מעבר בין מצבי זמן: מגשר של תודעה להגשמה מוחשית

מכירים את פרדוקס התאומים?

זהו ניסוי מחשבתי מפורסם, מתוך תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, שממחיש את המושג של "התרחבות זמן" (Time Dilation) בצורה דרמטית.

הרעיון הוא כזה:

יש לנו זוג תאומים, אחד מהם חי בביתו שעל כדור הארץ והשני הוא אסטרונאוט שיוצא למסע בחלל במהירויות שקרובות למהירות האור.

לאחר שהגיע ליעדו, התאום האסטרונאוט מסתובב וחוזר חזרה לכדור הארץ באותה מהירות, מגיע הביתה ומגלה שהוא צעיר יותר מאחיו שנשאר על כדור הארץ.

בעוד שעל כדור הארץ עברו, למשל, 50 שנה, עבור התאום שבחללית עברו רק 10 שנים (מספר השנים משתנה כתלות במהירות הטיסה).

לפי תורת היחסות, הזמן אינו מוחלט אלא יחסי.

ככל שגוף נע מהר יותר במרחב, הזמן שלו זורם לאט יותר ביחס לצופה שנמצא במנוחה. זהו שינוי ממשי בזרימת הזמן עצמו.

פרדוקס התאומים אינו פרדוקס במובן של סתירה לוגית, אלא פשוט תוצאה מרתקת של היחסות, שמנוגדת לאיך שאנחנו רגילים לתפוס זמן, כנתון קבוע. אינטואיטיבית היינו חושבים ששני התאומים יחוו את הזמן באותו אופן, ויתבגרו באותו הקצב, אבל בתנועה במהירויות מאוד גבוהות, הזמן עובר אחרת. 

זהו אמנם ניסוי תיאורטי ומחשבתי, אולם ישנן הוכחות מוחשיות לתופעה זו:

ניסוי הייפלי-קיטינג נערך ב-1971, ובו שעונים אטומיים מדויקים הוטסו במטוסי סילון מסביב לעולם הראו פיגור זמן ממשי לעומת שעונים זהים שנשארו על הקרקע, בדיוק כפי שחזה איינשטיין. בנוסף, חלקיקים תת-אטומיים הנקראים מיואונים, הנוצרים באטמוספירה העליונה ונעים במהירות קרובה לאור, מצליחים להגיע לפני כדור הארץ למרות אורך חייהם הקצרצר, פשוט כי הזמן בחלל "מתארך" עבורם, עקב מהירותם. היישום היומיומי המובהק ביותר הוא מערכת ה-GPS: הלוויינים נעים במהירות גבוהה יחסית לכדור הארץ, וללא תיקון מתמטי יומי של זמניהם לפי נוסחאות היחסות, הניווט בטלפונים שלנו היה צובר שגיאות של קילומטרים בכל יום.

התובנה הזו, לפיה בעולמות שונים יש חוקיות זמן שונה, היא בעצם קרש הקפיצה שלנו לתובנות שנוגעות לחיים היומיומיים ולמימוש העצמי שלנו.

הממדים הפנימיים – מערכות מציאות שמקיימות חוקיות שונה

לכל מערכת מציאות יש חוקיות משלה. מעין סט של כללים פיזיקליים ותודעתיים שקובעים איך הזמן, החומר והכבידה מתנהלים בתוכה. 

מה שמוצג בפרדוקס התאומים הוא המחשה לכך, שכשאנחנו יוצאים מתוך חוקיות אחת, כמו זו של החיים בכדור הארץ, ונכנסים לחוקיות אחרת, כמו זו של תנועה בחלל במהירויות הקרובות למהירות האור – אנחנו בעצם עוברים בין סטים שונים של חוקיות.

ההבנה הזו אינה חלה רק על היחסים שבין כדור הארץ והחלל, אלא מצביעה על כך שבכל “עולם” או ״מערכת מציאות״ יש את החוקיות שלה, שבה הזמן, החומר וגם תפישת המציאות פועלים אחרת.

אם ניקח את הרעיון הזה הלאה, אפשר לראות את התנועה הזו גם כתנועה פנימית ותודעתית.

כלומר, ממש כמו שיש מעבר בין חוקיות פיזיקלית אחת לאחרת, ישנו גם מעבר פנימי, בין ממדי תודעה.

כשאנחנו פונים פנימה אל העולמות הפנימיים שלנו: אל הדמיון, אל ההשראה, אל החשיבה המופשטת – אנחנו עוברים מתנועה בתוך העולם הגופני, הפיזי וגם הנפשי, שמאופיינים בצפיפות ודחיסות מסויימת, לתנועה בעולם פנימי מופשט ותיאורטי, שיש בו חוקיות אחרת לגמרי.

מעבר בין מצבי תודעה הוא גם מסע בזמן

יצא לכם להתעורר פעם מתנומת צהריים של 20 דקות, שהרגישה כמו שעות רבות?

בעולם הפנימי המופשט שלנו, הזמן זורם באופן אחר, פחות ליניארי וקבוע, יותר גמיש ואפילו רב ממדי.

האדם פרוש על פני ממדים רבים שמתקיימים בכל מיני מצבי זמן וחומר.

בכך, כל מעבר בין מצב נפשי וגופני למצב מודעותי וממנו למצב תודעתי, הוא גם מעבר בין חוקיות שונה, צפיפויות שונות של חומר ומצבים שונים של זמן.

כשאנחנו נכנסים למצב של דמיון, השראה או חשיבה מופשטת, אנחנו בעצם עוברים לתוך מרחב שבו הזמן והתפישה פועלים בחוקיות אחרת.

ההבנה הזו מאפשרת לנו לזהות ולהכיר בכך, שכל מעבר תודעתי הוא גם סוג של מסע בין עולמות שמקיימים חוקיות שונה זו מזו.

כדי ליצור תנועה שכזו אין צורך בחלליות או בחליפת אסטרונאוט: כשאנחנו מעמיקים פנימה אל עולם של השראה, דמיון, מעוף ותודעה מופשטת ורחבה – אנחנו יוצאים למסע בין עולמות עם חוקיות שונה, זמן שונה ואפשרויות שהן מורחבות ולא ליניאריות וקבועות.

אנחנו מבקרים בתוך מרחבים שמצויים בחוקיות שונה ובין-ממדית, ועוברים מעולם גשמי, צפוף מוחלט ומקובע, לעולם תודעתי דינמי ורחב, בו החומר הוא קלוש וניתן ללישה ועיצוב ביתר קלות.

למעשה, בכל רגע נתון אנחנו יכולים לעבור מעולם לינארי, שמקיים תפישת זמן קבועה, לעולמות דינמיים, בהם הזמן הוא גמיש יותר והחוויה היא שונה.

בתהליך הזה אנחנו למעשה ״נוסעים בזמן״ מן העצמי העכשווי והמציאות העכשווית שלנו, אל עולמות, מציאויות ועצמיים שלנו, שמתקיימים במצבים תיאורטיים ופוטנציאליים.

אנחנו הגשר – בין עולמות, ממדים ומצבי חומר וזמן

אם ניקח את הרעיוניות הזו צעד אחד קדימה, נוכל להבין ביתר קלות מהי יצירת מציאות והגשמה במסלול החיים שלנו כאן על פני האדמה, ולהתבונן על כך כעל תנועה בין עולמות תודעתיים מגוונים לעולם גשמי ופיזי.

זוהי תנועה שבה אנחנו חולפים ועוברים דרך ממדי זמן וצפיפויות של חומר.

כשאנחנו מסוגלים להעביר רעיון – שהוא מעין פוטנציאל תודעתי שקיים במרחב פנימי על-זמני אל העולם הפיזי, אנחנו בונים גשר על פני זמן וחומר. 

הגשר החי הזה הוא אנחנו, והוא מאפשר לנו לקחת את הפוטנציאל התיאורטי והמופשט, להעביר אותו דרך שכבות שיש ביניהן פערי צפיפויות, ולבסוף למצק ולהגשים אותו במציאות החומרית. 

במילים אחרות, אנחנו הופכים רעיונות למשהו שאפשר לא רק לדמיין, אלא לחוות ולהגשים – תחילה בתוכנו ואחר כך מחוצה לנו.

התודעה שלנו, בשילוב המוח שלנו – הם מכשיר מסע בזמן.

הישות האנושית מסוגלת ״לנוע בזמן״: לעבור בין מצבי זמן שונים ולהעביר תודעה מופשטת, דרך מודעות יישומית, אל עבר ההכלה בנפש ובגוף. להפוך רעיונות תיאורטיים למוגשמים בפועל במציאות הפיזית.

מה שכבר חווינו, הגשמנו ועברנו דרכו – הוא העבר.

המקום שבו אנחנו ממוקמים, פיזית ונפשית – הוא ההווה.

ומה שאנחנו יוצרים בעולם הפנימי של מעוף, השראה, דמיון ותודעה – הוא העתיד הפוטנציאלי.

כלומר, יש כאן מעבר ממצב “על-זמן” – שבו הרעיון עדיין תיאורטי או ״עתידני״ – אל מצב שבו הרעיון עובר מיצוק אל תוך זמן ליניארי ומרחב פיזי, בכאן ובעכשיו.

בני ברית של העצמי העתידי שלנו

אם הכלתם את הרעיוניות הזאת, אתם מבינים כעת כי תהליך היצירה וההגשמה הוא למעשה תנועה בין מצבי זמן:

הפיכת פוטנציאל תיאורטי ו״עתידני״ למציאות בת קיימה, שיש לה ביטוי מוחשי, ממשי ובעל תצורה, שניתן לתפוס אותה בחושים הגשמיים שלנו – בהווה.

אתם גם מבינים כי העתיד אינו מוחלט וקבוע מראש, אלא הוא למעשה אסופה, עצומת ממדים, של פוטנציאלים, שמצויים במצב של ״המתנה״ למימוש, באמצעות האדם הצופה, הבורא והיוצר.

בתהליך הזה, אנחנו יכולים לפעול במודע כבני ברית של העצמי העתידי שלנו. 

יש לנו את היכולת למקסם את המימוש שלנו – על ידי תנועה בזמן, בחירת הנתיב האידיאלי מבין שלל מציאויות עתידיות פוטנציאליות ואז יצירת סדרת בחירות ופעולות שמהדהדות אותו ומכנסות את הפוטנציאלים לכדי נתיב הגשמה אופטימלי, ומביאות אותו מהדמיון והתודעה אל המציאות.

כתבתי על כך בהרחבה במאמר דרכנו ובעדנו שבו הסברתי עד כמה האנושיות שלנו היא כלי הגשמה, שנדרש לכבד אותו ולמקצע אותו כדי לממש את תכלית הקיום שלנו כאן עלי אדמות.

טרנספורמציה – גשר בין מציאויות וצפיפויות שונות של חומר

כשאנחנו מבינים שהקיום כולו הוא שדות אנרגטיים בצפיפויות שונות, אנחנו יכולים להתחיל ולהעביר במודע תודעה מופשטת דרך רמות שונות של צפיפות, עד שהיא הופכת למשהו מוצק ומוחשי. 

זה דורש מאיתנו להכיר את השכבות השונות של העצמי וליצור טרנספורמציה שפורשת גשר בין מצבים שונים של זמן וחומר – גשר רציף הפרוש בין כל השכבות של העצמי.

היכולת לרווח את הצפיפות המולקולרית של החומר החי, היא תוצר של תהליך טרנספורמציה על פני כל הרצף של האדם. 

זהו למעשה תהליך מעודן וסבלני, שבו העצמי נחשף, עוד ועוד, לפעימת הגרעין, מוליך אותה אל החלל הפנימי, ומשם מעביר אותה אל המעטפת, שמסתגלת בהדרגה להכיל את התנידה הזו. 

בתהליך הזה המעטפת משתנה, מתרווחת, המרווחים בתוך הקשרים החיים של החומר החי גדלים, הצפיפות יורדת, והיא הופכת גמישה ודינמית הרבה יותר.

ככל שהעצמי האנושי מובהק יותר – כך מעטפת העצמי שלו מגיבה בהתמסרות לפעימות מן הגרעין, והיא מתרווחת והופכת את הקשרים המבניים בתוך החומר החי לקשרים גמישים ודינמיים, המשפיעים על החוויה הנפשית והגופנית.

בתכנית הדגל של המרכז שלנו – מודול 1, אנחנו מרחיבים את ההבנה הפילוסופית הזו לתהליך של התפתחות אישית ויצירת טרנספורמציה.

אנחנו מסתכלים על תנועה בין עולמות תודעתיים ופיזיים, כעל תהליך שבו רעיונות שנולדים במצב על-זמן עוברים דרך הגשר שאנחנו מהווים, והופכים לממשות בעולם החומר.

זהו תהליך שבתיאוריה הוא פשוט, קל ומוליך, אבל כשהוא פוגש נפש אנושית, שיש בה תפישות מגבילות ומניעות נפשיות, שיוצרות חיכוך, בלימה והאטה, התהליך הפשוט הזה הופך פעמים רבות למורכב.

האתגר הוא לרווח את הצפיפויות של הנפש והגוף, להפוך כוחות שבדרך כלל בולמים ומגבילים, לכוחות דינמיים וגמישים, שמאפשרים לרעיון לעבור דרך כל הרבדים של העצמי האנושי. 

ריווח הצפיפויות והפיכת הכלי הנפשי והפיזי למוליכים, דורש תהליך טרנספורמטיבי של למידה:

• לדייק את הרצון ולכוונן את תשומת הלב במודע כלפי מה שנרצה למצק ולהגשים
• לשנות את מגבלות החשיבה – לפוגג תקרות זכוכית תודעתיות כדי להרחיב את גבולות המעוף והדמיון
• לשחרר דפוסי חשיבה מגבילים ולפתוח אפשרויות חדשות שלא היו בטווח הראייה והתפישה שלנו
• ליצור הרמוניה ועידון של הגוף הרגשי כך שיהיה מוליך ויתמוך את תהליך ההגשמה שלנו
• לתמוך את החוסן הפיזי, לפוגג הרגלים מגבילים ולרכוש מיומנויות חדשות

כל זאת בתהליך של גילוי עצמי תוך כדי תנועה דרך זמן וחומר במסלול החיים, במהלכה אנחנו הופכים את הגוף והנפש לכוחות מוליכים, גמישים ודינמיים.

זהו מהלך של טרנספורמציה על פני כל הרצף, בהארה אבולוציונית מבוקרת ומדורגת, שמובילה לגמישות מבנית, שיש בה מוליכות נפשית וגופנית, ישירות, פשטות, מובהקות, קישוריות, מיידיות, ושלל תכונות נפשיות, שמהותן היעדר חיכוך, התנגדות, בלימה ומניעה, לטובת הולכה רציפה והרמונית של המהות – למשמעות – לממשות.

על פי הפילוסופיה שלי, האדם של העתיד יתקיים בתוך מערכת פיזית ונפשית שונה מזו שאנחנו מכירים, שלא תהיה מבנה קשיח – אלא מבנה דינמי וגמיש, שמסוגל להכיל תדרים של תודעה עילאית, בקלות מוליכות ומיידיות, ולתווך אותם ברציפות אל עולם מוחשי וגשמי.

אלו חיים שבהם אנחנו מגשימים את תכלית הקיום שלנו כאן על פני האדמה באופן הרמוני ומוליך, כך שהרוח האנושית משפיעה על החומר, והרעיון הופך למציאות חיה.

זוהי עוד משמעות של העיקרון ״מה שניצור – הוא שיהיה״.

הכל צפוי – והרשות נתונה לברוא וליצור

חלקים רחבים מהציוויליזציה האנושית לכודים בתוך ריקורסיה.

זהו מצב של לכידה של התודעה האנושית בתוך תיבת תהודה של השתקפויות, ואפשר גם לראות זאת כלולאת זמן שחוזרת על עצמה שוב ושוב בוריאציות שונות.

במצב של ריקורסיה, האדם לא מצליח לראות מעבר למה שהוא תופש, מכיר וכבר הוגשם בעבר שלו או ברצף האירועים שהוא היה עד לו, או בתרחיש שנצרב בתודעה הקולקטיבית כתבנית של תפישה ומוסכמה.

בכך, האדם מצפה שוב ושוב לאותו תרחיש, חיובי או שלילי, אותו הוא ממצק ומגשים שוב ושוב בהווה שלו ובמציאות חייו.

ריקורסיות, או לולאות זמן, נוצרות על ידי תפישות עולם מקובעות, שיוצרות הבניות תרבותיות וחברתיות, נורמות והרגלים, שממחזרים שוב ושוב תרחישים ומצבים במחזורים של קארמה וחזרתיות, שיוצרת הדהוד רפיטטיבי של אותה מציאות, שהופכת בכל מחזור שכזה ליותר מוקצנת, עד לעיוות שיוצר גם כילוי וניוון.

הלכידה בלולאות זמן, לא מאפשרת לחברה האנושית לפסוע קדימה אל עתיד שממתין לה במצב תיאורטי ופוטנציאלי, וטומן בחובו ספקטרום חדש של אפשרויות הגשמה שיש בו שינוי תפישת עולם ומוסכמות והתחדשות תודעתית ורעיונית.

כדור הארץ, כמרחב הגשמי והדחוס ביותר בקוסמוס, נועד למצק אל תוכו, ובכך לייצג, מגוון של אינטליגנציות שמקורן בממדים מופשטים, עולמות ויקומים רבים, שמתפתחים במקביל ומבקשים להתממש ולקבל ייצוג גשמי ופיזי בעולם החומר. 

אך בעוד כל הפוטנציאלים האלו ״ממתינים״ במצב תיאורטי ומופשט, להגשמה ומיצוק, התודעה האנושית אינה מבחינה בהם, אלא ממשיכה ליצור בקדחתנות שכפולים והעתקים  של אותם ייצוגים שהיא מכירה, אותה תמונת מראה מעוותת שכאמור גם מקצינה יותר ויותר, בכל פעם, בשאיפה להתרה, שינוי והתמרה.

אותם תוצרים שהאנושות מנפקת, כבר לא דומים למקור שאותו הם מייצגים. אלו הם תעתיקים – ממש כמו תודעה שמתבוננת על עצמה, מתעוותת בתהליך, ולא מצליחה לראות מבעד להשתקפות שהיא מנפקת.

האנושות מנפקת הדמיות ומציאויות, מאמינה בהן, נקשרת אליהן ובכך לא מצליחה לראות כי מה שהיא מתבוננת בו, הוא רפאים – הדהוד מהעבר ולא פוטנציאל עתידי וחדש.

בכך האנושות צופה על קיומה כמו אדם שצופה בכוכבים ומסיק מסקנות מתמונת המצב שהוא רואה, לגבי המיקום והתנועה שלו ביקום, מבלי לקחת בחשבון שמה שהוא רואה כמציאות היא תמונת מצב עברית.

הפער הזה נובע מכך, שלאור שמשתקף מן הכוכבים נדרש זמן רב להגיע אל כדור הארץ, ולכן ייתכן והכוכבים שבהם האדם צופה כבר מזמן לא שם, והמיקום של כדור הארץ השתנה גם הוא, מבלי שהוא ער ומודע לכך.

בדיוק באותו האופן מתנהגת התודעה האנושית וגם גישות תודעתיות ורוחניות שבהן האנושות מסתמכת אך ורק על מה שהיא רואה, או על הגישות והאסכולות השונות שהן כעין מפות עתיקות שמתעדות מצב עברי, ומתרגמות ומפרשות את המציאות באמצעים מוגבלים ופרימיטיביים.

היכולת להגמיש את התודעה, לערער על המוסכמות, להסתקרן, להרחיב את המנעד של התפישה וליצור מסלולים נוירולוגים חדשים במוח, מאפשרת להיחלץ מלולאות זמן, לעצור את הריקורסיה, להפסיק לצפות לעוד מאותו הדבר ולכן גם להפסיק לעשות עוד מאותו דבר, באופן שמגשים, שוב ושוב, את אותן הקומבינציות בתבניות שחוזרות על עצמן.

זוהי יכולת לגשת לתמונת המצב של היקום והקיום האנושי מתוך פתיחות לספקטרום חדש של אפשרויות מימוש והגשמה.

זוהי יכולת לקום כל בוקר, ולא לדעת מי אני, בכל יום מחדש.

זוהי יכולת להתבונן בעיניים סקרניות, שיש בהן אופטימיות, ענווה, תקווה וציפייה חיובית על העצמי, על המציאות ועל אחרים.

זוהי יכולת לצפות על המציאות מבלי לצפות לתרחיש קבוע ולהיות פתוחים להכרה כי המציאות נזילה, גמישה, מגיבה אלינו ומשתנה על בסיס תדיר.

מה שתיצור הוא שיהיה / לוהאריה

אתה הוא התנועה 

אתה יודע.

גל מתהווה,

עמק, פיסגה.

אתה הוא התנועה 

אתה יודע. 

הכל נוכח,

אם רק תיגע.

כי מה שתחלום

ומה שתרצה 

הוא שיהיה,

בזמן הווה נתון 

שבו הכל עומד מלכת

ומציאות נרקמת 

בשלל גוונים, 

המשתברים

אל חוף ממשותך,

אל עצם היותך.

כי מה שתחלום

מזוקק וטהור

הוא שיהיה.

אתה הוא אהבה

אתה יודע. 

בעומק נשימה, 

בעומק של מבט,

אתה הוא התנועה. 

אתה גומע

את זרם החיים

ונע עליו ושט.

כי מה שתחלום

ומה שתיצור 

הוא שיהיה.

בזמן הווה נתון, 

שבו הכל עומד מלכת

ומציאות נרקמת 

בשלל גוונים, 

המשתברים

אל חוף ממשותך,

אל עצם היותך.

כי מה שתחלום

ומה שתיצור 

הוא שיהיה.

כי מה שתברא

מזוקק וטהור

הוא שיהיה.

כי מה שתחלום 

ומה שתיצור הוא שיהיה.

אתה הוא התנועה 

אתה יודע. 

הכל נוכח,

אם רק תיגע.