אנחנו במיקונוס, אי קסום ויפהפה, המציע מראות של מים כחולים וצלולים, אוויר צח ופסטורליה של טבע פתוח, עם ים על-סופי ובריזה נפלאה.

נשמו עמוק איתי את הרגע השלו הזה, כי עוד מעט עומד להתרחש פה לידנו משהו מוזר.

דמיינו בעיני רוחכם סיטואציה אמיתית לגמרי:

אישה לבושה בביקיני ורוד, מגיעה לחוף עם הטלפון שלה, פותחת את המצלמה הקדמית ומתחילה לצלם את עצמה, תנוחה אחר תנוחה, בסשן צילומים שנמשך שעה שלמה.

הנוף הקסום מאחוריה, והיא שקועה בניסיון למקם את עצמה בפוזיציה האופטימלית, שתבליט את הריבועים שיש לה בבטן, תדגיש את הנראות שלה ותחמיא לה.

עוד צילום ועוד צילום והזמן חולף, כשהיא ממוקדת לחלוטין בממד האשלייה הדיגיטלי, מנותקת מהטבע ומהנוף שסביבה ומהממשק הנפשי-רגשי-תודעתי כלפי המקום בה היא נמצאת.

זו רק היא, המצלמה והתדמית שהיא מבקשת להקרין ולהפיץ.

אני מתבוננת בפליאה בסצנה, שמתרחשת על רקע השקט והים הכחול היפיפה, שמבליטים את הפער בין היופי הפראי והאותנטי של הבריאה והטבע, לבין התרבות האנושית בת זמננו, שהעבירה את מרכז הכובד שלה מן הפנים אל החוץ, ושממוקדת במעטפת החיצונית של העצמי – הגוף, הדימוי והתדמית, ושוקעת לעולם דיגיטלי, ולמצגי-שווא ויזואליים, ממכרים וממסכים, המרחיקים מקיום שיש בו אותנטיות, חיבור, עידון והקשבה.

משוב פנימי וחיצוני, השעון על דימוי ותדמית

מרתק ומעורר עצב להתבונן על העיסוק המתמיד בדימוי ובתדמית, מתוך שאיפה להציג את העצמי באופן מסוים כדי לקבל משוב, פנימי וחיצוני:

משוב פנימי – אני יפה ועומד.ת בסטנדרטים המקובלים ולכן אוהב.ת את עצמי.

משוב חברתי – אני יפה ולכן מקבל.ת מאחרים אהדה ותחושה של ערך ושייכות.

המאמץ להיות מישהו שעונה על ההבניות התרבותיות ובכך הוא מקובל חברתית ולכן מקובל על עצמו, לא מעודד חיבור אמיתי ואותנטי של האדם לעצמו או לסביבתו אלא דווקא ניכור ובדידות.

התנועה מהסוג הזה היא בדיוק הפוכה לאופיין התנועה הנכון, המאוזן והמיטבי להשגת רווחה נפשית וגופנית.

הדרך לשלום פנימי, רווחה וביטחון, אהבה, הזנה, תחושת ערך ושייכות – מתחילה בהקשבה פנימה להכוונה הנובעת מן העצמי האותנטי.

זוהי תנועה שדורשת מהאדם לנוע דרך מעגלי העצמי, מן המעטפת והמעגלים החיצוניים של התדמיות, הזהויות ומשחקי התפקידים שבהם הנפש רגילה להתמקד – פנימה, אל ליבת העצמי, שיש בה רצון מזוקק ומשאלת לב טהורה לבוא לכדי ביטוי.

השהות כאן באי הקטן עוררה בי מחשבות ושאלות.

האם החברה והתרבות האנושית תדע להעמיק מבעד למעגלי העצמי, מעבר לעיסוק החיצוני במעטפת ובתדמיות, ותצליח להתחבר מחדש אל מהות הקיום?

או שמא היא תיסחף עוד ועוד אל עולם של תדמיות וייצוגים, המנתקים מן הפנימיות, מן המשמעות ומן היכולת לקיים חיים מלאים על פני כל הרצף של מי שאנחנו – ישויות קוסמיות מופשטות, המגולמות בגוף ונפש לשם חוויה גשמית, שבה הגשמיות היא כלי הגשמה?

הדוניזם ומיקוד בחיצוניות

הסצנה שתיארתי לכם לא היתה חריגה בנוף של האי.

המראה שחזר ונשנה כאן, היה של אנשים שעסוקים וממוקדים בהצגה עצמית ובדימוי החיצוני שלהם.

כמובן שנתקלנו כאן באנשים שונים ומגוונים, אבל היה מאוד בולט להבחין כי רובם המכריע, היו מאוד ממוקדים בנראות.

רוב האנשים שפגשנו היו ״מתוחזקים״ מאוד ברמה הפיסית וניכר שהם משקיעים בטיפוח הגוף והנראות זמן ומאמץ, אך במקביל, מן השיחות והממשקים שקיימנו, ניכר היה שהם מאוד מוזנחים ברמה התודעתית והנפשית הפנימית, כמעט ללא מודעות לחשיבות הטיפוח של התודעה והמודעות העצמית.

נראה היה כאילו האי הפסטורלי מיגנט אליו אנשים שמשקפים רובד מציאות מסוים, ובכך יצר עבורנו חוויה מתוגברת ומודגשת, של שהות בתוך תרבות חברתית הדוניסטית.

הנטייה התרבותית-חברתית להדוניזם תמיד הייתה קיימת, אך התגברה מאוד בעידן הרשתות החברתיות.

זוהי תרבות של נהנתנות הממקדת את תשומת הלב בטיפוח הגוף ובהנאה החושית, לא מתוך תפיסה של הגוף ככלי קיבול לתודעה, אלא כערך בפני עצמו.

זהו למעשה היפוך משמעויות לכוונת המקור של החיים על פני האדמה: הגוף, שנועד להיות משרת של הרוח ושל התודעה, הופך למוקד העניין.

הגישה ההדוניסטית הופכת את החומר לחזות הכל, מבטלת כל אפשרות לעונג רוחני או תודעתי, ומפוגגת את העידון שבממשק בין רוח לחומר.

ההדוניזם העכשווי, הנשען על ריגוש מהיר ועיסוק מוגבר בדימוי חיצוני, הוא מלכודת של דעיכה פנימית, שמרחיקה אנשים מן היכולת שלהם להקשיב לעצמם ולהתחבר להכרה כי הם הרבה מעבר לגוף שלהם ולחושים הגשמיים.

חברה שמעבירה את מרכז המשקל שלה אל גירוי חושי חיצוני גס, המקנה סיפוק אשלייתי ורגעי – בולמת את ההתפתחות שלה ובכך מסכנת את העתיד שלה, ממש כפי שחברה שמעבירה את מרכז הכובד שלה לסגפנות, שמרנות, ריסון ואיסורים דתיים – דנה את עצמה לניוון ודעיכה תודעתית ונפשית, שמקורם בהיעדר החירות לביטוי עצמי אותנטי ופתוח.

הסוד לחיים שלמים ומלאים ולשגשוג אישי וחברתי – טמון באיזון שבין הפנים לחוץ וביכולת לקיים את מה שאני קוראת לו עיקרון הרצף.

עיקרון הרצף מכבד את כלל מרכיבי הישות האנושית ומבטיח את המקום לכלל הביטויים, שביחד יוצרים קיום שלם, אחדותי ואינטגרטיבי.

הלמידה לפעול על פי עיקרון הרצף, מבטיחה כי בני האדם יקיימו תקשורת עם כל חלקי העצמי, על פני כל הרצף שבין הרוחני והמופשט לפיזי והגשמי, ייהנו מן הקיום הגשמי, מן הגוף, הנפש והחושים, כמו גם מפיתוח תודעתי וערכי, ומחיבור להשראה – שמרחיבים את האפשרות לבוא לכדי ביטוי בחיים באופן הרמוני, עשיר ורב גוני.

ההיבלעות בתדמיות וזהויות 

במודל העין של לוהאריה אני מתארת את העצמי כישות המורכבת משכבות רבות, שניתן לחלק אותן לשלוש רמות:

• גרעין העצמי – תמצית הוויה מזוקקת, המחוברת לישות האוניברסלית הטמונה בכל אחד ואחת.
• החלל הפנימי – מרחב של השראה, דמיון והתפתחות רוחנית ותודעתית המצוי בתהליך של גילוי עצמי מתמיד.
• המעטפת – שכבות מדורגות של תודעה, מודעות, גוף ונפש – שהן כלי ביטוי המאפשרים ממשק לעולם החיצוני.

על פי המודל, מיקומו של הגוף על פני רצף השכבות של העצמי – הוא בשכבה החיצונית ביותר של המעטפת.

המיקוד בגוף ובדימוי גוף, שמצויים בשכבה החיצונית ביותר של המעטפת, ניכר מאוד בתרבות האנושית בת זמננו.

הדבר יוצר ניכור כפול: ניכור של האדם כלפי עצמו ושיבוש הקשר בינו לבין העצמי הטהור והאותנטי שלו, וכתוצאה מכך גם שיבוש הקשר שלו עם אחרים ועם העולם, הטבע והחיים הטמונים בו.

חוסר האיזון שבין הפיסי למטאפיסי ובין הרוחני לבין הגשמי, מוביל לכך שגרעין העצמי נבלע במעטפת, והאדם מאבד את הכיוונון הפנימי שלו ואת ההנחייה שמגיעה מן העצמי הטהור ותכליתה להוביל אותו במסלול חיים של צמיחה, נאמנות לעצמו, רווחה ומימוש מועצם.

זהו מצב התרבות העכשווית: העצמי האותנטי מודחק ומיטשטש, והאדם נבלע במעטפת, שהופכת להיות הממשק המרכזי שלו עם עצמו ועם המציאות.

תנועות ה"woke" והבודי פוזיטיב

לעיתים, ההיבלעות במעטפת ״מתחפשת״ לקיום ער ומודע שמגובה באידיאלים, עקרונות וערכים.

דוגמה לכך היא תנועת ה-woke שכוונותיה טובות, אך בפועל טבעה עמוק אל תוך פוליטיקת זהויות שיוצרת נפרדות, ניכור וחלוקה שרירותית ל-״טובים״ ו-״רעים״, במקום חיבור לערכי-על ולהכרה שעמוק בפנים, כל בני האדם נטולי דת, גזע, לאום, מין או מגדר – ישויות מופשטות, החוות את משחק החיים הגשמי. 

ההיבלעות במעטפת מובילה לתפישת עצמי חסרה וחלקית, שבה האדם אינו מודע לכך שהוא הרבה מעבר לגוף שלו או לזהויות והתדמיות המקובלות. הוא בהדרגה מאבד את החיבור לעולמו הפנימי, שמיטשטש ודועך עד שהממשק עם המציאות הופך למופע חיצוני בלבד.

אובדן החיבור לגרעין העצמי האותנטי, מוביל את האדם לנהות אחר ההבניות התרבותיות והחברתיות, שמגדירות סטנדרטים חיצוניים מקובלים שיש לעמוד בהם כדי לקבל הכרה, אהדה ושייכות. ההבניות האלו יוצרות לחץ חברתי ומובילות למרדף להשגת "הדימוי הנכון" – ניסיון לעצב, ללוש, למשטר ולתקן את הגוף, כך שיעמוד בסטנדרטים, באופנות ובטרנדים המכתיבים מה נחשב יפה, ראוי ומקובל חברתית ומה לא מקובל ונדחה על ידי החברה.

על הרקע הזה צמחה תנועת ה-body positive שמנסה להציג דימויים גופניים שאינם מקובלים או אהובים, כדי לנרמל אותם ולשנות את התודעה ואת ההבניות התרבותיות.

כאן גם נכנסים לתמונה גופים כלכליים, שמנצלים את הרדיפה והנהייה אחר הדימוי החיצוני המקובל, מתגברים ומשווקים את הדימויים ה״אידאליים״ במסעות שיווק ששוטפים את התודעה האנושית בדימויים בלתי אפשריים, שיוצרים אצל רבים תחושת תסכול, תיעוב עצמי והרס גופני ונפשי בניסיון לכפות על הגוף את הדימוי הרצוי והנחשב.

בעיניי, היחס אל הגוף נועד להיות יחס אוהד ומכבד, שיש בו הכרה בתפקידו של הגוף ובחשיבות השמירה עליו ככלי הביטוי שלנו כאן בעולם הגשמי.

אך יחס אוהד ומכבד אין משמעו האדרה, סגידה ופולחן גוף, או דיכוי שלו, כך שיעמוד בסטנדרטים החברתיים המסולפים.

הדוניזם מודרני בתרבות הרשתות החברתיות

הרשתות החברתיות מתגברות ומעצימות עוד יותר את המיקוד בחיצוני ובתדמיות והן מטפחות הדוניזם, מיקוד אגוצנטרי בעצמי והתמכרות ללייקים ולמשוב חיצוני.

תרבות הלייקים והמשפיענים יוצרת לחץ חברתי, שבו אנשים מאמצים דעות “נכונות” או טרנדיות מבלי שתתרחש העמקה או שינוי תודעתי אמיתי.

בכך מתרחש נתק מהעצמי האותנטי ומן הפנימיות והחיים מתנהלים כמופע של זהויות מתחלפות המופעלות מבחוץ – במקום כביטוי של גרעין העצמי המשחק באופן יצירתי בזהויות ותדמיות על מנת להביע את עצמו בווירטואוזיות המשרתת צמיחה וגילוי עצמי.

הרשתות החברתיות יצרו מרחב דיגיטלי שבו כל אחד מקבל במה להביע את הייחודיות שלו, להפיץ את דעותיו וערכיו. תחת זאת, נוצר מצד שבו הערכים, הנושאים והתכנים, וגם מאפייני האישיות והזהות – נתפרים על פי מה שפופולרי, מה הציבור יעדיף, ומה יביא יותר אהדה ומעורבות.

הגוף ככלי קיבול לתודעה

הגוף לא נועד להיות מודל להערצה או מטרה בפני עצמה.

הגוף הוא חומר חי הנושא תודעה ומאפשר לה להתקיים בעולם חומרי וממשי.

הגוף הוא אורגניזם מורכב, שתכליתו לאפשר למודעות להתפתח בממשק עם עולם גשמי.

הגוף הוא משכנה של התודעה, שמשפיעה עליו ומושפעת ממנו בסינרגיה המובילה לכך שהן התודעה המופשטת והן גוף החומר החי, מתפתחים וצומחים.

כאשר שוכחים זאת, מתרחש היפוך משמעויות שבו החומר הופך להיות התכלית במקום להיות כלי שרת בעבור הרוח, ואז הוא לוכד ובולע את הרוח והתודעה, ובהדרגה בולם ועוצר את התנועה שלהן ואת היכולת שלהן לבוא לכדי ביטוי בגשמיות, עד למצב של היעדר נוכחות של רוח בחומר, דעיכה וניוון.

כאשר התודעה נבלעת בתוך החומר, היא מאבדת את היכולת לגלות את עצמה, ואילו החומר מפסיק להיות חי, כי אין תודעה ורוח שמטעינים אותו במהות ובמשמעות, שיוצרות תנועה של התפתחות.

בתרבות ה־Well-Being של ימינו – שמקדמת תזונה בריאה, ספורט וטיפוח, עולה השאלה המכרעת: מאיזה מקום נעשים כל אלה?

האם מתוך כוונה לתחזק את הגוף ככלי בעבור התודעה והרוח?

או כערך סגור ומנותק, שיוצר עולם שבו ההתנהלות הבריאה והמשמעת שהיא דורשת, ממוקדות גוף-נפש ומנותקות מן ההקשר הרחב יותר שבתוכו העצמי מתקיים?

במצב מאוזן ותקין – ישנה משמעת שנובעת ממשמעות, ואז התודעה והרוח הן המובילות, והגוף הוא כלי השרת למסע החיים על פני האדמה.

זהו מצב הוויה שמתחיל בהכרה תודעתית, שיוצרת היררכיה ברורה של סדרי עדיפויות, מתוך ההבנה שהכל מתחיל בתודעה ושכשרוח האדם צלולה, פתוחה ומאוזנת, ניתן לו להעצים את הגוף והנפש באופן מאוזן והרמוני כלפי העצמי האותנטי, ומתוך הקשבה ואהבה עצמית – לשחק בזהויות ותדמיות, מבלי ללכת לאיבוד בהן.

אפילוג – רוח משפיע על חומר 

התקופה שבה אנו חיים מציבה אותנו על פרשת דרכים. 

מחד, תרבות של דימויים חיצוניים והדוניזם, המושכת אותנו להישאב אל תוך החומר, אל מראה הגוף, אל התכתיבים החברתיים שמגדירים מה ראוי ומקובל ואל הריגוש המיידי שמספקות הרשתות החברתיות. 

מאידך, נוכחת וקיימת האפשרות לנוע אל עבר עומק תודעתי חדש ואל ממדי מציאות שבהם רוח וחומר אינם מתנגשים אלא נשזרים זה בזה וממוזגים זה בזה, בצורה הרמונית שמובילה לקיום אנושי חדש ומורחב.

כאשר אנו זוכרים שהגוף הוא כלי קיבול חי, רקמה אורגנית יפיפיה ומורכבת של חומר חי, גמיש ודינמי שנושא תודעה, מגיב אליה, מושפע ממנה ומשפיע עליה  – אנו מחזירים לחיים את הכיוונון הפנימי ואת האפשרות לחיות את חיינו כגשרים חיים, ישויות תבוניות המחברות בין המופשט לממשי, בין הנשגב לאנושי ומחוברות זו לזו במארג של קשרים חיים המעגנים אינטליגנציה אוניברסלית אל ממשות העולם החומרי.

הבחירה בידינו: האם נמשיך ונרדוף אחרי אשליית הדימויים החיצוניים, פוליטיקת הזהויות, האופנות והמוסכמות החברתיות המגבילות?

או האם נעצב את הגוף, התדמיות והזהות העצמית, באופן מודע וער, מתוך הקשבה לטבע האותנטי האישי, קבלה עצמית וקיום מלא ביצירתיות, חדווה, חיבור ואינטגרציה בין רוח וחומר?

היכולת להבין את תפקידו של הגוף יוצקת אל תוכו חיים חדשים, מלאים במשמעות הנוגעת בממשות ומעצבת את הגשמיות כהשתקפות של תודעה אוניברסלית, ערה ושוקקת חיים, השרויה בגילוי עצמי מתמיד.

זה מי שבאנו להיות כפרטים וכציביליזציה.