חג מתן תורה בפתח.
חלון בזמן שנועד להזכיר את החוזה הבסיסי שבין האנושי לאלוהי. בין בן האנוש, בשר ודם, לבין המהות שלו, המצויה מעבר לקיום הגשמי.
החוזה הזה, שבין האנושי לאלוהי – יש בו, ברמה הכי בסיסית, חוזה נאמנות, בין האדם לבין עצמו, ובין החברה האנושית למכלול שבתוכו היא מתקיימת.
חוזה הנאמנות הזה מבטא את השאיפה האנושית לקיים חיבור לעקרונות, רעיונות וערכים, שמייצגים את הצד היפה והמואר, התבוני והטהור של האנושיות.
זוהי שאיפה, לא רק לקיים את החיבור הזה, לשמור עליו, לכבד ולהוקיר אותו – אלא גם להפיק ממנו משמעויות יישומיות, שמאפשרות לפנים האלוהיות שטמונות בנו, לבוא לכדי ביטוי בחיים שאנחנו מקיימים כאן, בעולם הזה.
חשוב שנבין שהרבה תלוי בנו ובהסכמה שלנו, כאן בקיום הגשמי האנושי שלנו, לתת גושפנקה לצד האוניברסלי, כלומר לפנים האלוהיות שטמונות בנו ומבקשות שניתן להן ביטוי על פני האדמה.
המחוייבות האנושית
החוזה שבין האדם לאלוהות, הוא למעשה חוזה בין העצמי האנושי, לעצמי המופשט והכוללני שאפשר לקרוא לו נשמה. זוהי התחייבות להעדיף את הערכים האלוהיים והנשגבים ברגעי הבחירה הגשמיים והיומיומיים.
זהו חוזה שיש בו מחוייבות לעשות כמיטב יכולתנו כדי להגשים ערכים אוניברסליים בחיים הגשמיים שלנו, כך שהאנושי יבטא פנים מוארות של העצמי, שיש בהן טוהר, נועם הליכות, אהבת האדם והבריאה, כנות, סקרנות, אחריות, שאיפה מתמדת להתחדש ולצמוח וכל זאת מתוך חיבור למכלול, אחדותיות וערבות הדדית.
החוזה הזה טומן בחובו התחייבות אישית להשתדל להתעלות מעל האינסטינקטים, הדחפים, הנפרדות, האנוכיות, המיסוך, הפחד, התאוותנות ואשליית המרדף אחר מילוי עצמי – ולתת עדיפות, ברגעי האמת, לצד האלוהי שבתוכנו שהוא תבוני, סקרן ופתוח, נדיב, ערכי וישר.
זהו צד שקיים בכולנו והוא אמפתי, מלא בחסד ובחמלה הנובעת מחוויה של אחדותיות ואחווה ויש בו אהבה עצמית פשוטה ותמה ואהבה לאחרים מעצם היותם.
החוזה בין האדם לאלוהותו הוא אינטימי.
אין לאף אחד בעלות עליו.
הדרכים לקיים אותו שונות ומגוונות והן טומנות בחובן אמת מזוקקת ואוניברסלית שהיא מעל לכל תורה.
באמת האוניברסלית הזו, ישנה הכרה כי כל בני האדם מגיעים מאותו מקור – מאותו ים קוסמי אדיר ממדים. וכי לכל אחד ואחת מבני האנוש יש זכות לחיות מתוך חופש, כבוד, שוויון ויכולת לשגשג ולממש את עצמו על פני האדמה.
מתן תורה, הוא רגע בזמן, שמזמין אותנו להיזכר בצד האלוהי שלנו, שיש בו חכמה ותבונה, אחריות, נדיבות, ראיה רחבה וכוללת, קבלה, ענווה, טוהר, מאור פנים, רצון לצקת משמעות אל הקיום והרבה אהבה לכל יציר נברא.
והרגע הזה בזמן, אינו חד פעמי, הוא אסופה של נקודות בחירה יומיומיות, שבהן אנו מממשים אלוהיות בגשמיות.
עץ החיים
החברה והתרבות האנושית הן כמו עץ ענק ומסועף.
העץ הזה – הוא בעל ענפים רבים, שונים ומגוונים, שכולם נובעים מאותו הגזע, מחוברים לאותו מקור, ניזונים ממנו ונובעים מתוכו.
זהו עץ החיים – מבנה אדיר ממדים, של עולמות וממדי קיום (שעולם ארץ הוא חלק קטן ממנו), שמקיים ממשק פעיל לרקמה הקוסמית החיה והמסונפת לענפים (שבטים) רבים, שונים ומגוונים, המקבלים הזנה מתמדת ואלמותית מתוך חיבור ישיר למקור כל היש.
המבנה של עץ החיים, בא לכדי ביטוי גם במבנה של התרבות האנושית, הבנויה גם היא באותו האופן בדיוק.
עץ החיים של התרבות האנושית, ניזון מקרקע רעיונית ותודעתית המתמצקת לכדי מערכות אמונה, תבניות ואופייני התנהלות, מסורות ותורות – שנועדו כולם להוות קרקע לצמיחה והתפתחות של העץ המסועף והגדול הזה, המייצג תרבות וחברה.
התורות המסורות והאמונות, נועדו להיות מערכות דינמיות שיודעות ומסוגלות להתחדש, להשתנות, להתפתח ולאפשר לשורשים של העץ להסתעף ולהתעבות ולצמרתו להתפתח, ליצור אבולוציה, להצמיח שושלות חדשות ולצמוח לגבהים חדשים.
ראשו של העץ נועד לגעת בעננים, ורגליו נועדו להיות נטועות עמוק בקרקע דשנה ופוריה.
היעדר ההתפתחות הרוחנית וההתחדשות התודעתית – כמוהן כדילול מתמיד של הקרקע ממשאביה והיעדר דישון שלה, כך שאינה מקבלת הזנה ואינה מתחדשת ומעשירה את עצמה באופן אורגני בחומרים חדשים.
כאשר הקרקע אינה מתחדשת ולא מקבלת דשן והזנה, היא הופכת דלה וריקה ונטולת משאבים, ואז השורשים מתנוונים או נרקבים, צמרתו של העץ וענפיו מתייבשים וקמלים והעץ גוסס ומת.
כאשר ישנה היצמדות לתורה ולמערכות אמונה, מנהגים וטקסים, באופן עיוור, וכאשר ישנו קיבוע של כל אלה כאמת מוחלטת, ללא הסכמה להתחדש – הקרקע שהעץ נטוע בה וניזון ממנה הולכת ומתדלדלת, הולכת ומתרוקנת ובכך היא אינה מזינה את העץ כך שבסופו של דבר השורשים של העץ מתנוונים או נרקבים, עד שהעץ מת וקורס.
יש קשר הדוק בין צמרתו של העץ לשורשיו כמו שקיים קשר הדוק בין רוח לחומר ובין אלוהות לגשמיות.
בהפרדה של הרוח מהחומר אין קדושה אלא סטגנציה.
בניסיון ללכוד רוח דינמית ורב ממדית, בתוך תורה או דרך נוקשה ומקובעת – הרוח הולכת לאיבוד, מכיוון שבמקום להשפיע על הגשמיות היא מתקבעת אל תוכה, דועכת ומאבדת את עצמה בסבך של כללים ותבניות.
הדבר דומה לשורשי עץ, שאינם יכולים להמשיך ולהסתעף אל תוך הקרקע מכיוון שהם פוגשים אדמה נוקשה שלא ניתן לנוע ולהתפתח בתוכה.
התורות והמסורות השונות – מצע הזקוק להתחדשות
התורה היא יציר של אנשים, שאגדו דורות על גבי דורות ידע וחכמה, שתכליתם לאפשר למין האנושי לצמוח ולהתפתח בעולם הגשמי הזה – עולם מרובה אתגרים, שנוטה לנתק את האדם מן הזיכרון של האחדות שכולנו חלק ממנה.
בתורה אין באמת קדושה – אלא היא מהווה אסופה של ידע, מנהגים ומסורות, תבניות מחשבה ואופייני התנהלות שמהווים בכל שלב ותקופה, מצע דינמי ומשתנה שמאפשר לנבוע ממנו אל שלב חדש.
ה"קדושה", כלומר הקיבוע של מערכות אמונה וחוקים נוקשים, באופן בו הם "קפאו בזמן" ואין לגעת בהם – לא מאפשרים לקרקע של חכמה ורעיונות לקבל דישון והפריה שיש בהם חיים.
בכך, לתורה המקובעת באמצעות קדושה, אין באמת אפשרות להתחדש באופן מתמיד ולהעניק לעץ שורשים חיים ומתפתחים, מה שגוזר על העץ כולו כלייה.
קדושה היא ביטוי של נאורות, עילאיות וערכים. היא אינה מנותקת מהעולם הגשמי, המתפתח והדינמי. היא אינה טמונה בתורה כזו או אחרת, אלא ביכולת של אנשים להתפתח, לפסוע במסע החיים על פני האדמה, מתוך סקרנות והתחדשות, וליצור תהליך מתמיד של גילוי של העצמי האלוהי והבאתו לכדי ביטוי בתוך חווית החיים האנושית.
תהליך הגילוי העצמי וההתקדשות מתחיל ביכולת להתעורר תודעתית, להתעצם ברמה הערכית והנפשית, לצאת מן הקיפאון שלו אנו נוטים כחברה, הבולע אותנו אל תוך מרחב מבלבל, מסית, מדיח, שלוכד באשלייה סוחפת, שמשכיחה את הדבר החשוב ביותר.
ומהו הדבר החשוב ביותר?
היכולת בעודנו כאן על פני האדמה, להיזכר שכולנו מאותו המקור, חלק מאותה האחדות, ולכולנו הזכות לממש חיים של חופש ורווחה, שמחה ויכולת להביא לידי ביטוי את הפנים האלוהיות, הנאורות, השונות והמגוונות שבנו.
עילאיות בגשמיות
חוזה הנאמנות שבין האדם לבין עצמו, מוביל ליכולת לבטא קודש בחול, להנכיח עילאיות בגשמיות ולגלם את החלק האלוהי-אוניברסלי בחיי היומיום, כך שהאדם יכול לחיות בשלום ושלמות עם עצמו ועם האחרים.
המוכנות להעדיף את הערכים והעקרונות הנעלים והאוניברסליים, ולקיים עימם קשר דינמי משתנה ומתפתח, מאפשרת לצקת אל הקיום האישי עוד ועוד מן הפנים האלוהיות, בפשטות, נדיבות, חכמה ואהבה, המביאים אל העולם הזה התחדשות וצמיחה, הפריה הדדית והתפתחות שיש בה זכות קיום.
החיבור לאלוהי ולנשגב, הוא תהליך של אפשור ואהבה.
זהו תהליך שאין בו מוחלטות וכפייה. אין בו פחד או יראת שמיים וגם לא כללים נוקשים שאין בילתם. אין בתהליך הזה הפרדה והדרה, ניצול, קיפוח, הפעלה של כוח ושליטה באחרים.
להפך, יש בו נדיבות וחסד, אחריות וערבות מתוך תחושת שייכות עמוקה למכלול.
כאמור, החוזה בין האלוהי לגשמי, שמתן התורה נועד לייצג, אינו רגע אחד בודד של בחירה, אלא תהליך מתמשך, אסופה של רגעים ומעמדים המתקיימים בין האדם לבין עצמו.
מתן תורה הוא אסופה של רגעים שבהם אנו מעניקים לעצמנו את אפשרות הגילוי העצמי. אלו רגעים שבהם האדם פותח בתוכו שער אל האוניברסליות הטמונה בו, המולידה פרספקטיבה אלוהית בהוויה אנושית, בתהליך מתמיד של התרחבות וצמיחה.
מתן תורה – הוא מסלול חיים מתמשך של טרנספורמציה, וחשיפת הפנים האלוהיות בתוך אלו האנושיות. הוא מתרחש בשקט, ענווה, מתינות והתמדה, כך שצעד ועוד צעד הופכים לדרך המחברת בין עילאיות לגשמיות.
