נסו לדמיין את עצמכם בעוד עשור.

במה אתם עוסקים? איך אתם מרגישים? מה אתם רוצים? על מה אתם חושבים? איך נראות מערכות היחסים שלכם?

מסתבר שרוב מי שנשאלו את השאלות האלו ודומות להן – כוונו מאוד קרוב למקום שבו הם כבר נמצאים כעת.

מעטים האנשים שהצליחו ״להתפרע״ ולענות, כשהם נותנים דרור לדמיון שלהם לעצב את עצמם העתידי באופן שונה מאוד מכפי שהם היום.

רוב האנשים מסתכלים על עצמם העכשווי כעל יצירה סופית ומוגמרת.

זו תפישה הרואה את המקום שאליו הגיעו כיעד הסופי, ״הפסגה״ שמשמעותה סוף הדרך.

מבחינתם, גיל הילדות והנערות חלף, הידע נצבר, הקריירה הושגה, האישיות גובשה, ההישגים נכבשו, הסטטוס הרצוי עוצב, ובכך תהליך ההתפתחות הושלם, או לחלופין – הם ניסו, נכשלו והחיים הובילו אותם למצב הסופי, בו הם מצויים בהווה.

זהו מצב נתון שבו יש להם זהות, השקפת עולם, העדפות ברורות, עוגנים מוצקים וזהות מוחלטת וקבועה.

אם תשאלו את אותם האנשים מי הם היו לפני עשור, הם יוכלו להצביע על שינויים מז'וריים בחיים, במערכות היחסים, בקריירה, מיומנויות חדשות, העדפות שהשתנו ואפילו עמדות ותפישות עולם.

אבל כששואלים אותם על העתיד – רוב האנשים סבורים שהם כבר לא ישתנו כמעט בכלל.

לתופעה הזו ניתן שם – אפקט סוף ההיסטוריה.

מהו אפקט סוף ההיסטוריה?

אפקט סוף ההיסטוריה, או אשליית סוף ההיסטוריה (The End of History Illusion) הוא מושג מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית והקוגניטיבית, המתאר הטייה תפישתית שזוהתה ונחקרה בשנת 2013 על ידי דניאל גילברט (Daniel Gilbert), ג'ורדי קווין (Jordi Quoidbach) וטים וילסון (Timothy Wilson). 

אפקט סוף ההיסטוריה מתאר את הנטייה של אנשים להניח כי הם סיימו להשתנות וכי תפישותיהם, העדפותיהם, ערכיהם והזהות שלהם כפי שהם כעת – לא ישתנו באופן מהותי בעתיד, גם אם הם מכירים בכך שהם השתנו בעבר.

כלומר, רובנו מסוגלים להודות שבעשור האחרון השתנינו מאוד, מה שהוביל אותנו עד הלום – אך משוכנעים שזה הסוף, ובעשור הבא נשאר פחות או יותר אותו הדבר.

זוהי הטיה קוגניטיבית, שמעוותת את תפישת הזמן והזהות והוכחה במחקרים רחבי היקף שקבעו: רבים מבני האדם מאמינים שהם מקיימים כעת את הגרסה הסופית של עצמם.

בבסיס התפישה המוגבלת הזאת, נמצאת ההנחה כי תהליך הגילוי העצמי הסתיים, והאדם הגיע אל פסגת הדרך, מקום שבו יוכל ״לנוח על זרי הדפנה״ ולהתענג, או לחלופין לסבול – מתוצאות המאמץ שהשקיע והתהליך שיצר, מבלי להבין כי זוהי רק נקודה עכשווית על ציר הזמן.

בתוך התנועה האנושית דרך חומר וזמן, במסלולי חיים שיש להם נטייה לעמעם את היכולת לראות מבעד למוכר ולידוע, ההטיה הפסיכולוגית של ״אפקט סוף ההיסטוריה״ נועדה להעניק אשליה של ביטחון, קביעות ויציבות, שנובעת מהיצמדות לתבניות, הגדרות ותדמיות שהאדם אסף וקיטלג בתוכו לאורך הדרך.

התבניות וההגדרות הקבועות אמנם מעניקות לאדם אוריינטציה, יכולת לנבא ולצפות איומים, סכנות ואתגרים ולחוש תחושת ביטחון וודאות, אך הן גם עלולות לקבע את התודעה במסלול של שחזור עצמי, שבמקום להתקדם ולהתפתח, מנפק עוד ועוד מאותו הדבר בשלל וריאציות.

ההתקבעות של התודעה, המודעות והנפש על אופיין חשיבה סגור ומקובע, מקשיחה את העצמי לתוך דימוי קבוע וסופי, תבנית עצמי נטולת השראה, מעוף או טרנספורמציה, ופעמים רבות, גם מלווה בחוסר אמונה כי ניתן להתפתח ולהתחדש, מתוך דעה קדומה הקובעת כי ״זה מי שאני ואינני יכול להשתנות״.

מתוך כך, אנשים אינם מעיזים לחלום את עצמם מחוץ ומעבר למצב הקיים.

אנשים נוטים להתחייב להחלטות שמבוססות על מי שהם כעת, בלי לקחת בחשבון שהם עוד עשויים להשתנות, ואפילו מאוד. מתוך כך אשליית סוף ההיסטוריה משפיעה על כל תהליכי החיים ובהם קבלת החלטות, תכנון עתידי, השקעות בקריירה ובזוגיות, תהליכים של החלמה וריפוי ואפילו כתיבת צוואות.

היא מולידה צרות אופקים, מצמצמת את קשת האפשרויות למימוש עצמי ומנוונת את היכולת לחשוב חשיבה יצירתית, להתחבר למעיין ההשראה הפנימי, לצמוח ולהתחדש.

אשליית סוף ההיסטוריה אל מול תפישת עתיד מרובה אפשרויות

אשליית סוף ההיסטוריה יוצרת, הלכה למעשה, תקרת זכוכית עבה על התודעה האנושית. היא יוצרת קיפאון וניוון של הדמיון, היעדר תנועה פנימית והזדהות עם העצמי כפי שהוא, כעצמי סופי ומוחלט, שנע בנתיב חייו כשהוא מגובש וקשיח.

אך אם מתבוננים מעבר לתקרת הזכוכית, ניתן להכיר בכך שהעצמי של ה-״עכשיו״ הוא תוצר של העבר והוא המצע לעתיד לבוא, והוא מהווה רק שלב במסלול חיים של גילוי עצמי מתמשך ומתמיד – בסיס לנבוע ממנו כנקודת מוצא למהלך הבא בתהליך של התחדשות וטרנספורמציה.

קל לנו להתבונן לאחור ולראות שינויים שהתרחשו בעבר, מכיוון שאנו יודעים מה קרה בפועל. כאשר פסענו בדרך מסוימת והגשמנו אותה, למעשה עברנו דרך הדברים, קיטלגנו אותם ותיעדנו בתוכנו את השלבים השונים והחוויות השונות, כך שהם מוכרים וידועים לנו, מוחשיים וממשיים עבורנו – כי היינו שם ועשינו זאת. 

אך העתיד, לעומת זאת, אינו מוחשי. הוא נזיל, פתוח ומרובה אפשרויות. התבוננות על העתיד דורשת יכולת להכיל בתודעה ריבוי של אפשרויות ומצבים, שחלקם מוכרים ורבים מהם לא מוכרים, וחורגים ממה שכבר תיעדנו בתוכנו או צפינו.

לכן, רוב האנשים מדמיינים את העצמי העתידי בתוך התבניות המנטליות והרגשיות המוכרות להם, כבבואה של ההווה, במקום ליצור את העתיד בתהליך של התחדשות והתרחבות אל מעבר לגבולות המוכר והידוע.

התחושה ש"אני עכשיו הגרסה הסופית של עצמי" מעניקה כאמור אשליה של יציבות, ותורמת לתחושת ודאות בעולם הישרדותי ומאיים, אך בפועל מנציחה מעגל סגור, שבו האדם מנוון את היכולת שלו להתרחב, להתחדש, לנוע מאזור נוחות אל אזור התפתחות, לצמוח ולבטא עוד מן הפוטנציאל הטמון בו.

בכך אשליית סוף ההיסטוריה לוכדת את האדם המצוי בה בתוך לולאת זמן, המנציחה את העבר בהווה, במעגל סגור שמשכפל את אותם דפוסים ואת אותם מצבי עצמי פעם אחר פעם.

ומה אם אנחנו טועים?

ומה אם ההווה הוא רק תחנת ביניים בתוך ספירלה אדירה של אפשרויות לצמיחה וגילוי של עוד ממי שאנחנו וממי שנוכל להיות?

ומה אם החזקה בזהות הקיימת, והזדהות עימה כמוחלטת וסופית, לוכדת אותנו במעגל סגור ומונעת מאיתנו לפגוש את מי שעוד נוכל להיות ולהגשים בעתיד פוטנציאלי מרהיב הממתין לנו ממש מעבר לפינה?

איך נגלה את מי שאנחנו, את מי שנהיה?

איך נגלה את מי שנוכל להיות –

אם לא נסכים לסלוח,

אם לא נשכיל לשכוח,

אם לא נוותר על מה שמגדיר,

על כל מה שנוח.

אם לא נסכים את עצמנו לשכוח.

איך?

ההתפקחות מאשליית סוף ההיסטוריה – ממעגל סגור לספירלה פתוחה

כאשר אנשים נקשרים לנקודה בזמן ובמרחב שבהם הם מצויים, ולא מעזים לחלום מעבר לה, הם שוכחים כיצד ליצור תהליך טבעי של גילוי עצמי וביטוי של עוצמה גלומה לכדי עוצמה מובעת:

כיצד לפרוש את מפרשי ספינת הדמיון והמעוף שבתוכם ולנוע בחלל הפנימי אל מחוזות חדשים, שבהם הם מפליגים במודע קדימה בזמן, רואים אפשרויות ודרכים שונות, רבות, מגוונות וחדשות לבוא לכדי ביטוי, ואז בתעוזה, יוזמה וחריצות מתחילים להגשים את עצמם, כשהם טעונים בכל מה שראו בעיני רוחם ומשמש להם כמקור השראה וכמצפן שמעניק להם קריאת כיוון בתנועתם קדימה במסע הגילוי העצמי.

אשליית סוף ההיסטוריה יוצרת סוג של שיתוק פנימי וניוון של החלל הפנימי הטמון באדם כמרחב פתוח של יצירה ובריאת מציאות, כך שהאדם חדל להתפתח, חדל לנבוע מתוך עצמו, להמציא את עצמו ולהתחדש, ונלכד במעגל סגור, בחינת ״אותה הגברת בשינוי אדרת״.

אך נתיב החיים לא נועד להיות מעגל סגור. הוא נועד להיות מסלול ספירלי שבו אנחנו נובעים מן השלב הקיים ונפתחים לשלב הבא, במסלול פתוח המוביל אותנו בנתיב של צמיחה וגילוי עצמי שאין עליו תקרת זכוכית. 

מסע החיים עלי אדמות נועד לאפשר לנו להשתנות באופן מתמיד, תוך כדי תנועתנו בחומר ובזמן, ולעבור בין תצורות עצמי, תדמיות, כישורים ומיומנויות, כאשר העצמי הקיים ״יולד מתוך עצמו״ את העצמי החדש, המתבסס על כל מה שמתקיים והושג עד כה.

כדי לעשות זאת אנחנו נדרשים לא להיקשר לזהויות הקודמות או להיצמד לזהות מוחלטת וספציפית, להניח למה שמגדיר אותנו ולהיפתח לאפשרות שעדיין איננו מכירים או מכילים ושנחשפות תוך כדי תנועת הגילוי העצמי.

אפשר לראות את אשליית סוף ההיסטוריה כהשתקפות של התודעה הליניארית, שמסרבת להשתחרר מן הקונספציה של "אני״ קבוע, ולהתרחב לעצמי פתוח, גמיש ובין-ממדי שיש לו פוטנציאלים רבים, שונים ומגוונים שאותם ניתן להגשים.

ההטיה הזו לוכדת בעולם ליניארי ומוגבל, ומנציחה תקרת זכוכית המונעת מאנשים להתרועע עם הרעיון שהעצמי שלהם הוא מהות אינטליגנטית דינמית, המגולמת בגוף של חומר חי שנושא את התודעה העצמית ומאפשר לה להתפתח עלי אדמות, בתהליך מתמיד של גילוי עצמי כחלק מרשת קשרים חיים, המורכבת מעוד עצמיים אינדיבידואלים רבים, שכולם יחדיו מרכיבים את האנושות.

לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש

מה אם "אני" של היום, זה שקורא כרגע את המאמר הזה, הוא רק גרסה חלקית מאוד של מי שאתם?

מה אם הזהות שלנו איננה יעד – אלא נקודת עצירה רגעית במסע, המורכב ממלא עצמיים שלנו, הפרושים על פני ציר הזמן, ממתינים שניצור ממשק אליהם ונגשים אותם הלכה למעשה?

ומה אם דווקא ההכרה בכך שכלום לא נגמר לעולם – אלא הכל מצוי בתנועה מתמדת של התהוות, צמיחה וגילוי עצמי, היא המפתח להגשמה הרחבה ביותר שלנו?

״איך נגלה את מי שנוכל להיות?" זו שאלה שמאתגרת את עצם ההנחה של קביעות, מוחלטות וסופיות, מכיוון שכדי לגלות, עלינו להסכים לשכוח לרגע את מה שאנחנו כבר יודעים ולא לכלוא את עצמנו בתוך תבניות קשיחות ומקובעות של זהות ומגדר, של מהו טבע העצמי שלנו, או טבע המציאות, ומהן האפשרויות העומדות לרשותנו ופתוחות בפנינו. 

הגישה שאני מציעה איננה שוללת את מי שאנחנו היום, או את כל הידע, הכישורים, הניסיון, החכמה והמיומנויות שרכשנו. נהפוך הוא, זוהי גישה שמכירה בכל מה שיצרנו, קיימנו והגשמנו וביכולת שלנו להשתמש בכל אלו כמצע לעוד.

כדי לעשות זאת אנחנו נדרשים להסכים לא להיות מוגדרים על ידי כל אלו, או קשורים אליהם באופן שמקבע אותנו אליהם.

פעמים רבות, אני מביאה את הדימוי של הקוסם שמפתח מיומנויות מתקדמות ומצליח ליצור יש מאין ולהוציא שפן מהכובע – אבל אז הוא מחבק את השפן, נקשר אליו ולא מסכים לשחרר, כשאיננו יוצר את ההיקש ההגיוני – שאם הוא הצליח ליצור את השפן – הוא בוודאי יצליח בעתיד ליצור עוד שפנים, ואולי גם ארנב, ציפור או אפילו פיל, ג׳ירפה או חיה אחרת שהוא כלל לא העלה עדיין בדמיונו.

כדי להצליח ליצור את גן החיות שתיארתי כאן (ולפרוטוקול, אני מתנגדת לשימוש בבעלי חיים לצורכי שעשוע), אנחנו נדרשים לקיים את הבחירות השונות שלנו כאשר אנו משוחררים וחופשיים לנבוע מכל היש והקיים ולהתמיד להתחדש, מתוך הבנה עמוקה שכל מה שהשגנו הוא מצע לצמיחה ולא יעד סופי ומוחלט, ושההווה המוכר והידוע אינם סוף הדרך, אלא קרקע פתוחה ועשירה ליצירת מסלולי התהוות חדשים.

כדי להמשיך ולהתפתח עלינו להסכים לשחרר את ה"אני" שאנו מכירים, את כל מה שנוח, בטוח ומוגדר, ולעבור למצב גמיש ופתוח, שמאפשר לנו להתרחב אל מעבר למצב הקיים אל עצמי מורחב, שנמצא בשלב הבא של ההתפתחות שלנו.

זהו מהלך תודעתי, קוגניטיבי, רגשי, נפשי ואפילו ביולוגי, שמוביל אותנו לשלב חדש באבולוציה שלנו, שיש בו מוכנות לערער במודע מצב קיים, לנוע מאזור נוחות לאזור התפתחות, להעיז, להסתכן, לפוגג תקרות זכוכית, להרחיב באופן מתמיד את תפישת העולם ונקודת המבט ולחולל התחדשות שממריצה את הנפש והגוף, מזרימה חיים לקיום האישי וטוענת אותו במשמעות מתפתחת.

אפקט סוף ההיסטוריה הקולקטיבי

לא רק הפרט נוטה לאשליית סוף ההיסטוריה, אלא גם האנושות כולה.

אפקט סוף ההיסטוריה אינו רק תופעה פסיכולוגית – הוא סימפטום תרבותי של עידן שהסתיים.

אשליית הקביעות, שההטייה הקוגניטיבית מייצרת, אינה נוגעת רק לזהות האישית אלא מחלחלת אל אופן ההבניה של המציאות כולה: מערכות אמונה, הבניות תרבותיות, יחסי מגדר, מוסדות חינוך, כלכלה, קריירה ויחסים – כולם מעוצבים באופן שבו הם נדמים כמוצקים, קבועים, מוחלטים וסופיים: זה מה שיש, וכך זה יישאר.

בכך, התרבות האנושית נעה בלולאה חוזרת של תודעה הישרדותית, טראומטית ואוטומטית, המשעתקת את עצמה שוב ושוב.

זהו אפקט רקורסיבי – שבו האמונות והתפישות שיצרו את ההיסטוריה, ממשיכות לעצב את המציאות גם היום. 

אנחנו רואים את זה במערכות יחסים, בתוך קהילות, ביחסים בינלאומיים ובאופן שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה כי איננו משכילים לנבוע ממנה אל משהו חדש ושונה.

כציביליזציה אנחנו נעים בסבבים של אלימות, ניכור, מאבק על משאבים, מלחמת זהויות, מיסוך וערפול תודעתי, דואליות ונפרדות, שולט ונשלט, כובש ונכבש, מדכאים ומדוכאים – החוזרים כל פעם בלבוש חדש, אך משמרים את אותה תודעה ישנה.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה בשלל וריאציות שהן ייצוגים תרבותיים של אשליית סוף ההיסטוריה, לא במובן של סיום היסטורי, אלא כמצב של מעגל סגור הנובע מהיעדר היכולת של החברה האנושית לפרוץ ממנו החוצה ולראות אפשרויות חדשות שעוד לא היינו בהן כציביליזציה, ושהן מחוץ להבניות התרבותיות והנורמות המקובלות.

היציאה מן הלולאה הזו וההתפקחות מאשליית סוף ההיסטוריה – דורשת מהלך תודעתי עמוק, העובר דרך שלבים של התעוררות תודעתית, שינוי נקודת המוצא התפישתית כלפי העצמי וכלפי העולם, זיהוי החזרתיות הרקורסיבית והפנמה של העיקרון: מה שניצור – הוא שיהיה, שמוביל ללקיחת אחריות על הבחירות שאנו יוצרים, ועל התוצאות שלהן במציאות הפנימית ובעולם שסביבנו, שמגיב אלינו ומשקף לנו את עצמנו.

מכיוון שאיננו משכילים כציביליזציה לצאת מן המעגל הסגור המנפק עוד מאותו הדבר, תקופת המעבר הגדול, על השינויים הגלובליים המתרחשים בה, עושה את זה בשבילנו: היא מערערת את במת המשחק הגלובלית ודוחפת את האנושות להכיר בכך שהיא כלואה בכעין חדר מראות הולוגרפי, המשקף לה עוד ועוד מאותם דפוסי מחשבה, מערכות אמונה ודרכי התנהלות. 

ניתן לצאת מחדר המראות הזה על ידי תהליך של חיבור מחדש להקשר הכולל בתוכו אנחנו מתקיימים, הבנת העצמי על מרכיביו השונים ולמידה כיצד לנהל את האנושיות שלנו על שלל רבדיה הגלויים והסמויים. בכך ניתן לעבור מתנועה אקראית ובלתי מודעת לתנועה תבונית ומודעת, המעצבת את המציאות הפנימית והחיצונית באופן פעיל וער.

זה יאלץ אותנו לשנות את האופן שבו אנחנו מסתכלים על הקיום האנושי, לערער במודע על המוסכמות המגבילות, לעצב את ההבניות התרבותיות, כך שישרתו גילוי עצמי, התחדשות וצמיחה ולהגדיר מחדש את המבנים החברתיים, הכלכליים, והפוליטיים ואת מערכות האמונה הקולקטיביות.

המעבר הגדול: סוף ההיסטוריה? זוהי רק ההתחלה…

בתוך המסגרת הרחבה יותר של מעבר העידנים בו אנו מצויים, אפקט סוף ההיסטוריה הוא תוצר של סיום עידן אחד ומעבר לעידן חדש המתבטא במעבר מן המאה ה-20 למאה ה-21.

המעבר הגדול הזה חושף חוקיות חדשה, קידוד חדש ואבני בניין חדשות שיעצבו מחדש את המציאות.

זהו זמן שמציב את האנושות בצומת דרכים אבולוציונית ובו נקודת בחירה – בין המשך ההישנות האוטומטית והמונוטונית, לבין קפיצה תודעתית אל מסלול חדש של התפתחות.

כדי ליצור את המעבר הזה, התרבות האנושית נדרשת להכיר בכך כי היא איננה פסגת הקיום, אלא רק שלב בתוך מהלך רחב הרבה יותר של התפתחות ציביליזציות עלי אדמות, המוביל את האנושות לשלב אבולוציוני חדש הנובע מכל מה שיצרה האנושות עד כה.

במעבר הגדול הזה נדרש לבחון מחדש את מוסכמות ההיסטוריה, את מושג החומר והזמן, הזהות, הגוף הנפש והקיום הגשמי, ולהתחיל להתייחס אליהן ככאלה שאינם סופיים ומוחלטים אלא כהיבטים זמניים, דינמיים ומשתנים במערכת פתוחה ומתמשכת של גילוי עצמי.

אפקט סוף ההיסטוריה הוא אינדיקטור לכך שהאנושות מיצתה את ההיסטוריה הישנה שלה, וחיה את חזרתה בלופים רקורסיביים, במהלך נטול מעוף והשראה, המוביל לניוון תודעתי וכילוי עצמי. 

הדרך החוצה איננה באמצעות ניתוק מהעבר, אלא על ידי מוכנות לנבוע ממנו אל שלל אפשרויות חדשות שלא העלנו עד כה בדמיוננו, מוכנות לעודד מעוף והשראה, לחולל מוסכמות חדשות וצורות חשיבה רעננות, להפר מבנים תרבותיים שפג תוקפם, לחקור את ההקשר הכולל בתוכו אנו מתקיימים, ואז להמציא את עצמנו מחדש ולהתחיל לכתוב היסטוריה חדשה הנובעת מכל מה שלמדנו עד כה.

זהו מעבר שישנה את כל תפישת החיים עלי אדמות.

המעבר הזה מחייב אותנו לבחון את כל מושגי הבסיס: מיהו העצמי? מי היא האנושות? מהו גוף? מהי תודעה? מהי קריירה? מהי אהבה? מהי קהילה? מהם יחסים? ומהי זהות?

האדם של העתיד הוא הישות החדשה שנולדת מתוך שאלות אלו. ישות שאינה עוד תוצאה של שושלת הישרדותית, אלא ביטוי של תודעת מקור, הבאה לידי ביטוי דרך גוף חומר חי, גמיש, מתחדש, שכולו רשת של חישה, הבנה, יצירה וחיבור.

אנחנו בתנועה. והשאלה איננה האם ננוע, אלא איך.
האם נישאר כבולים למה שהיה? או נאפשר לעצמנו להיפתח למה שכבר בפתח?

התקופה הזו היא שער. הזמנה להתמסר לתהליך אבולוציוני שמתחולל עכשיו – בגוף, בנפש, בתודעה, ובמארג החיים על פני האדמה.

זוהי רק ההתחלה.