|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
המילה פארא־סוציאלי (Parasocial) נבחרה כמילת השנה לשנת 2025 של מילון קיימברידג’.
בכל שנה נבחרת מילה או ביטוי שמייצג את רוח התקופה – את השיח הציבורי, המגמות החברתיות והשינויים התרבותיים שמאפיינים את השנה החולפת, במטרה ליצור שיח, לספר סיפור ולאפיין את השינוי התרבותי-חברתי באמצעות השפה, בזמן ההווה.
בעיניי המונח שנבחר השנה נוגע בנקודה מהותית, ומצביע על השינוי העמוק במבנה המציאות החברתית-תרבותית, עם הכניסה למאה ה-21.
מהו קשר פארא-סוציאלי – ולמה המושג הזה הפך למילת השנה?
המונח פארא־סוציאלי (Parasocial) מתאר מערכת יחסים חד-צדדית, שבה אדם מרגיש חיבור רגשי, הזדהות, קרבה או אפילו תחושת “היכרות” עם דמות מסוימת, למרות שדמות זו כלל אינה מכירה אותו או מודעת לקיומו.
לעיתים קרובות מדובר בדמות של סלבריטאי, משפיען רשת, דמות בדיונית, ישות דיגיטלית או בינה מלאכותית.
קשרים פארא-סוציאליים נולדים בתקופה הזו, בדרך כלל, דרך עולם המסכים והסטרימינג: רשתות חברתיות, סדרות טלוויזיה, פודקאסטים, יוטיוברים, עולם הגיימינג וה־AI.
הקשרים הללו “מרגישים” כמו קשר, אך אינם הדדיים.
האדם חווה חום, קרבה ושייכות על אף שהצד השני אינו מודע לקיומו ולמעשה אינו חלק ממערכת היחסים.
מילון קיימברידג׳ (Cambridge Dictionary) בחר במונח הזה כדי לייצג את השנה הזו, משום שהיא משקפת תופעה הולכת ומתרחבת:
בעידן שבו הנוכחות החברתית עוברת דיגיטציה, תחושת הקשר, והחוויה של קשר – מחליפה עבור רבים את הקשר עצמו.
אנשים מרגישים שהם מכירים יוצרי תוכן, דמויות ביצירה, משפיענים ולעתים גם בינות מלאכותיות באופן אישי ואינטימי, למרות שמעולם לא התקיימה אינטראקציה הדדית אמיתית.
הבחירה במילה הזו חושפת עד כמה האנושות צמאה לקשר, וצורכת אותו באופן סינתטי, כסימולציות של קשר שאינן קשר חי.
קשרים פארא־סוציאליים בתרבות הפופולרית: השורשים הפסיכולוגיים שקדמו לעידן הדיגיטלי
תופעה הפארא־סוציאלית אינה המצאה של העידן הדיגיטלי, למעשה היא קדמה לו בעשרות שנים.
תרבות ההערצה סביב כוכבים הוליוודיים, זמרים, להקות, כוכבי פופ, שדרני רדיו ומגישי טלוויזיה, יצרה מזה דורות רבים נורמה תרבותית, של קשרים חד־צדדיים שבהם הציבור חש קרבה, אהבה, נאמנות וזיקה אישית לדמות שאינה מכירה אותו כלל.
כבר בתחילת המאה ה־20, עוד בטרם המצאת הסמארטפון והסייבר-ספייס, כוכבי קולנוע וזמרים אייקוניים כמו פרנק סינטרה, אלביס פרסלי, הביטלס, מייקל ג'קסון או דמויות טלוויזיה אהובות, נשאו על גבם מערכות יחסים פארא־סוציאליות.
ההערצה העזה, המכתבים, איסוף התמונות, החתימות והחפצים, הופעות שבהן מעריצים התעלפו מרוב התרגשות, תחושת הזיקה למי שנדמה “גדול מהחיים”, היו כולם ביטויים מוקדמים של אותו המנגנון הפסיכולוגי: השלכת צרכים רגשיים על דמות אידיאלית, המתקיימת במרחב תדמיתי ולא במרחב של קשר ממשי, חי ואמיתי.
העידן הדיגיטלי אמנם לא יצר את התופעה הזו, אך הוא האיץ, העמיק והרחיב אותה – אם פעם ההערצה היתה ממרחק גדול ומוגדר שבין הכוכב לקהל, הרי שהעידן הדיגיטלי מוסס אותו כמעט לחלוטין. המסך הגדול התכווץ והתקרב, הנראות התעצמה, הדימויים הפכו תכופים ואף יומיומיים, ותחושת האינטימיות המדומיינת הפכה לאשליה מתוחזקת היטב של קרבה, זמינות ונגישות רציפה, מיידית וגם אישית, לכאורה.
זהו שלב שבו הצורך האנושי להשליך רגשות על דמות אידיאלית, עבר מטמורפוזה והפך לתופעה חברתית בקנה מידה חסר תקדים.
הצורך האנושי שמוביל לצריכה של קשר אשלייתי
העולם הדיגיטלי, בתצורתו הנוכחית, מאפשר לכל אדם ליצור תחושת “קשר” עם דמויות ציבוריות, יוצרי תוכן, משפיענים או דמויות שכלל אינן אנושיות.
בכך פורמות הרשתות החברתיות את המארג החברתי המסורתי. עבור אנשים רבים, חלק ניכר מהאינטראקציות שאותן הם מקיימים במהלך היומיום, הן חד-צדדיות, עם דמויות וירטואליות.
בינות מלאכותיות או דמויות וירטואליות הופכות למקור לידע ולייעוץ וגם למקור לנחמה, חיקוי והשראה, ולכן גם למנגנון שמאפשר שליטה רגשית באנשים, תמרון ומניפוליציה תוך שימוש בקשר הפארא-סוציאלי ובאמון שנרקם, כדי לקדם אינטרסים מסחריים ופוליטיים.
חוויית הקשר, היא אחד מהמשאבים החשובים והמרכזיים של האדם, המאפשרים לו משמעות, ריפוי והתפתחות,. אך מה קורה לתודעה האנושית, כאשר חוויית הקשר הופכת אשלייתית ולא הדדית?
את התפשטות האנושות אל המרחבים הדיגיטליים תיארתי במאמר העוסק באוריינות במרחב הקיברנטי ומשל הצפרדעים. האנושות נעה, אל תוך עולם הסייבר-ספייס, ללא כל אוריינות תודעתית ודיגיטלית וללא הכשרה נפשית לסביבת המציאות החדשה.
הכניסה לסייבר-ספייס היא כניסה למגרש משחקים שונה מכל מה שהכרנו עד כה. זה מרחב שמחולל שינויים עמוקים, בנפש האנושית ובמבנים התרבותיים והחברתיים, אשר נדרש לעבור הכשרה נפשית כדי להתמודד עמם.
התפתחות הטכנולוגיה יצרה את הנוכחות ההולכת וגוברת של תוכן אישי וחווייתי ברשתות, והופעתן של ישויות דיגיטליות אינטראקטיביות. זהו מרחב חדש שנוצר, בו האדם חש קרבה וחוויה של מילוי צרכים נפשיים, רגשיים וחברתיים, ללא הדדיות וללא קשר אמיתי. בתוך ההתנסויות האלו, הפער בין חוויית הקשר לבין הקשר עצמו הולך ומתרחב עד שנוצר עיוות של מהותו של ״קשר״ – קונספט שמתרוקן מהמשמעות שלו מכיוון שאינו הדדי, ואף מנוכר למרות שמרגיש ״קרוב״ ו״מחובר״.
דוגמה לכך ניתן למצוא בתופעה חדשה יחסית של אנשים ברחבי העולם ש״מתחתנים” עם ישויות בינה מלאכותית.
התופעה הזו, ביזארית וחריגה ככל שתראה לנו, אינה מנותקת מהקשר, אלא היא הקצנה טבעית של דפוס פסיכולוגי עמוק שקיים בתרבות האנושית. מה שהחל בהערצה להוליווד ולעולמות הפופ והמשיך במערכות יחסים פארא-סוציאליות עם כוכבי רשת ומשפיענים, הפך לזירת קשר חדשה, שבה המרחק בין הדמות לבין האדם התמסמס לחלוטין, והוליד מערכות יחסים עם בינה מלאכותית, בוטים ודמויות וירטואליות.
עבור האנשים הלוקחים בכך חלק, האינטראקציה עם הדמויות הבדיוניות מעוררת רגש אמיתי, ועונה על הצורך והציפייה שלהם מקשר, ולכן לחווייתם זוהי ״מערכת יחסים״ לכל דבר ועניין, ממש כפי שאינטראקציה עם הולוגרמה של אוכל יכולה לספק חוויה של אכילה למי שלא מכיר בצרכי ההזנה הפיזית של הגוף.
התופעה של ״זוגיות״ ואפילו טקסי נישואין פומביים בין בני אדם ליישויות בינה מלאכותית, מתרחשת ביפן, בארה״ב ובמדינות שונות באירופה. זהו ביטוי למעבר של הדפוס הפסיכולוגי אל מרחב שבו הדמות כבר לא רק מיוצגת על המסך, אלא היא מגיבה, משוחחת, “נוכחת” ומאפשרת אינטראקציה סוחפת בעולם וירטואלי שגולש לעולם האמיתי.
זהו אופיין אנושי המתלבש על טכנולוגיה חדשה: אותו צורך אנושי עמוק בקשר, שמוצא פורקן בצורתו החדשה בממשקים דיגיטליים.
הצורך בקשר אינו גחמה אנושית אלא תוצר של הטבע הקוסמי
הישות האנושית נושאת בתוכה את הדפוס האוניברסלי הבסיסי של חיבור, הדדיות ושיתוף פעולה.
בני האנוש לא נועדו להיות לבד. הטבע האנושי שואף ל״ביחד״, לקרבה, לשייכות, לאהבה ולאמפתיה, כצורך בסיסי לא פחות מחמצן או מים.
הקהילה האנושית, כמבנה קולקטיבי, היא מפגש חי בין תודעה, גוף, ומארג של יחסים – שמחולל רווחה נפשית ופיזית, צמיחה רגשית ותודעתית, מעניק משמעות, תחושת ערך ושייכות ותורם לבריאות נפשית וגופנית לאורך זמן.
מחקרים מהשנים האחרונות מאששים זאת ומצאו כי קשרים חברתיים חזקים מקטינים את הסיכון לתמותה בכ־50% – זוהי השפעה עצומה, שלשם ההשוואה, עולה על ההשפעה שיש להפסקת עישון על תוחלת החיים.
מחקר רחב היקף שפורסם בשנת 2015 קבע שבידוד חברתי הוא גורם סיכון משמעותי לירידה קוגניטיבית, דיכאון ותמותה מוקדמת.
מנקודת המבט שלי, הממצאים המדעיים הללו אינם מפתיעים, מכיוון שאני רואה באדם תצורה של ישות תודעתית המגולמת בגוף ונפש העשויים חומר חי, ופועלת בתוך רשת של קשרים חיים.
בעיניי, בדידות, ניתוק וניכור מהווים כשל שאינו רק רגשי, אלא שיבוש במבנה האוניברסלי, שבו יחסי גומלין מזינים את החיים בכך שהם מאפשרים הפריה הדדית, תקשורת בין שונים ומגוונים, הזנה רגשית, גירוי מנטלי ודחיפה לדינמיקה שיש בה הנאה, חיוניות, התחדשות והתפתחות.
לכן, הבריאות, אריכות הימים והרווחה של האדם מושתתים על השזירה שלו בתוך מערכת חברתית-תרבותית, שבה הוא מוקף בקשרי גומלין שיש בהם הדדיות, תקשורת, רב־גילאיות וקהילה שמכירה בו, מכילה אותו ומעניקה לו רוח גבית בתהליכי החיים השונים.
הקשר הפארא-סוציאלי כתופעה המשקפת את רוח הזמן ואת תקופת המעבר הגדול
קשר פארא-סוציאלי נולד מתוך מבנה חברתי חדש, שבו הקרבה מוחלפת בנראות.
האדם מוקף בדמויות “קרובות-רחוקות” שמאפשרות לו לצרוך תחושת שייכות מבלי להיחשף לפגיעות, לאינטימיות ולטרחה של קשר הדדי.
בעולם שבו חלקים נרחבים מהמציאות החברתית מתרחשים דרך מסך, חוויית הזיקה, ההיכרות הוירטואלית והמעקב היומיומי, מחליפה את חוויית הנוכחות האמיתית בתוך קשר חי דינמי, עמוק ומתפתח.
זה מרגיש ונחווה כמו קשר, אבל זה אינו קשר – מה שעלול להוביל לאובדן בוחן מציאות ולתעתוע.
המרחב הדיגיטלי מנפק אשליה של קרבה אך ללא יחסי גומלין ומגע אמיתי, אותנטי וקרוב.
האדם חווה ריבוי מקורות של תוכן, שהוא לכאורה ״קרוב״, ״נגיש״ ו-"אישי״, אך לעיתים קרובות הוא מהונדס להיראות ככזה, כדי למשוך את ליבם של משתמשי הרשת.
הרשתות החברתיות שמאפשרות הצצה לחיים הפרטיים ולמרחבים אישיים, מאפשרות ליוצרי תוכן ומשפיענים לנפק אשליה של אינטימיות וזמינות רגשית.
הדבר יוצר חוויית נראות גבוהה ותחושת קירבה ואינטימיות אשלייתית, שמהווה תחליף מלאכותי לקשר אמיתי וקרוב ולתחושת השייכות לקהילה.
בכך נשחק הערך של קהילה פיזית ושל קשרים ארוכי טווח, יציבים וממשיים, שדורשים השקעה, התמדה, מאמץ וצליחה של קונפליקטים ואי-הבנות.
הקשרים הפארא-סוציאליים מעניקים רושם של אינטימיות, אך למעשה מייצרים בידוד רגשי, שחיקה של המרקם הבין-אישי, והטייה תפישתית – שבה האדם רואה בקשר חד-צדדי ומרוחק “מערכת יחסים״.
זו תופעה המשקפת את רוח הזמן ואת העולם המשתנה שמנפק מצג שווא של קשרים, באופן שמחליש את החוסן הרגשי והחברתי.
האם הפתרון הוא להתנתק מהטכנולוגיה, לפרוש מהרשתות החברתיות, ולהקדיש את כל תשומת הלב לסביבה הקרובה? כמובן שלא. הסייבר-ספייס כאן כדי להישאר, כחלק מהשינוי החברתי-תרבותי שהאנושות עוברת, אולם אנחנו נדרשים ללמוד כיצד להתנהל בתוכו בתבונה.
תקופת המעבר הגדול בה אנו מצויים כתרבות, היא תקופה שמזמינה לעבור מניכור לחיבור.
בעידן של קשרים מדומים, הבחירה בקשר אמיתי והיכולת לקיים אותו מגיעה מתוך אוריינות תודעתית, שמקנה לאדם את היכולת לזהות קשרים אותנטיים, לבחור להשקיע בהם ולטפח את הכישורים הנפשיים והחברתיים שמאפשרים לו לחוש קרבה ורווחה, גם בתוך עולם דיגיטלי וטכנולוגי.
קשרים פארא-סוציאליים אל מול קשרים-חיים
אני רואה בקשר אנושי מרחב חי, שבו מתקיימת הדדיות, נוכחות, זרימה של רעיונות, מחשבות, תשוקות, רצונות ואנרגיה נפשית שיוצרים השראה הדדית.
קשר חי דורש קשב, השקעה, חשיפות, רגישות, התמסרות לצד יכולת אמפתית, מיומנויות תקשורת וערבות הדדית.
כל קשר חי יוצר ממשק גשמי ואנרגטי – שדה תודעה וחוויה, שבו אנשים יוצרים ביניהם רשת של השפעות הדדיות המאפשרות התפתחות.
בעוד קשרים-חיים מתקיימים בעולם של חיבור והם מקור לצמיחה וגילוי עצמי – קשרים פארא-סוציאליים מתקיימים בעולם של ניכור והם עלולים להפוך למנגנון של בריחה וטשטוש של העצמי.
כאשר המוח ניזון מתדמית “מושלמת” של קשר, שבה אין קונפליקט ואין צורך להתאמץ ולקיים תקשורת הדדית אמיתית, הוא מאבד בהדרגה את מסת ״השריר החברתי״ – זו פגיעה ביכולת הנפשית ליצור ולתחזק קשרים אמיתיים ברמה האישית.
בכך אנשים מתרגלים לקשר ״נטול מאמץ״ שאינו דורש השקעה, חשיפות ופגיעות, הקשבה, התמסרות, הגדרת גבולות או יכולת לניהול קונפליקטים, ונפגעת היכולת ליצור ולתחזק קשרים מורכבים.
זהו תהליך המנוון את הנפש ויוצר תקרת זכוכית שאינה רק תודעתית אלא גם רגשית, הלוכדת במצג שווא של קשר מדומיין המעסיק את הנפש במעגל סגור של אשלייה של “להרגיש ביחד” מבלי באמת להיות ביחד.
כשפגיעה זו מתרחשת באינדיבידואלים רבים בחברה, נוצרת תופעה קולקטיבית של ניוון חברתי, בה חלקים רחבים יותר ויותר באוכלוסיה מצויים בקשרים אשלייתיים, בניכור, בדידות וריחוק חברתי, ומערכות יחסים בריאות ומפרות הופכות למצב נדיר.
המחיר של קיום קשרים מדומיינים שנתפסים כאמיתיים, הוא השחיקה של המרקם החברתי – שאמור לייצר קהילות שמקיימות ״הון חברתי״, כנכס ומשאב לשגשוג וצמיחה.
כאשר קשרים וירטואלים אשלייתיים ומתעתעים תופסים את מקומם של קשרים חיים אמיתיים, נפגעים החוסן התודעתי והרגשי, נפגעת היכולת ולשמור על היגיינה תודעתית במרחב מרובה השפעות ומצגי שווא ונוצרת דעיכה של רכיב האמפתיה ככוח נפשי המחבר בין אנשים בצורה אוניברסלית.
הפער בין פארא-סוציאלי (Parasocial לסוציאלי (Social) – הוא הפער בין תודעה הישרדותית ומנוכרת לבין תודעה פתוחה ומחוברת. הפער הזה הוא גם פער בין הדמיה של לכאורה-קשר, לבין מה שאני קוראת לו ״קשר-חי״.
יש הבדל מהותי בין אשליית נראות לבין נוכחות אמיתית שיש בה התנסות ממשית, שבה מנגנוני הנפש השונים לוקחים חלק פעיל במערכת יחסים, תוך החלפה הדדית של השפעות, רעיונות, רצונות, תשוקות, רגשות וצבירה של חוויות משותפות, חיוביות לצד שליליות, מאתגרות לצד מתגמלות.
כאשר הבאתי את ״תורת הקשרים החיים״ וטבעתי את המושג קשרים-חיים בהיבט הנפשי-תודעתי שלהם – כיוונתי למערכת יחסים ערה וממשית, שיש בה הדדיות, קשרי גומלין, הפריה, התפתחות והתחדשות והיא תוצר של חיבור בין האדם לבין עצמו ובין האדם לבין אנשים אחרים.
הבחירה לטפח קשרים-חיים, מתחילה בהכרה עצמית ובהבנה עמוקה של הצורך האנושי בחיבור חי, הדדי וממשי, שהוא תוצר של מצב תודעה ושל יכולת נפשית – אשר ניתן לפתח אותה.
קשרים חיים – מניכור לחיבור
המעבר מניכור לחיבור הוא המפתח לצעד הבא באבולוציה של האנושות.
האנושות כלואה בתוך מבנים תפיסתיים וחברתיים שיצרה לעצמה, שאינם מאפשרים לה לנוע הלאה אל השלב הבא בתולדותיה, שבו העולם האמיתי והעולם הדיגיטלי מתקיימים זה לצד זה כמציאויות השזורות זו בזו.
כדי לצלוח את המעבר, אנו נדרשים כחברה אנושית ליצור שינוי בתפישת העצמי ובתשיפת המציאות שלנו ולהשקיע משאבים בהכשרה נפשית ותודעתית לטיפוח מערכות יחסים בריאות ומעצימות.
הנחת היסוד של ״תורת הקשרים החיים״ היא שהעצמי האנושי נועד לפעול באופן דינמי ואותנטי, ולהתפתח תוך כדי רקימה מודעת של קשרים-חיים.
זהו מצב הוויה שיש בו חופש אמיתי להקשיב לקול הפנימי, לנוע בתהליך של גילוי עצמי שמזמין להתפתח, לצמוח, להתמסר להתחדשות ולעשות זאת ביחד עם אחרים, תוך כדי טיפוח מערכות יחסים בין אנשים שונים ומגוונים ובין קהילות היוצרות תמהיל חברתי תוסס, חי והטרוגני.
קשר פארא-סוציאלי נע ומתפתח במרחב דיגיטלי של תדמיות וייצוגים ואילו קשרים חיים מתפתחים בתוך מרחב המאפשר אותנטיות ואמיתיות.
המעבר הגדול מזמין אותנו לזהות ולבחור בקשרים חיים
ההתפשטות של קשרים פארא-סוציאליים, היא חלק מן התופעות שמלוות את תקופת המעבר הגדול.
תקופת המעבר הגדול, בה אנו מצויים, תפרק בהדרגה מבנים חברתיים של חלוקה והפרדה לטובת מבנים חברתיים של חיבור, אינטגרציה וקישוריות.
השינויים הללו מערערים את המבנה של התרבות האנושית כולה, יוצרים הקצנה של תהליכים חברתיים ותרבותיים, ומציפים את האתגרים והסכנות שבמעבר אל תוך הסייבר-ספייס.
המעבר הגדול מזמין אותנו לזהות את המגמות החברתיות, לקחת אחריות על הרקמה האנושית ועל טיפוח הקשרים החיים בתוכה.
זאת תקופה שמזמינה אותנו ליצור שפה שמחברת ולא מפרידה, ללמד ולחנוך לתקשורת בין-אישית, לטפח אינטיליגנציה רגשית ולהקנות כישורים ומיומנות חברתיים.
זאת תקופה שמזמינה אנשים להכיר בערכם של מפגשים המאפשרים להיות חשופים, פתוחים, אמיצים ורגישים ולהביא את עצמם לכדי ביטוי בעולם האמיתי – שיש בו מגע אמיתי, מבט עיניים, ביטוי רגשי אינטימי וחוויות משותפות שכולם מבטאים חיות וחיים.
התפשטותם של קשרים פארא-סוציאליים נועדה להאיר באור את האזורים בתרבות האנושית שמבקשים מענה ואבולוציה אישית וקולקטיבית. היא נועדה להציף את השאלה המהותית – האם כאנושות אנחנו באמת בקשר, או שמא אנו רק צורכים דימוי של קשר?
הקשרים הפארא-סוציאליים, ההולכים ומתפשטים, חושפים את הצורך האנושי העמוק בקשר חי.
הם משקפים כיצד המציאות הדיגיטלית מטשטשת גבולות ומאותתים לנו על המקומות שבהם המרקם החברתי נחלש.
הם מעודדים שיח על מהי נוכחות אנושית אמיתית ומלמדים אותנו להבחין בין מצג שווא של קשר לבין ממשק אמיתי שיש בו קשר חי.
הם מובילים אותנו להגדיר סדרי עדיפויות ולבחור לתעדף קשרים חיים.
מערכת היחסים עם הסייבר ספייס
העידן הדיגיטלי מביא עמו פריצות דרך מרחיקות לכת, אך יחד איתן גם אתגר תודעתי ותרבותי עמוק.
אנו נעים במרחבים שאינם עוד חומריים בלבד, אלא הם מרחבי-ביניים שבהם מתקיימת שזירה בין תודעה, טכנולוגיה, כלכלה וקשרים חברתיים.
המרחבים הללו: רשתות חברתיות, פלטפורמות תוכן, שווקים דיגיטליים ועוד, הפכו לזירה המרכזית של התודעה התרבותית, אך גם למוקד של ניכור, פילוג וערעור יסודות הקשר האנושי.
בכך נוצר ניתוק מרשת הקשרים-החיים, שיש לו השלכות עמוקות על הנפש האנושית.
ברגע בו היחסים הפכו לדאטה מדידה, מנוטרת וממוסחרת, והצורך בקשר הפך למוצר צריכה, התרחש שבר יסודי בתרבות האנושית.
רשת הקשרים-החיים, שמושתתת על שייכות, אמון, ותנועה אורגנית בין בני-אדם, הומרה ברשת נפרדת, שמזינה עצמה דרך הזרקות רגעיות (״בוסטים״) של דופמין, מנפיקה דמוי-קשרים חד צדדיים וירטואליים שאין בהם ממש, ומתרוקנת מערך מהותי.
כשאנו סוקרים את התופעות הללו, חשוב שנזכור כי הסייבר-ספייס הוא השתקפות של התודעה הקולקטיבית שלנו וניקח על כך אחריות.
המרחב הדיגיטלי הוא בבואה של תנועתנו התודעתית, של ההבניות התרבותיות והנורמות הרווחות, אך בו זמנית הוא גם מעצב את המגמות התרבותיות לעתיד לבוא ומשפיע עמוקות על הנפש האנושית ועל המרקם של הציוויליזציה האנושית.
הממשק של התרבות האנושית עם הסייבר-ספייס, הוא מערכת יחסים לכל דבר, שעלינו להתייחס אליה בגישה תבונית והוליסטית.
איננו צריכים לדחות מעלינו את העולם הדיגיטלי, אלא לרפא אותו מתודעת הניכור ומצגי השווא ולהפוך אותו למרחב של חיבור, שקיפות, הקשבה, אמפתיה, הפריה הדדית וקשרים חיים שמולידים צמיחה, התחדשות והתפתחות.
