מאזור נוחות לאזור התפתחות – ערעור יזום של מצב קיים

Getting your Trinity Audio player ready...

מדריך לחציית סף בתהליכי שינוי וטרנספורמציה

אנחנו עוברים בית. בין האריזות והארגזים אני יושבת ומסתכלת על מה שהיה אמור להיות ה-״סלון״ של הבית, ובפועל, הפך למרחב ההגות והכתיבה שלי, שבו במשך המון שנים, כתבתי, נסקתי למחוזות של מעוף והשראה, העמקתי ברעיונות ובפילוסופיה שפיתחתי, הכנתי מצגות, סמינרים, ערכות קלפים וישבתי לי בכורסא שלי שהפכה להיות כעין מכונת מסע בזמן, שבה טיילתי בין עולמות, מסלולי זמן, ושפע של מציאויות. 

כעת הכל כמעט ארוז ונראה שונה וריק, ואני מוצאת את עצמי חושבת עד כמה מעבר בית הוא דוגמא מצויינת לתהליכים של שינוי וטרנספורמציה.

מעבר הבית הוא תהליך שהתחיל ברצון ובתחושה פנימית שהגיע הזמן להשתנות, להתרחב ולהתחדש. הרצון הזה מרגיש תחילה כמו דגדוג פנימי, שמעורר מבפנים ידיעה כי הגיע הזמן לנוע הלאה אל מרחב חדש ואל תקופה חדשה.

הבית שלנו מקסים והשקענו בו המון אהבה ועשייה. זה מי שאנחנו – בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, אנחנו מביאים את המיטב שלנו, מתוך הערכה לחומר וכבוד לרגע, גם אם הוא זמני וחולף. 

לכן, כשהתעורר הדגדוג הפנימי ועימו ההבנה כי פרק הסתיים ופנינו למעבר בית – התחיל תהליך שהבסיס שלו היה מאוד חיובי ולא מתוך אילוץ או חוסר שביעות רצון, אלא מתוך סקרנות ותשוקה, ידיעת לב והקשבה סבלנית למה שהתחולל בחלל הפנימי שלי וקרם שם עור וגידים, עוד לפני בכלל שהתחלנו את תהליך החיפוש של המרחב הבא שלנו.

בתוך התהליך הזה פעלתי על פי התודעה והמודלים שאותם אני מלמדת במודול 2 שממשיך את מודול 1 ועוסק בתהליכים של שינוי, יצירה ובריאה של מציאות, ואפשר לומר שהתייחסתי לכל הפרויקט הזה כ-״עבודת הגמר״ של מודול 2 כדי לממש את בית חלומותיי, כפי שראיתי אותו בעיני רוחי, ושיקף מציאות חדשה לגמרי.

במעבר בית אנחנו מפרים ומערערים במודע מצב קיים, גם אם הוא מקסים והרמוני, כדי ליצור אחר-כך מרחב מגורים וחיים חדש – בית.

הערעור היזום של מצב קיים הוא לא תמיד נוח – כי הוא מפר את ההרמוניה הקיימת ויוצר דיס-הרמוניה רגעית וזמנית, שאחריה ניצור הרמוניה על בסיסים חדשים ובמישור מציאות חדש.

 

אנשים בדרך כלל לא אוהבים שינויים.

הנטייה הנפשית-אנושית היא להיקשר למצב הקיים ולהיאחז בו, וזאת מתוך פחד לאבד, להפסיד, להיכשל, או ללכת אל הלא נודע ואל מצב של חוסר וודאות.

זה נובע ממצב תודעה הישרדותי שבו המערכת המנטלית, מקודדת מילדות, לקחת בחשבון תרחישים שיש בהם איום, כדי להגן על העצמי מפני פגיעה בעולם מרובה אפשרויות, שחלקן חיוביות וחלקן שליליות ומאיימות.

הדבר מוביל לכך שהמוח מקטלג איומים וסכנות, והמערכת הרגשית מגיבה לכך בהיקשרות למצב הקיים שנתפש כבטוח, מכיוון שהוא כבר מקוטלג במחשבה ומאפשר אוריינטציה בתוך סביבה שתועדה ברמה המנטלית והיא מוכרת וידועה.

לכן, כאשר מצב קיים משתנה, הדבר מביא עימו פעמים רבות חוויה רגשית של מועקה, כאב והימנעות מתרחיש של סיום או פרידה מן המוכר והידוע.

בערכת קלפי "לצאת מהסיפור" שעוסקת בשלבים השונים בתוך תהליכי טרנספורמציה, יש קלף בשם "חליפה צרה" – שמדבר על המצב הזה, שבו אנחנו נדחפים לערער מצב קיים באופן יזום, זאת מכיוון שהמצב המוכר והידוע מתחיל להיות ממש לא נוח, ומרגיש כמו להתנהל בתוך חליפה שבעבר התאימה לנו בול, אך כיום כבר קטנה עלינו בכמה מידות, מצרה את צעדנו ומגבילה את התנועה שלנו.

הנטיה להצמד למוכר ולידוע, וההיקשרות ל-״חליפה הצרה״ עלולה ללכוד את האדם בתוך תדמיות, הרגלים ומשחקי תפקידים שבאמצעותם האדם מגדיר את הזהות שלו ואת החופש שלו (לכאורה), ולמנוע ממנו להמשיך ולצמוח בתהליך של גילוי עצמי.

 

איך נראה אדם שלובש "חליפה צרה"?

״החליפה הצרה״, יכולה לבוא לכדי ביטוי בכל מיני נושאים בחיים:

זה יכול להיות בבית מקסים ואהוב שכבר לא משרת את הצרכים המתפתחים שלכם, ואתם זקוקים למקום רחב יותר או חלוקת חדרים שונה.

זו גם יכולה להיות מערכת יחסים שסיימה את תפקידה, עבודה שכבר לא מעניינת אתכם ואין לכם בה אתגר, סיפוק או משמעות. זו יכולה להיות תפישה שלכם על עצמכם שמצמצמת אתכם ולא מאפשרת לכם להתפתח למקומות חדשים, הרגלים שיש לכם ואתם רוצים לשנות, או אפילו איכויות ותכונות נפשיות שבעבר שרתו אתכם ועכשיו כבר לא.

למשל – אם בעבר השתמשתם בכעס ככוח מניע ודוחף אתכם להישגים, אתם יכולים למצוא שהכעס כבר אינו כוח מניע והוא הפך ל״חליפה צרה״ – אנרגיה נפשית שמזיקה לכם, כי השתניתם, התפתחתם וכעת אינכם זקוקים יותר לכעס ככוח התנעה ואתם מסוגלים להתפתח מתוך יצירתיות וסקרנות.

או מערכת יחסים שהיתה מבוססת על ריצוי ותחושת קטנות ולימדה אתכם שיעור בביטול האגו, או לימדה אתכם להאמין בעצמכם ולהקשיב לעצמכם, הופכת ל״חליפה צרה״ שסיימה את תפקידה כאשר למדתם לשחרר את האגו וביססתם ענווה וגמישות, חוויה של מסוגלות ויכולת, חוסן נפשי ורגשי,  ובכך אתם נדרשים לנוע הלאה אל מערכת יחסים שבה תוכלו לבטא נוכחות ועוצמה.

אם תתבוננו על נתיב חייכם תוכלו לראות עוד ועוד דוגמאות מן החיים, שבהן זיהיתם מתי ה״חליפה״ הפכה צרה ונדרשתם לפשוט אותה, לשחרר אותה וללבוש בגד חדש ההולם את מידותיכם החדשות.

למה אנשים מתקשים לשחרר את אזור הנוחות?

ישנם אנשים שכאשר מתעורר קול קריאה פנימי והם חשים בהתרחבות הפנימית שמבקשת לבוא לידי ביטוי – הם מוכנים להוריד את ה״חליפה הצרה״, לצאת מאזורי הנוחות, להתגבר על פחדים ומניעות, ובכך להתרחב אל תוך ״חליפה חדשה״ שמאפשרת להם לבטא את עצמם ותואמת אותם.

אני קוראת לתנועה הזו: מעבר מאזור נוחות לאזור התפתחות.

אך ישנם אנשים שבוחרים במודע להישאר בתוך ״חליפה צרה״.

אלו אנשים שמתקשים להתמודד עם שינויים, ויכולים גם במשך שנים רבות ואפילו חיים שלמים, לוותר על הזכות לחיות בעוצמה, בנוכחות ובהגשמה עצמית, ובמקום זה, שרויים בביטול עצמי – בחירה מודעת לבטל את הרצונות, השאיפות והחלומות, ולשים בצד את ההגשמה העצמית או את השאיפה הבסיסית לחיים שיש בהם משמעות, הרמוניה פנימית, רווחה ונינוחות.

הביטול העצמי נובע מחוויה נפשית של חוסר מסוגלות, פחד להיפגע, להיכשל או לטעות, וגם כתוצאה מהתרחקות גדולה מן העצמי האותנטי – עד שאין בכלל מסוגלות לזהות מי אני באמת ומה אני רוצה.

בכך ״החליפה הצרה״ הופכת להיות דרך חיים, שבה האדם חווה עול, קושי, חוסר סיפוק ותחושה מתמדת של דיס-הרמוניה שהופכת להיות המצב הטבעי, כי "אלו החיים".

המפתח לחיים של הרמוניה עם עצמכם, משמעות, הגשמה, עוצמה ונוכחות, טמון ביכולת לא לנטוש את העצמי האותנטי, ללמוד לזהות את קולו בתוך הנפש, להקשיב לו, להיות נאמנים אליו ולשמר דיאלוג עם העצמי הפנימי שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו, שחולם, משתוקק, יודע את עצמו, חש תחושת מסוגלות ויכולת, ודוחף אתכם מבפנים להביע את עצמכם.

 

טבעה של הישות האנושית – התפתחות, שינוי וגילוי עצמי

העצמי שלנו, בדיוק כמו עולם הטבע ועונות השנה – בנוי בטבע המקורי שלו להשתנות, להתפתח, להשיל ולהתחדש.

להתפתחות אין מסלול עוקף שינוי – רק כשאנו מעזים להפר את הקיים, אנו פוגשים את החירות ליצור משהו חדש. 

ההפרה של מצב קיים, לא חייבת לחולל דרמה או דיס-הרמוניה אלא יכולה גם להיות תהליך שקט של הקשבה, בירור פנימי, העזה לחלום, להפליג על כנפי המעוף והדימיון, ולרקום היתכנות בעולם הפנימי שבהדרגה משרה השראה על העולם החיצוני, עד להגשמה של הרצוי והפיכתו למצוי.

הטבע העצמי שלנו הוא טבע של גילוי עצמי והוא נועד לאפשר לגוף, לנפש, לרוח ולתודעה, להתחדש ולהשתנות, באופן גמיש ואורגני, כל פעם בתיאום לרצון, הנובע מתוך העצמי הפנימי והמזוקק, אשר מכוון את האדם אל עבר התפתחות וצמיחה, כאשר הגשמיות היא כלי ההגשמה.

 

עקרונות תומכי תנועה שנובעים מתוך הגישה האינסטרומנטלית

אחד הנדבכים הבסיסיים בפילוסופיה שאותה אני מלמדת היא הגישה האינסטרומנטלית, הרואה בעצמי האנושי וכוחות הנפש השונים ערוצי ביטוי של המהות הקוסמית – הנשמה, בתוך חוויית החיים על פני האדמה.

הגישה האינסטרומנטלית מתייחסת לאנושיות שלנו ככלי דינמי שניתן לעיצוב ושינוי. זהו כלי שעלינו להוקיר אותו, לכבד אותו ולהתמקצע בו, כערוץ המימוש וההגשמה שלנו כאן על פני האדמה – מה שאני קוראת לו: ״גשמיות מגשימה״.

אימוץ הגישה האינסטרומנטלית מאפשרת להתבונן על עצמנו לא רק מזווית המבט של העצמי האנושי, אלא גם מזווית המבט של הישויות הקוסמיות שאנחנו, אשר חוות חוויית חיים גשמית בתוך גוף ונפש שמתווכים את האינטלגנציה הקוסמית ומגשימים אותה עלי אדמות, מתיאוריה למימוש.

כדי לשרת את הטבע הקוסמי שתכליתו גילוי עצמי והתפתחות, ישנם עקרונות מובנים ומוגדרים, שיש ללמוד אותם ולצבור בהם מיומנות, והם תומכים את היכולת להשתנות ולהתחדש בעולם שהנטייה שלו לדחוף לקיבעון והיקשרות למוכר ולידוע.

חלק מן העקרונות הם:

• הסכמה לנוע לאזור חדש ובלתי מוכר, אשר לעיתים חורג ממה שנתפש כמקובל ונורמטיבי.
• שינוי תפישות ואמונות עליהן העצמי מבסס את תחושת הוודאות והביטחון האישי, ולעיתים אף מעבר יזום דרך ״הלם אונטולוגי״.
• שחרור היאחזות והיקשרות למציאות הקיימת שמגדירה את העצמי ומתן גיבוי רגשי לתהליכים של שינוי, סיום ופרידה, המחוללים לידה של משהו חדש.
• שינוי הרגלים, אופייני פעולה מוכרים, התניות והתמכרויות לטובת התנסות, חקירה ורכישה של מיומנויות וכישורים חדשים, לצד הרגלים חדשים, שתומכים את הגילוי העצמי והטרנספורמציה.

 

המעגל הסגור של עוד ועוד מאותו דבר

מכירים את הטיית השליליות? זוהי הטיה קוגנטיבית שכתבתי עליה במאמר "הטוב במיטביותו", והיא מעצבת את תודעתנו לחפש סכנות במקום הזדמנויות.

הפחד להפר מצב קיים נובע מהתנייה הישרדותית שכזו, שמחזקת מעגל סגור של שימור הקיים, גם כשהוא מכאיב או כבר לא מתאים לנו יותר כי השתנינו.

התנסויות החיים השונות יוצרות מאגר של מסקנות ותפישות שיש לאדם על עצמו, על העולם, על מהות החיים, על המציאות, על מה אפשרי ומה לא, מה מסוכן ומה בטוח. הן אף מגדירות אוריינטציה ופרשנות ספציפית לאירועים ותרחישים היסטוריים, אישיים וקולקטיביים.

מאגר המסקנות הללו, אישיות וקולקטיביות, מקודד אל הגוף והנפש, כתשתית מחשבתית ורגשית שהיא לעיתים קרובות בלתי מודעת, והיחס אליה הוא כאל המציאות הבלעדית והמוחלטת.

בכך נוצר מצב אבסורדי שבו האדם פועל בהתאם לדפוסים המחשבתיים והרגשיים, יוצר שוב את אותם תוצרים, ובכך מנציח את המסקנות, בהיעדר יכולת או מוכנות לערער עליהם כדי לפרוץ את המעגל הסגור, להשיל את ה״חליפה הצרה״ ולעצור את המעגל הסגור של ההנצחה, לטובת גילוי עצמי והתחדשות.

הדבר מזכיר לי משל ששמעתי פעם, על איש אחד ובור אחד:

 

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים

מאת פורשיה נלסון

פרק ראשון

אני הולך ברחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני נופל לתוכו.

אני אבוד… אני חסר אונים.

זו לא אשמתי.

לוקח לי נצח לצאת משם.

 

פרק שני

אני הולך באותו רחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני מעמיד פנים שאני לא רואה אותו.

אני נופל שוב לתוכו.

אני לא מאמין שאני שוב באותו מקום.

אבל זו לא אשמתי.

עדיין לוקח לי הרבה זמן לצאת.

 

פרק שלישי

אני הולך באותו רחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני רואה אותו.

אני נופל לתוכו… זה כבר הרגל.

העיניים שלי פקוחות.

אני יודע איפה אני.

זו אשמתי.

אני יוצא מיד.

 

פרק רביעי

אני הולך באותו רחוב.

יש בור עמוק במדרכה.

אני עוקף אותו.

 

פרק חמישי

אני הולך ברחוב אחר.

 

ביחס לסיפור הזה, הרי שההתניות התפישתיות שלנו מסלילות אותנו להמשיך לעבור שוב ושוב באותו הרחוב מפני שאנחנו חושבים שאין בלתו, ליפול לאותו הבור, מכיוון שזה מה שאנחנו רגילים ואף מאמינים שהוא האפשרות היחידה, לא להבחין בקשר שבין הבחירות לתוצאות ולהשלכות, להתנער מאחריות ולשוב פעם אחר פעם לאותו הבור המוכר והידוע.

 

העצמי האנושי ומסקנות החיים – מציאות אחת מיני רבות

היכולת לפרוץ את המעגל הסגור, מתחילה בהכרה הבסיסית בכך שהמסקנות המחשבתיות והרגשיות שלנו משקפות מציאות סובייקטיבית וחלקית, שהיא תוצר של העולם הגלוי לאדם.

זה ממשיך במוכנות לשנות את נקודת המוצא התפישתית על העצמי, על האפשרויות השונות ועל העולם – כדי לחצות סף ולצאת מן המעגל הסגור שמנפק עוד ועוד מאותו הדבר.

כדי לצאת מן המעגל הסגור של עוד מאותו הדבר – עלינו להכיר בכך שהמסקנות שיש לנו על עצמנו ועל העולם, הן תוצר של היסטוריה שהיא רק מציאות אחת, אישית וסובייקטיבית, שההנצחה שלה מעכבת את האדם מלהפתח אל עוד אפשרויות רבות, שונות ומגוונות, להגשמה עצמית.

מעבר למעגל הסגור של ההנצחה קיימים עוד וריאציות של העצמי,  ועוד פוטנציאלים שניתן לנו לממש ולהגשים, ומצויים מעבר לתקרת הזכוכית האישית, מבעד למחסום התפישה המוגבלת או המוחלטת, המגדירה עבורנו מה אפשרי ומה לא, מי אנחנו ומה ומי נוכל להיות.

כדי ליצור ממשק לווריאציות הנוספות ולהגשימן, בתור התחלה, יש להסכים להתחדש ולשחרר אחיזה ב״אמיתות״ המוחלטות, המוכרות והידועות, גם אם הן מגדירות את העצמי ויוצרות תחושת ביטחון, וודאות וזהות.

כלומר, נדרש להכיר בכך שלצד ״הרחוב המוכר״, שיש בו תחושת וודאות וביטחון לצד כאב וקושי – ישנם רחובות נוספים שאפשר לבחור להלך בהם, שחלקם נפלאים מאוד – אך כדי לגלות אותם נדרש להיפרד מהרחוב הישן, ולקיים מוכנות להתנסות ולפסוע ברחוב חדש ולא מוכר.

לא פעם אמרתי לתלמידים שלי, שכולנו יודעים היטב לכאוב ולסבול, ולכן, האפשרות שנגיע לרחוב שיש בו סבל וכאב לא אמורה לאיים עלינו כי אנחנו מכירים אותם. במקום זאת, כדאי לשאול – ומה אם אגיע לרחוב שמציע לי שמחה, עונג, סיפוק ומשמעות? האם זה שווה את הסיכון שבלנוע אל רחוב לא מוכר, לפסוע בו ולהתיידד עם מה שיש לו להציע?

ההסכמה לשחרר את המוכר ולשהות לרגע באיזור בלתי ידוע של חוסר וודאות ושאילת שאלות, מאפשרת להתיידד, בעידון ובהדרגה, עם היצע חדש של אפשרויות, עם מחשבות חדשות, רגשות חדשים, רצונות רעננים והרחבה של אמונות היסוד על עצמנו ועל העולם.

אחר כך, נדרש ליצור התנסויות חדשות ולצבור ניסיון ולמידה במישור החדש, שאותו לומד האדם להכיר ואיתו הוא מתרועע. בשלב הזה נדרשים אורך רוח, סבלנות, חריצות והתמדה עד שהגמלוניות הופכת למיומנות ורהיטות, והאדם משנה גישה על עצמו ועל העולם.

זוהי הדרך ליציאה ממעגל ההנצחה, שיש בו הישרדות ופחד, אל עבר מישורים חדשים של צמיחה וגילוי עצמי – שהופכים לבסיס ומצע שהאדם מבין אותו, שולט בו וצובר בו הצלחות וחוויות חיוביות שמובילות לעוד ועוד מישורים של גילוי עצמי.

התנועה שאני מתארת כאן היא בלתי נגמרת, ואין לה תקרת זכוכית.

בכל פעם המישור ש"נכבש" על ידי האדם יהווה מצע להמשך התפתחות, התרחבות ותנועה אל עבר המישור הבא.

אך כדי להצליח ליצור את התהליך שאני מתארת, באופן שלם ורהוט, חשוב לקיים מובהקות.

מובהקות בתהליך שינוי ובריאת מציאות

דיברתי בעבר על כך שתשומת הלב שלנו היא מגבר תדרים, וכי ישנם גורמים המשתמשים במגבר התדרים הזה, בכוונת זדון, כדי ליצור מציאויות שמנציחות את המצב הקיים.

בתוך תהליך השינוי שתיארתי, ישנם רגעים שבהם מתערער מצב קיים, ולרגע האדם חווה חוסר וודאות וחוסר הרמוניה, שעלולים לאיים על הזהות העצמית המוכרת והידועה ולהקשות על הנפש.

זהו שלב שבו החלה להיווצר תנועה פנימית, שניתן לדמותה לכעין רגל המגששת במישור החדש מתוך רצון להעביר בהדרגה את הרגל השנייה, אולם טרם התבססה נקודת משען חדשה, שמאפשרת להעביר את כל המשקל אל המישור החדש.

ברגע הזה, מערכות התפישה, האמונה, המגדר העצמי ואף ההרגלים אשר עליהם האדם שעון, והם מוכרים וידועים לו, מתערערים – מה שעלול לעורר חוסר וודאות, קושי ופחד לאבד את הזהות העצמית.

 

איך הרגע הזה עשוי להיראות בחיים עצמם?

• חוויה של חוסר חיוניות, עייפות, ירידה בכוח הרצון ואפילו טשטוש ובלבול
• תחושה של מוות או סיום וסוף שיש בהם עצב, כאב והצפה רגשית
• חיפוש אחר הסחות דעת ונהייה אחר השפעות שליליות, שמרחיקות מן הרצון לשינוי או ממה שתומך התחדשות
• אובדן אוריינטציה, זיגזוג, שניות (דואליות) ו״שכחה״ של מה שהוביל אותנו לרצות להתחדש וליצור שינוי
• היאחזות במוכר והידוע, היקשרות למניירות ואופייני פעולה, קושי לשחרר הרגלים ואפילו הליכה אחורה להתמכרויות והרגלים ישנים שלא תומכים את ההתחדשות והצמיחה

במצבים האלו, חשוב מאוד לשמר את המחשבה והרגשות מכווננים כלפי מה שנרצה ליצור ולהגשים, כדי לתעל את כוחות הנפש שלנו אל עבר מה שאנחנו רוצים לברוא ולממש, ולא אל עבר מה שאנחנו פוחדים וחוששים ממנו.

ממש חשוב להמשיך להיות ממוקדים ומובהקים כלפי הרצון שלנו ולא לזגזג או לקיים שניות (דואליות).

בשלב הזה אני ממליצה לאמץ את צורת המחשבה שבה אינכם ממוקדים במה אתם עלולים לאבד, אלא, במה אתה עשויים להרוויח, ובכך לשמר שלמות פנימית מבלי להתפתות להיעדר מובהקות ודואליות.

 

היעדר מובהקות = שניות (דואליות).

השניות מאריכה את השהות במצב של "רגל פה רגל שם". היא יוצרת ריצוד של הנפש, מגבירה חוויה של עול, סבל וחיכוך, בולמת חציית מסה קריטית, מנציחה מסקנות עבר ויוצרת רגרסיה שמובילה בחזרה לתנועה במעגל הסגור של עוד מאותו הדבר.

כל אלו יוצרים תסכול, ספק ופקפוק ביכולת ליצור מציאות, לצד אובדן האמונה במסוגלות ובערך העצמי.

לעומת זאת, מובהקות = מוליכות ותנועה שיש בה כיוון וכוונה ברורים.

המוליכות מעודדת התמדה, אורך רוח וחריצות, ומובילה לחציית מסה קריטית וקטיפת פירות, שיש בהן צמיחה, תחושת ערך, מסוגלות וחוסן. בכך המובהקות היא מאוד פרקטית, היא חוסכת הרבה משאבי נפש, תסכול וקושי, ומאפשרת תנועה הרמונית ממצב למצב.

מוזמנים לצפות בסרטון הקצרצר הזה שמדבר על כך.

מהי פוסט-טראומה קולקטיבית ואיך כל זה קשור למצב בישראל?

כפי שכתבתי בפרקים הקודמים, אנו נוטים לקטלג התנסויות וחוויות, להיקשר אליהן ברמה הרגשית ולהתייחס אליהן כאל מציאות מוחלטת וכאל התרחיש הבלעדי האפשרי, גם אם תרחיש זה מסב לנו פעם אחר פעם כאב, קושי וסבל.

הדבר ממצב תודעה הישרדותית שהיא גם אישית אך גם קולקטיבית ומשפיעה על מהלכים חברתיים ותרבותיים רחבים מאוד.

פוסט-טראומה קולקטיבית יוצרת שדה תהודה שבו זיכרון טראומתי נצרב לא רק במוח האישי, אלא גם במערכות הקולקטיביות של תרבות, עם ותודעה. 

זיכרונות טראומתיים, כאשר אינם עוברים טרנספורמציה, ממשיכים לפעול מתחת לפני השטח, כהטיה תפישתית שמקרינה את העבר על ההווה ומייצרת עיוות בתפישת המציאות שמשפיע על הבחירות בהווה ומנציח פעם אחר פעם את אותו עתיד.

כך נוצרת חזרה לא מודעת על אותם דפוסים, תגובות והתנהגויות, שמולידה לופ שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

אפשר לראות את הלופ המתואר כאן בישראל, שבה, המצב שהגענו אליו בטבח ה-7.10 והאירועים שקרו בעקבותיו, נובע מהיקשרות של שנים לתפישות, דרכי התנהלות, אמונות ורעיונות שהובילו למציאות יותר ויותר קיצונית, אלימה ושלילית.

מציאות שממשיכה להתדרדר ולהנציח את אותם מצבים בווריאציות שונות, עד שנבין, נתפקח ונסכים לשנות גישה וליצור טרנספורמציה קולקטיבית שיש בה התחדשות ערכית, תפישתית, פוליטית, חברתית ומעשית שמובילה גם לריפוי רגשי.

 

השלבים ליציאה מן המעגל הסגור של הטראומה האישית והקולקטיבית:

• הכרה בכך שהזיכרון הטראומתי אינו “האמת” הבלעדית והמוחלטת, אלא מצע שיש לו פוטנציאל להתמרה, כאשר נוצרת הסכמה לפגוש אותו בעיניים חדשות
• מסוגלות להתבונן על הסיטואציה מנקודת מבט מורחבת שאין בה טביעה רגשית בכאב, הזדהות, זעם ורצון נקמה, שמטשטשים את היכולת ליצור אנליזה תבונית ובלתי מוטה
• מוכנות כנה לזהות מגמות ותהליכים, לקשר בין בחירות, תוצאות והשלכות
• בחירה מפוקחת ומודעת – של לא לעשות עוד מאותו הדבר והסכמה לעשות זאת ביחד עם עוד אנשים, ובכך ליצור אלטרנטיבה, כאשר אחיזת הידיים מחזקת ומעודדת את האנשים לנוע אל הבלתי נודע, ולעשות זאת מתוך חוויה של שייכות וערבות הדדית
• מוכנות להפר מצב קיים, לנסות ליצור משהו חדש שאינו שעון על הקידוד המנטלי והרגשי, ולחולל תנועה של התחדשות ריפוי, בהירות והתפקחות, שמוכיחה את עצמה ומייצרת קידוד מנטלי ורגשי שונה וחדש
• בחירה מחודשת במסלול שמשנה את ההווה ומשפיע על העתיד
• יציאה מן המעגל הסגור ותנועה אל עתיד חדש

 

המיקרו והמאקרו – תרבות הניכור

כל מה שתיארתי כבעיות ופתרונות לחציית סף בתהליכים האישיים ובתהליכים שלנו בחברה הישראלית – רלוונטי גם לגבי תהליכים קולקטיביים חברתיים ותרבותיים ברמה האוניברסלית והגלובלית.

העולם מרובה ההשפעות שבו אנו חיים, הוביל לכך שרבים מנותקים מן העצמי הפנימי והמזוקק שלהם ולכודים בתדמיות, מגדרים, מוסכמות וציפיות שמרחיקים אותם ממי שהם באמת.

בעולם שכזה, ישנה נטיה רווחת לפעול בניגוד לתדר העצמי ולרצון העמוק הטמון באדם, שהינו כוח מקור, כוח אלוהי, לחולל מציאות ולהשפיע על עולם הממשות הגשמי.

בכך ישנה נורמה רווחת, שבה אנשים חיים ופועלים בהתאם להבניות חברתיות ותרבותיות, גם כאשר הן מובילות למסלולים שמנוגדים למה שנכון וטוב לאינדיבידואל, וליכולת שלו להגשים את עצמו ולצמוח בתהליך של גילוי עצמי.

במקביל לכך, תרבות המשפיענים והרשתות החברתיות, מעודדת לכאורה אינדיבידואליזם ומיקוד בעצמי, אך בפועל יוצרת עדריות, שאיפה למיצוב עצמי והישגים, מבלי להעניק כלים להכיר את העצמי הייחודי, את טיבו ואת רצונותיו המזוקקים. בכך האינדיבידואליזם הופך לביטוי שטוח של האדרה עצמית, מילוי עצמי וניכור – שבינם לבין מימוש עצמי אופטימלי המרחק הוא רב.

הנטיה הזו פוגעת גם בפרט וגם בכלל, מכיוון שכאשר האדם מחובר לעצמו ולמימוש העצמי שלו, מסופק ושבע רצון, זה מקרין על כל ההיבטים בחייו, ובתוכם מערכות היחסים השונות, ויוצר הדהוד חיובי תומך ומעצים שבו ישנה הפריה הדדית, טיפוח השונות והמגוונות מתוך קבלה עצמית ואותנטיות, שמובילה לקבלה את האחרים, וליכולת ליצור שיתופי פעולה הרמוניים שמעודדים התחדשות וצמיחה אישית וקולקטיבית.

במציאות בה אנו חיים, אנשים רחוקים מעצמם ומאחרים, מסתמכים על ייצוגים דיגטליים, מצגי שווא, ועל איך הדברים נראים כלפי חוץ (ממליצה לכם לקרוא בהקשר הזה את המאמר על תופעת איתות סגולה הרווחת מאוד ברשתות החברתיות).

אנו חיים בתרבות של ניתוק, ניכור ומאבק על משאבים שמתבססת על תודעת פחד, הישרדות ובלימה של תהליכי שינוי והתחדשות שמאיימים על המוכר והידוע, או על תפישת המציאות שמעצבת את הדימוי העצמי והזהות העצמית.

זוהי מציאות שמשקפת פרדוקס קיומי של הרס עצמי קולקטיבי, הן כציביליזציה והן את הפלנטה.

זהו פרדוקס אוניברסלי, שבו במקום להתנהל מתוך שיתוף משאבים והפריה הדדית, האנושות מתנהלת במאבק על משאבים ותחרות על משאבים, בתהליכים שבהם נשמות-תולדות מקור, אינטיליגציות תבוניות המגולמות בגופים פיסיים, פוגעות האחת בשנייה ומחלישות האחת את השנייה ומתמכרות לייצוגים דיגטליים וחברתיים שאין בהם אותנטיות או חיבור אמיתי לטבע העצמי וליכולת להתחבר זה עם זה על בסיס מכנים משותפים גבוהים ואוניברסליים. 

בתהליכים הללו הנשמות – תולדות המקור, המגולמות בגוף ונפש אנושיים, איבדו את המסוגלות להפעיל את עוצמת ה-ביחד, ולהתקיים במארג של קשרים חיים שמקנה חוויה של ביטחון קיומי, שייכות, ערכיות והפריה הדדית. מארג שהוא כעין סופר-אורגינזם, נחיל של ישויות תבוניות המגולמות בגוף פיסי, כקהילה אנושית שבה הפרט והכלל שזורים בהרמוניה, מקבלים ומנחילים, מתעצמים ומעצימים.

הפחד מגילוי עצמי, שינוי, התחדשות וטרנספורמציה שיש בהם הפרה מודעת של מצב קיים לטובת בניה של מצב חדש, פוגעת הן במימוש העצמי וברווחה האישית והן בחוויה האנושית הקולקטיבית.

ההתרחקות מן הטבע העצמי של התחדשות וגילוי הובילו להתרחקות של הפרט מהכרה בעוצמה האישית ומהיכולת לברוא מציאות.

מתוך כך מרבית האנשים נסחפים בזרם מבלי להכיר בכך שיש להם את היכולת להשפיע עליו, לעצב את העצמי ואת המציאות במודע, לצמוח, להתחדש, להתרענן ולחוות שגשוג והזנה.

 

לראות את הקיים

המהלכים הללו, שהפכו להבניה תרבותית רווחת, מעצבים את התרבות בת זמננו באופן שמרחיק אותנו כציביליזציה מעיקרון היסוד: ״לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש״ – זהו עיקרון שעומד בבסיס הפילוסופיה שלי ובבסיס הקיום כולו, והוא מפתח לחיים בני-קיימה שיש בהם משמעות ותכלית פנימית שבאה לכדי ביטוי בחיי היומיום, מחברת את האדם לטבע הקוסמי ולתדר העצמי, ומאפשרת קיום הרמוני שיש בו צמיחה ושגשוג.

העיקרון הזה אינו רק פילוסופי-תיאורטי, אלא יש לו משמעויות יישומיות ופרקטיות, שאם נאמץ אותן, ישנו כליל את במת המשחק האישית והקולקטיבית.

אם האנושות תשכיל לזהות את העוגנים המזוקקים והיסודיים שכבר מתקיימים בתוכה ומגדירים אותה, היא תגיע לאבני יסוד ומוסכמות קולקטיביות אוניברסליות ערכיות, שניתן לנבוע מהן לשלב חדש והן שיכתיבו הבניות תרבותיות ואופייני פעולה חדשים. 

זוהי תשתית יציבה שכבר קיימת וניתן לזקק אותה מתוך התרבות האנושית כך שהיא תתפקד כמסילה וכגשר בעבור התנועה של האנושות כולה ממצב קיים למצב הבא, ומעידן אחד לאחר.

היכולת ליצור תנועה בהתאם לעיקרון היסוד "לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד ולהתחדש" תאפשר לנבוע מהקיים והיש ברמה החברתית והתרבותית הקולקטיבית, ולהתמיד ליצור התחדשות שתערער באופן יזום ומבוקר על הבניות תרבותיות ואופייני פעולה שכבר לא משרתים אותנו כציוויליזציה, אלא מכלים אותנו ומאיימים על קיומנו.

 

עוגנים כבסיס המאפשר לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש

אחד הדברים המשמעותיים שחשוב להכיר בהם בתהליך של שינוי יזום, הוא ההבנה שהתהליך לעולם לא קורה בתוך ריק (ואקום).

כשאנחנו מערערים מצב קיים, אנחנו נובעים מהקיים והיש ומתמידים להתחדש – כלומר, בכל שלב בתהליך, תמיד נוכל להישען על עוגנים שכבר מתקיימים בתוכנו ובחיים שלנו.

העוגנים האלו מתבטאים ככישורים ומיומנויות שצברנו, הישגים שהשגנו, חומר, רכוש, כלים וחפצים שכבר יש לנו, קשרים חברתיים, קהילה או משפחה תומכת ועוד.

אחד העוגנים המשמעותיים ביותר, שמאפשר לצלוח כל תהליך שינוי וגם מצבים של טלטלה וכאוס, הוא עוגן ערכי, שיש בו אמונות יסוד פנימיות שמעניקות לנו מבפנים כוח, עוצמה ומשמעות.

אמונות היסוד מהוות תשתית פנימית יציבה, שמאפשרת לעבור דרך החוויה הנפשית, הרגשית או המחשבתית ולנוע ״מאזור נוחות לאזור התפתחות״.

אינני מדברת על אמונה עיוורת – אני מדברת על תשתית של ערכי-על, ערכי מהות אוניברסליים, שהאדם מאמץ אל ליבו כבסיס פנימי איתן המהווה נקודת התייחסות פנימית, מצפן שיכול לסייע בקבלת החלטות והתמודדות עם בחירות ומצבי חיים מאתגרים.

ערכי העל מאפשרים בוחן מציאות מתמיד, ומהווים משענת פנימית שמאפשרת לערער מצב קיים במודע, לעבור דרך אזור לא מוכר ולא ידוע ודרך חוויה של חוסר ודאות, מבלי שהבטחון והמובהקות יתערערו, מכיוון שמתקיימת ודאות פנימית – עוגן פנימי יציב בנפש ובמחשבה, שהאדם בוחר להתמסר אליו.

במצבים שבהם ההטיה הקוגניטיבית האוטומטית היא כלפי תרחישי שלילה, העוגן הערכי מתפקד כמעין מסילה קוגניטיבית ורגשית חלופית, שהאדם בוחר בה במודע והיא תומכת אותנו מבפנים ומסייעת לו ליצור את המעבר ללא קרטוע, זגזוג, דעיכה והיחלשות של הרצון.

התשתית הערכית של ערכי-על אוניברסליים, יכולה להוות עבור האדם מרחב פנימי יציב ודינמי, שבו הוא זוכר את מהותו הנצחית ואת משמעות קיומו.

זהו מרחב בטוח, שבו מתקיים חיבור טהור לעצמי המזוקק, עצמי שאינו נסחף בזרם או מוטה מבחוץ, אלא נוכח ככוח פנימי יציב ואיתן – מרחב בתוך הנפש שמאפשר לנוע בבטחה מאזור נוחות לאזור התפתחות, מבלי לחוש איום קיומי.

עוד על כך תוכלו לקרוא במאמר עוגנים לאיזון נפשי בתקופה של חוסר יציבות.

 

ולסיום, שש הנחות יסוד לתהליך יזום של שינוי והתחדשות:

כאשר תרצו ליצור תהליך של שינוי יזום, אני ממליצה כי תאמצו אליכם את הנחות היסוד הבאות:

• לכל אחד ואחת ישנה יכולת ליצור מציאות, לחולל שינוי ולהשפיע
• בכל אחד ואחת טמון רצון לגילוי עצמי ורצון להשפיע וליצור מציאות, שנדרש לחשוף אותם ולהגיע אליהם דרך שכבות הנפש השונות
• כדי להתפתח בתהליך של גילוי עצמי, יש להסכים לערער במודע מצב קיים ולהחליף הרמוניה קיימת בהרמוניה שתיווצר בהדרגה על בסיסים חדשים.
• כדי להתחדש, להתפתח ולחולל שינוי יש תחילה לנקוט עמדה ואז לנקוט פעולה
• כדי ליצור שינוי יש לנקוט בפעולה פרואקטיבית לאורך זמן, בהתמדה, סבלנות ואורך רוח עד שהדבר הופך לממשי
• להיות אנושי, זה להיות במצב של גשמיות מגשימה. מתוך כך, אנחנו הגשר שבין המצוי לביו הרצוי ולכן עלינו לפעול על פני כל הרצף שבין תודעה למשמעויות היישומיות שלה ולביצוע בפועל.

 

הערה לתלמידים שלנו: העקרונות שבהם אני נוגעת במאמר הזה נלמדים בהרחבה בשיעורי המבוא למודל הבריאה הדינמית, כחלק ממודול 2.

בנוסף, ערכת כלים, עקרונות ומודלים לליווי תהליכי שינוי – תוכלו למצוא במסלול להכשרת מטפלי LTT.

 

שלכם באהבה,

לוהאריה