מאז הגיחה הקורונה אל חיינו לפני כ-7 חודשים נדמה כי המציאות בה אנו חיים הופכת עגומה מיום ליום ודורשת מהציבור להסתגל למציאות חדשה ולעתים אף כואבת.
בצל משבר הקורונה ישנם מאבקים פוליטיים רבים שלמעשה נלחמים על התודעה והדעה הציבורית ומנסים לנווט ולתמרן אותה, מאבקים שעתידים לקבוע את גורלה של החברה הישראלית.
וירוס הקורונה לא יעלם מחיינו בבת אחת, אלא יהיה זה תהליך מדורג שבו נתמודד עם גלים של עליה בתחלואה, סגר, הורדת התחלואה, פתיחת הסגר באופן המאפשר התרעננות של האוכלוסיה וחוזר חלילה עד לפיתוח חיסון מהימן שניתן יהיה להתחיל ולהפיץ אותו בצורה מבוקרת והדרגתית ובשיקול דעת מושכל ואחראי, כך אני לפחות מקווה.
אלו תהליכים המשנים את המציאות לה הורגלנו, מנרמלים אופייני התנהלות שנראו תלושים והזויים לפני רגע ובעיקר מציפים בעוצמה את הכשלים המובנים בתשתיות הקיימות (המבוססים על נורמות שהתבססו לאורך תקופה ארוכה), ואת הכשלים המובנים ברקמה האנושית-חברתית אשר הלכו וצברו תאוצה מקום המדינה ועד היום.
כשאני מתבוננת סביבי על המצב הפוליטי-חברתי, ועל המחאה הצוברת תאוצה ומבקשת להוליד שינוי, אני רואה את ערוצי המחאה השונים, המשקפים תחומים מגוונים, אשר המפגינים רוצים לשנותם: מחאת העצמאיים, המחאה כנגד השחיתות הפוליטית, המחאה על כך שעולם האמנות והתרבות גוסס, המחאה על אפליית נשים, המחאה על נושא הסביבה ומאגרי הגז, המחאה על הטיפול במשבר הקורונה, המחאה על זכויות קהילת הלהט״בים ועוד ועוד זרמים של מחאה המתקיימים זה לצד זה.
בפועל המחאות השונות עוסקות בעולם התוצאות ולא נוגעות בסיבה האמיתית שעומדת בשורש אותן "בעיות".
כל התחומים הללו, הדורשים תיקון ושיקום וטיפול, הינם כאמור תוצר של התנהלות המתקיימת כבר שנים רבות בחברה שאנו חלק ממנה, וטבועה עמוק כפגם יסודי בתוך ה-DNA הישראלי.
כל הנושאים הללו נובעים מסיבה גבוהה יותר, המזינה אותם ומעניקה להם גושפנקה, ועל מנת לשנות את התוצרים – נדרש להתמקד בשורש שלהם ובסיבה המזינה אותם.
תיקון של התוצרים ללא טיפול בסיבה המזינה אותם, משול לניסיון מתמיד לסלק עשן מבלי לזהות את המקור שלו ולכבות את האש, או לחלופין לרוקן ספינה טובעת מן המים המציפים אותה מבלי לזהות את החור, דרכו המים חודרים ולסתום אותו.
━━━
אנו מצויים כחברה במצב פרדוקסלי, שבו לאורך תקופה ארוכה אנו מבזבזים משאבים וזמן על מחאה כנגד תוצאות ומגמות מבלי לאחד כוחות ולהעז לגעת בסיבות.
ההתפלגות של הציבור ל"זרמים" שונים של מחאהֿ, מחלישה את כוחו של הציבור ומאפשרת למערכות השלטון ליישם טקטיקה של "הפרד ומשול", שימוש לרעה בפגם המובנה ב-DNA של החברה הישראלית לשם הסתה ובידול המחנות השונים, תמרון של דעת הקהל והפנייה של הזרמים השונים זה כנגד זה.
מצב זה מרחיק את הציבור הישראלי מפתרון ממשי לבעיות השונות ומרחיק עוד יותר מן האפשרות לקיומה של מנהיגות ערכית, ישרה ואחראית.
העיסוק בתוצאות מנציח בורות, טשטוש של מחשבה ביקורתית ובוחנת, מיסוך של התודעה והמודעות ובזבוז זמן ומשאבים על תנועה במעגל סגור, שבה נתמודד פעם אחר פעם עם אותם אירועים בווריאציות שונות.
━━━
הפתרון היחידי לבעיות הבוערות ביותר, איתן מתמודד הציבור הישראלי, טמון ביכולת של הזרמים השונים ליצור חשבון נפש, להתבונן בנושאים המעסיקים אותם ולזהות את החוט המקשר שעובר בין הנושאים השונים.
במילים אחרות, הציבור הישראלי נדרש ללמוד לראות את עולם הסיבות שהוביל את החברה שבה אנו חיים למצב שבה היא נמצאת: חברה שסועה, טעונה ומקוטבת המתמודדת עם מציאות מורכבת ורוויית אתגרים שייעצבו את עתידה של ישראל בעתיד הקרוב והרחוק.
על מנת לגעת בסיבות שהובילו לתוצאות עימן אנו מתמודדים בתקופה הזו (ורק הולכות ומקצינות), נדרשת גישה פרואקטיבית שיש בה הגות, ירידה לפרטים, ויצירת אנליזה תבונית ומעמיקה.
מדוע ישנה נטייה להתמקד בתוצאות ולא בסיבות?
מדוע ישנם כאלה המעדיפים להתעלם מן הסיבות ולהשאירן עמומות ומטושטשות?
מכיוון שהנגיעה בעולם הסיבות – מאלצת ליצור חשבון נפש קולקטיבי, ויתרה מזאת מחייבת שינוי עומק בתפישת העולם הקולקטיבית, בהגדרה העצמית, באופייני ההתנהלות ובנורמות.
מדוע לא נוצר דיון אמיתי וכן על הסיבות?
מכיוון שרבים מעדיפים את מה שמוכר וידוע ואין להם רצון ליצור את שינוי העומק הזה, הכרוך בפירוק של התבניות המוכרות והמוסכמות הקולקטיביות שיש בהן סטטוס קוו, לטובת תפישת עולם רעננה ושיטות התנהלות חדשות שאינן תואמות את המסורות והנורמות.
הדבר מותיר אותנו כחברה, במצב תמידי של ניסיון לסלק את העשן תוך התעלמות מן האש הבוערת, ניסיון מתמיד לרוקן את המים מן הספינה הטובעת מבלי לזהות את החור ממנו חודרים המים ולסתום אותו אחת ולתמיד.
החתירה אל מקור העשן, אל החור בספינה, אל הסיבות, אל הפגם המובנה ב-DNA הקולקטיבי, הינה אקוטית – אך היא בעייתית מכיוון שהיא דורשת לגעת בציפור נפשו של הציבור – נושא הזהות.
כלומר אם נתבונן על התהליכים שאני מתארת, הם מחייבים לגעת בסיבות – הם מחייבים ליצור תהליך אמיץ של הגדרה מחדש של הזהות הקולקטיבית ושל סדרי העדיפויות כחברה.
זוהי מוכנות לשחרר אחיזה בעבר על מנת לשנות את ההווה ולהשפיע על העתיד.
בתהליך שכזה אין ימין ואין שמאל, אין יהודי, נוצרי או מוסלמי, אין שחורים ולבנים, אין מזרחים ואשכנזיים – יש בני אדם שמוכנים להכיר בכך שמה שהיה מקובל עד כה, האופן שבו הגדרנו את עצמנו והתנהלנו על פיו – מוליד תוצאות הרסניות ולכן יש לכונן שינוי.
השינוי הזה כרוך במוכנות לערער את המצב הקיים ולהציע חלופות המציגות חדשנות הנוגעת בשורש הדברים-נוגעות בסיבות ובכך משפיעות באופן גורף על כל התוצאות הנובעות מהן.
המוכנות אותה אני מתארת היא מוכנות לשאול את השאלה האמיצה: מי אנחנו?
מה מצוי בראש סדרי העדיפויות שלנו ומצוי מעל לכל מחלוקת? ויותר מכך המוכנות להעניק לשאלה זו תשובה ברורה ומובהקת שהופכת למוסכמה קולקטיבית.
המצב הקיים, מותיר על כנה מציאות קשה ומטלטלת ומשמר הגמוניה של מוקדי כוח אשר מסך העשן משרת אותם מכיוון שאינו מאפשר לכבות את מקור האש. אלו בעלי אינטרס שהחור בספינה הטובעת משרת אותם, מכיוון שהוא יוצר תחושה תמידית של איום קיומי, הישרדות, פחד ומיקוד בטפל ולא בעיקר ובכך הפניית תשומת הלב הציבורית לעיסוק בתוצאות תוך התעלמות מן הסיבות.
החור בספינה הטובעת הינו היעדר ההגדרה הבסיסית של הישות הישראלית.
השאלה הקיומית הבוערת בלב השריפה המתחוללת בחברה הישראלית, הינה השאלה האם החברה הישראלית הינה "דתית-לאומית" או "ישראלית-דמוקרטית"?
התשובה לשאלה זו, היא זו שתיצור סדרי עדיפויות ברורים ותכתיב את סדר היום הציבורי.
מסך העשן, הינו פוליטיקת הזהויות, הקיטוב, הפער בין הרבדים השונים בחברה הישראלית והיעדר אמת משותפת המצויה מעל הכל ובבסיסה עומדים ערכים אוניברסליים.
כדי לאטום את החור בספינה הטובעת, אחת ולתמיד, יש ליצור בדק בית עמוק וכן שיש בו מוכנות אמיצה להתמודד עם שאלת הזהות תוך גיבוש סדרי עדיפויות לאומיים, בחינה מחדש של התשתית המדינית חברתית, ומוכנות לבחור מהי הזהות המקבלת קדימות.
כדי לפוגג את מסך העשן נדרש לשים מאחור את שיח הזהויות, המרחיק מן העיקר ומסתיר את הסיבות למצב בו אנו מצויים, לנקות ולפנות מעל השולחן את כל מה שמלבה את האש ומעלה מסך עשן מתמיד.
וכשמפנים מקום – מגיע משהו חדש.
━━━
צורך השעה והכרח הזמנים בהם אנו מצויים – הוא להסכים להתחדש.
שמרנות – משמעותה היצמדות לקיים וניסיון לשמר אותו.
האתגרים והטלטלות עימם אנו מתמודדים קוראים לנו לחקור את הסיבות ולנוע משמרנות אל עבר פתיחות והתחדשות, שיאפשרו לנו כחברה להמשיך ולהתקיים מתוך תנועה אבולוציונית מתמדת.
לאלו החוששים לאבד את עצמם ואת הזהות הקולקטיבית שלנו כציבור, אני יכולה להבטיח כי השארת השמרנות מאחור, אין בה ביטול של מקורותינו ההיסטוריים, הפניית גב למסורת או אובדן זהות לאומית, אלא שימוש בכל אלה כבסיס לצמיחה והתחדשות, כפרטים וכחברה.
זהו תהליך הכרוך בהסכמה אישית של כל אחד ואחת מאיתנו לשחרר את כל מה שכבר אינו תואם, לפוגג תפישות מגבילות, לשנות את מערכות האמונה ואת האופן בו אנו רגילים לנהל את חיינו האישיים והקולקטיביים.
ההסכמה האישית, של כל אחד ואחת, תוביל להסכמה קולקטיבית שיש בה את המוכנות לכונן חוזה חדש בתוכנו המאפשר לנו לנוע אל תוך המאה ה-21 בביטחה.
