|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
מכירים את זה שאתם "הולכים מכות" עם עצמכם?
או מנהלים שיח פנימי שמתווכח, מצדיק או מתרץ, שיש בו הלקאה עצמית והוא מבקר ופוסל חלקים בתוככם?
מכירים את התחושה הצורמת של דיסוננס קוגניטיבי, שבו אתם תופשים את עצמכם פועלים באופן שלא הולם את הערכים שלכם, או את מי שאתם מגדירים כעצמכם, ואתם בו-זמנית, גם מקיימים בחירות ועושים מעשים, וגם מרגישים בושה, אשמה וכאב שקשורים לכך?
פעמים רבות בתהליכים של התפתחות וטרנספורמציה, גם כאשר האדם מפתח את המודעות העצמית שלו, משנה את ההרגלים, מתרגל פרקטיקות חיוביות ותומכות – יש מכשול מרכזי אחד שעשוי להכשיל ולבלום את תהליך ההתפתחות.
המכשול הזה הוא תודעתי, והוא נובע מתפישה מוגבלת, שיש בה ניכור פנימי ונפרדות, שבה האדם מפריד בין החלקים השונים שמרכיבים את העצמיות שלו, באופן שלא מאפשר לכלל חלקי העצמי לתפקד כמכלול אחדותי, שכלל חלקיו תומכים זה את זה, מפרים זה את זה ויוצרים ישות שלמה מרובת פנים.
הדרך לשלום בין חלקי העצמי מתחילה בלהכיר את הפנים השונות ואת הזיקה שבינהם, ובכך עוסק המאמר שלפניכם.
כל החלקים של העצמי הם חלק מרצף אחד
האדם הוא ישות מרובת פנים וממדים.
בכל אחד ואחת קיימות אינטליגנציות שונות רבות ומגוונות, שפועלות זו לצד זו ומאפשרות לעצמי האנושי לבוא לכדי ביטוי בשלל ביטויים ואופנים.
אנחנו, בו זמנית, גם הוגים מדמיינים וחולמים, וגם חושבים מחשבות פרקטיות ומעשיות שיש להן משמעויות יישומיות.
אנחנו גם רוצים וגם חושקים ומתאווים.
אנחנו גם מרגישים קשת רחבה של רגשות וגם מדברים ומנהלים תקשורת בערוצים שונים.
אנחנו גם מתכננים וגם עושים, מבצעים, פועלים ומגשימים הלכה למעשה.
הכל מתרחש בו-זמנית, תוך שימוש מודע או בלתי-מודע בשלל ערוצי אינטליגנציה המאפשרים לנו להגשים את עצמנו באמצעות הגשמיות שלנו.
היכולת לנהל תהליכי התפתחות הרמוניים וגם פרקטיים ויעילים, נובעת מהבנת יסוד חשובה:
כל הביטויים והחלקים של העצמי – גשמיים, פרקטיים ומעשיים לצד רוחניים ומופשטים, כולם הם חלק מאותה ישות ומאותו מכלול, שהוא האדם.
כל החלקים הם ביטויים של ישות אחת והם חלק מרצף אחד.
כלומר, מגוון המחשבות, הרגשות, ידיעת הלב, תחושת הבטן, השכל וההיגיון, הרצונות, התשוקות והמאוויים, הגוף והנפש – כולם סוגים שונים של אינטליגנציות, שהם פני ביטוי שונים, ייצוגים שונים של האדם, שמבטאים את מי שהוא עלי-אדמות.
הבנת היסוד הזאת היא נקודת פתיחה מוצלחת לתהליך התפתחותי, וליכולת להפעיל את כלל האינטליגנציות השונות והכוחות הפועלים באדם, במצב שאני קוראת לו תיעול משאבים, שמשרת את תכלית החיים שלנו – צמיחה וגילוי עצמי.
תיעול משאבים – הגישה האינסטרומנטלית
במצב של תיעול משאבים, האדם רותם את הכישורים, המיומנויות והאינטליגנציות השונות, כוחות הנפש והפנים השונות של העצמי, לטובת היכולת לצמוח ולשגשג, ואף עושה בהם שימוש באופן מושכל ותבוני, שבו כל חלק מקיים את תכליתו ותפקידו בתוך המכלול.
בכך האדם רותם כישורים, מיומנויות, תפקודים ואיכויות – בתיאום לצורך ובאופן ממוקד, שיש בו ספציפיקציה.
במצב זה, החלקים המיומנים בהגות ומחשבה – יספקו אנליזה תבונית כאשר זו נדרשת.
החלקים המיומנים בביטוי של רגשות – יספקו תקשורת וביטוי רגשי כאשר הוא נדרש.
החלקים היצירתיים והיצריים – יספקו את התשוקה ואת כוח היצירה כאשר הם נדרשים.
והחלקים המעשיים והפרקטיים – יספקו את ההתנהלות המעשית ואת הכישורים וההרגלים שמאפשרים כולם להוציא לפועל באופן שלם ומלא.
אני מתארת לכם את מה שאני קוראת לו ״הגישה האינסטרומנטלית״.
זוהי גישה שמכבדת אל כלל מרכיבי העצמי על פני כל הרצף שבין תודעה, מודעות, גוף ונפש, ועושה בהם שימוש מושכל ורהוט, ככוחות אינטליגנטיים שניתן להפעיל אותם בהתאם לצורך, באופן רהוט.
זוהי גישה שיוצרת התמקצעות של הנפש ומאפשרת לנו להשתמש בגשמיות שלנו ככלי מגשים, מתוך כבוד לכלל חלקי העצמי.
זוהי גישה שמייתרת קונפליקטים פנימיים ומונעת אותם, מכיוון שהיא מתייחסת לכלל חלקי העצמי כחלק מאותה ה״נבחרת״, שתכליתה לאפשר לנו להביע את עצמנו בצורה המיטבית. בכך, היא מעודדת את האדם לעשות שלום בין כלל חלקיו, לחבר ביניהם ולנהל אותם באופן תבוני ואוהב.
ההכלה של הנחת היסוד הפשוטה לפיה, כל החלקים כולם הם חלק מאותו אותה ישות אחדותית, מאפשרת לאדם להשתחרר ממאבקים פנימיים, שהם תוצר של דואליות והפרדה בין חלקי העצמי השונים.
בכך נמנעים מן האדם תוצרי הדואליות וההפרדה – חיכוך, התנגדות, סבל, ובלימה של היכולת לממש את העצמי באופן מורחב ומועצם.
ההפנמה של הגישה האינסטרומנטלית משחררת את האדם מן הנטייה "ללכת מכות" עם עצמו, במצב שבו חלקי העצמי השונים נאבקים זה בזה על הגמוניה ומצויים בתחרות על משאבים נפשיים שיאפשרו להם לבוא לכדי ביטוי.
ההכלה כי כל חלקי העצמי הם חלק מאותו האחד ומאותו הרצף, מעודדת פיוס פנימי ואינטגרציה פנימית.
זהו מצב שבו במקום תחרות על המשאבים ומאבקים פנימיים שיוצרים חיכוך, התנגדות, כאב וסבל, נוצרת הכרה נפשית כי יש מקום לכל חלקי העצמי, והם יכולים לבוא לכדי ביטוי באדם, כחלק מישות אחדותית, שכלל חלקיה ״מחזיקים ידיים״, משתפים פעולה ביניהם ורתומים להגשמת הפוטנציאל המיטבי של הגשמה עצמית.
היכולת להתייחס לכלל הפנים של העצמי כריבוי ערוצים, אינטליגנציות ופני ביטוי של עצמי אחד, שלם ואחדותי, מאפשרת ליישם את עקרונות היסוד בפילוסופיה שאותה אני מלמדת – עיקרון הרצף וחוק האחד, שחלים הן על תהליכים אישיים ואינטימיים, והן על תהליכים אוניברסליים וגלובליים.
חוק האחד ועיקרון הרצף – במעבר הגדול
חוק האחד ועיקרון הרצף הם עקרונות יסוד אוניברסליים, העומדים בלב הפילוסופיה שלי, ומכוונים להכרה כי כל מרכיבי המציאות שייכים לרצף אחדותי – לא רק ברמה התיאורטית המופשטת או הרוחנית אלא גם בגוף, בזמן ובחומר.
חוק האחד ועיקרון הרצף מובילים אל מעבר לדואליות ולנפרדות ומקשרים בין כל רמות הקיום, כשלם אורגני, שהוא מארג של קשרים חיים, שיש לו פנים וביטויים רבים, שכולם חלק מגוף אחד אחדותי הפרוש על פני רצף – ממצב מופשט ותיאורטי ועד למצב גשמי וחומרי.
עוד הבנות על תפישה זו תוכלו למצוא במאמר העוסק בכוחה של אמפתיה.
הבנת חוק האחד ועיקרון הרצף, היא מפתח להבנת תהליכים אישיים, וגם תהליכים ומגמות תרבותיות קולקטיביות, המאפיינים את תקופת המעבר הגדול שבה אנחנו מצויים, המייצגת שלב חדש בתולדות הקוסמוס כולו, וגם מעבר אבולוציוני גדול של התרבות האנושית.
המעבר הגדול מתחיל לבסס את חוק האחד ואת עיקרון הרצף – ומתחיל למוסס ולפוגג הבחנות מלאכותיות בין עולמות, ממדים, מצבי זמן וקיום, וחלקים שונים של העצמי האנושי.
זוהי תקופה שדוחפת את האנושות לקיים תהליכי אינטגרציה שמתוכם נולדת תרבות חדשה, שנעה מתוך תודעה המשכית ורציפה, מקושרת לממדים נוספים ולהקשר שבתוכו מתקיימים החיים על פני האדמה ומכוונת להתפתחות אינטגרטיבית.
המעבר מאבולוציה מקוטעת שבה יש נתקים ברצף שבין רוח לחומר, למצב של אבולוציה רציפה, שבה מתקיים קשר בין עולם הסיבות לעולם התוצאות, ובין רוח לחומר, משתקף גם בשינוי מבני בתפישת העצמי האנושי – ממבנה מפוצל ומדורג למבנה שלם, מחובר ורציף, שיש בו חירות תודעתית ונפשית ויכולת ליצור מציאות, להשתתף בעיצוב נתיב החיים, ולנהל את ממדי העצמי ופני העצמי באופן מודע וער.
לפתוח את הסליל – מהות, משמעות, ממשות
על פי חוק האחד, כל החלקים של העצמי הם חלק מאותה ישות אחדותית.
על פי עיקרון הרצף, העצמי פרוש על פני רצף, שמכיל חלקים מופשטים, קוונטיים, רב ממדיים ונשגבים, לצד חלקים נמוכים, גשמיים, פרקטיים וממשיים – וגם את כל הרצף שביניהם.
נסו לדמות זאת לסליל ספירלי אחד שאפשר למתוח אותו ולצמצם אותו, והוא מכיל שכבות רבות ורציפות, שכולן חלק מאותו הסליל, חלק מרצף אחד.
על פי עיקרון הרצף, ניתן לחלק את האדם לשלוש רמות או רבדים – שמתחילים במהות, הופכים למשמעות, ומסתיימים ונסכמים בממשות:
מהות – רעיון תיאורטי או השראה רוחנית ומופשטת.
משמעות – רקימה של משמעויות יישומיות מתוך הרעיון המופשט, שיש להן כבר תצורה מוגדרת.
ממשות – הגשמה של המחשבה או הרעיון היישומי בפועל, הלכה למעשה.
היכולת לפעול על פי חוק האחד ועיקרון הרצף, מאפשרת לרתום את כלל חלקי העצמי ואת כל חלקי הרצף, כך שיפעלו כישות שלמה ואחדותית.
זוהי ישות אחת שיש לה פנים רבות, ושכלל חלקיה משרתים את הצמיחה, ההתפתחות והגילוי העצמי שלה.
בחיים היומיומיים זה בא לידי ביטוי בחוויה של שלום פנימי וחיבור של החלקים השונים של העצמי באופן הרמוני כלפי האמת המשותפת, שהיא היכולת לבוא לכדי ביטוי בעולם ההגשמה ברמה המייטבית.
הגישה הזאת מאפשרת לחבר בין הרעיוניות, החזון, ההשראה או הערכים, לבין ההוצאה לפועל והמימוש הפרקטי, מבלי שיש נתקים ופערים, מכיוון שאם הכל הוא חלק מאותה אחדות, מחובר וחלק מאותו הרצף. מתוך כך, אין מאבקי כוחות בין חלקים שונים ברצף, אלא יכולת לעבוד יחד בסינרגיה שמאפשרת לכל היבט ברצף להעניק מן המיומנות והמומחיות שלו, כדי לתמוך את המימוש המועצם של העצמי, הרואה עצמו כישות הוליסטית ואינטגרטיבית.
אנחנו יוצרים את עצמנו תוך כדי תנועה יומיומית וגשמית
האדם הוא למעשה רשת של קשרים חיים, אשר נרקמת ומעוצבת תוך כדי התנועה במסלול החיים כאן על פני האדמה, באמצעות הבחירה החופשית שאותה הוא יוצר בכל רגע ורגע.
אם נמשיך את הרעיון הזה, הרי שהקשרים החיים שאנו יוצרים מעצבים את הכוחות הפועלים בתוכנו ומנווטים את חיינו: בכל בחירה, חוויה והתנסות שאנו יוצרים, אנו מעצבים את הרקמה החיה שאנו מהווים – שדה אינטליגנציה חי שמשתנה בכל רגע בהתאם לנוכחות שלנו בזמן ההווה ובהתאם לסך כל המטען שצברנו עד כה.
ההכרה כי העצמי הוא רשת של קשרים חיים הנוצרת תוך כדי תנועה, מובילה להבנה כי ניתן לנו לעצב את הקשרים החיים במודע, לבחור כיצד לנהל את חיינו בהכרה פעילה ולצבור את החוויות, המעשים וההתנסויות התומכים באופן המיטבי את המימוש המועצם.
ניתן להתנהל בעולמנו באופן אקראי, מתוך סכסוכים ומאבקים פנימיים, שמרוקנים אותנו מאנרגיה ופוגעים בחוויה הנפשית והגופנית, וכמובן שגם במימוש העצמי שלנו – וניתן לנהל את חיינו ואת הבחירות שלנו באופן ער ותבוני, שיש בו התמקצעות נפשית ומיומנות של ניהול פני הביטוי השונים שלנו מתוך שלום פנימי.
יצירת גשר פנימי בין עילאיות לגשמיות
חוק האחד ועיקרון הרצף מתפקדים כתשתיות שמאפשרות לאינטליגנציה קוסמית להתגלם בגוף של חומר חי כדי לחוות חוויה גשמית ממשית.
התשתיות הללו מאפשרות לתווך הוויה אחדותית, מופשטת והוליסטית (נשמה) לכדי ישות אינדיבידואלית שמקיימת חיים הממזגים רוח בחומר.
לכן, לכל אדם ישנן שלוש רמות האצלה מרכזיות הפרושות בין המהות הקוסמית לבין נקודת הקצה האנושית, ומאפשרות ליצור התפלגות מדורגת של הנשמה ממצב מופשט למצב מוגשם על פני רצף שלם ומלא של קיום.
מהי האצלה? ממש כמו שמאצילים סמכות, מדרג גבוה לדרג "נמוך" וספציפי יותר, כך הרמות הגבוהות והמופשטות של האדם מאצילות אנרגיה ומשמעויות, אל פני-ביטוי ורבדים של האדם, שהם יותר ממוצקים, ממשיים, לינאריים וספציפיים.
3 רמות האצלה הפרושות בין המהות הקוסמית לבין נקודת הקצה האנושית:
הנשמה – רובד המהות – מכילה את התמצית המזוקקת, את הזהות הייחודית של תולדת המקור, זוהי תודעה מופשטת – אינטלגנציה קוונטית.
זהו הרובד הרוחני של האדם שמעניק חזון והשראה.
רוח – רובד המשמעות – יוצר תרגום של התודעה ושל האינטליגנציה הקוסמית המופשטת לתובנות, תפישות עולם, ערכים ומשמעויות יישומיות.
זהו הרובד של ההגות, החקר והמחשבה המאפשרים להוציא מן הכוח אל הפועל.
נפש – רובד הממשות – העולם הנפשי – עולם הרגש, המחשבה הלוגית והליניארית, שכל, היגיון, מאוויים, צרכים ורצונות המקושרים כולם לגוף הגשמי ולהוויה הפיסית –
זהו הרובד של הטקטיקה, המעשיות והפרקטיות.
בכל אחד ואחת מתקיים תמהיל של שלושת הרבדים הללו, כאשר בתמהיל זה ישנם כוחות דומיננטיים יותר וכוחות דומיננטיים פחות.
הנשמה, הרוח והנפש הם חלק מרצף שלם – אך רוב האנשים אינם מסוגלים להחזיק חיבור פעיל לכל הרצף וממקדים עצמם ברובד אחד על פני הרצף.
אם נסתכל על החיים בעולם שלנו, נראה שהרבה אנשים מקיימים מאבקים פנימיים – בין החלקים הגבוהים של הרצף לחלקים הנמוכים של הרצף, בין הרצון הנשמתי, או בין החזון והערכים, לבין מאוויים ורצונות גשמיים ובטוחים שיש סתירה ביניהם.
בכך נוצרים מצבים, שבהם אנשים חווים כאב, סבל, חיכוך וקושי, שהם תוצר של "ניגוד אינטרסים" פנימי בין החלקים השונים של העצמי.
לעיתים, זהו מאבק בין חלקי העצמי השונים על משאבים ושליטה, מאבק שבו חלקים מסוימים דורשים ונלחמים על משאבי הנפש – הזמן, תשומת הלב וההזנה הנפשית.
לעיתים זה מאבק על סדרי עדיפויות ועל הצבת מטרות ויעדים, והגדרה של מה חשוב יותר ומה חשוב פחות.
אך מאבק זה בבסיסו הוא תוצר של תודעה של הפרדה וניכור פנימי, ושל תפישה מגבילה שיוצרת חיץ בין האדם לבין הנשמה או בין העצמי האנושי הגשמי לעצמי הקוסמי והמופשט, ובכך יוצרת נתקים בתוך הרצף של העצמי, עד למצב שבו האדם מדכא או מרסן חלקים בתוכו ולא מאפשר להם לבוא לכדי ביטוי.
כנות ועיגול פינות – האגו
מה קורה כשחלקים מהרצף של העצמי, אינם מקבלים את הסמכות של החלקים הגבוהים על הרצף, ומנסים לשלוט על האדם ולהכתיב את צעדיו ובחירותיו, מתוך ניתוק מהחלקים הגבוהים, מגרעין העצמי המזוקק ומן ההכוונה הנשמתית?
אנחנו מכירים את המצב הזה, בשם האגו.
לא פעם כתבתי שצעד ועוד צעד יוצרים דרך, מצטברים לכדי כברת דרך ומאפשרים קפיצת דרך אל מישור התפתחות חדש, המעביר את האדם מאזור נוחות לאזור התפתחות.
אך האגו אינו אוהב קפיצות דרך, כי הוא מקושר ומכור להרגלים וקונספציות המצויים באזור הנוחות שאליו האדם קשור ובאמצעותו הוא מגדיר את עצמו, את זהותו ואת הביטחון הקיומי שלו.
לכן, דרכו הפתלתלה של האגו יוצרת מגמה הפוכה – צעד ועוד צעד שמובילים לאובדן דרך, הכל כדי לא לחצות את הסף – המוביל אל מרחב התפתחות חדש ובלתי ידוע.
האגו נוקט בשיטה של ויתור אחר ויתור, זליגה אחר זליגה, עיגול פינות מדורג, היעדר כנות והסתרה קטנים, שהולכים ותופחים לריחוק וניכור של האדם מעצמו ומחלקים על פני הרצף שלו.
זה טיבו של האגו. למסך, להסתיר, לנתק, לנכר ולהפריד.
האגו יסמן אוהבים כאויבים – אם הוא יזהה שהם עלולים לערער אותו.
הוא ירחיק את האדם ממקומות ואנשים שיכולים לעורר צלילות מחשבתית או החלמה רגשית, ויאחז בכל כוחו בכל מה שמנציח מציאות של מאבק והישרדות.
האגו יצור תמונת מציאות שטוחה ומוחלטת ויחסום את היכולת לראות מעבר למה שהוא מכור וקשור אליו. הוא יציג מצג שווא של ״אין אופציות״ ו-״ישנה רק דרך אחת מוחלטת״, דרך דואלית ודיכוטומית שבה אין הוליסטיות או אינטגרציה בין כוחות הנפש השונים, אלא מאבק ביניהם ומציאות שבה דבר בא על חשבון דבר.
האגו בולם וממסך, והוא מונע מן האדם לעבור דרך כאב של התפקחות, התעוררות ופרספקטיבה חדשה שמובילים לעוד מיזוגים פנימיים בין הכוחות השונים בתוכו, שלום פנימי, שלום עם האחרים, שלמות והרמוניה רגשית, מחשבתית וגשמית.
הוא עושה זאת על ידי "הורדה של מסך" ברגע שמתעוררת חוויה נפשית של צלילות והתפקחות לצד כאב המתלווה להן, שהוא כאב של החמצה, או בושה, או פספוס או אפילו של הלקאה עצמית, קטנות ופחד.
היכולת לעבד את הדברים בכנות ושקיפות אל מול העצמי, לערסל את כוחות הנפש השונים, ללמוד להכיל פגיעות וכאב ולעבור דרכם, להכיר את פני העצמי ולדעת לנתב אותם בתבונה ואהבה, מתוך הפרספקטיבה שהבאתי במאמר הזה – היא המפתח להצליח לראות מעבר לטשטוש ולמיסוך של האגו.
הדבר מאפשר לפתח גישה תבונית שמסוגלת לראות: בחירות, תוצאות והשלכות, וללמוד מהן.
האדם כמכלול – עקרון הפעולה כאנסמבל
כאשר ישנה הכרה עמוקה בכך שכל החלקים הם חלק מאותו המכלול השלם, ויש להם אמת משותפת – טובת המערכת כולה, מתקיים שיתוף פעולה בין החלקים השונים, תיעול משאבים ומצב שבו דבר לא בא על חשבון דבר. במצב כזה, כל חלקי העצמי פועלים כאנסמבל, מקבלים בדיוק את ההזנה והביטוי שאותם הם מבקשים, אף חלק לא יוצא נפסד והמימוש העצמי נטען במשמעות שיש בה סיפוק ומלאות.
זהו תהליך של אינטגרציה, חיבור ומעבר מישות שחלקיה מסוכסכים, מופרדים ונאבקים ביניהם – לישות הוליסטית, שלמה ורב ממדית, שחלקיה השונים מכירים בהיותם חלק מאותו האחד, הפרוש על פני הרצף שבין רוח לחומר.
החלקים של האדם שונים ואינם שווים זה לזה, מכיוון שלכל אחד מהם ישנו תפקיד משלו בכלל המערכת.
במצב שבו המערכת מאוחדת ופועלת בשיתוף פעולה כמכלול, חלקי העצמי השונים פועלים כאנמסבל.
בכך, החלקים שנמצאים "גבוה" על הרצף – שהם מופשטים ועילאיים, מחוברים לרמת המהות, הערכים והחזון, ומייצגים את העצמי המופשט והרוחני – מעניקים חסות לעצמי האנושי ונותנים לו השראה ותכלית, ואילו החלקים שנמצאים בחלק ה-״נמוך״ של הרצף, מוודאים שההשראה והמהות לא יישארו תלושים ותיאורטיים, אלא יוכלו לבוא לכדי ביטוי בחיים עצמם ולהיות מוגשמים בפועל, הלכה למעשה.
במצב שכזה, כל חלקי העצמי באים לכדי ביטוי, ביחסי גומלין שיוצרים גשר בין עולמות – גשר של פיוס, השלמה ושלום, שמחבר בין עילאיות לגשמיות.
דרכנו ובעדנו
אחד מהמנגנונים שבולמים תהליכי טרנספורמציה, הוא מנגנון שבו האדם יוצר נתק בין רעיון, תורה או השראה, חזון וערכים, לבין התחולה שלהם עליו.
אפשר ליצור חיים שלמים שעוסקים ברעיונות גבוהים ונשגבים, מבלי להחיל אותם על העצמי, ומבלי לתפוש את העצמי ואת החיים והעיסוקים השונים, ככאלה שהדברים נוגעים בהם ורלוונטיים לגביהם.
לכן, עוד היבט של עיקרון הרצף וחוק האחד, הוא היכולת של האדם שלא להפריד בין הממשות של הבחירות והמעשים שלו בחיי היומיום, לבין המהות והמשמעות, הערכים והתודעה.
זוהי יכולת של האדם להביא לידי ביטוי את החלקים המופשטים של הווייתו, את המהות והמשמעות, ולהעביר אותם דרכו ובעדו.
היכולת להעביר דרכנו ובעדנו את ההשראה של הנשמה, ולהוליך אותה דרך ההוויה הרוחנית והנפשית – היא תכלית ותמצית הקיום האנושי על פני האדמה.
למילים "דרכנו ובעדנו" יש כפל על כפל של משמעויות:
דרכנו – הדרך הרוחנית, התורה או הפילוסופיה שבה האדם מאמין ואותה הוא מוליך דרך הכלי האנושי הגשמי שהוא כלי ההגשמה, וגם ״דרך״ במובן של שביל או גשר שהאדם מהווה בעצם קיומו, שבו העצמי הגשמי מתהלך את העצמי המופשט מרמת המהות, דרך רמת המשמעות ועד לרמת הממשות, ההגשמה והמימוש.
בעדנו – כשהדברים עוברים בעד, כלומר דרך רבדי העצמי, ומתוהלכים דרכו, וגם ״בעדנו״ במובן של התנהלות שהיא לחיוב ולטובת העצמי האנושי, מכיוון שהנשמה והרוח תמיד תהיה לטובת האדם ולטובת העולם והחברה שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מהם.
הגשמיות היא הכלי המגשים
במהותו של העיקרון "דרכנו ובעדנו" ישנה הבנת יסוד:
הגשמיות היא הכלי המגשים, ולכן, היא תמיד נדרשת לקחת את הרעיונות, הערכים והחזון שמקובלים על האדם והוא מאמין בהם, ולהוליך אותם דרך הרצף של העצמי – דרך מהות, משמעות, ממשות: ממצב תיאורטי ומופשט, למשמעויות היישומיות, ומשם אל ההגשמה בפועל בחיי היומיום, בבחירות קטנות כגדולות.
דרך הגשמיות, ובעד האנושיות, מועברת אנרגיה תיאורטית שהופכת לממשות מוגשמת בחיי היומיום – בכך למעשה האדם הווה הלכה למעשה את מה שהוא מאמין בו (walk the talk).
הכלה וקיום של העיקרון של "דרכנו ובעדנו" מבטא בחירה לקיים את עיקרון הרצף.
בחירה לגבות את חוק האחד.
בחירה לתקף את ההבנה כי הגשמיות אינה מופרדת מרעיונות רוחניים, מהשראה או חכמה, אלא שזורה בהם כחלק מאותו מכלול שלם.
בחירה לתקף את תכלית קיומנו על פני האדמה, בתוך גוף של חומר חי הנושא תודעה – להיות אדם, להוות את הגשר, ולאפשר לאנרגיה תיאורטית להפוך לאנרגיה מוגשמת, דרכנו ובעדנו, דרך האנושיות ובעד הגשמיות.
מימוש עצמי אל מול מימוש מועצם
הכלה (והחלה על העצמי) של חוק האחד ועיקרון הרצף מאפשרת קפיצת מדרגה משמעותית בכל הנוגע לתהליכי מימוש והגשמה עצמית.
היכולת להכיר בחוק האחד, לקבל ולכבד את הרצף שעליו פרוש האדם, ולהבין שכלל חלקי העצמי הם חלק מאותו מכלול, מאפשרת לאדם לשחרר נפרדות וניכור פנימיים, ובכך, לקיים תהליכי התפתחות שלמים ומלאים שאין בהם בלימה, חיכוך, שניות (דואליות) ופניה כנגד העצמי.
מהו מימוש עצמי ומה ההבדל בינו לבין מימוש מועצם?
מימוש עצמי – מתאר את היכולת של האדם לממש את היכולות, הכישרונות והפוטנציאל שטמון בו, באופן שיביא לתחושת סיפוק ורווחה נפשית ופיסית, העולה בקנה אחד עם המוסכמות והנורמות התרבותיות המגדירות את היכולת להגשמה וביטוי עצמי.
מימוש מועצם – מתאר מצב מתקדם יותר, שבו כלל חלקי העצמי פועלים באופן אחדותי לגילוי ומימוש של פוטנציאל מורחב, בתהליך דינמי ועל-סופי, שבו הצמיחה וההתפתחות חושפים ומגלים עוד ועוד חלקי עצמי ופוטנציאלים שמבקשים לבוא לידי ביטוי ולהתגשם במציאות החיים.
במימוש מועצם מתקיים מצב מתמיד של תנועה מאזור נוחות לאזור התפתחות ומוכנות לערער מצב קיים כדי לנבוע ממנו אל אפשרויות חדשות, בספירלת התפתחות שאין עליה תקרת זכוכית.
במימוש מועצם אין דואליות או מצבים של ״רגל פה ורגל שם״, וגם אין מאבקים פנימיים ופסילה של חלק אחד את משנהו מתוך מאבק על משאבים והגמוניה – אלא ישנה שותפות של כלל חלקי העצמי בתנועה במסלול החיים, מתוך ערבות ומחויבות לממש את הרצון והתכלית של הקיום הגשמי – שהוא תהליך של גילוי עצמי והתפתחות.
זהו מצב שבו כל חלק מקבל את המקום והביטוי שלו בתוך המכלול, כשהוא מכיר בייחודיותו, בתפקידו ובמקומו על הרצף של העצמי, וישנה חלוקת תפקידים ברורה שבה החלקים העילאיים המייצגים את הנשמה – את גרעין העצמי, חוסים על החלקים האנושיים ומובילים אותם.
במימוש מועצם ישנם סדרי עדיפויות ברורים שמאפשרים בחירה חופשית מודעת – קיום רצף של בחירות בעד העצמי, ובעד היכולת שלו לבוא לידי ביטוי באופן מלא ורציף, על פני האדמה.
בכך מימוש מועצם מבטא את היכולת של האדם לבוא לידי ביטוי על פי עיקרון המקור שמוביל אל העידן ההיוני – "לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד ולהתחדש".
מהו העידן ההיוני? על כך במאמר חדש, בקרוב.
כמו במיקרו כך גם במאקרו
כל המתואר במאמר הזה עוסק במערכת היחסים האישית והאינטימית של האדם עם עצמו ועם החלקים השונים שלו, שטמונים בתוכו ככוחות אינטליגנציה שונים ומגוונים.
בתהליכי התפתחות ומימוש עצמי – ההכרה בכך שלכל חלקי העצמי השונים והמגוונים יש מקור משותף שהוא הנשמה – מאפשרת קבלה שלהם, טיפוח של האינטליגנציות השונות, הכישורים והמיומנויות המגוונים שלהם, מתוך הכרה בתפקיד הייחודי של כל אחד מהם במכלול המשותף שהוא שלם הגדול מסך חלקיו.
העקרונות והתובנות שפרשתי בפניכם נועדו לאפשר לכם ליצור שלום פנימי ולהתפתח באופן מודע וער, שלם ואחדותי, במסלול חיים של גילוי עצמי וצמיחה שהוא מסלול של מימוש עצמי ומימוש מועצם השזורים בזה בזה באופן הרמוני.
מסלול מימוש מועצם הוא נתיב חיים שבו נפתחות בפני האדם האפשרויות להגשים את עצמו ולחוות סיפוק וקטיפת פירות, בתהליך דינמי וגמיש שבו בכל פעם נפתחות דלתות חדשות ונחשפים פוטנציאלים, שכלל לא עלו על דעתו.
היכולת לשתף פעולה סביב גרעין העצמי וסביב רצון ותכלית משותפים – יוצרת שלום פנימי.
כשיוצרים שלום פנימי, אפשר להחיל את זה גם על יחסי הגומלין עם הסביבה, וליצור שלום עם אחרים.
בכך המיקרו והמאקרו נשזרים, בתנועה פרקטלית שנעה בין האישי והאינטימי לבין התרבות האנושית הכוללנית.
אותם היבטים של חוק האחד ועיקרון הרצף שתיארתי, נוגעים גם בקיום הקולקטיבי שלנו כאנושות.
תודעת הנפרדות והניכור שמולידה באדם מאבקי כוחות פנימיים, חיכוך, כאב, סבל, מאבק על משאבים והיעדר קטיפת פירות – מובילה לכך שכציוויליזציה אנו חווים בדיוק את אותם התסמינים.
התודעה הקולקטיבית האנושית גם היא נוטה לניכור, נפרדות ותחרות על משאבים, ומתוך כך, חלקיו השונים של המין האנושי מסוכסכים זה עם זה, נאבקים על משאבים, הגמוניה וכוח, ומסבים כאב וסבל זה לזה ולעצמם.
הגורם לכך נעוץ בהיעדר ההכרה בכך שכלל הביטויים השונים בתוך האנושות – דתות, לאומים, עמים, גזעים, תפישות עולם וכו' – כולם חלק מגוף אחד – ישות אחת, שהיא: הציוויליזציה האנושית עלי אדמות.
אך ברגע שהאנושות תכיר בכך שכלל הזרמים באנושות מגיעים מאותו המקור, תיווצר אינטגרציה המחברת בין כלל חלקיה של משפחת האדם ויפתח השער ליחסי גומלין חדשים שיש בהם הדדיות, ויש בהם מקום לכולם, ויש בהם הפריה הדדית ויכולת ליצור שיתופי פעולה המובילים אל עבר רנסאנס.
"כאשר יאצילו בתוכם בני האנוש את הבנת השיוך הקוסמי, ואת הבנת האוריינטציה הקוסמית, הרי, שיחברו הם עצמם להבנת היותם זרע כוכבים.
וכאשר יבינו, כי מהווים הם זרע כוכבים, יימסו אותם גבולות, יתבטלו אותם שיוכים, ויוותר אותו מצב של שותפות גורל, של בני משפחת האור, המבקשים להתפתח אל מדרגת הפיתוח האבולוציוני הבאה."
לוהאריה, 16.3.2011
