי למציאות מוגשמת?

התשובה קצת יותר מורכבת ממה שאתם עשויים לחשוב, והיא טמונה בהבנה מעמיקה של הקונטקסט שבו המציאות האישית מתקיימת, והבנת מהותו של עקרון הבחירה החופשית.

אנחנו חיים באשליה, שאנחנו מצויים בעולם של בחירה חופשית וש"מחשבה יוצרת מציאות", אך בפועל, פעמים רבות אנחנו לא בוחרים את הבחירות שלנו בצורה ערה, מודעת או חופשית באמת.

אנחנו חיים את חיינו בתוך סיפור מסגרת, שבתוכו אנחנו מתנהלים. סיפור המסגרת הזה משפיע עלינו מאוד מבלי שאנחנו מודעים לכך באופן מלא.

הרבה מן הבחירות שאנו יוצרים, מוטות מראש על ידי התפישות הקולקטיביות, הנורמות, ההבניות התרבותיות והמוסכמות שמנוסחות על ידי סיפור המסגרת, וקובעות מה ראוי ומה לא ראוי, מה אפשרי ומה לא אפשרי ומה נכון ומה לא נכון.

לרוב, התודעה האנושית והמחשבה האנושית לכודות בתוך מערכת אמונות, דעות ותפישות עולם, שמשפיעות על האדם ולוכדות אותו בתוך מעטפת התודעה הקולקטיבית – שהיא סיפור המסגרת. 

אני משתמשת במושג ״מעטפת״ מכיוון שהיא עוטפת את הקיום האישי, במעין בועה חיצונית קולקטיבית שפועלת על הדעת האנושית, תוחמת את התודעה העצמית ומגבילה אותה, בולמת את כל מה שהוא מחוץ למסגרת הזו, מה שמוביל לכך, שתהליך יצירת המציאות קורה, בערבון מוגבל, בתוך התחומים המוגבלים של המעטפת.

כתוצאה מכך, היכולת לחשוב, לרצות וליצור מציאות מתקיימת בתוך מגבלת האמונות והתפישות, ותחת תקרת זכוכית.

איך נוצרה תקרת הזכוכית הקולקטיבית?

העולם שלנו הוא עולם המנוסח על ידי דימויים, מילים, רעיונות, צורות שונות ומגוונות של ביטויים לצד חוויות ממשיות, שמגדירים כולם את התרבות שלנו.

מילדות אנחנו לומדים ללכוד בתפישה שלנו את העולם הרעיונות והדימויים וליצור תבניות מחשבה, שמעניקות לנו ודאות וביטחון בתוך סביבת מציאות גשמית, מאיימת ובלתי צפויה.

מילדות, אנחנו מקטלגים מידע בתבניות מנטליות שעוזרות לנו לסווג את המציאות, כדי להתמצא ולהתקיים בה. 

זהו תהליך מתמיד של הסללה.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Louharya | לוהאריה (@louharya)

הקטלוג הזה הוא יפה וטוב מכיוון שהוא מסדר לנו את המציאות וממיין את המידע באופן, שמאפשר לנו התמצאות ואוריינטציה ותומך את הקיום שלנו, אך לצד זאת הקטלוג הזה יוצר מסלולי נוירונים במוח, שבהדרגה הופכים לתבניות חשיבה מקובעות שתוחמות את היכולות המנטליות שלנו לזהות את מה שמחוץ להסללות.

אף אחד לא מלמד אותנו כבני אדם, לקטלג את המציאות בעירבון מוגבל ובאופן גמיש ובלתי מוחלט, שמאפשר לנו להרחיב עוד ועוד את תפישת המציאות שלנו, ולפתוח עוד ועוד מסלולי נוירונים מוחיים. בכך, בהדרגה אנחנו נלכדים בקשת קורים קוגניטיבית, שמגדירה עבורנו את תפישת המציאות ואת הזהות העצמית ולוכדת אותנו במה שאנחנו תופשים כמציאות מוחלטת שאין בילתה.

בכך, הקיטלוג שנועד להעניק ביטחון ולאפשר התפתחות, הפך למלכודת, היוצרת תנועה במעגל סגור, שכל ניסיון לפרוץ אותו נתפש כמאיים או זוכה להתייחסות צינית ומלגלגת מצד הסביבה.

התהליך הזה משפיע על כל תחומי חיים – מרגע הלידה ועד המוות.

הקטלוג האינדיבידואלי יוצר מסקנות אישיות, שפוגשות מסקנות של אחרים שהופכות בהדרגה להסכמות קולקטיביות.

סך כל התפישות וההסכמות מצטברות לנורמות, מוסכמות והבניות תרבותיות, שמגדירות ומקטלגות את המציאות בתחומים מוכרים וידועים ומובילות אנשים לנוע במסלולים ידועים מראש, ולפתח שאיפות וציפיות שמצויות בתחומי תפישת העולם הקולקטיבית המקובלת.

אנחנו חיים כתרבות מתחת לתקרת זכוכית, שמונעת מאיתנו לראות את המצוי מעבר לה. תקרת הזכוכית הזו היא תוצר של האופן שבו אנחנו רגילים לקטלג את המציאות ולקבע את מה שאנחנו מכילים במחשבה שלנו (בזמן ההווה), וזאת מבלי להבין שיש משהו מעבר לזה, ושתמיד יהיו אזורים שאנחנו לא מכירים ושאנחנו לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים ובכך, אנו יכולים לנוע אל העתיד מתוך סקרנות ורצון לגלות עוד ממי שאנחנו וממי שנוכל להיות.

חוסר ההבנה הזה, מוביל לכך  שאנחנו חיים בתוך קונספט מוגבל, ופעמים רבות משובש ואף שגוי. קונספט שנובע ממסקנות מוחלטות, מקובעות, חלקיות או אפילו שגויות ואשר מצמצם את המימוש העצמי והקולקטיבי.

הדבר משפיע מאוד על איכות החיים, על הנפש וגם על הגוף.

הנה דוגמא מוחשית לרעיוניות הזו:

היכולת לקטלג מינים וזנים שונים של צמחים ובעלי חיים כ"רעילים" או "אכילים", היא יכולת קריטית להישרדות בעולם החי. 

אך כאשר אנחנו מחילים את היכולת המפותחת לקטלוג של זנים ומינים שונים, כדי למיין בני-אדם לפי סטיגמות מגדריות וגזעניות, אנחנו לא רק פוגעים באלו שמסווגים באופן שלילי תחת הסטיגמות האלו, אלא גם יוצרים מחסומים פסיכולוגיים וחברתיים המעכבים ומגבילים את היכולת ליצור חברה, המטפחת את השונות והמגוונות, על העושר התרבותי הפוטנציאלי הטמון בה.

משמע, כל פוליטיקת הזהויות, למעשה רותמת את יכולת המיון והאבחנה האנושיים, כדי להפריד בין אנשים, ובכך פוגעת בלכידות החברתית או ביכולת שלנו להיות מחוברים זה  לזה ולהכיר בשונות ובמגוונות ככוח חיובי ובונה.

היקשרות לתפישות ומוסכמות כמגדירות את העצמי

אמונה ועוד אמונה ועוד אמונה, מצטברות לשלל תפישות שמקטלגות את המציאות, מתחברות זו לזו ברשת של קשרים נוירוניים ויוצרות מארג חי – קונספט או קונספציה.

דרך הקונספט, אנשים מתבוננים על המציאות, אומדים אותה, חווים אותה ומגדירים לעצמם את קשת האפשרויות להתנהלות בתוכה. 

החיבור למוסכמות ותפישות אישיות וקולקטיביות, משרטט את גבולות המרחב, שבתוכו המציאות האישית תתנהל ולמעשה יוצר הבניות תרבותיות, שמגדירות את השאיפות האישיות, את החלומות, את המאוויים, את הרצונות, ואת מסלול החיים.

עבור אנשים כה רבים, השייכות לקונספט הקולקטיבי ולהבניות התרבותיות המקובלות, היא זו שמאפשרת להגדיר מטרות ויעדים בתוך העולם הזה.

בנוסף לכך, פעמים רבות החיבור הזה מעניק תחושה של ערך ושייכות, מה שיוצר חוויה של ביטחון קיומי ומשמעות. 

אנשים רבים שואפים להיות חלק מן המוסכמה הקולקטיבית, כדי שיקבלו אותם, יאהבו אותם, וכך הם ירגישו שייכים לחברה ולקהילה שבתוכה הם חיים. ההשתייכות הזו מעניקה חוויה של מוגנות וזהות וכאמור, מבססת תחושה של ביטחון וודאות. 

זו הסיבה שרבים מעדיפים להיות חלק מהזרם מאשר ללכת נגדו, ומנהלים את חייהם בתחומי המוסכמות הקולקטיביות מבלי לשאול שאלות, לערער על מה שמקובל, להרחיב את התודעה, לשנות את תפישת העולם או להתרחב אל אפשרויות חדשות ואלטרנטיבות שמייצגות נקודת מבט חדשה, ערכים ומשמעות, שמובילים אל מחוץ לזרם המרכזי ומביאים חלוציות וחדשנות.

כאמור, הקבלה ויישור-הקו אל התכתיבים והנורמות החברתיות והתרבותיות, לא רק שמעצימים חוויה של שייכות, ערכיות ותכלית, אלא גם מעניקים לאדם זהות עצמית, שעליה הוא יכול להתבסס, ובאמצעותה הוא יכול להגדיר את עצמו ואת מטרותיו בחיים.

האמונה, התפישה והקבלה של הקונספט שמכתיבה התודעה האנושית הקולקטיבית, יוצרות זהות עצמית, כי הן מאפשרות לאוחז בהן להגדיר את עצמו ואת מקומו בעולם. 

מאחר והעצמי מוגדר על ידי האמונות, הדעות המקובלות והמוסכמות, ומסתמך עליהן כדי להרגיש ביטחון, שייכות וערך, לרוב מתקיימת היקשרות רגשית חזקה אליהן. זאת הסיבה שאנשים כה רבים מתקשים לערער על תפישת העולם של עצמם, ואף מרגישים צורך להגן עליה בתוקף מפני כל מי ומה שעשויים להשפיע עליה ולשנות אותה.

בהקשר הזה, אני רוצה להביא אליכם הבנות על המושג ״הלם אונטולוגי״. 

מהו הלם אונטולוגי?

הלם אונטולוגי הוא מושג שמתאר חוויה של התפרקות של הזדהות עם הגדרה מסוימת, לטובת הזדהות עם הגדרה חדשה, או תובנה פתאומית, שמשנה באופן יסודי את הדרך שבה אנחנו תופשים את המציאות. 

זהו רגע של "הארה" – התעוררות אינטנסיבית, שבו הנחות יסוד, תפישות או אמונות על טבע המציאות, על עצמנו ועל היחסים בין השניים, נשברות או מוטלות בספק עמוק. דוגמה להלם אונטולוגי יכולה להיות תובנה עמוקה שנרכשת בעת חוויה מיסטית או רוחנית, או על ידי התקלות במושג, תיאוריה או הוכחה מדעית שמאתגרת תפישות קודמות על המציאות.

ההלם האונטולוגי יכול להביא לשינוי עמוק בזהות האישית ובהבנה של העולם. הוא עשוי לכלול רגעים של אי-ודאות עמוקה, חוסר נוחות, או אף פחד, ולעיתים רבות מתואר כתחושה של "הקרקע נשמטת מתחת לרגליים". אבל, הוא גם יכול להוביל לתחושת פתיחות, תובנות והבנות חדשות וטרנספורמטיביות.

ברמה הקולקטיבית, הלם אונטולוגי התרחש פעמים רבות בעבר, כאשר תפישות מקובלות ומערכות אמונה רווחות נתקלו באתגרים מהפכניים, שהובילו לשינויים עמוקים באופן שבו קהילות או האנושות כולה תפשו את המציאות. לדוגמה:

1. המהפכה הקופרניקאית: כאשר ניקולאוס קופרניקוס הציג את התיאוריה ההליוצנטרית, וטען כי השמש נמצאת במרכז היקום וכדור הארץ ושאר הפלנטות מקיפים אותה, הוא הפר את התפישה הגאוצנטרית שהייתה רווחת עד אז. ההלם האונטולוגי שחוותה האנושות היה עצום, כיוון שהוא שינה את ההבנה שלנו על מקומנו ביקום.

2. תגלית תורת האבולוציה של דרווין: פרסום ספרו של צ'ארלס דרווין, "מוצא המינים", ב-1859, הציג רעיון מהפכני לפיו המינים השונים, כולל האדם, התפתחו לאורך זמן בתהליך של ברירה טבעית. תפישה זו של האבולוציה אתגרה את ההבנה המסורתית על בריאת העולם ומקום האדם בו, וגרמה להלם אונטולוגי בקרב רבים.

3. התפתחות מכניקת הקוונטים: בתחילת המאה ה-20, התגליות השונות בתחום מכניקת הקוונטים שינו את הגישה האנושית אל חוקי הפיזיקה. התגליות האלו הציגו עולם בו חוקי הפיזיקה הקלאסית אינם תקפים ברמות המיקרוסקופיות, מה שהביא לשינוי עמוק בהבנת המציאות.

4. גילוי אמריקה: כאשר כריסטופר קולומבוס הגיע לאמריקה ב-1492, הוא לא רק "גילה" יבשת חדשה לעיני האירופאים, אלא גם גרם להלם אונטולוגי בקרב התושבים האירופאים, שנאלצו לעדכן את תפישתם על העולם ומקומם בו. התגלית הזו דרשה מהם להרחיב את המפות שלהם, ולהתמודד עם עולם גדול ומורכב הרבה יותר ממה שתפשו קודם לכן.

5. התפשטות האינטרנט: אף על פי שזו לא תגלית פיזיקלית או תאוריה מדעית, הופעת האינטרנט והתפשטותו המהירה בסוף המאה ה-20 גרמה לשינוי עמוק באופן שבו אנו תופשים את המידע, התקשורת והקהילות. זהו סוג של הלם אונטולוגי תרבותי, שבו האנושות נאלצת להתמודד עם רעיון של חיבור גלובלי בלתי-נתפש ועם השלכותיו העמוקות על החברה, הפוליטיקה והזהות האישית.

6. מחקר הגנום האנושי: בתחילת המאה ה-21, השלמת פרויקט הגנום האנושי סיפקה מבט חדש ומעמיק על המבנה הביולוגי של האדם. הידע הזה חשף את הקשר הגנטי בין כל בני האדם והדגיש את הדמיון שלנו למינים אחרים. זו תובנה שהזמינה לשנות את האופן שבו אנו חושבים על עצמנו, זהותנו, והקשר לטבע ולמכלול האוניברסלי שאנו מחוברים אליו בקשרים עבותים.

כל אחת מהדוגמאות הללו מייצגת רגע בהיסטוריה, שבו ידע חדש או טכנולוגיה חדשה, דרשו מהאנושות לשנות את תפישת העולם והנחות המוצא שלה באופן מהותי. רבות מהן נתקלו בהתנגדות של הקהילות השונות לחדשנות שהובאה, ואף לאירועים כמו חרם, הוקעה ונידוי של האדם החוקר והמגלה.

התודעה האנושית הינה גמישה ודינמית, ומסוגלת להתרחב ולהתאים עצמה לתפישות חדשות ומורחבות של המציאות, אולם ההתמודדות עם הידע והתפישה החדשים, דרשו לעיתים קרובות מהאנושות לעבור תהליכים של חשבון נפש, דיון מעמיק ושינוי ברמה החברתית והתרבותית.

הלם אונטולוגי מתרחש כאשר האדם פורץ את ההסללות המנטליות אל רשת נוירונית חדשה ולא מוכרת, שמתחילה להתהוות מחוץ לסיפור המסגרת המוכר.

כאשר אנו מבקשים להרחיב את תפישת העולם שלנו, אנו עוברים דרך ערעור או בחינה מחדש של מוסכמות.

בזאת האדם למעשה נדרש לעבור דרך מצב נפשי של  הלם תודעתי, שנובע ממיטוט פתאומי של התשתית הרעיונית שעליה מבסס האדם את קיומו, את זהותו ואת תפישת המציאות שלו.

זהו מצב בו עולות שאלות קיומיות שעלולות לטלטל על האדם את עולמו; מהו טיבה של המציאות? מי אני בעולם? מה מקומי? מהי הזהות שלי? מהם היעדים שלי? לאן אני יכול להגיע?

זהו מעבר עמוק, שמפרק את הקשר שבין העצמי לבין המציאות המוסכמת והמקובלת, ומזמין לתהליך של גילוי עצמי, שמשפיע על הרצונות והשאיפות של האדם ועל המימוש שלו בעולם.

הטבע שלנו הוא של התחדשות, סקרנות ורצון לגילוי עצמי. 

הנטייה ההישרדותית לקטלג את המציאות באופן מוחלט ונוקשה ואז להתקבע על תפישות, אמונות, מוסכמות קולקטיביות ונורמות ולא לחרוג מהן, מאפיינת מאוד את הטבע האנושי. אולם, זוהי למעשה התנהלות המנוגדת לטבע המקורי והקוסמי שלנו, שמהותו צמיחה סקרנית והתחדשות מתמדת בתהליך על-סופי של גילוי עצמי.

במצב התפתחות התואם את כוונת המקור, אנו מגדירים, אומדים ומקטלגים את המציאות מתוך הכרה בכך, שהמציאות היא רב-שכבתית ורב-ממדית, ותמיד נוכל לגלות עוד ועוד ממדים ושכבות שלה.

זוהי הכרה מודעת בכך שבכל רגע נתון, התפישה שלנו חשופה רק לרובד מסוים של המציאות. רובד שברגע שהבנו אותו וגילינו את עצמנו בתוכו, ההכרה שלנו חופשייה להמשיך ולשאול מה הלאה? מה מצוי מעבר לתחומים המוכרים לנו?

זהו מסע מתמשך של חקירה, גילוי ולמידה, ותנועה שיש בה בכל פעם כיבוש של מחוזות חדשים, בהם הלא-נודע הופך לנודע והבלתי מוכר וידוע, למוכר וידוע.

השאיפה לגילוי עצמי ורצון החקירה והלמידה הם אלו שמאפשרים לנו לצאת מבעד למעטפת האירועים – הממברנה, הבועה, תקרת הזכוכית שבתוכה אנו מצויים – אל רובד מציאות חדש שטרם הכרנו, ושם אנחנו מתחילים לגלות עוד ממי שאנחנו וגם מתרחבים בהדרגה לעוד ממי שנוכל להיות.

בתהליך הגילוי העצמי, בתוך התחום החדש והלא-ידוע, טבעי שנרגיש חוסר ודאות, היעדר ידיעה, וגם ערעור של הזהות העצמית, כך שכבר לא נדע מי אנחנו. 

כל אלו הם תסמינים מוכרים וחיוביים, שמעידים על תהליך התחדשות וגילוי עצמי, והתחושה הינה זמנית – מכיוון שבתוך תהליך הלמידה, הבלתי-ידוע הופך שוב לידוע, ונוצרת למידה והסתגלות לחוקיות החדשה, עד שאנחנו מרגישים בה נינוחים ובטוחים ו״בבית״.

זהו תהליך שנועד להתרחש הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית.

רלטיביזם אונטולוגי – היחסיות של תורת היש

מהו רלטיביזם אונטולוגי?

רלטיביזם אונטולוגי היא תפישה פילוסופית המצביעה על שינויים במציאות העצמית של עצמיים, תופעות או מושגים על פי הקשרים תרבותיים, תפישתיים או שפתיים שונים. 

זוהי תיאוריה המזוהה עם הפילוסוף האמריקאי וילארד ון-אורמן קווין (Quine) וטוענת כי אין מציאות אחת אובייקטיבית, אלא קיימות מציאויות רבות שנתפשות ומובנות באופנים שונים על ידי קבוצות שונות בהתאם לתפישה ולשיטות לוגיות שונות של חשיבה.

הרלטיביזם האונטולוגי קורא תיגר על תפישות ריאליסטיות בתחום הידע, האתיקה והמדע, הטוענות כי קיימת מציאות אחת, עצמאית, שאינה תלויה בתפישות האנושיות. לדוגמה, הריאליזם המדעי תופש את העולם וחוקיו כ"עובדות אמפיריות" הקיימות באופן מוחלט ואובייקטיבי, וניתנות לתפישה דרך תצפיות וניסויים, בעוד שהרלטיביזם האונטולוגי יכול לטעון שההבנה והפרשנות של תופעות מדעיות תלויות בהקשרים תרבותיים ושפתיים.

לעומת זאת, ישנה תאימות מסוימת בין התפישות הבסיסיות של הרלטיביזם האונטולוגי לבין תכונות מסוימות של המציאות הקוונטית, בהקשר של תופעות כמו סופרפוזיציה והפרעה קוונטית. שני התחומים מצביעים על כך שהמציאות אינה נפרדת לחלוטין מהקונטקסט שבו היא נמדדת או נתפשת, אינה קבועה או מוחלטת, אלא תלויה בצופה, במדידה, או בהקשר.

בהקשר לכך ממליצה לכם לקרוא את המאמר החתול של שרדינגר – מה שניצור הוא שיהיה

כאנושות, אנחנו נוטים להתעלם מכך שדברים שאנו נוטים לראות בהם עובדות או אמיתות מוכחות, ניצבים מול לחץ מתמיד של הוכחות נגדיות.

אנחנו נוטים לשכוח, שבכל רגע נתון קיימת האפשרות שהתפתחות חדשה במחקר, תיצור שינויים יסודיים בסכמות האונטולוגיות שאנו מחזיקים בהן.

בכך, אנחנו כובלים את עצמנו לתפישות שאנחנו יצרנו, ולא מאפשרים לעצמנו לחשוב, לרצות ולברוא מציאות – שהיא מחוץ לתקרת הזכוכית של מה שבחרנו והוסללנו להאמין בו.

כדי להתנהל באופן חופשי בתוך תרבות שנוטה להתקבע ולהיקשר למערכות אמונה, יש להתבונן באופן שאין בו הזדהות או היקשרות, על הנחות היסוד שמגדירות את המוסכמות ואת תפישת המציאות המקובלת, ואף להסכים לערער עליהן באופן יזום.

אינני מדברת על גישה לוחמנית, מזלזלת או מתריסה – אלא על העיקרון אותו אני מלמדת ״לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש״ שיש בו כבוד לידע הקיים, מאור פנים, ענווה והבנה שהידע הקיים הוא הבסיס שממנו ניתן לנבוע בכל פעם אל מדרגות חדשות.

זוהי יכולת לשמר מחשבה פתוחה, עצמאית וחופשיה, לצד הכרה במסוגלות לחרוג מתחומי הביטחון והוודאות של התחום המוכר והידוע.

מתוך כך אפשר לערער על מה שהנפש מזהה כמגביל או כמצמצם, לחרוג מגבולות העצמי המקובע ומגבולות המוכר והידוע, ולגלות עוד ממי שאנחנו, וממי שנוכל להיות.

בכך אנחנו משתמשים בבחירה החופשית ככוונת המקור שלה, באופן התואם את המימוש העצמי המורחב והמועצם שלנו.

תרגיל מחשבתי קטן

אם אתם רוצים לבחון את היכולת להרחיב את תפישת המציאות שלכם, נסו להגיד או לכתוב לעצמכם מה הן המוסכמות הרווחות בכל אחד מהתחומים האלו, ואז שאלו את עצמכם  – האמנם?

• מהי טיבה של המציאות?

• מהי תוחלת החיים האפשרית?

• מהו מימוש עצמי?

• מהו המגדר העצמי והזהות האישית?

• מהו חולי ואיך נוצר ריפוי?

• איך נראה גרף החיים?

• מהם הלידה, החיים והמוות?

תפקידה של מנהיגות – לספר סיפור חדש

מנהיג מספר סיפור.

זה יכול להיות סיפור חיובי או סיפור שלילי, אבל מה שחשוב להבין זה, שהסיפור הזה חייב להיות סיפור מתפתח.

הנטייה האנושית היא להתקבע על סיפור קיים, על נרטיב מסויים שנגזרות ממנו ההבניות התרבותיות, נורמות, מוסכמות וכל מה שיוצר לאנשים תחושה של שייכות, ביטחון ואוריינטציה.

אבל מנהיג אמיתי יהיה מוכן תמיד להוביל לפרק הבא הן בסיפורו האישי והן בסיפור המשותף והקולקטיבי.

מנהיג לא יעשה את זה מתוך ביטול או זלזול במסורות, בנורמות ובמוסכמות הקיימות, או מתוך שרירותיות או ציניות. 

אלא הוא יתייחס אל המסורות והמוסכמות מתוך ענווה, כיבוד שלהן, אבל גם מתוך האומץ להציע את האלטרנטיבה, להציע את השלבים הבאים בסיפור, שנובעים מתוך הקיים והיש, אבל מציעים להתחדש.

מנהיג מספר סיפור מתפתח, שבו כל פרק נובע מקודמו, ולמעשה ממשיך את העלילה שיש בה את ההתפתחות המתמדת, המובילה משלב לשלב.

הסיפור שמספר המנהיג הוא סיפור ההולך ומתרחב, ומהותו שינוי, התחדשות, בספירלה פתוחה של צמיחה וטרנספורמציה.

לעומת זאת, מנהיג פופוליסטי ושלילי – יוצר מצב מסולף ומכוון שבו באופן ציני, אינטרסנטי ואנוכי הוא עסוק בלהנציח פרק קיים, כדי לרצות את ההמונים.

מנהיגות שלילית ופופוליסטית עסוקה בלספר את אותו הסיפור פעם אחר פעם, וגם להגביר בתוך הנרטיב והסיפור המסופר אלמנטים שמאפשרים למנהיג הפופוליסט לשלוט בציבור ברמה הרגשית והתודעתית.

המנהיג הפופוליסט משתמש במושגים, מונחים והקשרים שקשורים לפרק ספציפי בסיפור, באופן שלוכד אנשים בפרק הזה ובנרטיב שיוצר חוויה רגשית, ובכך מנהיג שלילי משתמש באנשים ומנכס את משאבי הנפש שלהם, כדי להוליך אותם במעגל סגור של עוד מאותו דבר.

למעשה זוהי לכידה בסיפור שיוצר לופ מחשבתי, רגשי וגם מעשי – מעגל סגור שבו אנשים לכודים, משחזרים אותו שוב ושוב, מבלי להסיק מסקנות לגבש תובנות ורעיונות שמאפשרים להתקדם אל הפרק הבא.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה לא רק נדרש למנהיגים לספר סיפור חדש, אלא לעשות את זה באומץ, בתבונה, ומתוך הבנה של הנפש האנושית ויכולת לחסות ולערסל אותה בתוך המעברים שנדרשים מפרק לפרק בספר הגדול המספר את סיפורה של התרבות והציביליזציה האנושית.

המעבר הגדול, שעליו אני כותבת פעם אחר פעם, הוא מעבר לא רק מפרק לפרק בתוך סיפור – אלא מעבר אדיר מספר אחד שמסתיים לספר חדש ובו עלילה חדשה המתרחשת בחוקיות המסירה את המגבלות שהכרנו.

האנושות כרגע מתמהמהת בליצור את המעבר הזה, ולכן פוגשת אירועים והשלכות שהן תוצר של הלכידה בתוך פרק בספר שסיים את מה שיש לו לספר.

מנהיגים אמורים להיות עתידניים משמע לבטא עתידנות בהווה, מתוך מעוף ויכולת לחשוב מעבר לתקרת הזכוכית של הנורמות והמוסכמות. 

היכולת לספר סיפור חדש נובעת ממוכנות של מנהיגות להיות חדשנית, ללכת פעמים רבות נגד הזרם, להציע אלטרנטיבות וחלופות על פני כל הרצף שבין תודעה ערכים ומשמעויות יישומיות – מודעות, נפש, רגש, מאוויים ורצונות אנושיים, ועד לסגנון החיים ולאופייני ההתנהלות בפועל.

הדבר הזה דורש, כאמור, חשיבה עתידנית, יכולת להרחיק ראות, להתבונן על הסמוי ובהדרגה לחשוף אותו ולהפוך אותו לגלוי.

למנהיג נדרש האומץ ללכת נגד הזרם, ולהוביל במסלול הזה אחרים.

מנהיג אינו יוצר רק קריאת כיוון תיאורטית, אלא ממש מושיט לאנשים  יד ואומר להם: ״הייתי שם, אני מכיר/ה את הדרך, בואו אחרי״.

מנהיג מכבד בני אדם ומחזיק ביכולת  לערסל את הנפש האנושית על כלל מרכיביה, לחסות עליה ולסייע לה לעשות את המעבר אל שלב התפתחות חדש מתוך חוויה של מוגנות, חסות והבנה שהדרך סלולה, ממתינה ומחכה לאלה  שיפסעו עליה – והיא בטוחה ומאובטחת.

אלו היו מחשבות על מנהיגות, על פופוליזם ועל היכולת לנוע אל פרק בספר חדש שמציע לנו אפשרויות מסעירות ומרגשות, אם רק נסכים לנוע אל תוכו, אבל בעיקר – אם נשכיל להצמיח מתוכנו מנהיגות חדשה שתוביל אותנו לשם.

ולסיום, בנימה אישית

מי שכבר מכיר אותי תקופה, קורא את המאמרים שלי או שותף לתכנית ההכשרה של המרכז, יודע כי אני מקדישה את חיי בהרבה אהבה ורצון, לחניכה, חסות, והכשרה של שכבה של חלוצים, מנהיגים ומובילי דרך, ליצור תהליכי טרנספורמציה מקדימים את זמנם, ברמה התודעתית, התפישתית, הרגשית, הקוגנטיבית, המנטלית וגם הנפשית והפיזית, כחלק מתהליך המעבר הגדול, שמטבעו דורש יציאה מאזורי הנוחות כקולקטיב, הפרה של הגמוניה של בעלי אינטרס ויכולת מתוך יצירתיות וחריצות, לפתח הבניות תרבותיות עדכניות ולבסס מציאות חדשה .

הרבה מן האנשים כל כך צמודים וקשורים לנורמות ולתפישות העולם הרווחות, עד שהם מעדיפים לעקם ולפתל את הידע החדש ולהתאים אותו לתבניות של מה שמוכר וידוע, מבלי להבין שישנן מערכות אמונה ואופייני פעולה שבהן הם אוחזים, אשר לא תקפים ולא רלוונטיים, ונדרש לשחרר אותם לטובת גילויים חדשים, הן בתחום התפישה והזהות העצמית והן בתחום ההבניות החברתיות והתרבותיות שבתוכן אנו חיים ואותן אנו מקבלים כמוסכמות מובנות מאליהן שמייצגות את דרכו של עולם.

לכן, העשייה שלי בכל התחומים מוקדשת ליצירה של הוכחת היתכנות – מערכת מציאות ממשית, קיימת ונוכחת הניתנת להתממשקות עבור רבים – שבה תחומי האפשרות מורחבים, התפישה העצמית ותפישת העולם נפתחות לעוד היטלים ועוד שכבות וממדים, וכך גם ההבניות התרבותיות והחברתיות. 

זוהי מציאות אשר אינה כאוטית או אמורפית או תלושה – אלא ממשית, ידועה ומוכרת, מכיוון שכל אדם אשר מבקש לעשות את המעבר אליה, יכול לעשות אותו  בפסיעה על פני דרך סלולה  של חלופות תפישתיות והתנהגותיות שרקמו ויצרו החלוצים ההולכים לפניו בדרך, כך שהשינוי לא יחווה כקשה, מפחיד ומאיים.

אני מאמינה כי צעד ועוד צעד יוצרים דרך, וכי כאשר אנחנו פותחים את עצמנו לתהליך של גילוי עצמי, איננו מאבדים דבר אלא דווקא ״מרוויחים״ עוד מעצמנו ועוד מן האפשרויות שיש לעולם הזה להציע לנו.

הדבר משפיע על מערכת היחסים עם עצמנו ועם האחרים וטוען את הקיום האישי במשמעות מורחבת.

הדרך סלולה, ואתם מוזמנים לנוע בה ולגלות עוד ממי שאתם ועוד ממי שתוכלו להיות.

הפוסט הלם אונטולוגי – פריצת תקרת הזכוכית הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

במאמר הקודם בסדרת המעבר הגדול – הממדים: דלתות למציאויות נוספות, דיברתי אתכם על כך שהתהליך אותו עוברת האנושות בימים אלו הוא תהליך של תנועה בין ממדים – התרחבות לעוד היטלים, פנים ואספקטים של הקיום האנושי, זאת מבלי להתנתק מן החוויה האנושית, הגשמית והתלת-ממדית שבה אנחנו מצויים. זוהי יכולת להתקיים באופן מורחב, בו הממדים השונים נשזרים בתוך החוויה הגשמית והפיזית באופן הדוק ובלתי נפרד, כרצף של מציאויות.

המעבר בין הממדים הוא תנועה פנימית ואישית, לצד תנועה התפתחותית כוללנית, בתהליך אותו עוברת האנושות כעת, כחלק מתקופת המעבר הגדול. זהו תהליך של צמיחה מחשבתית, ערכית, רגשית ונפשית, שמשנה את נקודת המבט של האדם על עצמו ועל העולם, ומשפיעה על כל תחומי החיים, התרבות והחברה.

במאמר הזה, אדבר על שלוש דלתות מרכזיות, שהן שלוש דרגות של התפתחות, שמגדירות את האופן שבו אנשים חיים את חייהם על פני אותה אדמה ובאותה פלנטה, אך במציאויות שונות מאוד זו מזו, המייצגות שלבים וספים שונים של תודעה, ועל התנועה ההתפתחותית שהאנושות נדרשת ליצור בתקופה הנוכחית – התפתחות שיש בה תנועה מן הממד הגלוי והמוכר אל ממדים נוספים.

הממד השלישי – אורך, רוחב ועומק, מוחשיות וגשמיות

רוב האנשים בכדור הארץ, החיים במרחב התחום על ידי חומות התודעה והמודעות שלהם, חווים את שכבת המציאות של הממד השלישי. זוהי המציאות ה-״פופולרית״ והרווחת ביותר.

הממד השלישי הוא מרחב המבטא את העולם הגלוי לחושים שלנו, העולם בעל שלושת הממדים: אורך, רוחב ועומק.

הגדרה ההופכת את שכבת המציאות הזו למציאות תלת-ממדית, מוחשית וגשמית.

בני האנוש, הלכודים בתקרת הזכוכית של הממד השלישי, חיים מתוך קישוריות הדוקה אליו, ותופשים אותו כמציאות המוחלטת והבלעדית.

הלכידה בתוך המרחב של הממד השלישי נוצרת מתוך הזדהות עם החוקיות שלו, היוצרת הגדרה עצמית ותפישת עצמי המבוססות על הנחת היסוד: ״אני הוא הגוף שלי, המחשבות שלי, הרגשות שלי וכל מה שאני תופש באמצעות החושים הגשמיים שלי.

לרוב, נקודת המיקוד של האדם המצוי במדרגה ההתפתחותית של הממד השלישי, היא במילוי הצרכים האישיים שלו, ללא ראיה כוללת והבנה של הקשר, שבין סגנון החיים לבין ההשלכות והתוצאות שלו – הן המיידיות והן ארוכות הטווח.

התנהלות שכזו נובעת, פעמים רבות, מחוסר ידע, בורות, דעות קדומות, חשש קיומי ופחד מהלא-ידוע. מתוך כך ישנה הליכה בתלם המוכר והידוע, המבוסס על היקשרות עמוקה למסורות, נורמות ומערכות אמונה מקובלות, המגדירות את הזהות העצמית ואת המימוש העצמי.

הממד השלישי מייצג סביבת חיים, שיש בה תחרות על משאבים, שיפוטיות, השוואתיות, הזדהות עמוקה עם מה שמוחשי ומעשי, התמכרויות ותלות בחומר, ופעמים רבות תנועה אינסטינקטיבית ואימפולסיבית המונעת מדחפים, יצרים ורצון מתמיד לסיפוק ומילוי עצמי מבחוץ.

שכבות האוכלוסייה של אלו המצויים תחת תקרת הזכוכית של הממד השלישי, אינן מודעות לממדים הנוספים והמציאויות השונות המקושרות אליהם. אלו אנשים שיתפשו את העולם כמרחב הישרדותי שיש בו נפרדות, תחרות על משאבים וזהות עצמית המבוססת על שיוכים ותדמיות. זוהי התבוננות על גורמים כמו מראה חיצוני, מגדר מיני, שייכות גזעית, לאומית או דתית, כסף ונכסים, סטטוס משפחתי, מעמד חברתי, קריירה, שיוך פוליטי וכו', ללא יכולת לראות את כל אלו ואת הקיום האישי כחלק מהקשר רחב יותר.

במצב התודעה של הממד השלישי, האדם רואה עצמו נפרד מן האחרים ואינו ער לקשר שבין סיבה, תוצאה והשלכות, ולקישוריות ההדוקה שבין העולם הפנימי להשתקפות שלו במציאות החיצונית, ולכן פעמים רבות ההתנהלות תהיה שרירותית ואינטרסנטית. זאת מתוך בורות, דעות קדומות וחוסר בידע, המאפשר להסתכל על הבחירות השונות בפרספקטיבה רחבה.

אנשים, שהתודעה שלהם ממוקדת במציאות של הממד השלישי ובמה שגלוי לחושים הגשמיים שלהם –  נוטים לנהות אחרי אחיזת עיניים ותעתוע, ולהיות חשופים למניפולציות, תמרון וגניבת הדעת. הם נוטים להעביר את תשומת הלב לזהויות המגדירות אותם ומרחיקות אותם מן ההכרה, כי העצמי שלהם רחב הרבה יותר מאשר התדמיות המקובלות במציאות של הממד השלישי.

ככלל, בהיעדר יכולת אומדן עצמי ואומדן הסביבה, אנשים שתודעתם לכודה בממד השלישי, נוטים להיות מתומרנים על ידי בעלי אינטרס, תאגידים וגופי תקשורת. הם מושפעים מתרבות הרייטינג וממובילי דעת קהל, תודעתם ממוסכת ומצויה תחת תקרת זכוכית והם פועלים על פי הסללות מנטליות המוגדרות על ידי בעלי אינטרס, המעצבים את ההבניות התרבותיות בהתאם לצרכים ולרצונות שלהם.

כאשר תודעתו של האדם מתרחבת ומכילה ממדים נוספים, המצויים מעבר לשלושת הממדים אותם רוב האנושות תופשת ומכירה, הוא עובר תהליך של שינוי פרספקטיבה הפותח בפניו דלתות אל רובדי מציאות נוספים.

אנשים, שמתחילים להרחיב את הידע והתפישה שלהם, משתחררים מדעות קדומות, מרחיבים את המיקוד שלהם מנקודת המבט הצרה העוסקת בסיפוק צרכי העצמי ותו לא להתבוננות על הקהילה והכלל, לומדים לזהות את הקשר בין בחירות לתוצאות ולהשלכות שלהן, ומסוגלים לאבחן מגמות כוללות בחברה בה הם חיים ובתרבות האנושית, מתחילים לנוע בהדרגה אל תוך הממד הרביעי.

כדי לנוע אל עבר האפשרויות הטמונות בממד הרביעי ובממדים הבאים אחריו, נדרש לפוגג את החומות והגדרות של הנפש, להרחיב את התודעה, לעורר את המודעות העצמית וללמוד לזהות היבטים שהינם מעבר לתבניות אותם המוח והחושים מורגלים לקטלג כמציאות המוחלטת.

המעבר לממד הרביעי – השחרור מן הלכידה בזמן

במעבר אל מצב התודעה של הממד הרביעי, האדם מתחיל לראות מעבר לגבולות הממד השלישי שמגדיר רוחב, עומק וגובה, ומעבר לחושים המוכרים לו של ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש. הוא גם מתחיל לראות מבעד לזהות העצמית המוחלטת והמקובעת ונפתח לממדים נוספים של העצמי, שמתקיימים במקביל לחווית החיים הגשמית.

המעבר לממד הרביעי פותח באדם ממד נוסף – זהו ממד הזמן.

היחס לזמן בממד השלישי הינו כאל ציר לינארי הזורם בכיוון אחד של עבר – הווה – עתיד, ומתוך כך נטייה להיקשרות והיאחזות בעבר, ציפייה או חשש מהעתיד, ותחושה של לכידה בזמן, בחוקיות שהוא מגדיר ובתנועה שלו, הנתפשת כקבועה, חד ממדית, שרירותית וכפויה.

המעבר לממד הרביעי כרוך בשינוי בתודעה, בפרספקטיבה ובתפישה המוביל להכרה בכך, שהעבר והעתיד הם רק נקודות התייחסות על פני רצף אחד, שהוא רצף הזמן, שאינו נע וזורם בכיוון אחד, אלא ניתן לנוע בו באופן חופשי על ידי ההכרה הערה והתודעה הפתוחה והגמישה.

בחיבור לממד הרביעי, תפישת הזמן של האדם משתנה, כך שהזמן הופך מליניארי לספיראלי, ושם נפתחת גם האפשרות, הן הפנימית והן הטכנולוגית, ״לנסוע בזמן״ – לנוע על פני רצפים נוספים של זמן שאינם לכודים בתוך הממד הגשמי, ושמתקיימים בהם היבטים נוספים של העצמי, לצד מציאויות נוספות.

כאשר האדם נפתח לממד הרביעי, הוא מתחיל לחוות את עצמו ואת המציאות באופן חדש ומורחב. הוא רואה חלקים נוספים של עצמו, שעד כה היו נסתרים מעיניו ומתחיל גם להכיל ולתפוש את הקשר בין אירועים שונים הפזורים על פני חייו, כך שהם הופכים מאפיזודות נפרדות ונטולות משמעות כוללת, לחלק מרצף אשר מתקיים בפנימיותו באופן חי ומתמיד, ויש לו הקשר רענן ומשמעות חדשה ומורחבת.

זהו מצב תודעתי הרואה את הקשר העמוק שבין בחירה, תוצאה והשלכות, מה שמאפשר לגבות את יחסי הגומלין עם ממד הזמן מתוך אחריות ותבוניות, ולעשות שימוש מושכל בנקודת ההשפעה שמצויה בזמן ההווה הנתון.

ממד הזמן החדש הזה, מבטא חוקיות שבה ניתן ״לקפל״ את הזמן וליצור ממשקים בין העבר לבין ההווה, המשפיעים על העתיד ומעצבים אותו באופן הרצוי, כמו דף נייר שכאשר מקפלים אותו ניתן לחבר בין נקודות שונות המצויות עליו וליצור ביניהן ממשק.

הממד הרביעי – בחירה, תוצאה, השלכות

במצב התודעה של הממד הרביעי, בנוסף לשינוי בתפישת הזמן, האדם ער לכך שהוא משפיע על הכלל ומושפע ממנו, ושהוא חלק בלתי נפרד מן החברה שבה הוא חי, ומן התודעה הקולקטיבית.

זהו סף תודעה שמאפשר לאדם לזהות את הקשר ההדוק שבין הבחירה האישית של כל אחד ואחת, לבין המציאות הקולקטיבית שהיא תוצר מצטבר של בחירות אינדיבידואליות המרכיבות מגמות כוללניות הנוגעות לכל תחומי החיים.

לאדם המצוי במדרגת ההתפתחות של הממד הרביעי, ישנה יכולת לחבר נקודות הפרושות על פני ציר זמן רחב, לזהות זיקה בין אירועים שונים ולהתבונן על הקשר שבין בחירה לתוצאה ולהשלכות שלה. הוא מסוגל לראות את הזיקה שבין הפרט לכלל, ולאמוד תהליכים ארוכי טווח מתוך מבט-על ואומדן של מגמות כוללניות.

הממד הרביעי הינו מצב התפתחותי שיש בו ידע, תובנות ותפישה אישית, שמאפשרים לזהות הלכי רוח פרטניים וקולקטיביים וגם לראות את הקשר שבין אירועים הפרושים על פני ציר זמן ארוך וקשורים זה לזה, גם אם הקשר הזה אינו נראה לעין מתוך הממד השלישי.

כאשר חוקרים משווים נתונים על פני ציר זמן ארוך, או משווים נתונים ומגמות במספר רבדים במקביל – הם למעשה מפעילים את תודעת הממד הרביעי, ועושים זאת כדי להבין ביתר שאת תהליכים כוללניים, לזהות מגמות ממבט-על, ולהצליב נתונים מריבוי מוקדים של התרחשות.

השליטה בתודעת הממד הרביעי

החשיפה לממד הרביעי וההכרה של האדם בהיותו בלתי נפרד מן הכלל – מולידה פעמים רבות רצון ויכולת להשפיע על התודעה של אנשים, מתוך ההבנה כי התודעה האישית משפיעה על התמהיל החברתי, ועל עיצוב המציאות הקולקטיבית.

אך תודעת הממד הרביעי יכולה להיות מסוכנת, מכיון שהכניסה בעד הדלת של הממד הרביעי, פותחת בפני האדם את היכולת להשפיע על תודעה ולעצב אותה, לטוב וגם לרע, מתוך אמפתיה ומאור פנים, או לחלופין מתוך תאוות כוח ושליטה, כאשר הכל  תלוי במאור הפנים, בטוהר, בערכים ובמוסר האישי.

תודעת הממד הרביעי טומנת בחובה מבט-על ופרספקטיבה, המאפשרים להשפיע ולעורר את התודעה הקולקטיבית ולתמוך את החברה. זוהי יכולת לעשות שימוש ביכולות האומדן והאנליזה, ובשאיפה להשפיע על עיצוב המציאות, מתוך מאור פנים וערכים אוניברסליים, במטרה לתרום לאנושות ולנווט אותה אל עבר עתיד הרמוני.

לחלופין, ישנה יכולת לעשות שימוש בתודעת הממד הרביעי על מנת לתמרן את התודעה, ליצור מניפולציה על ההמונים ולשלוט בהם תודעתית לצורך צבירת כוח והאדרה עצמית.

כאשר האדם מרחיב את הידע והתפישה שלו, אך נותר ממוקד בעצמי האנוכי ובסיפוק מאוויו וצרכיו,  החשיפה לתודעת הממד הרביעי אינה משנה את סגנון החיים, והיא נשארת בגדר פרספקטיבה תיאורטית בלבד. פרספקטיבה שהאדם אף עלול להשתמש בה לרעה על מנת לתמרן אחרים, למלא את צרכיו ומאווייו, לצבור שליטה וכוח ולהאדיר את עצמו.

ישנם אנשים וארגונים השולטים בתודעת הממד הרביעי, על מנת להתערב בדעת הקהל ולזרוע במכוון טרנדים ומגמות בציבור הרחב, ליצור הינדוס של תודעה ולהשפיע על דעת הקהל באופן מוטה ומגמתי, כך שתשרת אינטרסים שליליים, פרטניים, צרים ואנוכיים.

אלו הם אנשים, ארגונים וגופים השולטים בתודעת הממד הרביעי ומשתמשים בסף התודעה הזה כדי להתבונן על מגמות, ואז להשפיע עליהן לטובת רווח אישי. 

השימוש המסולף והשלילי בממד הרביעי מוביל למניפולציה על התודעה של אנשים, זאת על ידי הטעיה והולכת שולל, שימוש במדיות השונות להינדוס של תודעה והשפעה על דעת הקהל.

אחד מן הכלים המרכזיים למניפולציה על דעת הקהל הוא גזלייטינג ויצירה מכוונת של טרנדים ומגמות, שמשפיעים על הציבור הרחב ומעצבים את תפישת העולם שלו באופן מוטה ומגמתי, כך שתשרת אינטרסים שליליים, פרטניים, צרים ואנוכיים.

חלק ממוקדי ההשפעה על החברה האנושית, ובהם פוליטיקאים, אנשי עסקים, אנשי תקשורת ושיווק, בעלי הון, תאגידים, חברות ועוד, פועלים מתוך תודעת הממד הרביעי ומנצלים לרעה את הפרספקטיבה, הידע והטכנולוגיה העומדים לרשותם, כדי ליצור שליטה תודעתית, לתמרן ולנווט מגמות דעת קהל על מנת להשפיע על המונים, להטות את המגמות התודעתיות, לעצב את תחומי החיים השונים ולצבור כוח, הון והשפעה.

תעתועי הממד הרביעי

אלו המצויים במציאות הממד השלישי, אינם רואים את ההקשרים בין אירועים שונים. הם מתקשים לזהות את המגמות הכוללניות בציביליזציה האנושית, המתפרשות על פני זמן רב מאוד, משפיעות ומשנות את הפוטנציאלים לעתיד האנושות, לחיוב ולשלילה.

אולם גם בתוך שכבת האוכלוסיה המחוברת לתודעת הממד הרביעי, לצד אלו  אשר מובילים ושולטים בעיצוב דעת קהל ומגמות עולמיות, ישנם כאלו שנשלטים ומתומרנים.

אלו אנשים הנחשפים לממד הרביעי ולא יודעים כיצד להתנהל בו, או לא משכילים לנוע בו מתוך אחריות ובגרות.

הממד הרביעי מעניק פרספקטיבה ויכולת לזהות מגמות והקשר כולל שבתוכו תהליכים מתרחשים. מתוך כך הוא יכול להוות מרחב של הזדמנויות להארה תפישתית והתפקחות, או לחלופין – מרחב של תעתוע הבולע את העצמי בסבך של מניפולציות, מידע מוטה ומגמתי, ומבוכים על-סופיים של שכלתנות נטולת ראיה הוליסטית אמפתית ומאור פנים.

המרחב של הממד הרביעי טומן בחובו גישה לידע רחב ורב, הפרוש ברשתות החברתיות ובאינטרנט. זהו מרחב שנדרש לדעת להתנהל בתוכו על מנת לאפיין מידע, למיין מידע, לתעדף מידע ולסנן מידע.

בשיטוטים בתוך המרחב הדיגיטלי, שהינו חלק מן הממד הרביעי, החשיפה למידע יכולה ליצור תעתוע שבו אנשים הולכים סחור-סחור במעגל סגור של תיאוריות קונספירציה וגודש מידע הלוכד את המיינד בטפל ומרוקן את משאבי הנפש. רבים הולכים שולל אחר מצגי שווא ברשתות החברתיות ובערוצים המסחריים, ובכך הולכים לאיבוד בסבך של מידע כוזב, אשר הם נוהים אחריו כאשר ידם קלה על המקלדת ועל סימן הלייק, והם הופכים מכורים לגירוי הנפשי והרגשי שמידע זה מעורר בהם.

רבים מאלו המשוטטים במרחבי הזמן והמרחב של הממד הרביעי – פועלים ללא אבחנה וזיהוי של  פעולות שאין בהן מאור פנים, ושל מסרים מסולפים ומטעים הנגועים באינטרס, וגם ללא אחריות כלפי ההתנהלות האישית במרחב הווירטואלי.

ישנם מתוכם גם כאלו המסוגלים לזהות את ההקשרים הרחבים ואף את מגמות ההשפעה וההטייה, אך לא תמיד נוקטים עמדה או פעולה. לעיתים רבות, הם נותרים ממוקדים בצרכים האישיים ובאינטרסים צרים, ואינם מגלים בגרות ואחריות. 

לכן, מיומנות מהותית וחשובה הינה היכולת לנתח מגמות ואינפורמציה, לברור מידע, לזהות את מצגי השווא, להבדיל בין עיקר וטפל ולנהוג במרחב הווירטואלי במאור פנים כלפי העצמי וכלפי האחרים. האדם הנמצא בתחילת דרכו בממד הרביעי נדרש לפתח את בוחן המציאות שלו, את האומדן העצמי והאומדן הסביבתי, לפתח חוסן תודעתי ורגשי, ולשאול את עצמו שאלות כמו:

למה אני בוחר.ת לתת תשומת לב?

מהו המידע שאני צורכ.ת?

למי אני עושה לייק?

איזה כוח אני מעניק.ה למצג שווא או למסר מעוות?

האם התגובות שלי במרחב הווירטואלי אותנטיות?

האם הן במאור פנים?

האם הייתי מתנהל במרחב הגשמי כפי שאני מתנהל במרחב הווירטואלי?

ועוד ועוד שאלות מהות המסייעות לאפיין את ההתנהלות בתוך הממד הווירטואלי מתוך מאור פנים, בגרות ואחריות.

המעבר לממד החמישי – חילוץ מהמעגל הסגור

המעבר הגדול, שמתואר במאמר הזה, הוא מעבר הסטורי שמעצב את התרבות האנושית ומשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו וגם על האנושות כולה.

במעבר הזה שבין המאה ה-20 למאה ה-21, האנושות נתונה במעגל סגור המאיים על המשך קיומה.

החיים בתודעת הממדים השלישי והרביעי, לוכדים את האנושות בהבניות תרבותיות הנובעות מתפישת עולם הישרדותית ונפרדת שיוצרת נורמות, אורחות חיים ודרכי פעולה, שיש בהן הישרדות ומאבק על משאבים.

תודעת החוסר מולידה רדיפה אינסופית אחרי מילוי עצמי מבחוץ תוך כילוי משאבי הנפש האנושית וכילוי משאבי הפלנטה. 

תפישות העולם והנחות המוצא המוגבלות של הממד השלישי והממד הרביעי, בסופו של דבר מגשימות את עצמן בבחינת "אשר יגורתי בא לי" ולוכדות את המצויים בהן במעגל סגור שמקשה עליהם להיחלץ ממנו ולהתפתח אל עבר הממד החמישי והממדים המצויים מעבר לו.

המעבר הגדול דוחף את המין האנושי להשתנות, להרחיב את תפישת העולם והזהות העצמית וליצור תהליך של טרנספורמציה שמעורר מהתרדמה התודעתית הקולקטיבית ומוביל מלכידה בממדים שלישי ורביעי אל עבר "האוטוסטרדות הפתוחות״ של הממד החמישי.

אנחנו חיים בתקופה היסטורית, שדוחפת את האנושות לפרוץ את תקרת הזכוכית, לפוגג את מסך העשן של ממסכי התודעה ומערכות ההשפעה הרבות, לעבור מניכור לחיבור, לנוע על פני הגשר שבין הממדים שלישי ורביעי, ולהיכנס אל פאתי הממד החמישי.

זוהי תקופה שמביאה אל פתחנו אתגרים וסכנות לצד הזדמנויות רבות, ודוחקת בנו להתרועע עם כל מה שמצוי מעבר לסף של התודעה האנושית הלכודה בחומר, בזמן ובנורמות מוגבלות ומצמצמות.

כציביליזציה אנחנו נדרשים ללמוד לעשות שימוש בתודעת הממד הרביעי מתוך חיבור לערכים חיוביים – לקחת אחריות על ההשפעה של העצמי על הכלל, להשתמש בפרספקטיבה הרחבה וביכולת האנליזה שהממד הרביעי מעניק מתוך תבוניות, מבט-על רחב יריעה, מאור פנים, כוונה טהורה ורצון לתרום לקהילה ולחברה, להעצים את הכלל ולשפר את היכולת של החברה לשגשג ולצמוח.

המעבר מהממד הרביעי אל הממד החמישי פתוח רק עבור כאלה שחצו סף אבולוציוני שבו הם מתפקחים מאשליית העצמי האנושי, כפי שהכירו אותו בממשק אל הממד השלישי המוגבל.

התנהלות מן הסוג הזה, היא זו שתפתח בפנינו את שערי הממד החמישי על מה שטמון בו עבורנו כפרטים וכציביליזציה.

מהן האפשרויות שהממד החמישי פותח בפנינו? בוא נבין יחדיו.

הממד החמישי – קישוריות ומיידיות – הכל שזור בכל

בעוד הממד הרביעי פותח בפני האדם את מרחב הזמן ומאפשר תנועה בו, הרי שהממד החמישי פותח בפני האדם תנועה בתוך מארג החיים וחושף בפניו בבהירות את עיקרון השזירה הקוונטית, שבו כל נקודה על פני ממדי הקיום, קשורה ומשפיעה על כל הנקודות האחרות, באופן ישיר או עקיף.

כתבתי על כך בהרחבה בפרק על עקרון השזירה הקוונטית במאמר שעסק בכוחה של האמפתיה כאיכות נפשית המחברת לעיקרון השזירה הקוונטית, ולעובדת היותנו קשורים זה לזה בקשרים עבותים של הדדיות של השפעה.

הממד החמישי מעניק לאדם פרספקטיבה חדשה לגמרי על מהותו ועל מהות החיים והקיום האישי והקולקטיבי.

השינוי התפישתי שיוצרת תודעת הממד החמישי, מסירה מעין מסך פנימי שחושף את הנפש האנושית לחוויה חדשה של הקשר המתקיים בין כל מרכיבי החיים באשר הם, וליכולת לראות את האחדות הטמונה בכל.

הסרת המסך הפנימי, פותחת שער בתוך הנפש האנושית שמאפשר שינוי עומק של הזהות העצמית.

המעבר הזה מרחיב את הזהות העצמית, מזהות מצומצמת ונפרדת, לזהות רחבה, שרואה את עצמה כחלק ממכלול. זהו עצמי חדש, פתוח ועשיר הרבה יותר, החווה חוויה עמוקה של שייכות וערבות כלפי כל יציר נברא, וער הן לקישוריות והן למיידיות של ההשפעה של כל בחירה אישית שלו על המארג האחדותי שהוא חלק ממנו.

בכניסה אל שכבת המציאות של הממד החמישי, נפתח האדם לתפישה חדשה, שבה הוא רואה את השונות והמגוונות האנושית – התרבויות, הדתות, הלאומים, הגזעים והמינים השונים של בעלי החיים והצמחים, הטבע וגרמי השמיים, כבלתי נפרדים זה מזה אלא כחלק מישות אחת חיה, שכל חלקיה קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה.

האדם המצוי בסף התודעה של הממד החמישי, אינו מזוהה עם החלוקות וההפרדות, השיוכים והסיווגים המקובלים בחברה האנושית, ורואה בכל בני האדם משפחה אחת: משפחת האדם, ללא קשר לדת, לאום, גזע ומין.

התפישה הזו אף טומנת בחובה את ההכרה כי עולם ארץ אינו נפרד מן הקוסמוס והוא חלק ממכלול קוסמי אדיר ממדים של תבונה המתפתחת על פני מישורי קיום רבים – רשת נוירונית של קשרים חיים הצומחת ומתפתחת בתהליך מתמיד של גילוי עצמי.

הממד החמישי הוא ממד של קשרים-חיים

קשרים: יכולת ליצור חיבורים על בסיסים של ערכים אוניברסליים, אמת משותפת, הפריה הדדית, אמפתיה ותקשורת מעצימה.

חיים: יחסי גומלין שיש בהם התפתחות, דינמיות, שינוי מתמיד, צמיחה, התחדשות מתוך גילוי עצמי מתמיד.

האנושות היא חלק מן הרשת האוניברסלית הזו של קשרים-חיים , והחיבור לתודעת הממד החמישי, מעורר את החיבור מחדש לשיוך הרחב הזה ומוביל מניתוק וניכור, לחיבור ושייכות.

ההתפקחות מאשליית העצמי האנושי חושפת את האדם לרצף המלא של מי שהוא ולהכרה כי האנושיות הינה רק חלק מרצף בין-ממדי, שראשיתו בנשמה ואחריתו בעצמי האנושי. זהו תהליך עמוק של אבולוציה הפותח את האדם לפרספקטיבה חדשה לגמרי על הקיום ועל החיים האנושיים.

במעבר אל מצב התודעה של הממד החמישי, האדם חווה קישוריות עמוקה בינו לבין הכלל, והתפישה הנפרדת והחסרה שיש בה מאבק ותחרות על משאבים מתחלפת בהכרה בכך, שקיימים קשרי גומלין הדוקים בין העצמי לבין המכלול שהעצמי הינו חלק בלתי נפרד ממנו.

זהו מצב תודעה שבו מתקיימת ידיעה פנימית כי ״אני הוא המכלול והמכלול הוא אני״ וכי האדם משפיע ומושפע, נותן ומקבל, בקשרי גומלין שנדרש להיות מודעים להם ולנהל אותם מתוך ערבות הדדית, אכפתיות ובגרות תודעתית ונפשית.

ההתפקחות הזו פותחת בפני האדם את היכולת להיחלץ מן הלכידה בתדמית האנושית, לנוע מבעד לממדים השלישי והרביעי, ולהתחיל ולנהל את הישות האנושית ואת העצמי באופן חדש ונטול הזדהות עם עולם התדמיות החומרי והגשמי, כך שהאדם אינו מנוהל על ידי משחקי התפקידים השונים של עולם החומר, אלא משתמש בתדמיות ובזהויות השונות שלו, על מנת לבטא את עצמו באופן תבוני ויצירתי.

אני מתארת לכם אדם שחייו מלאי תכלית וחיוניות, אדם המחובר למשמעות ולמצב הוויה על-אישי, שבו הוא אינו ממוקד רק בעצמו אלא רואה את עצמו בלתי נפרד מן הקהילה והחברה.

מצב התודעה של הממד החמישי, עושה שימוש מושכל בתודעת הממד הרביעי ובממד הזמן, כדי לעמוד על הקשר שבין בחירות, תוצאות והשלכות ולנווט את התנועה האישית באופן תבוני וער, תוך שימוש בזכות הבחירה החופשית בצורה מודעת ומושכלת.

הדבר מוביל ליכולת לבחור בחירות התומכות את מסלול המימוש המיטבי והמועצם, מסלקות מן החיים אקראיות ומושכות אל האדם הסתברויות תומכות ואפשרויות רבות, שמגבות אותו ואת היכולת שלו לבוא לכדי ביטוי.

תודעת הממד החמישי מאפשרת לאדם להתחבר לחכמת העבר ולזהות את  קשת הפוטנציאלים הטמונים בעתיד.

במצב ההוויה של הממד החמישי, המודעות של האדם הממוקדת בזמן הווה, רואה מבעד לזמן הליניארי, מזהה מגמות ואת הקשר הקיים בין מוקדים שונים ומגוונים, שהם חלק מאותו הרצף, גם אם הם לא על פני אותו מישור. 

הנוכחות בזמן ההווה מובילה לכך, שיחסי הגומלין של האדם עם הזמן משתנים והוא מתחיל לחוות מיידיות גדולה שבה הרצון והמחשבה מתגבשים במהירות לכדי ממשות. בכך נוכח העיקרון ״מה שתיצור הוא שיהיה״ והקשר שבין העולם הפנימי למציאות החיצונית הינו שקוף, בהיר וברור.

הקישוריות והמיידיות הטמונים בממד החמישי, מולידים אחריות אישית ואחריות כוללת, מעורבות, ערבות ואהבה ללא תנאי, המשנים את יחסי הגומלין של האדם עם עצמו ועם סביבתו ואף פותחים אותו ליכולת לזהות מיני קיום נוספים אשר אינם מוגשמים בגוף הפיסי של הממד השלישי, אך מקושרים אל מארג הקיום של עולם ארץ, הפרוש על פני ממדים רבים נוספים.

הממד החמישי – אלטרואיזם, אחריות, מנהיגות

הקישוריות והמיידיות, המתקיימים בממד החמישי, מעוררים באדם את ההכרה באחריות העצומה הטמונה בבחירה החופשית שלו.

הממד החמישי מחבר את הכל למרחב קיום חדש, הפותח  בפני האדם חיבור לרשת תקשורת בין ממדית שמעניקה פרספקטיבה חדשה לגמרי, שהיא מעבר לזמן ולמרחב הליניאריים ולתפישה החושית התלת ממדית, ואף מעל להבנה המנטלית שמעניקה תודעת הממד הרביעי.

החיבור הזה, מעצים באדם את ההכרה כי הוא אינו נפרד מן הקוסמוס, העולם והחברה בה הוא חי, אלא קשור אליהם בקשרי גומלין עמוקים.

חוויית החיבור והאחדותיות עם העולם, הטבע, החי, האנושות והקוסמוס, מולידה אחריות אישית וכוללת. 

זהו רצון להשפיע על המציאות באופן חיובי, ולשנות את המסלול בו נעה האנושות ונע כדור הארץ, על מנת להבטיח את עתיד קיומו. המילים האלו עלולות להישמע פומפוזיות או יומרניות, אך בפועל זה מאוד פשוט, ובא לכדי ביטוי בחיים היומיומיים, שיש בהם אכפתיות, מעורבות, תרגום של ערכים למשמעויות יישומיות ובחירה באורח חיים המשקף את התודעה של הממד החמישי.

זהו מצב הוויה שבו לא מתקיים רצון למלא עצמי חסר, לצבור כוח או שליטה, אלא המיקוד והרצון הוא להעניק ולשרת, מתוך חיבור לעצמי המוביל לתחושת מלאות וערבות כלפי החברה, ומתוך הכרה כי העצמי מתפתח מעצם השירות שהוא מעניק למכלול, שהינו חלק בלתי נפרד ממנו.

המעבר מתודעת הממדים השלישי והרביעי אל תודעת הממד החמישי, הינו מעבר מאגואיזם לאלטרואיזם.

זהו אלטרואיזם שאינו גוזל או מחסיר מן האדם – אלא ממלא ומעצים אותו במעגל רב עוצמה של הפריה והזנה שבו האדם תורם ונתרם, מצמיח וצומח, נותן ומקבל, מעצים ומתעצם.

הממד החמישי נוכח ממש כאן

יש נטייה רווחת לחשוב שהממד החמישי הוא ממד מופשט, שהגישה אליו היא במדיטציה או בעזיבה של הגוף הפיסי, ממד אסטרלי שבו האדם השוהה בו נמצא במצב מופשט, פסיבי וניטרלי, אך אין זה כך.

הממד החמישי נפתח בפנינו זה מכבר ברמה הטכנולוגית, כאשר הקידמה הטכנולוגית רישתה את כדור הארץ ברשת האינטרנט המחברת ומקשרת בין בני האדם באופן המתעלה מעל מגבלות של זמן ומקום במיידיות גדולה עד מאוד.

אך התודעה האנושית נותרה מאחור ואינה מגבה את ההאצה הטכנולוגית בשינוי נקודת המיקוד מהעצמי החסר, אל הכוללני ואל הפרט הטמון בכלל.

את התוצאות הרות האסון אנחנו רואים סביבנו בהשפעה של הרשתות החברתיות על התודעה הקולקטיבית, במגפת הפייק ניוז, הקיטוב הגדול והשימוש של בעלי אינטרס במיידיות ובקישוריות של הממד החמישי, על מנת להפיץ מידע מגמתי, מזיק, מקוטב ומסוכן, הקורע את האנושות ומאיים על עתידה.

בפועל, הממד החמישי נגיש ונוכח, והכניסה אליו הינה דרך התעוררות תודעתית, מודעותית וערכית המובילה לשינוי אורח החיים וסגנון החיים. שינוי תפישת העולם והיכולת להוות את החוויה האנושית עלי אדמות באופן מורחב ושונה, המאפשר למין האנושי להתפשט אל מרחבי החומר, הזמן והחלל ולהיחשף לעוד אפשרויות קיום ומימוש.

השער אל  הממד החמישי מתחיל ביכולת לבטא עילאיות בגשמיות:

במקום שבו אתם מזהים נדיבות, חסד, חמלה, אהבה ללא תנאי וערבות הדדית – טמון שער אל הממד החמישי.

במקום שבו אתם מזהים תבוניות, ראיה רחבה כוללת ועל אישית, אחריות ומעורבות – טמון שער אל הממד החמישי.

במקום שבו אתם מזהים יושרה, מאור פנים וטוהר – טמון שער אל הממד החמישי.

במקום שבו אתם מזהים יצירתיות, חדוות קיום, הרמוניה, מעוף ודימיון – טמון שער אל הממד החמישי.

במקום שבו אתם מזהים עוצמה וחופש – טמון שער אל הממד החמישי.

אם תתבוננו מתוך עיני הלב הפתוח ומתוך מחשבה צלולה ופתוחה, תגלו שערים רבים אל הממד החמישי הטמונים בתוככם ומחוצה לכם ומבקשים כי תעברו בהם.

המעבר בשערים אלו מאפשר לסלול מסלולים המחברים בין הממדים השונים לבין האנושיות שלנו, ופורשים רוחב יריעה עצום של ביטויים ומימוש מועצם.

הממד החמישי נגיש ונוכח, ואנו הם אלו הקובעים האם נתעלם מקיומו, נקיים ניכור אל מולו וריחוק מהערכים שאותם הוא מייצג ומבטא, או שנאמץ את התודעה שלו אל חיי היומיום ונעצב כאן על פני האדמה מציאות מורחבת, הרמונית, שיש בה גשרים סלולים מהממדים המופשטים והעילאיים ועד לממד השלישי הגשמי והפיסי.

זהו תהליך אשר מחייב אינטגרציה של כלל האספקטים של הישות האנושית, כך שאף חלק לא "יישאר מאחור" וכל חלקי  וממדי העצמי ינועו כגוף אחד אל מדרגה חדשה.

הדבר דורש מוכנות להכיר את כל פני וממדי העצמי, לטפח ולפתח כל אחד ואחד מהם, להתרועע עם כוחות הנפש השונים ולפרוש גשר שלם ומלא שיש בו התעלות של כל סולם ההוויה האנושית, מרמת התודעה והתיאוריה, דרך הרוח, המודעות ותפישת העולם ועד לנפש ולגוף.

הממדים טמונים גם בתוך האדם 

ניתן לדמות את האדם לבצל, בעל שכבות רבות – גופניות, נפשיות, מחשבתיות, רגשיות ותודעתיות, המבטאות ממדים שונים של העצמי. 

שכבה פנימית – גרעין העצמי

הממד הפנימי והעמוק ביותר של העצמי, הוא ממד פנימי שמצוי במצב קוונטי ומופשט, שבו העצמי אינו מוחלט אלא מתקיים במצב של ריבוי של פנים וריבוי של פוטנציאלים ואפשרויות להתגלם ולבוא לכדי ביטוי.

זהו ממד טרנסצנדנטי.

מה פירוש המושג "טרנסצנדנטי"?

המושג "טרנסצנדנטי" מתייחס לכל מה שעובר או מצוי מעבר לגבולות הניסיון, התודעה או הידע האנושיים. במובנו הרחב, המושג משמש לתיאור דברים שאינם נתפשים באמצעות החושים או ההיגיון הפיזי, כלומר, אלו שמחוץ לתחום הטבעי, המוחשי והניסיוני.

בפילוסופיה של קאנט, המושג מציין תחום שמעבר לגבולות התודעה האנושית והניסיון, המדגיש את ההבחנה בין הדברים כפי שהם מתגלים לנו (תופעות) לבין הדברים כפי שהם בעצמם, מחוץ לתחום התודעה.

זהו ממד שבו מושגים כמו זמן ומקום אינם אלא צורות של תפישה חושית, ולא משקפים את המציאות האובייקטיבית לחלוטין.

בהקשרים מתמטיים, "מספר טרנסצנדנטי" מתאר מספרים שאינם יכולים להיות שורשים של משוואה אלגברית עם מקדמים רציונליים, מה שמצביע על קיומם של אלמנטים שאינם מוגבלים על ידי המבנה המתמטי הקלאסי. 

באופן כללי, המושג "טרנסצנדנטי" מעניק תובנה לקיומם של תחומים, מושגים, ומציאויות שמעבר להבנה הפשטנית או המוחשית המיידית, ומזמין אותנו לחשוב על הקשרים עמוקים יותר בין תפישת המציאות לבין המציאות עצמה.

בממד הפנימי הטרנסצנדנטי הזה שבו מצוי גרעין העצמי, האדם מתקיים כישות מזוקקת ונטולת תדמיות גשמיות, המחוברת בקשר ישיר למכלול הקיום הקוסמי ולרשת הקשרים החיים, שאותה תיארתי בפרקים הקודמים.

אני יודעת שקשה לתפוש את הקיום המופשט  הטרנסצנדנטי הזה באופן שכלתני ולוגי, אך הדרך להכיל זאת עוברת דרך ההבנה כי העצמי האנושי על שלל התפקודים שלו, הוא תוצאה, היטל, של העצמי המופשט והמזוקק, שמצוי בממד הפנימי.

למעשה, האנושיות והזהות העצמית, היא כבר תוצר של תהליכים שבהם העצמי המופשט החל לבטא את עצמו במסלול חיים – שהוא מסלול אחד ספציפי, שנבחר מתוך קשת האפשרויות הפוטנציאליות שטמונות בגרעין העצמי המופשט, הקוונטי והרב-ממדי.

ניתן לראות את הממד הפנימי המופשט, כלב-ליבו של הבצל, שיש בו הן את העצמי במצבו הטהור והטבעי והאותנטי, והן את היכולת של העצמי לקיים חיבור בלתי-אמצעי למכלול שהעצמי הוא חלק ממנו. זהו חיבור המתקיים בקישוריות ומיידיות, שמאפשרות תקשורת עם הרשתיות הקוסמית על כלל הביטויים התבוניים שמתקיימים בה.

שכבה אמצעית – החלל הפנימי

השכבה הנוספת של העצמי, היא כעין חלל פנימי, מרחב התהוות שהוא כעין רחם פנימי שמקיף את גרעין העצמי, מכיל את האפשרויות הטמונות בו ומאפשר להן לנבוט ולבוא לכדי ביטוי כמשמעויות יישומיות, שניתן להגשים בעולם הגשמי המצוי שם בחוץ.

זהו ממד פנימי שבו התודעה האישית יכולה להתעלות מעל לזמן ולמרחב ולהתנהל בתוך אזור של גילוי עצמי, שבו מתקיימים בו-זמנית פוטנציאלים רבים ומסלולים רבים של קיום, שהאדם יכול להפליג בדמיונו ביניהם ולבחור מה ירצה לבחור ולהגשים הלכה למעשה בממד הגשמי.

שכבה חיצונית – מעטפת העצמי

השכבה האחרונה והחיצונית ביותר של ממדי העצמי היא שכבה שמתפקדת כמעטפת העצמי. אלו הם ממדים נוספים של העצמי, שעוטפים את החלל הפנימי ומחברים את העולמות התיאורטיים והמופשטים לכדי תבניות חשיבה, תפישת עולם, מודעות עצמית, רגשות וחיים גשמיים, המחוברים לעולם הממשי והחומרי. 

אלו הם שכבות וממדים של העצמי שפועלים בתבניות יישומיות היודעות להתחבר למוסכמות, לנורמות, לתדמיות השונות ומשחקי התפקידים של העולם הגשמי, ולעשות בהם שימוש על מנת להגשים רעיונות מופשטים ולהביא אותם לכדי מימוש בפועל.

ניתן להגדיר את ממדי העצמי באופן הבא:

מקור העצמי – הממד החמישי המוביל לממדים נוספים ומקשר לרב-ממדיות שבו הכל מתקיים במצב קוונטי ומופשט

החלל הפנימי – הממד הרביעי הנושק לממד החמישי ולמעשה מאפשר חוויה שהיא מעבר למגבלות הזמן הליניארי והקיום הגשמי. חוויה שיש בה ריבוי של מסלולים אפשריים ומרחב של חלימה, השראה, מעוף ודימיון, ויצירת מציאות ברמה המופשטת.

מעטפת העצמי – הממדים הרביעי והשלישי שתוחמים את העצמי לקיום גשמי, במסלול זמן ליניארי המקיים יחסי גומלין עם עולם החומר והמציאות הפיסית.

לסיכום

החיים הם מסע בין ממדים.

זוהי תנועה של גילוי עצמי מתמיד, שמתרחשת הן בממדים הפנימיים של האדם והן בממדים המצויים מחוצה לו, כמרחבים של אפשרויות רבות ומגוונות להגשים את הפוטנציאל האישי.

המסע הזה בין ממדים, הוא מסע המשותף לכל בני האדם, ולכלל מסלולי החיים האנושיים, שתכליתם לשזור את ההתנסות האישית בזו הקולקטיבית,  ולחבר אותנו זה לזה ברשת של קשרים חיים שבהם אנחנו הווים הן את הייחודיות האישית והן את הקיום המשותף לכולנו כמשפחה אחת גדולה.

כולנו בני משפחת האדם – משפחה אדירה של ישויות מופשטות טרנסצנדנטיות המקיימות חיים על פני האדמה כדי לחבר רוח לחומר, וליצור את הגשר הבין-ממדי שבין עילאיות לגשמיות.

תקופת המעבר הגדול, מסירה בהדרגה את תקרת הזכוכית שהסתירה את בין-הממדיות מן העיניים האנושיות. זו תקופה שדוחפת אותנו להיזכר בתכלית של מסע החיים על פני האדמה, כדי לטעון אותו במשמעות וערכים אוניברסליים, לפוגג את תקרת הזכוכית ולהתרחב אל ממדי קיום חדשים.

ברוח האופטימית הזו אני בוחרת לסיים את המאמר הזה, שנועד לקחת אתכם למסע בין-ממדים ולפתוח עבורכם צוהר אל כל האפשרויות המרגשות והמסעירות הממתינות שננהל עימן יחסי גומלין בתהליך אמיץ ומרגש של גילוי עצמי.

לקריאת המאמרים הנוספים בסדרה:

1. פיצול מציאויות

2. החתול של שרדינגר – מה שניצור הוא שיהיה

3. המעבר הגדול – טכנולוגיה ואבולוציה

4. הממדים: דלתות למציאויות נוספות

5. התנועה אל הממד החמישי

הפוסט התנועה אל הממד החמישי הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

חלק רביעי בסדרת המעבר הגדול

במאמר הקודם בסדרת המעבר הגדול – טכנולוגיה ואבולוציה, כתבתי על הצורך בשינוי תודעתי ותפישתי, על מנת לחלץ את האנושות מתרחיש של כילוי עצמי וכילוי משאבי הפלנטה.

התהליך העמוק, שאני מתארת לכם לאורך סדרת המאמרים הזו, הוא תהליך של צמיחה מחשבתית, ערכית, רגשית ונפשית, שמשנה את נקודת המבט של האדם על עצמו ועל העולם, ומשפיעה על כל תחומי החיים. ניתן לראות זאת כדלתות שונות שדרכן ניתן לגשת אל הקיום האישי ולתפוש אותו באמצעות המחשבה, הרגשות והחושים.

ניתן להתייחס לכך כאל ממדים שונים – אספקטים שונים, או סוגים שונים של מציאות שמתקיימים בו זמנית. 

הממדים נתפשים לעיתים כמושג מסתורי, חמקמק, מיסטי ואולי אפילו בדיוני.

אבל למעשה אנחנו חיים במציאות מרובת ממדים, אשר אינם רחוקים מאיתנו ומצויים אי-שם בחלל, אלא קרובים עד מאוד, מתקשרים עם הפנימיות שלנו ועוטפים אותנו, כשהם שזורים במציאות הידועה והמוכרת ומרחיבים אותה אל עבר משמעויות נוספות.

הממדים מייצגים היטלים שונים של המציאות, או אספקטים שונים שלה – לאורך החלק הזה של המאמר אביא כמה וכמה מטאפורות, שבאמצעותן אציג פנים שונות של הממדים ותצורות התבוננות מגוונות עליהן. 

במאמר הזה אפרוש בפניכם הבנות על הממדים, על ההבדלים ביניהם, על היכולת לחוות ולתפוש אותם, על תנועה בין-ממדית, על סמים משני תודעה ועוד, זאת כרקע למאמר הבא, שידבר על התנועה ההתפתחותית שהאנושות נדרשת ליצור בתקופה הנוכחית – התפתחות שיש בה תנועה מן הממד הגלוי והמוכר אל ממדים נוספים.

אך תחילה – מהי ההגדרה המקובלת לממדים?

אם נרצה להבין את המעבר הגדול והתנועה שהאנושות יוצרת בתוכו, נצטרך להתחיל ולהכיר את הממדים הנוספים האלו, כפי שהם באים לידי ביטוי ביישות ובתודעה האנושית.

מהם הממדים?

המונח "ממד" מתאר קואורדינטה (ציר) במרחב, היבט, פן או אספקט.

ממדים הם דרך לתיאור גודל, צורה ומיקום של אובייקטים במרחב או בזמן.

בחיי היומיום אנו משתמשים בעיקר בשלושה ממדים: אורך, רוחב, וגובה, כדי לתאר את העולם סביבנו.

בתחומים כמו פיזיקה ומתמטיקה, נעשה שימוש גם בממדים נוספים, אשר מייצגים מושגים יותר מופשטים או מורכבים, ומאפשרים לחוקרים להבין ולתאר תופעות מורכבות יותר בעולם הפיסיקלי והמתמטי.

הנה סרטון חמוד שממחיש את החשיפה לממדים חדשים:

אם נרצה להבין את המעבר הגדול והתנועה שהאנושות יוצרת בתוכו, נצטרך להתחיל ולהכיר את הממדים הנוספים האלו, כפי שהם באים לידי ביטוי ביישות ובתודעה האנושית.

האם ניתן להיחשף לממדים נוספים?

העיסוק בנושא של בין-ממדיות, או בכלל בקיומם של ממדים נוספים על הארבעה המוכרים, נתקל לא פעם בהתייחסות מבטלת, המתבוננת על קיומם של ממדים אחרים בעין ספקנית וביקורתית, שממוקדת אך ורק בגלוי, ומתעלמת מכל מה שמצוי מעבר לתפישה החושית המוכרת, או לתודעה הרווחת. 

לרוב הממדים נתפשים כמילה "רוחניקית" או דתית, שאין לה חיבור לעולם המעשי והממשי. אולם בפועל, התנועה בין ממדים היא נחלת הכלל ולא רק של "אנשים רוחניים" או כאלו שעוסקים בפילוסופיה או פיסיקה, והיא קשורה לתנועה בין מצבי תודעה שונים, שיש להם משמעויות מאוד ישימות ופרקטיות לחיים ולמימוש העצמי.

הטבע האנושי שלנו, הוא לקטלג את המציאות הגלויה לחושים שלנו בתבניות שיוצרות אומדן, אוריינטציה ויכולת להתנהל בתוך סביבת המציאות באופן נינוח ובטוח. הדבר נובע מצורך הישרדותי של האדם לקטלג ולתעד ככל שניתן את האיומים האפשריים והסכנות השונות וליצור בסיס נתונים לשם המשך הקיום. 

אופיין הפעולה הזה מאפשר אומדן המסייע להתנהלות מוצלחת, אפקטיבית ויעילה בנתיבי החיים.

אך באופיין הפעולה ההישרדותי הזה יש גם חסרונות – כאשר איננו ערים לכך שמה שאנו חשופים אליו בחושים, במחשבות, בגוף ובנפש – הינו חלקי ויחסי, אנחנו עלולים להתייחס אל המידע שנאסף וקוטלג, כמידע מוחלט, בלעדי וסופי, המעיד על מציאות מוחלטת, ש"אין בילתה".

בכך, אנו דנים את עצמנו לתנועה בחוקיות מוגדרת, בתוך טווח אפשרויות מצומצם, המתקיים בתוך הממד הספציפי המוכר לנו ובתחומי מה שאנחנו יודעים, תופשים בחושים שלנו, ומסוגלים להכיר בו ולזהות אותו. כך אנחנו תוחמים את חוויית החיים האנושיים על ידי חומות ההכרה, המודעות והתפישה – ולא מאפשרים לגבולות התודעה להתרחב.

הפילוסוף פרידריך ניטשה היטיב להגדיר את זה כשאמר:

"ואלה שנראו רוקדים נחשבו מטורפים על ידי מי שלא יכול היה לשמוע את המוסיקה"

פרידריך ניטשה | כה אמר זרתוסטרא

אז המלצה חמה – כשאתם ניגשים לקריאת המאמר הזה, עשו זאת מתוך פתיחות ומוכנות לפוגג פרדיגמות ותפישות מחשבתיות על טבע המציאות, ובהסכמה להשתנות ולהיפתח לאפשרויות חדשות. 

הניחו את הספקות לרגע בצד, ורתמו את השאיפה הטבעית שלכם להסתקרן, להתפתח, לחקור ולגלות. 

עשו זאת מתוך הכרה כי הממדים הנוספים שאתם עשויים להיחשף אליהם לא סותרים או מאיימים על אלו המוכרים לכם, אלא הם מהווים שכבות ורבדים נוספים, שניתן לכם לצרף למה שכבר קיים בתפישה שלכם.

ההכרה הזו היא מהותית ליכולת להתרחב אל מעבר לגבולות המוכרים והידועים זאת מכיוון שהמחשבה והתפישה שלנו  – הם התחומים שבתוכם אנחנו מעצבים וכותבים את סיפור חיינו.

מה שאנחנו תופשים במחשבה שלנו – הופך לנגיש ואפשרי עבורנו ופותח לנו מרחב שבו נוכל לכתוב את סיפור חיינו ולעצב את המציאות שנרצה ליצור ולהגשים.

לכן, ישנה חשיבות גדולה מאוד להרחבת התודעה והגמשת התפישה – כי זה מרחיב את התחומים שבהם נוכל להתנהל, לכתוב את הסיפור האישי והמשותף ולהגשים מציאות חדשה.

כדי לעשות זאת – חשוב שנשחרר דעות קדומות, נפתח את עצמנו לחשיבה חדשה, נפוגג את תקרת הזכוכית של המוכר והידוע, נצא מהקופסה, נפזר את מסך העשן של הינדוס התודעה ונרכוש ידע, תודעה וכלים שמאפשרים להיחשף לממדים חדשים ולהתחיל ולכתוב במודע סיפור חדש שמתרחב ונפתח אל תחומים חדשים של חויה והגשמה.

למעשה, אני מתארת לכם פיתוח לא רק של תודעה או תפישה או מחשבה – אלא גם הרחבה של מיומנויות של תקשורת שהיא פנימית וגם חיצונית.

תפישה היא חור המנעול דרכו אנחנו מתבוננים על העולם. ככל שאנחנו מסכימים להגמיש ולהרחיב את התפישה, אנו מסירים פילטרים שצמצמו ומיסכו אותנו, ונפתחים לאפשרויות חדשות שלא היו גלויות בפנינו עד כה. כל מה שנכיל בתפישה יהיה נגיש לנו כמציאות בת-הגשמה

מתוך ערכת: מסרים מאת לוהאריה

תקשורת בין-ממדית

החויה האנושית, היא יוצאת דופן וייחודית, מכיוון שהיא מעבירה את תשומת הלב, מן העצמי האותנטי שהוא עצמי מופשט אנרגטי ורוחני במהותו, אל עבר השכבות שעוטפות את העצמי המופשט הזה ומחברות את האדם אל העולם הגשמי באמצעות הגוף והנפש, תדמיות, משחקי תפקידים וזהויות שונות ומגוונות, שמבוססים כולם על נורמות, תפישות מקובלות ומערכות אמונה. 

החויה האנושית היא אינטנסיבית ורבת עוצמה, והיא עלולה לבלוע את העצמי המופשט אל תוכה, מכיוון שהיא ממקדת את תשומת הלב במה שגלוי לחושים ומשבשת את ערוצי התקשורת הבין-ממדיים.

המציאות שאנו חווים היא סובייקטיבית ומשתנה מאחד לאחד, בהתאם למה שהוא קולט בחושים שלו ובתפישה שלו.

כאשר אנו ממוקדים במה שגלוי לחושים הפיסיים, ואומדים את המציאות באמצעות הראיה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש, אנו תופשים תחום מציאות ספציפי, שנמצא בטווח הקליטה של החושים הפיסיים.

אך מעבר למה שניתן לקלוט בחושים נמצאות מציאויות נוספות, שבהן המציאות מקבלת עוד משמעויות, ונחשפות בה עוד שכבות שלא היו גלויות עד כה.

ממדי המציאות הללו, מצויים מעבר לתחום הקליטה של החושים הפיסיים, כך שעל-מנת לזהות אותם ולנהל עימם יחסי גומלין, נדרש לפתח את התודעה, לצד חושים נוספים, שמסוגלים לאמוד מציאות שאינה פיסית במובן המוכר, שהיא עדיין מציאות גשמית אך מופשטת וקלושה יותר.

כשהעצמי נבלע בתוך מערכות האמונה, בתוך הנורמות, במשחקי התפקידים והזהויות האנושיות השונות והמגוונות, נוצר שיבוש של ערוצי התקשורת הרב-ממדיים, נוצר ניתוק מן המרחבים שאינם פיסיים, נוצר גם נתק מן המכלול הקוסמי שהעצמי הוא חלק ממנו וגם ניכור בין העצמי האנושי לבין העצמי המופשט והרב-ממדי.

לכן, אצל אנשים רבים מתקיים מיסוך, שמשבש את היכולת להסתייע בערוץ התקשורת הפנימי המחובר לממדים נוספים שהם מעבר לממד הפיסי והגשמי המוכר לנו.

תקשורת עם ממדים נוספים והיכולת לקלוט ולהכיל את קיומם –  מתחילה בפיתוח מיומנות של תקשורת פנימית שיש בה תשומת לב לדקויות ולרבדים מעודנים שמתקיימים בתוך הנפש וגם במציאות שסביבנו.

זוהי מיומנות שבה האדם לומד להקשיב לעצמי הפנימי שלו, ולהכוונות שמגיעות ממנו באמצעות כוחות נפש שמאפשרים לאדם לנווט לא רק בעולם הגלוי אלא גם בממדים נוספים, שעל מנת לסגל את מיומנות הניווט והשליטה בהם, נדרש להתרועע איתם.

בכל אדם ואדם קיימים שלושה כוחות נפשיים מרכזיים שמתפקדים כמגברי תהודה שמנגישים לתפישה ולנפש האנושית ממדים נוספים: האינטואיציה, ידיעת הלב ותחושת הבטן, שהם כוחות לא רציונליים או שכלתניים, שמאפשרים לאדם להתעלות מעל הסללות מנטליות, לפוגג תקרת זכוכית אישית ולהיחשף למידע רב-ממדי ולערוצי תקשורת מורחבים, שהם בין-ממדיים.

בטרם נתרועע עם הממדים ונבין את המשמעות שלהם, אני מבקשת מכם לאמץ את הנחת היסוד כי לכל אחד ואחת יש את האפשרות להיפתח לתקשורת בין-ממדית.

כדי להמחיש לכם את הממדים השונים והתנועה הבין-ממדית, אעשה שימוש בדוגמאות שונות ודימויים מגוונים הלקוחים מהמציאות המוכרת לנו.

חידה: מה משותף לדלת, אקורדיון, גרם מדרגות, רשתות, חלונות, סולם, מסך טלוויזיה, עיר, דבורה, פיל ואסטרונאוט?

התשובה היא – כולם דימויים בהם אשתמש במאמר הזה כדי להמחיש לכם את קיומם של הממדים והתנועה ביניהם

דימוי ראשון: הממדים כחלונות

אנחנו חיים במציאות מרובת ממדים.

ממדי המציאות אינם רחוקים מאיתנו ומצויים אי-שם בחלל, אלא קרובים עד מאוד, מחוברים לעולם הפנימי שלנו והם למעשה כעין השלכה של העולם הפנימי על המציאות שאנחנו חווים וחיים בתוכה.

היכולת להתחבר לממדים נוספים, לחוות אותם ולנוע ביניהם, תלויה, בראש ובראשונה, במוכנות של האדם להכיר בכך שקיימים בתוכו חלונות התבוננות אל עוד שכבות וקומות של מה שהוא תופש כמציאות.

הממדים הם החלונות שדרכם אנחנו מנהלים קשר עם הפנימיות שלנו, וגם החלונות שדרכם אנחנו מביטים על המציאות שבחוץ.

החלונות הללו יכולים להיות קטנים, או גדולים. הם יכולים להיות כאלה שיש עליהם מסך מאובק שמסתיר מאיתנו דברים, או  לחלופין כאלה שהם נקיים, צלולים ובהירים, ברזולוציה גבוהה ומציגים בפנינו פרטים רבים, ומציאות מורחבת יותר מאשר תמונת החדר שבו אנחנו מצויים, ושאותה אנחנו תופשים בחושים הפיסיים שלנו.

הממדים נמצאים בתוכנו ומסביבנו, ואנחנו יוצרים אליהם חיבור – מודע או בלתי מודע וחווים דרכם את המציאות הסובייקטיבית והאישית.

ההכרה בקיומם של החלונות הנוספים אינה מספקת, כי לאחר שהכרנו בקיומם של החלונות, עלינו להסכים לנקות אותם, להסיר מעליהם את האבק, להרחיב אותם, ללמוד להתבונן דרכם ואף לפתוח ולהציץ דרכם על מה שמצוי מעבר לתפישה שלנו.

היכולת לנקות את החלונות ולפתוח אותם לרווחה, נובעת מהרחבה של התודעה והמודעות, כך שהאדם מסוגל לתפוש ולקלוט ממדים נוספים, להכיל אותם ולנהל עימם יחסי גומלין באמצעות הנפש שלו – המחשבות, הרגשות, הרצונות והמעשים שלו, שהם הערוצים הנפשיים שמתווכים את הממדים, מן המשמעויות התיאורטיות  והמופשטות שלהם, למשמעויות יישומיות שניתן להביע הלכה למעשה בחיים.

זהו תהליך שבו האדם לומד תחילה לזהות שכבות נוספות של המציאות, ובהמשך יוצר תאימות תודעתית ותפישתית אל השכבות האלו, כך שהנפש תהיה מסוגלת להכיל  ולקיים יחסי גומלין עם מה שיש להן להציע, מבלי להירתע, להיבהל או לפסול זאת.

דימוי שני: הממדים כגרם מדרגות

הממדים, אם כן, נגישים וזמינים לנו בכל רגע נתון.

הממדים אינם מנותקים מהמציאות בה אתם שוהים כרגע, אלא הם למעשה הרחבה של המציאות הקיימת ופתיחה של עוד אפשרויות שמתקיימות מעבר לה.

מתוך כך התנועה הבין-ממדית יכולה להידמות גם לעלייה בגרם מדרגות ספיראלי, שבכל פעם מוביל לקומה שנובעת מן הקומה הקודמת ומבוססת עליה, אך שיש בה עוד אפשרויות, שבקומה הקודמת לא היו הגיוניות או זמינות.

בכניסה אל שכבה חדשה בתוך המציאות, נחשף ממד שמשנה את תפישת המציאות, את הפרספקטיבה, וגם את האפשרויות הזמינות. החשיפה הזו מערערת פעמים רבות את תפישת המציאות הקיימת, זאת על מנת להרחיב אותה אל הממד הנוסף.

ניתן לדמות זאת גם למעבר בדלת אל קומה חדשה – השוטפת את האדם בתחושות, הבנות, מחשבות ורגשות שהאדם לא היה חשוף אליהן עד כה, המשנות את האופן שבו האדם תופש את עצמו ואת המציאות.

תובנה שחשוב לי לחלוק אתכם, היא שכאשר אתם נחשפים לממד חדש, שלא היה בטווח התפישה שלכם, המיינד עלול לא לזהות את מה שאינו מוכר לו, ואינו מקוטלג בו כתבנית מוכרת, שמבוססת על הסללה מנטלית ברשת הנוירונית של המוח. 

לכן, קחו בחשבון שאתם כל הזמן נחשפים לממדים נוספים, אבל המוח שלכם אינו מורגל לקלוט את המידע שמגיע מהם. לכן אתם נדרשים לתשומת לב ולאימון עצמי, על מנת להבחין בדקויות שמציגות בפניכם עוד רבדים של המציאות שקודם לכן לא ראיתם.

בנוסף, הנטייה האנושית היא שכאשר נחשפים לדבר מה חדש ולא מוכר, ממהרים להשוות אותו למה שכבר מכירים ויודעים, כדי להרגיש ביטחון ואוריינטציה. לכן ההמלצה שלי אליכם, לא למהר ולהשוות תופעות שחדשות לכם למה שאתם כבר מכירים ויודעים, מכיוון שזה עלול ״לרדד ולשטח״ את התופעות. כך שבמקום שהן ייצגו חוקיות חדשה החורגת מן הממדים המוכרים לכם, אתם תתאימו אותן למה שאתם כבר מכירים, ובכך תעמעמו ותבטלו את החויה שהיתה לכם ואת הדגימה שקיבלתם.

דימוי שלישי: הממדים כסולם של מציאויות

הממדים השונים לא נועדו להיות מנותקים זה מזה – אלא מחוברים ומקושרים זה לזה כחלק מאותו הרצף.

רצף הממדים מתקיים כסולם של מציאויות, שמוביל מן העולם הגשמי והליניארי, דרך עולמות דיגיטליים ווירטואליים, ועד לעולמות הולוגרפיים ומופשטים שבהם תודעה מתקיימת ללא מגבלה, ונעה על פני הרצף של זמן, מרחב וחלל, המציעים קשת רחבה של מציאויות רבות, שונות ומגוונות.

לא פעם כתבתי על כך, שמה שאנחנו מסוגלים לתפוש בתודעה ובמודעות שלנו – יהיה נגיש לנו כמציאות אליה נוכל לשאוף ואותה נוכל להגשים ולממש.

הדבר גם משפיע על הממדים אליהם נוכל להיחשף ולחוות.

דימוי רביעי: הממדים כאקורדיון

ניתן לדמות את המציאות למעין אקורדיון גדול, אשר המפוח שלו נפתח ונסגר בהתאם לתנועות הידיים של האקורדיוניסט.

המציאות היא דינאמית ומרובת מנעדים, ויש בה קיפולים של המרחב והזמן, ממש כמו במפוח של אקורדיון, שיכול להתרחב או להתכווץ, ובכך להשפיע על מנגינת חיינו ולהפיח בה רוח חיים ותנועה. 

רבים מבני האנוש אינם מכילים זאת, אך כל אחד ואחת מאיתנו הוא כמו אקורדיוניסט המנגן על ממדי מציאות שונים: אנחנו מתרחבים ומתכווצים, נפתחים ונסגרים, עולים ויורדים בממדים, בהתאם להלך הרוח שלנו ולאופן שבו אנו מתנהלים ברמה התודעתית, הנפשית והגופנית.

המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו פותחים וסוגרים ממדים, הנפתחים או נסגרים בפנינו, כמו מפוח האקורדיון בהתאם לתנועות שאנו יוצרים.

ככל שהמודעות עולה והתודעה נפתחת, ניתן להיחשף לממדים נוספים, אשר קיימים כל העת, אך לא זיהינו אותם, מכיוון שלא קלטנו אותם בחושים, בנפש, בתודעה ובמחשבה, ברגשות או במעשים שהתוו את דרך החיים היומיומית שלנו.

דימוי חמישי: הממדים כרשתות תודעה

דרך נוספת להבין את הממדים היא לתרגל את היכולת לאמץ את נקודת המבט של ישויות שונות.

בואו נעשה תרגיל מחשבתי:

נסו לדמיין כיצד נראה ונחווה העולם על ידי דבורה.

איך נראה העולם ויזואלית? איך הוא נשמע? אילו חושים מתחדדים? מהן ההזדמנויות? והסכנות? מהו המקצב האישי? מהו הייעוד והתכלית?

עשו זאת ממש כעת, בסיום קריאת השורה הזאת, עצמו את העיניים ודמיינו לרגע שאתם דבורה, שמעופפת בין פרח לפרח, ואוספת צוף.

כעת, שנו את נקודת המבט שלכם ונסו לדמיין כיצד נראה ונחווה העולם על ידי פיל.

ושוב שנו את נקודת מבטכם, ונסו לדמיין כיצד נחווית המציאות על ידי דולפין.

המציאויות אותן חווים הזבוב, או הדבורה, הפיל או הכלב, הדולפין, הנמלה או דג הזהב – שונות זו מזו ומתקיימות בממדים שונים, שבהם תפישת המציאות שונה, תפישת הזמן שונה, וכך גם החויה עצמה.

מאחר ותחום הקליטה של החושים משתנה בין בני האדם, וגם בין בני האדם לבין סוגי החיים השונים על פני האדמה, נוצר מצב שכל אלו החיים בכדור הארץ חווים ממדים שונים של העולם הזה, על כל מה שיש לו להציע.

העולם שלנו מלא ברשתות של תודעה, שחוות כל מיני סוגים וממדים של מציאות ותודעה.

נמשיך את התרגיל המחשבתי:

נסו לנוע כעת מהמקום בו אתם מצויים, ולנסוק אל נקודת המבט של אסטרונאוט המתבונן על העולם מתחנת החלל בה הוא מצוי.

גם נקודת המבט הזו מייצגת ממד שונה ותפישת מציאות שונה, שפעמים רבות מתוארת כחויה של "הארה" – חויה נפשית עילאית, המעניקה פרספקטיבה על הקיום האנושי, באופן המחולל לעיתים קרובות שינוי קוגניטיבי עמוק באדם – תופעה שחוקרים קוראים לה  "אפקט המבט הכולל" (the overview effect").

כל נקודות המבט השונות, תופשות היטלים שונים של המציאות, ממציאות מצומצמת וצרה ועד למציאות כוללנית ורחבה שבתוכה מוכלות המציאויות החלקיות והיחסיות.

כאשר אתם מבקשים ליצור תנועה בין-ממדית, אל תנסו לברוח מן העולם הגשמי, לעזוב את הגוף שלכם ולהיכנס למצב מדיטטיבי הלוקח אתכם רחוק מכאן. נסו להביא את הממדים אליכם, לכאן, אל ההוויה האנושית שלכם, לטייל בין הרחובות השונים הפתוחים בפניכם ולהיחשף לרבעים חדשים.

פרק בונוס: חומרים משני תודעה | חומרים מרחיבי תודעה

הפוטנציאל האנושי רב ורחב, והתפישה האנושית יכולה להתרחב אל מעבר לחושים הפיסיים ולהתפתח אל תוך תחומים חדשים.

הדבר יכול להתרחש באמצעות הרחבה של התודעה והפעלה של חושים נוספים שפותחים חלונות בנפש האדם ומובילים אל שכבות נוספות של המציאות שאינן נקלטות על ידי החושים.

מחשבה פתוחה, תודעה ערה, מעוף, דמיון, ידיעת לב, אינטואיציה, תחושת בטן ועוד – כולן איכויות נפשיות על-חושיות, שהן חלונות אל שכבות נוספות של המציאות. 

האיכויות הנפשיות הללו, יכולות להיות זמינות וטבעיות, או לחלופין נדרש יהיה להתאמן בהן ולרכוש בהדרגה מיומנות נפשית ותודעתית הסוללת נתיב של הארה טרנספורמטיבית המחברת לממדים נוספים.

מאחר והדרך להיחשף לעוד רבדים וממדים של המציאות, דורשת תהליך מדורג של פיתוח מיומנויות תודעתיות וחושים נוספים – ישנם כאלה שמשתמשים בחומרים מרחיבי תודעה, על מנת לפתוח צוהר אל הממדים הנוספים, לקבל דגימות משמעותיות שניתן להשתמש בהן להמשך תהליך הצמיחה התודעתית והרוחנית.

בעולם שלנו ישנם סוגים שונים רבים ומגוונים של חומרים מרחיבי תודעה או משני מצב תודעה.

חלק מן החומרים הם טבעיים וחלקם מעשה ידי אדם.

החומרים הטבעיים, הם חלק מעולם הביוספירה, על שלל הצמחים והמינרלים המצויים בו.

אלו הם כוחות שניתן לנהל עימם יחסי גומלין מודעים ומבוקרים, ודרכם להתחבר לרשתות תודעה שונות ומגוונות, המצויות בעולם החי והטבע. החומרים משני התודעה הללו, טמונים בעולם הטבע כערוצים שנועדו להרחיב את נקודת המבט האנושית, לפתוח דלתות בתפישה האנושית, ולחבר את בני האדם אל ממדים נוספים שזמינים להם בעודם בחויה גשמית.

התכלית של החומרים הללו היתה לפתוח שערים מן העולם הגשמי אל מציאויות נוספות ולאפשר למין האנושי להתרחב אל ספי תודעה מתקדמים יותר, שיש בהם חיבור לטבע הקוסמי היקומי של בני האדם ויכולת ליצור ממשק אל המצוי מעבר לגלוי, למוכר ולידוע, באמצעות חויה תודעתית וחושית שלא ניתן להתכחש לה.

לצד החומרים שמקורם בעולם החי והטבע, קיימים בעולמנו חומרים משני התודעה שאינם טבעיים, אלא מסונתזים – והם מעשה ידי אדם וטעונים בהלך הרוח, הכוונה וסף התודעה של אלו שיוצרים את החומרים הללו, לטוב ולרע.

מתוך כך ישנן סינתזות חיוביות המשקפות הלך רוח של מאור פנים ומצב תודעה חיובי ומתקדם, וישנן סינתזות שליליות המשקפות הלך רוח של ניצול, הישרדות, אגו ומצב תודעה מקוטב ושלילי.

יחסי הגומלין עם חומרים משני תודעה ומרחיבי תודעה שנמצאים בעולם החי והצומח והמינרלים – עולם הביוספרה, נועדו להיות יחסים של כבוד לתהליך של הרחבת התודעה וכניסה אל ממדים נוספים המצויים מעבר לממד הגלוי. 

אלה אמורים היו להיות יחסי גומלין שבהן האדם חווה מעין הארה מיידית – רגע שיא חווייתי, קבלה של תובנה או הבנה עמוקה, רגשית או קוגנטיבית, כדגימה תודעתית וחווייתית לשאוף אליה, ובהמשך יציאה למסע של צמיחה רוחנית ונפשית והארה מדורגת וטרנספורמטיבית, על מנת לגבות את הדגימה שקיבל ולהעניק לה משמעויות יישומיות באופן שבו הוא תופש את החיים ומתנהל בתוכם.

לא כולם נועדו לחוות הארה מן הסוג הזה, ולא כולם זקוקים לחומרים משני תודעה על מנת לעשות זאת. הדרכים לקבל את הדגימות הללו הן שונות ומגוונות, ואינן כוללות דווקא שימוש בסמים.

החומרים מרחיבי ומשני התודעה הינם שונים ומגוונים, כל חומר כזה מהווה שער לערוץ תודעה ייחודי ולממדים הקשורים אליו. השימוש בחומרים הללו נועד להיות מאוזן, מבוקר ומחובר לתהליכים מודעים של הארה רוחנית וצמיחה טרנספורמטיבית שיש עליה חסות ובקרה, ושהכוונה העומדת בבסיסה, היא להעניק לאדם את היכולת לבסס גישה עצמאית ובלתי תלויה למצבי התודעה שהחומרים השונים מספקים – זאת על ידי הגיבוי התודעתי, הנפשי, הרגשי והמעשי.

ניתן להתייחס לחומרים מרחיבי תודעה כאל גלגלי עזר אשר השימוש בהם הינו זמני ומוגבל, ונועד להעניק לאדם את חווית הרכיבה על גלי התודעה כבסיס חווייתי, מתוך שאיפה בהמשך, לשחרר את "גלגלי העזר", ולהיות מסוגלים לקיים חיבור עצמאי ובלתי תלוי לממדים נוספים ללא אמצעי עזר חיצוניים, אלא תוך שימוש בכוחות הנפש והתודעה העצמית.

אך בפועל, בעולם רווי אינטרסים, שיש בו מאבק על משאבים, תודעת חוסר ורצון לגרוף כוח ורווחים, ללא מאור פנים או ערכי מוסר – החומרים שנועדו להתקיים כחלק ממהלכים מבוקרים של טרנספורמציה, עברו תהליך של מיסחור, הפצה לא מבוקרת ושימוש שיצר זילות בתכליתם של החומרים משני התודעה, עד למצב שכיום רבים מן המשתמשים בחומרים הללו, אינם מודעים לפוטנציאל הרוחני הטמון בהם או אינם מתעניינים בפונציאל הזה – אלא עושים בחומרים הללו שימוש התמכרותי, על מנת לשכח אתגרים נפשיים ולמסך את העצמי מפני המציאות ההולכת והופכת מקוטבת וטעונה, ולהקל על ההתנהלות בעולם תובעני ומאיים.

לצד זאת, כיום, חומרים רבים סונתזו כך שהם ממכרים במהותם, ותכליתם אינה לפתח את התודעה כדי לפתוח שער לממדים נוספים – אלא דווקא להעצים את הממד המנטלי והנפשי של האגו, שמסייע לאנשים להתנהל במסלולי חיים תובעניים, גדושים באתגרים ובחווויה של מאמץ, הישרדות וקושי.

המעבר מילדות לנערות ובגרות, הוא שלב בחיים המלווה בחיפוש עצמי, רצון להגדיר את הייחודיות האישית ולהעניק לקיום האישי משמעות וערך. הדבר מלווה ברצון לחקור את מה שמצוי מעבר למסגרות המקובלות, הליכה כנגד הזרם וגם משיכה לחומרים מרחיבי ומשני תודעה. יצירות מוסיקליות שהן על זמניות, נכתבו הולחנו ונוגנו תחת השפעת חומרים משני תודעה וייצגו דורות של יוצרים ואמנים התרים אחר מהות ומשמעות.

אך בתקופה בה אנו חיים, רבים מבני הנוער דווקא תרים אחר חומרים ממסכי תודעה, כדי להקל על עצמם את ההתמודדות עם גודש הגירויים העצום המלווה את החיים בעולם הטכנולוגי וכדי לסייע להם להתמודד עם המצוקות והדאגות המלווים את חייהם.

החברה המודרנית, המוצפת בגירויים, חושפת את האדם הממוצע למידע מקוטב, שנועד להשפיע על המיינד ועל העולם הרגשי, ללחוץ על כפתורי הרגש ולהשתמש במשאבי הנפש האנושיים ממש כפי שכורים משאב אנרגטי.

החיים בעולם התלוי על בלימה, משבר האקלים, חברות השפע הגודשות את הנפש והגוף בשירותים ומוצרים, והביטוי של כל אלו ברשתות החברתיות, חושפים ילדים מגיל צעיר מאוד, לעולם של דימויים ורעיונות שיוצרים נזקים נפשיים מצטברים, ומתוך כך – רבים סובלים מתופעות נפשיות של סטרס, חרדה, דיכאון, טראומה, מצוקה וקושי רגשי. 

הדבר דוחף את הנוער להשתמש בסמים מגיל צעיר מאוד, ללא בשלות נפשית או מיומנות תודעתית – רק כדי לשכך את הכאב ולמסך את הגוף והנפש מפני הגירויים הרבים.

הדבר מחליש את הגוף ואת הנפש, מעמעם את התודעה, מקהה את הרגשות, יוצר תלישות שמנתקת בהדרגה את האדם מההזנה הנובעת מהחיבור למרכז העצמי שלו, ומרחיק מנוכחות במרחב הגשמי שיש בה התפתחות ושגשוג, תוך לקיחת אחריות על נתיב החיים.

בנוסף, פעמים רבות ישנם פערים בין מה שהאדם חווה באמצעות חומרים משני תודעה, לבין היכולת שלו להכיל לעבד ולפענח את החויה במערכת המנטלית והרגשית שלו. ניתן לדמות זאת למתיחה מהירה של המארג הנפשי של האדם עד שהוא עלול להיקרע ולעורר טראומה, יציאה מאיזון, מסקנות מוטעות ותפישת מציאות מעוותת ומסולפת.

זאת הסיבה שבגינה אנשים חווים פרנויות, ״מתפלפים״ ומאבדים אחיזה במציאות, לאחר התנסות בחומרים משני תודעה, זאת מכיוון שהבסיס הנפשי שלהם וגרעין העצמי שלהם, אינם חזקים מספיק כדי לאחוז את ההתרחבות התודעתית המהירה, להכיל את הפתיחה והחשיפה הלא מבוקרים לממדים נוספים ולעשות זאת מתוך פרשנות  בהירה וצלולה וגיבוי נפשי שמאפשר להם לגשר את החויה שחוו אל החיים הגשמיים והיומיומיים.

דימוי שישי: הממדים כעיר

אם נחזור אל הסקירה של התנועה בין הממדים, הרי שזהו, בראש ובראשונה, מסע המתרחש בפנימיות של האדם.

נסו לדמיין את עצמכם עומדים בכיכר המצויה במרכזה של עיר. את כיכר העיר בה אתם עומדים, אתם מכירים היטב, מכיוון שהוא הממד שבו מרכז העצמי שלכם נטוע. מן הכיכר מתפצלים רחובות רבים המובילים לרבעים ואזורים שונים של העיר, אשר את חלקם אתם מכירים ובחלקם טרם ביקרתם.

בדיוק באותו אופן פועל המרחב הבין-ממדי. ניתן לראות את הממדים השונים כרחובות המתפתלים וקשורים זה לזה בתוך עיר גדולה ומרובת רבעים.

בתנועה בין הממדים, אתם פוסעים ברחוב אחד, ופונים פניה חדה, והנה אתם ברחוב אחר, שונה מאוד, המוביל לאזור חדש.

בכל רחוב החויה היא שונה, האווירה היא אחרת, המראות הנחשפים ייחודיים.

המעבר בין ממד לממד, כמוהו כלקיחת פניה מרחוב אחד לרחוב אחר, כאשר אתם תמיד יכולים לחזור לכיכר העיר – אל העצמי שלכם אשר בו טמון השער אל הממדים השונים.

בתנועה בין הרחובות אינכם שוכחים את כיכר העיר. אתם גם זוכרים היטב את הרחוב ממנו הגעתם המוביל לכיכר העיר, אך אינכם מזוהים איתו והוא אינו מגדיר אתכם. הוא רק רחוב אחד בין הרבה מאוד רחובות, שכולם חלק מעיר מרובת רבעים, שכבות וממדים.

תנועה בין-ממדית / מסע בין-ממדי

כאשר אתם מבקשים ליצור תנועה בין-ממדית, אל תנסו לברוח מן העולם הגשמי, לעזוב את הגוף שלכם ולהיכנס למצב מדיטטיבי הלוקח אתכם רחוק מכאן. נסו להביא את הממדים אליכם, לכאן, אל ההוויה האנושית שלכם, לטייל בין הרחובות השונים הפתוחים בפניכם ולהיחשף לרבעים חדשים.

בכך תוכלו לפתוח את הדלתות בין הממדים, כך שיתממשקו אל העולם הגשמי ואל האנושיות שלכם וינהלו עימם יחסי גומלין. כאשר תעשו זאת תמצאו כי הממד הגשמי, המוכר והידוע לכם היטב, נצבע בצבעים חדשים ונשטף בפרספקטיבה המגיעה מן הממדים הגבוהים יותר.

תחילה, החויה תהיה מופשטת, אך בהדרגה היא תתחבר אל האנושיות שלכם ואל חיי היומיום שלכם ותביא אל חייכם משמעויות חדשות, אשר לא היו גלויות עד כה.

המשמעויות הללו ישזרו אל תוך פעולות פשוטות השלובות בחיים האנושיים שלכם, ובכך תמצאו את עצמכם מתבוננים על עצמכם ועל העולם בעיניים חדשות, מסגלים לעצמכם אופייני התנהלות חדשים, נורמות שונות והתייחסות חדשה אל עצמכם ואל החיים שלכם.

הממדים ידברו אליכם:

כשאתם מוזגים לעצמכם את הקפה של הבוקר, כאשר אתם מביטים בשעון שעל צג הטלפון שלכם, כאשר אתם מרימים מבטכם לשמיים אל להקת ציפורים חולפת, כאשר אתם מתבוננים על ענפי העץ הנעים ברוח הערב, כאשר אתם נוהגים הביתה בסיום יום עבודה, כאשר אתם עומדים במקלחת תחת זרם המים השוטף את גופכם, כאשר אתם משוטטים ברשתות החברתיות, ועוד ועוד.

הממדים ידברו אליכם, בתמונות, מילים שקופצות אליכם מבין השורות הכתובות, בצירופי מספרים, בשיר המושמע ברדיו, במבט המצטלב במבטו של אחר, בבעל חיים המגיע אל פתחכם, בקרן שמש החודרת מבעד לחלון, ועוד ועוד אירועים יומיומיים, אשר יקבלו משמעויות חדשות ויאפשרו לכם להתבונן על זרימת החיים, כעל חלק מתמונה רחבה הרבה יותר.

כאשר אתם מבקשים ליצור תנועה בין-ממדית, חשוב כי תכירו בכך שהממדים נמצאים כאן וגם שם, ובעצם בכל מקום, וכי הכניסה אליהם הינה דרך דלת פנימית הנפתחת באמצעות סקרנות, מעוף, פתיחות ומוכנות לערער על המוכר והידוע.

ועתה, משקיבלנו תמונה רב-ממדית על קיומם של הממדים והתנועה ביניהם… בואו נדבר על הממדים כעל ספי תודעה באנושות.

על כך במאמר הבא בסדרה – התנועה אל הממד החמישי.

לקריאת המאמרים הנוספים בסדרה:

1. פיצול מציאויות

2. החתול של שרדינגר – מה שניצור הוא שיהיה

3. המעבר הגדול – טכנולוגיה ואבולוציה

4. הממדים: דלתות למציאויות נוספות

5. התנועה אל הממד החמישי

הפוסט הממדים: דלתות למציאויות נוספות הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.

 את המאמר טרור בעידן הפוסט אמת סכמתי במילים הבאות:

״עתידה של האנושות טמון במעבר מניכור לחיבור, באמפתיה פשוטה שבין אדם לאדם, וביכולת להתבונן בכנות על בחירות, תוצאות והשלכות, ולקחת אחריות על עתידנו, מתוך ההכרה כי כולנו מאותו המקור, חלק מרשת גדולה של קשרים חיים – משפחת האדם.״

במאמר זה ארצה להרחיב את היריעה ולבסס את ההבנה כי האינטיליגנציה הרגשית, ובראשה רכיב האמפתיה, הן איכויות מפתח, שיגדירו את העתיד שלנו ויאפשרו לנו להשתמש בטכנולוגיה בתבונה, לנווט את דרכנו במסלולים של צמיחה אבולוציונית, לסייג עוצמה ותוקף באמצעות מאור פנים המבוסס על ערכים אוניברסליים, ולעשות את כל אלו מתוך חיבור למכלול הקיום, הפועל כרשת אחת שכולנו חלק ממנה.

מכירים את המשפט ״רחוק מהעין רחוק מהלב״?

נניח שאתם ממש כועסים על מישהו, חושבים עליו מחשבות שליליות, חשים זעם כלפיו וגם מדברים עליו עם אחרים בשיפוטיות, אבל אז, משהו משתנה כשאתם פוגשים אותו פנים אל פנים ומביטים לו בעיניים.

משהו בממשק הבין-אישי מפעיל רכיב פנימי בנפש – את רכיב האמפתיה, שמוביל לכך שאנרגיה של כעס, נפרדות ואנטגוניזם מתפוגגת ואת מקומה תופסת תחושה אחרת שיש בה סלחנות, קבלה ומוכנות לדיאלוג.

מעניין לדעת, שמקור המושג אמפתיה הוא במילה היוונית empatheia ("אמפתיה"), שפירושה המילולי הוא "קרבה גופנית".

רכיב האמפתיה הינו מרכיב מפתח הטמון בנפש האנושית, שתכליתו לחבר אותנו זה לזה, באופן בלתי אמצעי, על מנת לאפשר  לנו לחוות את עצמנו הן כפרטים אינדיבידואלים והן כקולקטיב.

במאמר עוצמת הביחד כתבתי על כך שהקשרים הבלתי אמצעיים בין אנשים, הם מערכת שנועדה לאבטח אותנו כתרבות ולהגן עלינו מפני עצמנו, מפני היעדר תקשורת ומפני מגמות קיצוניות, שמולידות עוינות ומאבקים פנימיים. אך לאמפתיה יש משמעויות רבות נוספות, שעליהן ארצה להרחיב במאמר הזה.

רשת התודעה האנושית הקולקטיבית

בעבר, כאשר לא היו טלפונים חכמים, רשתות חברתיות או אמצעי מדיה דיגיטליים, מידע היה עובר בשיחות במכולת השכונתית, בפגישות אקראיות ברחוב או במקום העבודה, במכתבים, בעיתונים, בספרים וביתר הממשקים החברתיים שאפשרו העברת מידע ושיתוף מידע.

המהפכה התעשייתית וההאצה הטכנולוגית הובילו לתהליכי גלובליזציה, שקיצרו את המרחק בין בני האדם וקיצרו גם את משך הזמן שאפיין את התקשורת עד אז. פיתוח רשת האינטרנט והרשתות החברתיות, יצרו ממשקים קרובים ומיידיים בין אנשים בכל רחבי הגלובוס, שהובילו לתרבות שיח חדשה לחלוטין.

ככל שאנחנו מתפתחים כציביליזציה, אנו עדים לאירועים שממחישים את הקישוריות והמיידיות, שמאפיינות את התקשורת בין כל חלקי הגוף של הקהילה האנושית. וירוס הקורונה, שהחל במחוז נידח בסין, השפיע על העולם כולו, יצר טלטלה עצומה, העלה שאלות אתיות ומוסריות והמחיש עד כמה אנחנו קשורים זה לזה, כך שאירוע במקום אחד משפיע באופן מיידי  ועוצמה רבה על העולם כולו.

הקישוריות הזו הפכה לחלק בלתי נפרד מהאופן בו אנו חיים. דוגמא לכך ניתן למצוא בתקופה של סגרי הקורונה והבידוד החברתי, שגרמו לתופעות של דיכאון ומצבי דחק נפשי, מכיוון שהם אילצו אנשים להתנהל במנותק מן הרשת אליה הם שייכים – מן הקהילה וממארג הקשרים החברתיים, שהם חלק בלתי נפרד מן הצורך הקיומי האנושי שלנו.

דוגמא נוספת לצורך הקיומי הזה הינה התארגנות ספונטנית של אזרחי איטליה, שבתקופת הקורונה מצאו דרך להפיג את המועקה של הסגר באמצעות שירה ונגינה שיתופיים. מקהלות מאולתרות של תושבים השתמשו במוסיקה ונגינה כאמצעי תקשורת, שנועד לעודד את הנפש ולקיים רשת קשרים למרות הריחוק החברתי. מדי ערב, איטלקים הכלואים בבתיהם שיתפו פעולה עם שכניהם כדי למלא את הרחוב בצלילים.

האיטלקים, הנוטים לקיים בימים כתיקונם חיי חברה תוססים, קיוו שהסולידריות המוזיקלית, שמסיגה את גבולות הבידוד, תסייע להם לגרש את המועקה ולצלוח את המשבר הטרגי, שפגע בארצם יותר מכל מדינה אירופאית אחרת, ולמעשה, הם הפעילו את רשת הקשרים ביניהם על מנת להעצים זה את זה ולתמוך אחד את השני בהתמודדות עם הקושי והאתגרים.

הצורך הקיומי שלנו בתקשורת זה עם זה ובממשקים חברתיים וקהילתיים, הוא ביטוי של הטבע האוניברסלי הקוסמי שלנו, כהוויות תבוניות שהינן חלק מרשת תודעה קולקטיבית.

רשתות תודעה ורשתות חברתיות

כולנו חלק מרשת אנושית אחת המורכבת מפרטים רבים, שמשפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה, והמעבר מן המאה ה-20 למאה ה-21 דוחף אותנו להכיר בכך.

למעשה, בתוך העולם שלנו קיימות רשתות תודעה רבות המקשרות בין בני האדם.

כדי להבין מהי רשת תודעה, אפשר לדמות אותה לרשת בלתי נראית כמו האינטרנט – הרשתות מחברות בין אנשים וקהילות ויוצרות חיבור ושיתוף נתונים ביניהם. ישנן רשתות עילאיות ומופשטות לצד גשמיות ופרקטיות.

נסו לדמיין רשת תודעה של מהנדסים, רשת של מוזיקאים, או של ממציאים, רשת תודעה של שרברבים, רשת תודעה של גננות ואנשי חינוך המתמחים בילדים, רשת תודעה של פיזיקאים, רשת תודעה של אנשים שעובדים עם תוכנות AI, רשת תודעה של היסטוריונים, רשת תודעה של חובבי גינון, או של אנשים שעושים כושר, או של קבוצות ריצה, רשת תודעה של אוהבי כלבים, חובבי טבע, חובבי בישול, טבעונים, רשת תודעה של פעילי אקלים, רשת תודעה של ארגוני ביון וסוכנים חשאיים, או גם במקרים שליליים רשתות תודעה של ארגוני טרור או ארגוני פשע ועוד, כרוחב היריעה של המגוונות האנושית על שלל ביטוייה, היפים והמכוערים.

ככל שהתפתחו קהילות דיגיטליות, כך קיומן של רשתות תודעה שונות ומגוונות הפך בולט ומוחשי הרבה יותר. למעשה, עם הכניסה לעידן הדיגיטלי ותחילת עידן הרשתות החברתיות, האנושות חשפה את הרשתיות שהיתה קיימת עוד קודם לכן בין רשתות התודעה השונות המתקיימות באנושות, והזרימה את האינפורמציה המועברת בהן, אל תוך הכלים הטכנולוגיים.

אם בעבר היה קשה לזהות את הקישוריות ואת שיתופי המידע בתוך שדה התודעה הקולקטיבי האנושי, היום, עם ההתפתחות הטכנולוגית, הדבר הופך גלוי עד מאוד ולמעשה ניתן לראות את הקהילות השונות ואת קשרי הגומלין בתוכן, המבוססים על תחומי עניין, מערכות אמונה, אורח חיים ותפישת עולם, שיוצרים כולם רשתות תודעה.

לצד רשתות תודעה שהן פרקטיות ומבוססות על תחומי עניין וסגנון חיים, ישנן גם רשתות תודעה המבוססות על אמונה משותפת או רעיוניות משותפת של כאלו העוסקים בסוגים וברבדים שונים של מודעות ורוחניות. אלו יכולות להיות רשתות תודעה בשייכות לאמונה דתית, רשת תודעה של מתרגלי יוגה או צ׳י קונג, רשת תודעה של אנשים העוסקים בפילוסופיה, ספרות, שירה, הגות תודעתית, העצמה אישית, התפתחות רוחנית ועוד.

כל הרשתות הללו פרושות על פני מציאויות רבות המחולקות לכל מיני דרגות של התפתחות ולכל מיני ספי תודעה.

לצד שלל רשתות התודעה אותן תיארתי, מתקיימת רשת אחת גלובלית – רשת התודעה הקולקטיבית האנושית. זוהי רשת שרוב בני האדם אינם מודעים או ערים לה, וכמובן שאינם מקיימים עימה יחסי גומלין מודעים.

המידע שזורם ומשותף ברשתות התודעה השונות וברשת התודעה האנושית הקולקטיבית, עובר לא רק במפגשים ובממשקים פיזיים, וגם לא רק באמצעות התקשורת ברשתות החברתיות וערוצי תקשורת ומדיה שונים, אלא גם באופן אחר, בלתי מילולי ושנחשב שנים רבות ל"מסתורי".

לאורך ההיסטוריה האנושית נוצרו קפיצות מדרגה לא מוסברות באבולוציה האנושית, ובמקומות רבים בעולם חשבו על אותם רעיונות במקביל.

מכונת הכתיבה הומצאה במקביל, הן באנגליה והן באמריקה, נראה שהיו לפחות שישה ממציאים שונים של המדחום ולא פחות מתשעה הטוענים להמצאת הטלסקופ. היו ארבעה גילויים ראשוניים של כתמי-שמש (מערבולות מגנטיות על פני השמש) באיטליה, גרמניה, הולנד ואנגליה, וספינת הקיטור נחשבה ל"המצאה בלעדית" של חמישה ממציאים שונים. גילויים סימולטניים נוספים נראו בתחומי המתמטיקה, האסטרונומיה, הכימיה, הפיזיקה, הרפואה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה, המכניקה ועוד. 

אנחנו נוטים לייחס המצאות וגילויים רבים לאדם או מכון מחקר אחד – מכיוון שהוא הראשון שהתפרסם, אך הוא לאו דווקא היחיד שגילה אותם. מהסיבה הזאת, עד היום בתחום המחקר המדעי ישנה תחושת דחיפות לפרסום מחקרים לצורך קטיפת פרסים והכרה על המצאות וגילויים, מה שלעיתים גורר לחיפזון ולהצהרות תקשורתיות מוקדמות מדי, בטרם נוצרו מחקרים מספקים לאישוש הטענות.

קפיצות המדרגה הסימולטניות, נובעות מכך שכולנו מחוברים לרשת תודעה משותפת שמידע עובר בתוכה מעצם החיבור לאותה הרשת, גם אם איננו מודעים לכך. הקהילה האנושית פועלת מבלי דעת, על פי עקרונות אוניברסליים-קוסמיים ובהם עיקרון השזירה הקוונטית, שבו נדון בהמשך.

האנושות כחלק ממכלול שפועל באופן רשתי

האנושות אמנם מחולקת למדינות, עמים, לאומים, שפות ומערכות אמונה שונות ומגוונות. אך ישנו חיבור בין כלל החלקים הללו, שמאחד את כלל בני האדם ברשת אנושית אחת, שהיא מעל כל ההפרדות, החלוקות והמחלוקות.

זוהי הסתכלות פשוטה ומובנת מאליה, אם טסים בחללית אל מחוץ לכדור הארץ ומתבוננים על הכדור הכחלחל והיפהפה, שהוא הבית של כולנו, ממבט-על.

אסטרונאוטים רבים מספרים, כי ההתבוננות על כדור הארץ ממרחק כעל "נקודה קטנה חיוורת", מעוררת חוויה רגשית וקוגניטיבית חזקה, שיש בה לא רק הבנה שכלתנית אלא גם הכרה פנימית ורגשית עמוקה , שכולנו חלק ממכלול אחד, שברירי ועדין, שיש להוקיר, להגן ולשמור עליו, וגם תחושת חיבור עמוק לבני האדם ולכדור הארץ. חוקרים אפיינו את התופעה, כתחושה של יראת כבוד והתעלות, שיכולה להיות טרנספורמטיבית, וליצור שינוי בתפישת העצמי ובסולם הערכים האישי. לתופעה הזו ניתן השם "אפקט המבט הכולל" (the overview effect").

מה מתעורר באסטרונאוטים שם בחלל? איזה רכיב מופעל מתוך נקודת המבט הייחודית, שמעניקה השהות בתחנת החלל? הכותרת של המאמר הזה טומנת בחובה את התשובה לכך: רכיב האמפתיה, שלא רק מאפשר לנו לפעול כרשת ולחוש מחוברים זה לזה, אלא גם מאבטח את הקיום שלנו והופך אותו להרמוני.

אופיין הפעולה ברשת הוא אופיין פעולה אוניברסלי וקוסמי שלא פוסח גם על התרבות האנושית.

[ואגב, אם המונח "אופיין פעולה קוסמי" או "החוקיות הקוסמית" נשמע לכם משונה או איזוטרי, הפרק הבא במאמר הזה מוקדש לכם]

רשת התודעה הקולקטיבית האנושית, פועלת ברקע של הקיום שלנו כציביליזציה. היא מחברת בין כולנו ומתנהלת על פי עקרונות בסיס, שקיימים לא רק בקרבנו כמין אנושי, אלא ברחבי הקוסמוס כולו וגם בעולם החי והצומח.

עיקרון הפעולה ברשתות עובר כחוט השני בכל מה שיש בו חיים תבוניים. עולם הטבע משקף את הפעולה ברשתיות וקישוריות בין חלקים שונים ומגוונים של מכלול אחד, הפועלים ביחסי גומלין, והאנושות נועדה לפעול באופן דומה.

החוקיות הקוסמית, אותה אני מתארת, נובעת מן העובדה שהקיום האנושי שלנו אינו מתנהל בריק. אנחנו שייכים למשהו גדול הרבה יותר מהפרטים האינדיבידואלים שאנחנו. אנחנו חלק ממערכת אדירה, שהקיום האישי שלנו טמון בתוכה. מערכת שבה הכל שזור בכל, מתוך תיאום והפריה הדדית, שיתוף מידע וסינרגיה.

רבים מאלו המתבוננים על הקיום האנושי מתקשים להכיל, שקיימות מציאויות שהן מעבר לעולם הגלוי לנו באמצעות החושים שלנו. בכך, נוצרת תקרת זכוכית על התפישה שלנו, לפיה הקיום הגשמי על פני האדמה מנותק מן המכלול שאנחנו מהווים חלק ממנו.

הניתוק מההכרה בשייכות למכלול יוצר ניתוק גם מן הערכים ואופייני הפעולה, שמשקפים את טביעת האצבע הקוסמית הטמונה בכל, ונועדה לשמור עלינו ולהבטיח את קיומנו ואת המשך האבולוציה שלנו.

ורגע לפני שנמשיך לדבר על זה, בואו ניישר קו אחת ולתמיד בנוגע למונח "החוקיות הקוסמית".

למה אני מתכוונת כשאני אומרת "קוסמית"?

ברגע שהזכרתי את המונח ״אופיין פעולה קוסמי״, בוודאי יש כאלה שגלגלו עיניים ותייגו מאמר זה כ-״רוחניות איזוטרית״, אך בפועל ישנה חוקיות אוניברסלית קוסמית, גלויה לעין כל, שהמדע מזהה אותה ומנסה להבין אותה, היכולת לפענח אותה תלויה במוכנות להרחיב את התודעה האישית והקולקטיבית, אל אפשרויות וצורות חשיבה שמצויות מעבר לתקרת הזכוכית של המוכר והידוע.

החוקיות האוניברסלית הקוסמית הופכת גלויה לעין, אם רק מסכימים להתבונן על המציאות, על תהליכי חיים ועל עצמנו באופן פתוח, רגיש ונטול פניות.

מהתבוננות על הטבע, ניתן לראות כי כל חלקי עולם החי והצומח קשורים לזה לזה במערכות אקולוגיות המנהלות ביניהן יחסי גומלין, רשתות תודעה רבות של מינים וזנים רבים, הפועלים כולם כרשת קולקטיבית, שיש בה העברה של מידע ונתונים, כמו ברשת האינטרנט.

הנה כמה דוגמאות לכך, שההגות בהן יכולה להמחיש בצורה הטובה ביותר את הרשתיות האוניברסלית-קוסמית:

במסגרת מחקר שנערך באוניברסיטת באזל בשוויץ, הוכיח החוקר ד״ר תמיר קליין, שלא רק שהעצים מתקשרים זה עם זה, אלא שהם סוחרים זה עם זה בחומרי מזון, ובראש ובראשונה בפחמן – באמצעות רשת תת־קרקעית של פטריות. תוצאת הניסוי שלו הדהימה את עולם המדע: התברר שכ–40% מהפחמן בקצוות השורשים של עצים מגיע לא מפוטוסינתזה של הצמח, אלא מרשתות הסחר בין העצים. כלומר, עצים מנהלים כלכלה שיתופית משגשגת.

חוקיות דומה מתקיימת גם במיקרו – מחקר שנעשה באוניברסיטה העברית גילה כי תאי העלים "מדברים" אחד עם השני – וכך מתאמים את כיוון הגדילה, וכי גדילת רקמות מושפעת מרשת מורכבת של גורמים ביולוגים וכימיים, שגם מצייתת לחוקי הפיזיקה והמכניקה. במובן זה, רקמות ביולוגיות שונות מאוד ממכשירים מכניים מעשה ידי אדם, הכוללים יחידת בקרה כללית. בניגוד אליהם, בחומר ביולוגי כל אחד מהרכיבים הוא הבקר של עצמו, מה שהופך את המערכת כולה לתוצאה של אינטראקציה בין רכיבים אוטונומיים.  

כבר מן המסקנות הללו משתקף אופיין הפעולה הרשתי, של מכלול המורכב מחלקים רבים אוטונומיים המחוברים זה לזה ומתקשרים זה עם זה במערכת השפעות הדדיות.

עוד דוגמא לאופיין הפעולה הרשתי, המשקף חוקיות אוניברסלית-קוסמית, אפשר למצוא במחקר מעמיק שערכו חוקרים מאוסטרליה.

במחקר גילו החוקרים כי במושבות של שרכים מתקיים סוג של שיתוף פעולה המוכר כחברתי־ארגוני: לפרטים שונים יש תפקידים שונים והם מקיימים שיתוף פעולה לקידום האינטרסים של הכלל. החוקרים הגיעו למסקנה כי השרכים פועלים כאילו היו אורגניזם־על, באופיין פעולה הדומה לכוורת דבורים. עד למחקר זה, מדענים הכירו שיתופי פעולה חברתיים־ארגוניים רק בקרב בעלי חיים מסוימים, כמו נמלים או דבורים החיות במושבות שבהן יש חלוקת עבודה.

והדוגמה האחרונה עוסקת בעולמם של הפטריות:

על פי מחקרים של סוזן סימארד, חוקרת יערות קנדית, מתחת לאדמה יש "אינטרנט" תת-קרקעי, רשת המורכבת מתַּפטיר פטריות המחובר לשורשי הצמחים ומכונה מיקוריזה. הפטריות שאנחנו רואים ביער הן רק "קצה הקרחון". הן מחוברות לחוטים פטרייתיים שיוצרים תפטיר, והתפטיר הזה מחבר את השורשים של העצים והצמחים זה לזה. המארג צפוף מאוד, כך שיכולים להיות מאות קילומטרים של תפטיר תחת צעד אחד. סדרת ניסויים שערכה סימארד הוכיחה כי העצים קשורים זה לזה ברשת תת-קרקעית, באמצעות התפטיר הפועל כרשת המחברת בין פרטים שונים ביער וגם בין זנים שונים, וממש כמו רשת אינטרנט, משמשת להעברת חומרים ומידע.

אם כן, "החוקיות הקוסמית" או "החוקיות האוניברסלית" אינם מונחים איזוטריים, אלא מדובר בתבנית (pattern) החוזרת על עצמה במיקרו ובמקרו בעולם הטבע, הפיזיקה, הגיאולוגיה, הבוטניקה והביולוגיה, אשר המדע חוקר ומנסה להתחקות אחריה.

האנושות כסופר אורגניזם

מקורה של האנושות טמון באופיין פעולה קוסמי-אוניברסלי, שבו פרטים ייחודיים מקיימים, הן קיום אינדיבידואלי והן קיום מקביל, שבו הם הווים את עצמם כחלק ממכלול – נחיל, שהוא ישות המורכבת מכלל האינדיבידואלים.

ניתן לראות זאת, כחלקיקים רבים המבטאים קיום ייחודי שהחיבור ביניהם יוצר שדה. החלקיקים הווים הן את הקיום הנפרד והן את השדה המאוחד המורכב מכלל החלקיקים.

האנושות נועדה לפעול כסופר אורגניזם. 

היכולת לפעול כסופר אורגיניזם תוביל את האנושות לעתיד, שבו לא יתקיימו מאבק על משאבים, או תהליכים אוטואימוניים שבהם האנושות פוגעת בחלקים מתוכה. יתירה מזאת, הדבר יאפשר שיתוף של מידע באופן מודע, איחוד כוחות ומאמצים, שיובילו להישגים מורחבים, שיתופי פעולה בתהליכי בקרת איכות על הגוף האנושי הקולקטיבי, ויכולת לפעול כשלם הגדול מסך חלקיו.

שדה התודעה הקולקטיבי של האנושות הוא רשת, שמשקפת את התודעה האנושית, שמידע זורם בה ועובר בין אנשים כל הזמן, בין אם הם מודעים לזה או לא. 

למרות שאיננו ערים לכך בחיי היומיום שלנו, אנחנו מהווים חלק קטנטן ממכלול קוסמי, שיש בו עולמות, ממדים, אינטליגנציות מתפתחות ורשתות תודעה בעלות אוריינטציות מגוונות.

הקוסמוס כולו מתנהל על פי עיקרון של פרטים ייחודיים אינדיבידואליים, הפועלים כנחיל. במאמרים המתקדמים שלי אני קוראת לעקרון הזה בשמות שונים כמו: ״מכניקת שדות מקושרים״, ״סופר אורגניזם״, ״צביר ישויות תבוניות״ או ״שדה תודעה קולקטיבי״. כל התיאורים הללו למעשה נועדו לבטא היבטים שונים של קיום כל הבריאה כגוף אחד, המורכב מחלקים רבים, שהווים את עצמם, הן כפרטים ייחודיים והן כחלק בלתי נפרד מן המכלול האחדותי.

בין אם תרצו להכיר בכך ובין אם לא – הקיום הקוסמי אינו מסתכם רק בתרבות האנושית כאן על פני האדמה.

ברחבי הקוסמוס קיימים צבירים – נחילים של ישויות אינדיבידואליות הפועלות בשיתוף ונעות על פני מארג קוסמי, שהינו כעין רשת כלל יקומית, שבתוכה ממוקמים עולמות וממדי קיום מגוונים.

גם האנושות היא צביר שכזה, שטרם עמד על זהותו הקוסמית, ונותר לכוד בתדמיות וזהויות, שמפרידות אותנו זה מזה ולוכדות אותנו באשליה של ניכור ומאבק על משאבים עד למצב שבו חלקים מן הגוף האחדותי, פונים זה כנגד זה ותוך כדי כך פוגעים במכלול שהם חלק בלתי נפרד ממנו.

מהו סופר-אורגניזם מתוך המדע המקובל כיום?

על פי ויקיפדיה, אורגניזם-על או סוּפֶּר-אורגניזם הוא אורגניזם המורכב מאורגניזמים אחרים. הדוגמאות המובהקות ביותר לסופר-אורגניזם הן קן נמלים וכוורת דבורים.

האורגניזמים שמרכיבים את הסופר-אורגניזם הם עצמאיים במידת מה, אך הם אינם מסוגלים להתרבות או להתקיים לאורך זמן כשהם לבדם. הם מוגדרים כ"סופר-אורגניזם" אם הם פועלים יחד למען שימור הקבוצה, ולא למען עצמם.

בקן נמלים, למשל, המלכה היא היחידה שמסוגלת להתרבות, אך היא אינה מסוגלת לשרוד בכוחות עצמה. הנמלים האחרות חיות אך ורק על מנת לאפשר למלכה לשרוד. הן מסוגלות להתקיים זמן מה בעצמן, אך לא להוליד דורות המשך. על כן, המלכה ושאר הנמלים פועלות יחד כדי להבטיח את קיום המושבה כולה.

תפקודם של הפרטים השונים במושבה אנלוגי לזה של תאים, רקמות או איברים שונים בגוף של אורגניזם רגיל. לדוגמה: הזכרים והנקבות הפוריים שיוצאים למעוף הכלולות מהווים מעין תאי מין עבור הקן כולו.

חיות חברתיות רבות, כמו זאבים וביזונים, אינן נחשבות לסופר-אורגניזמים, כי הן אינן עונות על ההגדרה לעיל.

המונח נטבע על ידי הסוציולוג והפילוסוף הבריטי הרברט ספנסר, והוא משמש גם בתחומים משיקים לביולוגיה כמו סוציוביולוגיה ואנתרופולוגיה, ואף בתחומים מרוחקים יותר כמו סוציולוגיה ומחשבה מדינית.

השערת גאיה מניחה כי כדור הארץ כולו הוא סופר-אורגניזם, וכל היצורים החיים בו הם חלק ממערכת מורכבת הנועדה לשמר את החיים על פניו.

אחת התיאוריות המסקרנות ביותר בחקר האבולוציה טוענת כי האנושות נמצאת בעיצומו של שינוי דרמטי, שבמסגרתו הפרט מפסיק להיות יצור ביולוגי עצמאי, והחברה עצמה הופכת לאורגניזם. ליתר דיוק, לסופר־אורגניזם – מפלצתי בממדיו ובכוחו.

רקמה אחת חיה – מה בין קהילה אנושית לעיקרון השזירה הקוונטית

כדי להבין את מהותה של החברה האנושית כסופר-אורגניזם, בואו נבין את עיקרון השזירה הקוונטית.

עיקרון השזירה הקוונטית, כפי שתיארו אותו איינשטיין, פודולסקי ורוזן, הוא תופעה במכניקת הקוונטים, שבה פעולה על חלק אחד של מערכת מבוזרת, משנה את המצב של החלק האחר, גם כאשר שתי המערכות מרוחקות זו מזו ואין אפשרות של מעבר מידע ביניהן.

במאמר שפרסמו, תיארו השלושה ניסוי מחשבתי, שהמסקנה ממנו נראתה לכאורה אבסורדית: נניח שמודדים תכונה משותפת של שני חלקיקים (זוהי השזירה, מונח שטבע ארווין שרדינגר), הרי שאם מודדים אחר כך תכונה של חלקיק אחד, ניתן לנבא מיד מהו ערכה של אותה תכונה בחלקיק האחר, גם אם שני החלקיקים מרוחקים מאוד זה מזה.

כלומר, נסו לדמיין מצב שבו אתם צובעים חלקיק בצבע ורוד – מיד נצבע בורוד גם חלקיק במערכת אחרת ורחוקה, שאין לה ממשק פיסי עם החלקיק שנצבע.

הדבר נראה מאוד מוזר ולא אינטואיטיבי, שכן כיצד החלקיקים יודעים לתקשר ביניהם ולתאם תוצאות אם הם מרוחקים מאוד זה מזה? למרות זאת, הניסוי בוצע בפועל, תוצאותיו ה-״אבסורדיות״ אוששו והוכחו, ואף ניתן פרס נובל לפיזיקה עבור ניסוי הקשור לכך.

בקרב פיזיקאים ישנו רעיון המציע הסבר לנושא: בכל פעם, שאנחנו יוצרים שזירה בין חלקיקים, אנחנו בונים במרחב מעין גשר קטן אשר מקשר ביניהם, וכך הם משפיעים מיידית זה על זה. בעצם, המרחק ביניהם רק נראה לנו גדול, אבל קיים גשר נסתר המקשר ביניהם, שאיננו מודעים לו ואיננו מסוגלים לראות אותו.

גם האנושות פועלת לפי עקרון השזירה הקוונטית, כאשר כל אדם הוא חלקיק בתוך מערכת, שבמהות שלה מתוכננת לפעול כמארג חלקיקי כוללני, שבתוכו פרוסים גשרים של העברת מידע. הגשרים הללו הם קשרים "עצביים", ברשת תודעה קולקטיבית, שמאפשרים לנו להתרחב אל מעבר לגבולות העצמי אל הקולקטיב שאנחנו מהווים חלק ממנו.

הפיזיקה הקוונטית מורה לנו, שמצבו של חלקיק אחד במרחב מתואם עם מצבו של חלקיק אחר ללא קשר למרחק ביניהם, וגם ללא קשר לזמן. אלו הם היחסים בין חלקיקים. אבל מחקרים רבים הוכיחו גם מתאם בין המצב הפיזיולוגי או הנוירולוגי של שני אנשים אפילו אם הם מרוחקים האחד מהשני.

עיקרון השזירה הקוונטית הוא זה שעומד מאחורי החוקיות שבה אם במקום מסויים בעולם יתרחש אירוע משמעותי שמהווה שיא התפתחותי בתוך מארג התודעה האנושי הכוללני, המידע יצוץ גם במקומות נוספים בעולם ויהפוך לנחלת הכלל.

כל בני האנוש הם חלק מרשת הקשרים החיים הזו, הפועלת כרשת מסועפת של גשרים ומעברים ״עצביים״ שמרכיבים כולם מארג אחד. ניתן לדמות זאת למבנה של מוח אדיר ממדים.

המארג הזה הוא ״סופר אורגניזם״ – ישות אחת שבתוכה מתקיימים שיתופים של מידע, חוויות ונתונים, שתכליתם לאפשר לסופר אורגניזם הזה לצמוח ולהתפתח, כשלם הגדול מסך חלקיו.

הרשת המסועפת של המעברים העצביים אשר ביניהם קיימים קשרים חיים יוצרת העברה מתמדת של מידע בין חלקי הרשת השונים. זוהי למעשה העברה של נתוני חוויות, תובנות ומסקנות המגיעות כולן ממסע הגילוי העצמי של כל רכיב ורכיב במערכת אדירת הממדים הזו. ניתן לראות את ההעברה הזו, כנתונים הזורמים אל תוך צמתי מידע והסתעפויות במארג הגדול הזה, שאל תוכו שזורים כל בני האדם ויתירה מזאת, כל יציר נברא ברחבי היקום כולו.

עיקרון השזירה הקוונטית, מתאר את ההעברה של מידע בין נקודות קיום בתוך הרשת הזו. העברת המידע יכולה להיות באופן יזום ומודע או באופן שאינו מודע. 

לרוב, אנשים אינם מפעילים במודע את עיקרון השזירה הקוונטית ולא יוצרים שימוש מודע ויזום בקישוריות המובנית, שבין התודעה האישית לרשת התודעה הקולקטיבית, או בין התודעה האישית לבין תהליכים של יצירת מציאות.

העולם הקוונטי הוא מרחב מרובה אפשרויות, שבו התודעה האישית יכולה למקם בזמן ובמרחב פוטנציאל ספציפי ולגבש אותו לכדי מציאות בתוך עולם של חומר וקיום אישי אנושי, כל זאת באמצעות סינכרון מוחי כלפי המציאות הרצויה ויכולת למקד את המחשבה ואת תשומת הלב, באופן הלוקח מצב תיאורטי והופך אותו למציאות מוגשמת. זהו תהליך שמתרחש בעולם שלנו כל הזמן ולמעשה, לוכד פוטנציאל אחד מתוך הספקטרום הקוונטי ומגשים אותו, הלכה למעשה, בנקודה בזמן ובמרחב בעולם החומר.

בהקשר הזה, כדאי להכיר גם את המושג "הסתנכרנות מוחית״ –  שאמנם נשמע ניו-אייג'י, אך הוא למעשה תופעה מדעית מוכחת, של שיווי בפעילות המוחית של אנשים היוצרים פעולה משותפת כמו להקשיב לאותו סיפור, לגעת זה בזה או להסתכל על אותו הדבר. הנחת המוצא המדעית היתה, שההסתנכרנות המוחית מתבססת על שפה משותפת, אך לאחרונה חוקרים גילו שגם כאשר תינוקות שטרם למדו לדבר נמצאים באינטראקציה ישירה עם אדם אחר, המוחות שלהם מסתנכרנים עמו.

ד"ר ויקטוריה לאונג, חוקרת מוח מאוניבריסטת קיימברידג', ערכה מחקרים שהצביעו על כך שהנטייה הבסיסית של המוח האנושי היא לקיים קישור עצבי בין־אישי. מעין ״חוש שישי חברתי״, כך שכאשר אנו מקיימים אינטראקציה ישירה עם אחרים, אנחנו פותחים את עצמנו לקליטת מידע והשפעה מהם, ויוצרים מעין פעולה מסונכרנת של מוחות, שמתחברים לכדי מוח אחד. הם גילו, שבמצבים רגשיים מסוימים מוח האם ומוח התינוק פועלים יחדיו ונוצרת ביניהם קישוריות עצבית בין־אישית (interpersonal neural connectivity). כלומר, הנוירונים הופכים מקושרים ופועלים כמערכת אחת, אף שהם מצויים בשני מוחות שונים.

האמפתיה ככוח המחבר את כולנו לגוף שכולנו חלק ממנו

תפקידה של היכולת האמפתית הטמונה בנו, הוא לחבר בינינו באופן שאינו שכלתני, וליצור בינינו ממשקים המבוססים על כוח אוניברסלי של אהבה, שתכליתו לחבר בין כל החיים התבוניים באופן בלתי אמצעי ובלתי תלוי בדבר.

כולנו חלק מרשת אחת של קשרים חיים. זוהי רשת הפועלת על בסיס עקרונות אוניברסליים, שנועדו לאפשר לנו לקיים את עיקרון השזירה הקוונטית – עיקרון אוניברסלי, שמוודא שבכל רחבי הקוסמוס, כל יצור תבוני יוכל לקבל ולהעביר מידע, כחלק ממערכת אדירת ממדים של אינטליגנציה מתפתחת.

משמע, הקיום האוניברסלי הינו מארג קשרים חיים, כעין מערכת עצבית קוסמית, שכלל חלקיה מתפתחים במקביל בשלל ממדים ומערכות מציאות וחולקים את החוויות והרשמים בזמן אמת.

ניתן לדמות זאת למשחק מרובה משתתפים, שבו בכל רגע נתון, כל המשתתפים יכולים לקבל מידע זמין זה מזה ובכך לנוע בתוך המשחק מתוך אוריינטציה רחבה ושלל זוויות מבט ותובנות, שהינן פרי המוח השיתופי של כלל משתתפי המשחק.

הרכיב המאפשר לכלל השחקנים במשחק לשתף מידע וחוויות הינו רכיב האמפתיה, שנועד לוודא כי כלל השחקנים יבינו שהם חלק מאותה קבוצת שחקנים ולא יתחילו לפגוע זה בזה בתוך המשחק, אלא ישתפו פעולה על מנת להפיק את הביצועים המיטביים.

 אמפתיה כרכיב נפשי המאפשר העברת מידע ושיתוף נתונים 

העברת מידע ברשת הקשרים החיים שכולנו חלק ממנה אינה יכולה להתקיים רק באמצעות המיינד ובשיתוף שכלתני ותו לא.

כדי לאפשר לנו להעביר זה לזה את מכלול החוויות וההתנסויות שלנו, כחבילה שלמה של נתונים נפשיים שניתן לנו להיעזר בהם, עלינו לקיים את מה שאני קוראת לו קשרים-חיים, שיש בהם חיבור רגשי ואמפתי, קירבה ומסוגלות לשים את עצמנו במקומו של האחר, ולחוש את מה שעובר עליו.

אני בטוחה שיצא לכם לחוות מצב, שבו אתם שומעים מאדם שפגשתם סיפור נוגע ללב, ואתם במלוא האמפתיה מתבוננים אל תוך עיניו ואומרים לו: אני ממש מבין לליבך וליבי איתך, זאת מכיוון שאתם חשים מעורבות עמוקה ומסוגלים לחוש את מצבו הנפשי של האדם שמולכם.

על פי המדע, האמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי-שכלי, שבו אדם מבין ומרגיש במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת, תוך מסוגלות ליצור "כניסה לנעליו של האחר". בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת, כשלעיתים קרובות האמפתיה מתעוררת כתגובה למצוקה אצל אדם אחר. 

האמפתיה אינה חד-כיוונית אלא דו-כיוונית, מכיוון שהיא מהווה אמצעי תקשורת לכל דבר, שבו אנחנו לא רק קולטים את מצבו הנפשי של הזולת ומבינים אותו, אלא גם מעבירים אליו מתוכנו אנרגיה נפשית שגורמת לו להרגיש שהוא מובן ומוכל, שהחוויה שלו אינה מנותקת ומופרדת, אלא ששותפים לה אנשים נוספים, כחלק מקהילה או רשת שיש בה הדדיות.

מעבר לעובדה, שהדבר מעודד ערבות הדדית ותחושה של שייכות וקרבה, עצם היכולת להציב את עצמנו במקומו של האחר יוצרת מצב, שבו אנחנו מסוגלים לחוש מצבים מגוונים מבלי שעברנו אותם על בשרנו, רק מעצם האמפתיה, שמוציאה אותנו מעצמנו ומחברת אותנו לאחר.

משמע, האמפתיה היא רכיב נפשי, שמאפשר לנו לצאת, ולו לרגע, מן המצב האשלייתי של הנפרדות, שבו אנו מצויים ולהתחבר זה לזה, כאל חלק מאותו מכלול, חלק מאותה רשת אנושית אחת.

האהבה היא רגש המעורר בכל בני האנוש את הזיכרון הקדמון של מי שהם באמת – הוויות קוסמיות נצחיות, החוות חוויית חיים גשמית

מתוך ערכת מסרים מאת לוהאריה

אבל רגע אחד…

אם במהות שלנו ובטבע שלנו אנחנו אמורים לפעול מתוך סינכרון זה עם זה, מה קורה כאשר גוף, שהינו סופר-אורגניזם המורכב מחלקים אינדיבידואלים אשר  אינם מודעים להיותם חלק מן הגוף האחד הזה?

מה קורה כאשר המכלול הזה אינו מודע לעצמו? 

מה קורה כאשר החלקים מאבדים את התקשורת המודעת ביניהם ואף פונים זה כנגד זה וכנגד הגוף הכולל שהם חלק ממנו?

הניתוק הרגשי בעידן הדיגיטלי

כאמור, כל בני האנוש, כפרטים אינדיבידואליים, מחוברים למערכת אחת גדולה.

אנחנו קשורים זה לזה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. אך בעולם מפולג, מסוכסך ורווי מאבקים וקונפליקטים, מיטשטשת ונשכחת העובדה כי כל בני האדם הם חלק מרשת תודעה אחת. בכך, רבים אינם מתבוננים על האנושות כעל קהילה אוניברסלית, שהיא אסופה של כלל תפישות העולם, האמונות, המוסכמות והנורמות המשותפות לנו כבני אדם.

המפגש עם אנשים, ברמה הפשוטה והיומיומית, לרוב ממוטט את החומות של הנפרדות והעוינות ומסייע לעבור מניכור לחיבור. אך  ממש כפי שקל  ליצור חיבור כאשר אנחנו קרובים זה לזה, בעידן הדיגיטלי כאשר לא מתקיים קשר-עין וקיים מרחק פיסי,  קל לפסול אנשים וליצור דה-הומניזציה שלהם אם לא פגשנו אותם מעולם.

המרחק הפיזי, היעדר קשר עין והניכור הרגשי שמתקיים בעידן הדיגיטלי מוביל לכך, שלמרות שאנו משתפים ונחשפים לכמויות מידע גדולות הרבה יותר מבעבר, המידע הזה לא מחלחל אל המערכת הרגשית של האדם.

בנוסף על כך, כאשר אנחנו מחוברים זה לזה, משפיעים ומושפעים משדה התודעה הקולקטיבי, שכולנו חלק ממנו מבלי להיות מודעים לכך – הדבר עלול להוביל לכך, שאין בקרת איכות על המידע הזורם בתוך הרשת הקולקטיבית, ובכך מידע שעובר בה יכול להטעות, להרעיל, לפגוע ולהרוס – במקום לרומם, להפרות ולקדם.

כך, הניכור והניתוק הרגשי רק מתעצמים ומרחיקים אותנו מן היכולת לחוות את הקיום שלנו באופן שהוא נועד להיות – חלק מרשת אנושית אחת.

בכך, אנחנו לא פועלים על פי הערכים האוניברסליים, המאפשרים קיום אישי וכוללני, שיש בו הפריה הדדית, חילופי מידע שיוצרים בוחן מציאות בהיר ושיתוף מידע, שמאפשר לנו לצמוח ולשגשג כשלם הגדול מסך חלקיו.

רכיב האמפתיה הוא המאפיין המרכזי, שאמור היה לאפשר לנו לפעול כסופר-אורגניזם – שלם הגדול מסך חלקיו, הפועל בעיקרון השזירה הקוונטית ומאפשר לנו קיום הרמוני ורב-גוני. אך העולם הדיגיטלי וההאצה הטכנולוגית, יצרו כשל תפקודי בחברה האנושית, עודדו ניכור, החלישו ופגמו ברכיב האמפתיה ובכך, נוצרה סכנה של ממש.

כאשר אנחנו מסתמכים על הקשרים הווירטואליים ונוהים אחר פוליטיקת הזהויות, שמטפחים ערוצי המדיה והרשתות החברתיות, אנחנו למעשה מתכחשים לטבע הקוסמופוליטי שלנו, נוטשים את העוצמה שטמונה ברשת הקשרים האוניברסליים, שכולנו חלק ממנה ומתבודדים באזורים המנוכרים והמנותקים של הזהותנות, המרחיקים אותנו מן המכלול שאליו אנחנו שייכים ובכך, גם מרחיקים אותנו מעצמנו.

את התוצאות המיידיות של הדברים ניתן לראות ממש בימים אלו, וכתבתי על כך במאמר טרור בעידן הפוסט אמת.

תרבות הניכור – הפגימה ברכיב האמפתיה

העקרונות הקוסמיים-אוניברסליים של פעולה ברשת של קשרים חיים, מתקיימים בקהילות האנושיות. הקהילות האלו פועלות על פי העיקרון של ״מכניקת שדות מקושרים״, גם אם הן אינן מודעות לתהליכי החלפת הנתונים המתרחשים ברקע של שיתופי הפעולה ומערכות היחסים השונות, הקיימות בבסיס החיים היומיומיים וההתניות התרבותיות והחברתיות.

רשת התודעה האנושית הקולקטיבית מבטאת את המציאות המשותפת שבה חיה האנושות, ומשקפת את מערכות האמונה של האנושות ואת תפישת העולם שלה.

התודעה הקולקטיבית מעוצבת על-ידי מערכות השפעה, שחלקן חיוביות ואילו אחרות מתמרנות את התפישה ואת הנפש האנושית ויוצרות מניפולציה על התודעה.

העברת המידע בתוך התודעה האנושית הקולקטיבית, מתרחשת כל העת והיא נעשית באופן שכלי, מנטלי ומודע באמצעות שיתוף מידע והחלפת רעיונות, וגם באמצעות חשיפה לרעיונות ולמחשבות שמשודרים על בסיס מתמיד דרך אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

תרבות המסכים והרשתות החברתיות מעניקה לנו אשליה של קירבה, אינטימיות ותקשורת – אך פעמים רבות, שיתוף המידע הזה נשאר ברמה המנטלית ומשמר מצב הוויה של ניכור, שבו אנחנו אמנם קוראים מידע או צופים במידע, שמגיע אלינו מכל רחבי העולם, אך עושים זאת באופן חלקי וחסר שאיננו יוצר חיבור אמיתי, בהיעדר ההכרה ברשת הקשרים החיים שכולנו חלק ממנה, כסופר-אורגניזם ענק שהוא הציביליזציה האנושית.

כשאנחנו קוראים, צופים ומעבדים מידע באמצעות מסכים ומכשירים טכנולוגיים, אנחנו משתפים מידע באופן שכלתני. כך מחברים אותנו אמצעי המדיה והרשתות החברתיות זה לזה באופן מלאכותי וחלקי, כאשר מנגד, הם מזינים אותנו בתכנים היוצרים ניתוק וניכור ומעצימים אשליה של נפרדות.

האשליה הזאת, שאותה מטפחים גורמים רבים דרך הרשתות החברתיות ואמצעי המדיה, גורמת לנו לתפוש את עצמנו כיצורים אינדיבידואלים המחולקים לאומות, דתות, לאומים, גזעים, דעות פוליטיות ושלל זהויות, שמסתירות מאיתנו את העובדה שכולנו שייכים לאותה רשת קולקטיבית ושכולנו מאותו המקור.

אשליית הנפרדות מלווה אותנו משחר ימינו כציביליזציה. אך ככל שהממשקים האנושיים מתמעטים ואת מקומם תופשת תרבות המסכים ופוליטיקת הזהויות, כך הנפרדות מתגברת ומעצימה חוויה של ניכור, שיש בו שרירותיות והיעדר אמפתיה אנושית פשוטה ובלתי אמצעית.

אז איך יוצאים מתרבות הניכור ומפוגגים את אשליית הנפרדות?

איך נוכל לקיים את רשת הקשרים החיים הזו באופן הרמוני, שיש בו הפריה הדדית בתהליך של התפתחות של כלל חלקי המערכת, ויכולת לשתף את המידע באופן שתורם לצמיחת הפרט והכלל גם יחד?

הקשר שבין אמפתיה לתודעה שיתופית

כאשר רכיב האמפתיה פעיל וער, הוא מפעיל באדם תודעה שיתופית שאני קוראת לה גם תודעת הנחיל. הוא מחבר כל פרט אל רשת של קשרים חיים, שמבוססים על קירבה, הדדיות, הפריה הדדית והתפתחות מתמדת.

בממשק אמפתי מופעל כוח, שמחבר אותנו לטבע האוניברסלי שלנו, כך שהאדם יוצא לרגע מן האני שלו, מכוונן את ערוצי הרגש וההבנה שלו לקליטת מצבו הנפשי של האחר ובכך, מקבל מן הזולת מידע חוויתי שהוא זמין ונגיש, ומעביר לו בחזרה מידע חוויתי תומך ומעצים.

היכולת האמפתית הינה כעין ״חוש נוסף״ שתכליתו לחבר אותנו לשדה התודעה הקולקטיבי – הרשת האנושית שכולנו מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. רכיב האמפתיה מאפשר לנו, למרות הזהויות השונות המפרידות בינינו, להתחבר למכנה המשותף של כולנו – עצם היותנו חלק ממשפחת האדם.

כאשר אנחנו חווים אהבה, גם אם היא אישית וסובייקטיבית, היא יכולה לעורר בנו את הזיכרון של אהבה אוניברסלית, המחברת את כולנו זה לזה בקשר עמוק של שותפות גורל ואחדותיות

מתוך ערכת מסרים מאת לוהאריה

האמפתיה אינה רק איכות נפשית-אנושית אלא גם ביטוי ארצי של מנגנון קוסמי, שנועד לחבר זה לזה את כל חלקי הסופר-אורגניזם הגדול, שהוא הקהילה האנושית עלי אדמות.

יש באמפתיה חוויה פנימית מובנית של שייכות לאותו מכלול והיא מהווה רכיב תקשורת שעושה את כל ההבדל בין חיים נפרדים, אגוצנטריים, מנוכרים ומנותקים מן החוקיות האוניברסלית, לבין חיים מתוך חיבור, ראיית האחר וראיית הכלל ויכולת לקחת חלק בישות הסינרגטית האדירה שכולנו מהווים חלק ממנה.

כוחה של אמפתיה כרכיב תקשורת טמון ביכולת שהאמפתיה מעניקה לנו להעביר מסקנות, חוויות ותובנות, מאחד לשני, מה שמאפשר ליצור מערכת שיתופית יעילה.

זהו מכלול שיתופי שבו לא כולם צריכים לחוות את אותו הדבר, אלא מתנהלים באופיין פעולה רשתי, שבו פרטים אינדיבידואלים שונים ומגוונים, חווים חוויות רבות ושונות במקביל, ומשתפים אותן באמצעות אמפתיה, קשרים מנטליים וקוגניטיביים ופעולה כרשת תודעה קולקטיבית מודעת, מה שיוצר מעגל צירופים אדיר של ישות המתפקדת כאורגניזם-על – שלם הגדול מסך חלקיו.

תפקידו של רכיב האמפתיה במעבר הגדול

המעבר מניכור לחיבור ומניתוק לפעולה כרשת תודעה קולקטיבית, מאפשר לצאת ממעגל סגור בו נתונה האנושות אל עבר שלב אבולוציוני חדש.

המעגל הסגור הוא ההתנהלות כאינדיבידואלים מנותקים ומנוכרים, שנעים בתוך ההסללות של ההתניות התרבותיות ועושים עוד ועוד מאותו הדבר, תוך שהם פונים שוב ושוב זה כנגד זה וכנגד הגוף הכולל שהם חלק ממנו.

השלב האבולוציוני החדש הוא שלב של שותפות מודעת ברשת התודעה הקולקטיבית, והתנהלות כפרטים ייחודיים הרואים עצמם חלק ממכלול, פועלים בתוך הסופר-אורגניזם האנושי בתיאום ויוצרים תיעול משאבים מתוך שיתוף נתונים, שהם גם שכלתניים אך גם חווייתיים-רגשיים.

המעבר הגדול שאנו מצויים בעיצומו, דוחף אותנו כציביליזציה להתרחב ולהתפשט אל מעבר לגבולות החומר, הזמן, המרחב, העולם והאנושיות שלנו כפי שהכרנו אותם עד כה.

ההתרחבות וההתפשטות הזו דורשת מאיתנו לאמץ אל ליבנו את עקרונות הפעולה האוניברסליים והקוסמיים, שנועדו להדריך אותנו בתנועה האבולוציונית שלנו, אל שלב חדש בקיום שלנו כציביליזציה, המצוי מעבר לתקרת הזכוכית הקולקטיבית.

האמפתיה תהווה מרכיב משמעותי במעבר הזה, מכיוון שהיא זו שתאפשר העברה של מידע שהוא מעבר לשכל, להיגיון ולתבניות המחשבה המוכרות, והיא זו שתחבר אנשים להכרה אוניברסלית, שמצויה מעבר לתבניות של חומר וחומריות.

האמפתיה היא זו שתעיר באנושות את תודעת הנחיל ותאפשר לרשת התודעה הקולקטיבית האנושית להתנהל כשלם הגדול מסך חלקיו ופועל כרשת של קשרים חיים, שמבוססים על שייכות, גורל משותף, ערבות הדדית ותיעול משאבים חכם והרמוני.

תודעת הנחיל היא זו שתאפשר לאנושות לממש באופן מודע את עיקרון השזירה הקוונטית, שבו החלקיקים הווים את עצמם כפרטים ייחודיים, אבל גם כחלק מאותו שדה מאוחד, ואז מקיימים ביניהם מערכות השראה והחלפת נתונים בצורה מודעת ותבונית, באמצעות רכיב האמפתיה.

האמפתיה תעודד את מעבר השלב האבולוציוני, ממצב של ניתוק וניכור למצב של הדדיות, חיבור ופעולה ברשת קשרים חיים שתעניק לכל החברים בה אוריינטציה, רוחב יריעה, ריבוי זוויות התבוננות ויכולת לממש שיאים התפתחותיים (שיאי מטריצה) בתוך הנחיל, המשותפים עם כל חברי התודעה השיתופית ומובילים לקפיצה התפתחותית בנחיל כולו.

 על כך במאמרים הבאים.

לצפייה בפודקאסט שלי ושל דר אודות רכיב האמפתיה:

הפוסט כוחה של אמפתיה הופיע לראשונה ב-מרכז לוהאריה.