לא פעם כתבתי על חשיבותה של אליטה תרבותית ורעיונית – אותה שכבה של אנשים שנועדה לא ליישר קו עם המיינסטרים, להתנחמד או לרצות, אלא להשמיע קול צלול וברור שמראה את הדרך קדימה, מעבר לגבולות הקיימים, ולעשות זאת מתוך כנות, עומק רגשי ומחשבתי ודוגמה אישית.

טיבה של אליטה, שהיא מביאה אל תוך התרבות והחברה צורות חשיבה ואופייני התנהלות ששונים מן הזרם המרכזי, הנורמות, המסורות והמוסכמות המקובלות והיא מובילה אנשים להתפקחות, התחדשות והצבת יעדים ומטרות שאין בהם פשרה או ייאוש וחידלון.

אליטה מורכבת מאנשים שהבולטות שלהם: הכישרון, העשייה, ההצלחה – מאפשרים להם להיות מצפן המראה את הדרך ומציב רף ערכי ומוסרי.

אליטה כזו אינה מותרות. היא חיונית ליכולת של חברה לצמוח, להתחדש ולפרוץ מעבר למעגל הסגור של הישרדות, פחד, נורמות מקובעות ואף מסולפות, ודשדוש באזורי נוחות של המוכר, הוודאי והבטוח.

כדי שתתקיים אליטה אמיצה ובלתי תלויה, יש להכיר בחשיבותה, להגן עליה ולתגמל אותה.

כלומר כדי שאליטה תוכל להתקיים ולתפקד כמקור השראה, עליה לקבל הכרה, הוקרה, מקום ותמיכה. 

אך כאן בישראל, בעידן של פופוליזם, המקדש את הריצוי של ההמונים ואת התמרון שלהם, קיומה של אליטה שכזו מצוי בסכנה. היא הולכת ונעלמת מן הנוף הציבורי וקולה כמעט ואינו נשמע או שהוא זוכה להוקעה, זלזול ודה-לגיטימציה.

תפקידה של האליטה בתקופת המעבר הגדול

הדעיכה של אליטה תרבותית ורעיונית בישראל אינו רק בעיה מקומית. הוא חלק ממגמה רחבה הרבה יותר – מגמה של דעיכה שמאפיינת את תקופת המעבר הגדול שבה אנו מצויים כציביליזציה.

המעבר הזה, כפי שאני מתארת בכתבים אחרים, הוא תוצר של שלב שבו התודעה האנושית נלכדה במעגל סגור של הישרדות, זהויות מקוטבות, פופוליזם ומבנים חברתיים מקובעים שמשכפלים את עצמם דור אחר דור בווריאציות שונות שאין בהן צמיחה אל מעבר למגבלה.

פופוליזם, ציפוף שורות סביב מדורת השבט ותודעת פחד – הם כולם סימפטומים של אותה תנועה סגורה.

התקופה בה אנו חיים משנה את כללי המשחק. המעבר הגדול מטלטל את במת המשחק הגלובלית והמקומית ומערער את כל מה שהכרנו, אך לצד זאת, פותח מרחב של אפשרויות חדשות למימוש עצמי, לחשיבה וליצירה.

זוהי תקופה של ייאוש ותקווה השזורים זה בזה: שמרנות ודעיכה, לצד חדשנות וצמיחה הפורשות אופקים חדשים של אפשרויות. תקופה המשלבת של קדרות ימי ביניים לצד ניצנים של רנסאנס, תקופה של עדריות ותרבות המונים ממוסכת, לצד שיאים של מצויינות אנושית החותרת אל העתיד.

זהו עידן המזמין אותנו לנוע מתנועה מעגלית חוזרת ונשנית, שבה אנו מתנהלים ונעים סחור-סחור באותם מבנים תרבותיים, אופייני פעולה וצורות חשיבה, אל תנועה ספירלית מתפתחת, שבה בכל פעם נוצר מעבר סף שמוליד מדרגה חדשה של תודעה והבניות תרבותיות הנובעות ממנה ומציעות מימוש עצמי מורחב ומועצם.

האנושות נדחפת להשתנות, להתפתח ולהפוך לחברה שבה האדם הוא רב-ממדי, מכיל חשיבה מורכבת והיצע מציאויות רחב, מחובר גם לייחודיותו האישית וגם למכלול, ומסוגל לפעול מתוך גרעין פנימי אותנטי ולא רק מתוך הזדהות עם תדמיות, זהויות חלקיות ומשחקי תפקידים שמובילים באותם מסלולים ידועים ומוכרים.

לחצו כאן כדי לקרוא על הסללות – בעמוד האינסטגרם שלי

אליטה – צורך קיומי של תרבות וחברה

החסר של האליטה בישראל וגם בעולם הוא לא רק שאלה פוליטית-חברתית – אלא שאלה קיומית-אוניברסלית. 

בלי אליטה שכזו, נישאר לכודים במעגלי הפופוליזם, הניוון, ההישרדות וההקצנה. 

עם אליטה כזו – נוכל לפרוץ את המגבלות, ולממש את השלב הבא באבולוציה האנושית, המביא עימו תודעה חדשה ומציאות מורחבת ושונה מכל מה שהכרנו.

אך לשם כך נדרשים, כאמור, אנשים שהסיפור, האישיות וגם המעשים שלהם, מתווים מסלולים חדשים שניתן לנוע בהם בהתמדה כדי לצאת מן המעגל הסגור.

ואנשים כאלה הם אליטה שמתפקדת כ-״שיא מטריצה״ שמושך את כל המטריצה כלפי מעלה, אל הפוטנציאל המיטבי של המערכת כולה ואל הרף הגבוה שלה.

פרק בונוס למיטיבי העמקה: מהו שיא מטריצה?

במתמטיקה, המושג “שיא מטריצה” מתייחס לערך העצמי הגדול ביותר של מטריצה ריבועית. 

ערך עצמי, הוא מספר אשר כאשר מפעילים את המטריצה על וקטור עצמי מתאים, המטריצה מותחת או מכווצת את הווקטור מבלי לשנות את כיוונו. 

הערך העצמי הגדול ביותר מבטא את עוצמת ההשפעה המרבית של המטריצה על אותו כיוון במרחב, ומייצג את הרף הפוטנציאלי של המערכת כולה.

במבט התודעתי-פילוסופי שלי, שיא המטריצה הוא לא רק תוצאה מתמטית אלא עיקרון אוניברסלי: נקודת עוצמה שבה מכלול הכוחות, התדרים והקשרים החיים מתכנסים אל נקודות ייחוס שמייצגיםות את הפוטנציאל ההתפתחותי האופטימלי.

זהו המקום שבו המערכת כולה פועמת בהרמוניה ומממשת את הפוטנציאל השלם הטמון בה.

כאשר בתוך קהילה אנושית, או בכלל, במערכת המייצגת התפתחות, מתקיימים פרטים שהערך העצמי שלהם משקף מבנה תודעתי ונפשי המושך את סביבתם כלפי מעלה – הם למעשה יתפקדו כנקודות שיא בתוך המטריצה הכוללת המשפיעות עליה ומשפיעות על כיוון ההתפתחות הכללי שלה.

שיא מטריצה תודעתי ואנושי מתקיים כאשר ישנה אליטה שמתפקדת כ-ליבה גשמית ותודעתית הממקמת את המערכת כולה במקום גבוה יותר על פני הרצף ההתפתחותי.

המושג הזה הינו גם תזכורת לכך שהשיא אינו סוף, אלא רק מדרגה בצמיחה – נקודת מקסימום שממנה נובעים שלבים חדשים של התפתחות וגילוי עצמי, על פי עקרון המקור: לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש.

בעולם הפיזיקה הקוונטית, עיקרון השזירה הקוונטית מתאר מצב שבו חלקיקים שונים ממשיכים להיות מקושרים זה בזה גם כאשר הם מופרדים במרחב, כך שהמצב של אחד מהם משפיע מיידית על האחר, ללא תלות במרחק.

מנקודת המבט שלי, במובן התודעתי, השזירה הקוונטית משקפת את העובדה ששיא המטריצה לעולם אינו מתקיים באופן מבודד או מנותק ,אלא הוא תמיד שזור בתוך מארג רחב יותר של קשרים חיים.

נקודת השיא אינה רק ערך מקסימלי לעצמה, אלא מוקד המנכיח בתוכו את ההדהוד של המערכת כולה, ומסוגל לשדר את עוצמתו לכל מרכיביה. 

כשם שחלקיקים שזורים חולקים מצב משותף בזמן אמת, כך גם בני אנוש, קהילות ותרבויות פועלים מתוך שזירה הדדית: עלייתו של פרט אחד לשיא תודעתי מושכת עמה את האחרים ומרוממת את הפוטנציאל המשותף. 

בכך, שיא המטריצה ושזירת הקיום אינם אלא שני פנים של אותו עיקרון שאני קוראת לו ״סינגולריות בשדה אחד״. זהו עקרון של אחדות שמכילה בתוכה ריבוי אינדיבידואלים, כמכלול שבו מתחוללת תנועה של השפעה הדדית, ובכך, כל נקודת שיא מזינה ומוזנת מן המארג הכולל, ופותחת שער להתרחבות התודעה והאבולוציה הקולקטיבית.

שיאי המטריצה, הם הרכיבים שמאפשרים את ההמשך של ההתפתחות האבולוציונית של מערכת.

אך מה קורה כאשר המערכת דורסת את שיאי המטריצה שלה?

מה קורה כאשר החברה שוחקת את האליטה והמבנים החברתיים והכלכליים לא מאפשרים לאליטה אמיתית להתקיים?

מה קורה כאשר אנשים מתחפשים לאליטה אך בפועל רק מרצים את הציבור ופועלים לשם מיצוב עצמי ואהדת הקהל? 

מה קורה כאשר רעיונות חדשים או שונים מן המקובל נדחקים, במקרה הטוב לשוליים, ובמקרה הרע, מובילים לפסילה של האדם, נידוי והוקעה שלו?

אנו מכירים מקרים רבים לאורך ההיסטוריה שבהם גדולי האנושות – אלו שפרצו דרך והביאו מחשבה או יצירה חדשה – זכו ליחס משפיל, אלים ומזלזל. 

גליליאו גליליי הועמד לדין על ידי הכנסייה על “כפירה” משום שתמך בתפישה ההליוצנטרית, סוקרטס הוצא להורג באתונה על כך שדרש מאנשים לחשוב באופן ביקורתי, שפינוזה נודה מהקהילה היהודית בשל הגותו החופשית, ניקולה טסלה, מהמוחות המדעיים המבריקים ביותר, מת חסר כל לאחר שהרעיון החשמלי שלו חרג מגבולות האינטרסים הכלכליים, אלן טיורינג, מאבות מדעי המחשב, נרדף בשל זהותו המינית למרות שתרם להצלת העולם החופשי במלחמת העולם השנייה, ואן גוך מת בודד ועני מבלי לזכות להכרה בחייו, פרנץ קפקא לא זכה לראות את יצירותיו מוערכות בחייו, וישו עצמו הוצא להורג בצליבה משום שהטיף לפרספקטיבה רוחנית שאיימה על הממסד שכרך דת ופוליטיקה באופן מושחת ומעוות. 

כל אלה (ועוד רבים וטובים), מלמדים על דפוס חוזר, שבו התרבות האנושית אינה יודעת לטפח אליטה ונוטה לדחות את מי שמביאים אור חדש, ורק בדיעבד להכיר בגדולתם.

אליטות מדומות

מסקנה נוספת – מה שאנחנו מתייחסים אליו כאליטה אינו אליטה. 

כסף – אינו קונה השראה וחדשנות. 

כוח, הצלחה ואהדת הקהל – אינם בהכרח משקפים אנושיות ראויה ומתקדמת.

פרסום ופופולריות – אינם מדד לאיכות ולא מהווים ערובה לחדשנות ומקוריות.

בכך, פעמים רבות אנשים נושאים עיניים כלפי מושאי הערצה ומודלים לחיקוי שאינם ראויים, ופעמים רבות גם מזיקים ומובילים במדרון חלקלק של אובדן דרך.

דוגמה לכך: שמעתי לאחרונה בשיחה שבה דנו במוזיקאי שהתלבט בין נאמנות ליצירה איכותית ואותנטית, שלא מבטיחה קהל ופרנסה, לבין הליכה אחר הטרנדים כאן בישראל, שממלאים אולמות. 

דילמה זו אינה רק של יוצרים ואמנים. היא נחווית גם על ידי אנשי ציבור, פוליטיקאים, אנשי רוח, אנשי עסקים ועוד, שמול הבחירה האמיצה להישאר נאמנים לקול הפנימי, בוחרים פעמים רבות ב-״בטוח״, ב-מוּכָּר וב-מוֹכֵר, במקובל ובפופולרי.

במקום ליצור אלטרנטיבה תרבותית וחברתית שתפתח אופק חדש של אפשרויות – רבים מהם מתכנסים לתוך ההסללות התרבותיות, מבססים את העשייה שלהם בתוך המסגרת התרבותית והחברתית המקובלת, מיישרים קו אל מה שנחשב ״נכון״, פופולרי, רווחי ומקובל, ותורמים לאובדן הדרך ולמיסוך העטוף בלחם ושעשועים להמונים, תקשורת מתקרנפת ואמנות מיינסטרימית מרצה, במקרה הטוב, ומגוייסת במקרה הפחות טוב.

אנחנו רואים את זה בישראל, אנחנו רואים את זה בארה״ב ואנחנו רואים זאת ברחבי העולם.

יש לכך שפע דוגמאות שאחת מהן אירעה ממש אתמול.

איתות הסגולה של האליטה המדומה

​​טקס פרסי האמי של 2025, היה מעורב במחאות פרו־פלסטיניות, על הבמה ובשטיח האדום. 

השחקנית היהודייה־אמריקנית Hanna Einbinder, מנצחת בקטגוריית שחקנית המשנה בסדרה קומית, סיימה את נאומה בקריאה “Free Palestine” כשהיא מסמנת סיכה פרו־פלסטינית; Javier Bardem לבש כאפייה; אמנים אחרים נשאו סיכות וקראו ל־Cease Fire.

אני בטוחה שחלק מן המוחים, אכן פועלים בתום לב, מתוך רצון לנצל את מעמדם והשפעתם כדי לעשות טוב ולהפנות מבט כלפי המלחמה בעזה.

אך כאשר המחאות הללו נטולות כל הבנה של הרקע המקדים, מתעלמות מארגון הטרור חמאס ומן החטופים שנלקחו בברוטאליות מביתם וחייהם בפעולת טרור, פשע ושנאה שלא נודע כדוגמתה, ואפילו נעדרות הבחנה בין ישראלים לממשלת ישראל ובין יהודים למדינת ישראל, על המטען ההיסטורי שלה וכל מה שהיא מייצגת, נוצר מצב שבו מעמדת הכוח וההשפעה, הן מעודדות דווקא השטחה של השיח, בורות וחשיבה חד-צדדית שאין בה עומק או הבנה של המורכבות.

המקרה מדגים כיצד תרבות ה־woke והסמלים החברתיים והפוליטיים, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהשיווק העצמי וההופעה הטרנדית והעדכנית במפגשים ואירועים ציבוריים. 

כפי שכתבתי במאמר אודות תופעת ה“איתות סגולה”, חלק מהאמירות הללו מוצגות לאו דווקא מתוך מעורבות שיש בה היכרות עומק עם המורכבות של המצב, אלא ככלי למיצוב תדמית, ולעמידה בסטנדרט של “תרבות תקינה”, מבחינת חלקים רחבים מהשמאל הליברלי, כתגובה לשיח ציבורי מתוח.

הבמה, שמטרתה לציין מצוינות אמנותית, הופכת לפלטפורמה לפוליטיקה של זהויות שמייצרת לעיתים השטחה של השיח במסרים קצרים שאינם מאפשרים דיון רציני או מעמיק ובכך, החלפה של דיון משמעותי, מחכים ומלמד במערך סימבולי שבו חשוב יותר מה נאמר על הבמה מאשר איך ולמה. במצב זה, השמאל והימין נפגשים במרחב משותף שבו מיצוב עצמי, סימנים חיצוניים ותגובות ציבוריות תופסים מקום הרבה יותר מאשר אותנטיות וההעמקה אמיתית.

דוגמאות נוספות מעולם התרבות והפוליטיקה בישראל

במרחב הישראלי, שבו שבטיות, דת ולאום משמשים כקוד תרבותי מוביל וקוד זהות מרכזי, נוצר מצב שבו קשה מאוד לבטא אלטרנטיבה אחרת.

זה בא לכדי ביטוי באמנות, בבידור, בפוליטיקה, בכלכלה ובמצב שבו פחות ופחות שומעים קולות אותנטיים, או פוגשים דמויות שמספרות סיפור חדש שהוא מחוץ לקונצנזוס.

יש לכך דוגמאות בולטות בקרב דור של אנשי ציבור שבתחילת דרכם ייצגו חשיבה חדשה ואלטרנטיבות שהן מחוץ למסגרת התרבותית השמרנית, ובהדרגה דעכו אל תוך המיינסטרים.

דוגמה בולטת וכואבת לכך, היא  מירב מיכאלי, שבעברה ייצגה קול נשי חלופי, כאישה אל-הורית, אך בחרה בסופו של דבר להביא ילדים בהליך פונדקאות – צעד שמחזיר אותה אל תוך הנורמות החברתיות השמרניות והתכתיבים החברתיים שמגדירים מימוש עצמי ומשרטטים את היעדים והמטרות בחיים. 

אינני שופטת את הבחירה האישית שלה, אך היא מבטאת תופעה רחבה ומתמשכת של מנהיגים ושליחי ציבור שנועדו להיות אלטרנטיבה, ובמקום זאת, נבלעים לתוך המסגרות הקיימות, ומפסיקים לייצג את מי שמחפשים מודלים אחרים של מימוש עצמי ומשמעות.

גם דעיכתה של הטבעונות שמייצגת קידמה מחשבתית וטכנולוגית, מוסר וערכים שמתורגמים לסגנון חיים, ממחישה את אותו דפוס. במקום להיות תנועה ערכית עמוקה, היא הפכה עבור רבים, לטרנד עדרי, “איתות סגולה”, שמציג את האדם באור מוסרי וחיובי.

אני שומעת על טבעונים רבים שחזרו לסגנון האכילה הקודם שלהם, מכיוון שמלכתחילה בחירתם הטבעונית לא הגיעה משינוי תודעתי ונפשי, אלא מהזדהות חולפת עם מגמה תרבותית טרנדית שבאמצעותה מיצבו והגדירו את עצמם.

כתוצאה מכך, מסעדות ועסקים טבעוניים, שגם כך מתקשים לשרוד במציאות הכלכלית בישראל ובתנאים המורכבים של השוק המקומי, נסגרים ברצף או נאלצים לנהל מאבק מתמשך על קיומם.

שקיעתם של מי שהיו אמורים להיות אליטה בישראל

כאמור, הנסיגה אל זרועות המיינסטרים, היא תוצר של דילמה שמצויים בה אמנים, יוצרים, אנשי רוח, אנשי ציבור ופוליטיקאים רבים, שאם היו מתמידים בבחירה האמיצה להיות נאמנים לעצמם ולקול הקריאה הפנימי ומתבטאים באותנטיות, הם היו יוצרים כאן אלטרנטיבה תרבותית וחברתית שהיתה מסייעת ליצור בישראל מציאות חדשה שהיא מחוץ למעגל הסגור שבו אנו מסתחררים זמן רב.

המגמה שאנו עדים לה, כתופעה שרק הלכה והתחזקה עם השנים, היא, שרבים מאלו שאמורים היו להוות את האליטה התרבותית והרעיונית בישראל, צוללים אל תוך הוודאות המוכרת והידועה של ההבניות התרבותיות והחברתיות, ובוחרים להתנהל במסגרת מה שמוגדר כראוי ו"נכון", פופולרי ומקובל, ומה שמספק להם נחמה ואהדה, מעמד ופרנסה, וחיבוק של המיינסטרים.

במקרה של המוזיקאי מהשיחה שתיארתי, מדובר היה בפרנסה וכסף, אולם ישנן הבניות תרבותיות נוספות ומוסכמות חברתיות שמגדירות איך ״ראוי״ ו"נכון" להתנהל כדי לממש את העצמי תחת תקרת הזכוכית המוכתבת על ידי הרוב, וזאת, מבלי להיפגע חברתית וכלכלית. 

ישראל היא חברה שבטית, המקדשת את החיבור בין דת ולאום וכורכת אותו בילודה ומשפחה. לכן, קשה מאוד לממש ולבטא כאן בישראל אלטרנטיבות שמייצגות משהו אחר.

השביעי באוקטובר הקצין עוד יותר את המגמות אותן אני מתארת, וחולל רעידת אדמה שהשפעתה אדירה, והיא לא רק זיעזעה את ישראל, אלא גם הרעידה את הלוחות הטקטוניים של המזרח התיכון והעולם כולו. 

השביעי באוקטובר הציף בעוצמה את הכשלים התודעתיים והתרבותיים של החברה האנושית וסימן נקודת שבר, שבה העולם הישן הקיצוני, הלוחמני והאלים מנסה להנציח את עצמו במעגלים סגורים של סגירות והקצנה, בעוד העולם החדש כבר נוכח ודורש פריצה קדימה, אך נדחק בעוצמה.

דוגמה לכך היא כתבה שפורסמה לאחרונה על הזמר והיוצר ״מוקי״, שהצהיר אחרי השביעי באוקטובר כי אם רצו למחוק את היהודים – אז הוא יהיה ״סופר-יהודי״.

בעיניי, זוהי אמירה שמשקפת כשל תפישתי מובנה שהינו תוצר של כריכת הזהות העצמית והערכים בדת ולאום והיעדר הכרה בזהות אוניברסלית המשחררת מפוליטיקת הזהויות ומן המעגל הסגור שבו היא מובילה אנשים וקהילות. 

במקום התבוננות רחבה על ההקשרים והמורכבויות, התפישה נותרת לכודה בתוך פוליטיקת זהויות ופשטנות, שלא מאפשרת מבט-על, רחב, בהיר ומפוקח.

במקום ללכת קדימה אל חלופות תודעתיות וערכיות חדשות, ישנה נסיגה אחורה אל חיקה החם והבטוח של הדת, שמשקפת מערכת אמונות שקפאה בזמן, ולא השכילה להתחדש או להתאים עצמה לתודעה וערכים עדכניים.

אינני פוסלת את הדת. יש בה רעיונות יפים וטובים וכך גם במסורת היהודית שמהווה מצע לתרבות ולזהות שלנו כאן בישראל. אך יש בדת ובמסורת גם רעיונות מסולפים ושגויים ותקרת זכוכית תודעתית שלא מאפשרת לנוע אל שלב רוחני ותודעתי שמציע אופק חדש של רעיונות ונורמות חברתיות.

החתירה לרוחניות חדשה, דורשת פתיחות מחשבתית, חריצות מנטלית ורגשית, התפתחות הפותחת צוהר לחדשנות רוחנית ותודעתית, וכל אלו לצד טרנספורמציה נפשית שמובילה בתהליך של גילוי עצמי והרחבה של הזהות העצמית מלוקאלית לאוניברסלית.

זה מרתיע רבים שמעדיפים ללכת בדרכים המוכרות והידועות המקובלות על הרוב.

במציאות המורכבת בה אנו חיים, דרוש יותר מאי פעם מבט-על בהיר, אמיץ וצלול, שיש בו התבוננות כנה על התהליכים והמגמות ויכולת ליצור ״הנדסה לאחור״ (Reverse engineering), כדי לבחון את הבחירות, התוצאות וההשלכות, להתבונן ולזהות את עולם הסיבות כדי לפעול לשינוי בעולם התוצאות.

השביעי באוקטובר לא היה רק טראומה לאומית – אלא הוא חשף את הסדקים במבנים הישנים, ואת העובדה שהמשך העשייה של  “עוד מאותו הדבר” רק מעצימה את הקריסה בישראל, ובעולם כולו. 

השביעי באוקטובר והאירועים שנבעו ממנו, הדגישו בעוצמה את הסילופים בימין ובשמאל הפוליטי בעולם שמזינים זה את זה, והמחיש עד כמה תרבות הפופוליזם משטיחה את השיח ואת החשיבה וכיצד היא מסחררת את הציבור במחול תעתוע של ייצוגים, נראות, מיצוב, וקלישאות המתכתבים עם עולם דיכוטומי המורכב מ-״טובים״ ו-״רעים״.

כאן מתבררת חשיבותה של האליטה: לא כשכבה חברתית מנותקת או מתנשאת, אלא כשכבה של שליחים ומובילי דרך, שליחים שתפקידם לפרוש גשר בין העולם הישן לעולם החדש, שמסוגלים להחזיק מבט-על צלול, מפוקח ובלתי מתפשר, לנפק רעיונות שהם תוצר של חשיבה מורכבת ועמוקה, שאינם נסחפים אחר פוליטיקת הזהויות, ומסוגלים להנגיש אופק חדש של תודעה, יצירה והתנהלות.

בתוך המעבר הגדול הזה, אפשר לבחור להיסחף בזרם, הנע במעגלים סגורים ההולכים ומקצינים, או לבחור דווקא להשפיע עליו, לחולל אדוות חדשות ולהעצים את האלטרנטיבה הערכית, הרעיונית, הרוחנית והמעשית, וזאת כדי ליצור חלופות שלא ינפקו עוד מאותו הדבר, אלא יובילו אל אל מחוץ למעגל הסגור.

שמרנות מחשבתית בישראל

בישראל, הכורכת דת ולאום, ישנה גם נטיה חברתית לשמרנות מחשבתית.

בכך, מלחמות, אסונות ואיומים הישרדותיים, מובילים כולם להתרפקות נוסטלגית על דת ועל לאומנות שעטופות בפטריוטיות וציפוף שורות, תוך כדי פסילה של אלטרנטיבות ושל אנשים שהזהות שלהם מבוססת על ליברליות, רוחניות שאינה דתית וחשיבה אוניברסלית ופתוחה.

פעם אחר פעם, נוצרת הנצחה של צורת חשיבה ספרטנית ותנועה במעגל סגור של מלחמה, הרס וסבל, ותפישה של "באים עלינו לכלותנו" ו"עם לבדד ישכון" כדי להנציח את המעגל הסגור שמשמר מוקדי כוח ושליטה. 

אלו הן מגמות שחוזרות על עצמן שוב ושוב לאורך ההיסטוריה של העם היהודי, שלא השכיל לחולל מתוכו אלטרנטיבה ולצמוח ממנה אל מחוץ למעגל הסגור, ולהצמיח שליחים המעודדים פסיעה בדרכים חדשות.

ההיעלמות של שליחים שכאלו ודעיכתן של אלטרנטיבות, מאפיינים את תרבות הפופוליזם ואת הניוון החברתי שהיא מעודדת. 

אינני שופטת את הבחירות הללו, מכיוון שהליכה כנגד הזרם היא דבר מכלה ומעייף שפעמים רבות אינו מתגמל וכרוך במאמץ רב ובמחיר אישי כבד.

אך ככל שהתנועה במעגל הסגור נעשית יותר ויותר קיצונית, הפופוליזם גואה ונוצר ניוון חברתי ותרבותי, כך עולה הצורך בשליחים, מגשרי עולמות, שמספרים סיפור חדש, מביאים חשיבה מקורית וחדשנית, ואלטרנטיבה ערכית ותרבותית שהולכת נגד הזרם ומציעה חלופות לאורח חיים חדש ולסגנון חיים שניתן לשאוף אליו והוא אפשרי וראוי.

עצוב לראות את המנהיגות שדועכת לטובת יישור קו עם ההמונים.

כואב לראות את אלו שהיו יכולים להיות האליטה ולהוביל אל מחוץ למעגלים הסגורים, מצטופפים סביב מדורת השבט בתוך תרבות שאינה מטפחת את האליטה שבה, ולא נותנת לה גב מכיוון שאינה מכירה בהתחדשות רעיונית, תרבותית ורוחנית כצורך קיומי מן המעלה הראשונה.

כשחברה לא מאפשרת לאליטה להתקיים בתוכה ומטפחת פופוליזם, התבוססות בתודעה נמוכה, התבהמות קולקטיבית ותנועה עדרית במעגל סגור, היא מחסלת את היכולת שלה לצמוח וגוזרת על עצמה אובדן דרך, כילוי עצמי, ניוון, דעיכה והתפוררות.

אם בעבר עם ישראל הוביל את עצמו למלחמות, מצור וחורבן של בית המקדש, הרי שבעת הנוכחית בית המקדש הוא הדמוקרטיה ומדינת ישראל, המצור הוא הבידוד והניכור שישראל גוזרת על עצמה בבחירות לא מוסריות ואילו חורבן הבית הוא חורבן המפעל הציוני על הסיכוי שהיה בו לספר סיפור חדש.