|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
המאמר נכתב במאי 2022, בטרם התרחשו מאורעות ה 7/10/24
דגלי יום העצמאות תלויים בחוץ, ברחבה שממול ביתי מתארגנים לטקס יום הזיכרון והלב שלי כבד ממש. הכל מרגיש דחוס, לעוס לעייפה ועטוף באותם ריטואלים המניעים את הכל באופן אוטומטי שנה אחר שנה.
שומעת ברקע את בדיקות הסאונד לקראת טקס הזיכרון: ״אחת. אחת-שתיים, אחת…״, מדמיינת בעיני רוחי שבדיקת הסאונד כורזת ״כולנו אחד, אחד, כולנו אחד״.
ליבי נחמץ על כל הסבל והכאב, תוצר של מציאות קיומית רוויה בסכסוכים ואלימות בתוכנו ומחוצה לנו, ושואלת את עצמי: האם מישהו עוצר לרגע את התנועה על גבי הפס הנע של הטקסים והחגים כדי לשאול מאין באנו? לאן פנינו מועדות? ומי אנחנו מבקשים להיות כאומה?
מי אנחנו מבקשים להיות, היא השאלה המהותית ביותר, אותה נדרש להעמיד בראש סדרי העדיפויות.
השאלה מי אנחנו מבקשים להיות כאומה, הולכת יד ביד עם השאלה מי אנחנו מבקשים להיות כבני אדם. זאת, מכיוון שהאנושיות שלנו, הערכים שלנו, העולם הפנימי שלנו, התודעה שלנו – הם אלו הרוקמים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כקולקטיב והם אלו המעצבים את המציאות האישית והמשותפת.
מי אנחנו מבקשים להיות?
האם אנחנו מבקשים להיות עם בטוח בעצמו ובכוחו, נדיב ומלא חסד, העושה שלום עם השבטים בתוכו והעמים סביבו? עם המחזיק ערכים של אחווה אנושית וערבות בקדמת הבמה?
או האם אנחנו מבקשים להיות עם שממשיך לאחוז בתחושת הקורבנות והנרדפות ומשתמש בה כדי להצדיק התעלמות ממחויבות לפעול על פי סטנדרטים של ערכים ומוסר כלפי כל בני האדם באשר הם, ולקדש תרבות של כוח, לאומנות, שמרנות, אינטרסנטיות וגזענות?
קוראת את הפוסטים שכתבתי בשנים קודמות ותוהה, ביני לבין עצמי, האם יש טעם לכתוב עוד פוסט, כי הרי הכל כבר נאמר, והמגמות המתרחשות סביבנו מצביעות בבירור על הכיוון אליו אנו הולכים: יותר לאומנות, יותר שמרנות, יותר בדלנות, יותר שיח זהויות ודעות קדומות, הדרה, השתקה, שנאת חינם לוחמנות, תוקפנות, התלהמות ואלימות.
אנו כה זקוקים כחברה לביטויים של נדיבות, חמלה וחסד, ביטחון קיומי, פתיחות ואמון במה שטוב ומיטיב.
אנו כה זקוקים למרחב של שלום פנימי, שיש בו הליכה אחד כלפי השני, שיח מקדם ומפרה, פלורליזם, ריבוי דעות ויכולת להכיל את המגוונות והשונות.
אנו זקוקים לריפוי. אנו נדרשים להתפקח.
ככל שחולפות השנים אני מתבוננת על הנפילה התודעתית, על אובדן התום והטוהר, על הנהייה הקולקטיבית והעדרית אחר כוחניות, צדקנות והתבוססות בקורבנות, כאשר אנחנו אולי אומת סטארט-אפ שבה יזמות פורחת, אך אנחנו רחוקים עד מאוד מיזמות תודעתית וחדשנות רעיונית, ומספרים במעגל סגור, שוב ושוב, את אותו הסיפור.
עצוב לי ממש לראות את הנהייה אל המסורת, אשר משקפת התרפקות על העבר ועל זהות יהודית מצמצמת ומוגבלת. זאת, במקום לנוע בסקרנות אל העתיד ולהיפתח לחשיבה חדשה ולפרספקטיבה רעננה החושפות פנים חדשות שלנו כפרטים ופותחות חלון הצצה אל מי שנוכל להיות כאשר נצמח ונגדל כאומה.
כל מה שאני מתארת לכם מייצר אסקפיזם שבו חלקים מהחברה הישראלית אמנם שואבים השראה מהרב תרבותיות של העולם הגדול ומהטרנדים שמתקיימים בו, אך למעשה משמרים עיסוק בטפל ובעצמי, שמרנות והיעדר שינוי חברתי אמיתי.
הדבר יוצר מצג שווא של חברה מתקדמת ונאורה, כאשר בפועל מתחת לפני השטח מבעבע נרטיב ישן והרסני, המכרסם במרקם החברתי ומייצג קפיאה על השמרים, הצמדות לדת ומסורות, חשיבה ישנה והוקעה והקאה של כל מה שמציע אלטרנטיבה וקידמה.
ראוי לה לאומה לעצור ביום הולדתה כדי ליצור חשבון נפש ולקיים דיאלוג שיש בו התבוננות על המציאות ועל עצמנו בעיניים כנות ובהירות ויכולת להגדיר איזו מציאות נרצה ליצור כאן, וכיצד נרצה לעצב את עצמנו כעם.
ללמוד מהעבר ולהתחדש
אלו ימים הנעים מזיכרון הנספים בשואה, לזיכרון חללי צה״ל ואז לעצמאות ותקומה.
אך מה אנו עושים עם הזיכרון הזה? מה עשינו עם התקומה ועם העצמאות שלנו כאומה? האם אנחנו עצמאיים באמת ויש לנו את היכולת לחולל שינוי ולהתחדש?
אומה שלא משכילה להתחדש וללמוד מהעבר שלה – אין לה עתיד.
ללמוד מהעבר – זה לא להנציח אותו במעגל סגור, אלא לנבוע ממנו אל שלבים חדשים של התפתחות שבהם אנחנו משתנים, מתחדשים, משכילים להרחיב את תפישת הזהות האישית והלאומית, ומספרים סיפור חדש המשקף תודעה שהתרחבה וצמחה והתפתחה.
ללמוד מן העבר – זה להסתכל על ההיסטוריה במבט בהיר, לזהות היכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה ואנחנו משחזרים עוד מאותו הדבר, לזהות את השיעורים והאתגרים ובאומץ לנסות לעמוד באתגרים הללו בדרכים חדשות.
ראוי לה לאומה לעצור ביום הולדתה כדי ליצור חשבון נפש ולקיים דיאלוג שיש בו התבוננות על המציאות ועל עצמנו בעיניים כנות ובהירות ויכולת להגדיר איזו מציאות נרצה ליצור כאן, וכיצד נרצה לעצב את עצמנו כעם.
השנה נשא רוה"מ נפתלי בנט דברים בטקס האזכרה לחללי מערכות ישראל, ובהם הזהיר:
"אם הערבות ההדדית שלנו תיפרם, אויבינו ינצלו זאת כדי לפגוע בנו… אנחנו עכשיו בעשור השמיני של המדינה, העשור שמעולם לא צלחנו כאומה מאוחדת – ולא תהיה הזדמנות נוספת… ניתנה לנו הזדמנות לתקן את חטא שנאת האחים של אבותינו ולהיגמל מיצר הפלגנות שהחריב את עמנו… ההחלטה בידינו. בואו נפיג את החרדות אחד מן האחר. נתמודד עם הטיעון, ולא עם הטוען. נקשיב באמת. נתווכח זה עם זה, אך לעולם, לעולם לא נשנא איש את אחיו. זו חובתנו כלפי הנופלים וכלפי הדורות הבאים."
אך גם בנט בנאומו לא באמת עצר לשאול, מה מוביל לכל אשר תאר? כי הרי המציאות שבה אנו חיים, הינה תוצר של התודעה הקולקטיבית. והתודעה הקולקטיבית בישראל, מזה תקופה ארוכה, מתבצרת בסיפור ישן, בדיוק כפי שקרה בהיסטוריה שלנו שוב ושוב.
שוב אותה קיצוניות, שוב אותה נפילה תודעתית, שוב אותה נפרדות, שוב אותה התבצרות בתפישה לאומנית המקדשת זהות דתית שקפאה על שמריה ומסרבת להתחדש.
אובדן הדרך של ציבור רחב בישראל
התבססות הימין הקיצוני במיינסטרים, והלגיטימציה שלו בקרב חוגים רחבים ובהם בית הנבחרים וגופי התקשורת המרכזיים, הינה הדוגמא החזקה ביותר להתדרדרות התודעתית והערכית ולשיתוף פעולה עם מגמות המייצגות אלימות, דורסנות, כוחניות ותפישות חשוכות, שאין להן מקום בחברה נאורה, המבקשת ליצור מצע חברתי ותודעתי כבסיס לצמיחה עתידית.
ציבור רחב בישראל מחבק בחום את התפישה הלאומנית ואת הזהות הדתית, מאדיר אותן כמגדירות פטריוטיות ומעדיף אותן על פני ערכים דמוקרטיים ועל פני היכולת להיות בני אדם המכבדים זה את זה, נוהגים בענווה וביושרה, כבוד הדדי ומאור פנים.
זוהי תודעה הנגועה בחשדנות ושמרנות, שאינה באמת מקבלת את השונה והאחר, ויוצרת תמהיל חברתי נפיץ ואלים. הדבר מוביל לכך שכל מי שלא עומד בסטנדרטים שהוצבו על ידי מי שלוקחים בעלות על החזון הרוחני וקובעים מהי צדקת הדרך, מוקע כ״בוגד״.
התודעה של המיינסטרים בישראל מחבקת את האנשים שפועלים מתוך מרמה ושקר והפרת אמון, מנרמלת אותם ומציבה אותם כסלבריטיז, מנהיגים ומובילי דעת קהל.
ציבור רחב בישראל מסרב להכיר בכך כי המציאות היא השתקפות של התודעה הקולקטיבית ובכך מקדש קורבנות, בדלנות ונפרדות ומטפח תפישה של התנשאות וצדקנות.
פעם אחר פעם, הקיצוניות, הבורות וההיאחזות בסיפור ישן, הן אלו המובילות אותנו כחברה.
להיות ראויים לעצמאות
התודעה הקולקטיבית בישראל מספרת את אותו סיפור שסיפר העם היהודי ערב חורבן הבית הראשון והשני. אותו סיפור שיש בו את הפלגנות, הגאוותנות, היוהרה, הסירוב להתחדש כדי לצמוח מתוך בסיסי הערכים והתרבות היהודית, להשתנות ולנוע אל מחזור חדש של צמיחה והתפתחות.
זו הסיבה שלא חצינו סף בכל הפעמים הקודמות, וזו הסיבה שגם כעת אנו דוהרים אל התהום.
לספר פעם אחר פעם את אותו הסיפור, משאיר אותנו באותו מעגל סגור שמוביל לסוף ידוע מראש, ואילו עצמאות אמיתית מקנה לנו את החופש לחשוב מחוץ למוסכמות ולנורמות, להתפתח, לחולל שינוי ולספר סיפור חדש.
חשוב לזכור כי כדי לקיים עצמאות – נדרש להיות ראויים לעצמאות, ללמוד מן העבר, לחולל שינוי בהווה כדי להשפיע על העתיד.
כדי לקיים עצמאות – נדרש להוקיר את העצמאות, לפעול באופן אקטיבי על מנת לשמור עליה, ומתוך אומץ ונחישות לחזור לערכי היסוד העומדים בבסיס הקמת מדינת ישראל ומגילת העצמאות.
כדי לקיים עצמאות עלינו כאומה ליצור חשבון נפש – להתבונן במראה בכנות, לזהות היכן התרחקנו מערכי היסוד ופנינו כנגדם ולהגדיר את הזהות שלנו מחדש כך שתהיה מבוססת על חזון וערכים משותפים.
כאשר אנו נכנסים בשעריו של יום העצמאות, במקום לחגוג אותו בחגיגות עקרות המשמרות תחושה אשלייתית של אחדות, מצוינות, שייכות וקהילתיות, הייתי מזמינה לחשבון נפש קולקטיבי שיש בו בחינה שלנו את עצמנו כאומה, והתבוננות מה יצרנו עם זכות העצמאות שהופקדה בידינו. זאת, על מנת שנתפקח, נתעורר ונתחיל לטפח אותה, להוקיר אותה ונשתמש בה בבגרות, אחריות ותבונה.
